באמת קשה שהחיים הם מירוץ וככ נשאבים לשגרה עד שלפעמים לא שמים לב ליופי, לטוב שיש ולאנשים שחיים לצידנו וזקוקים.. כל אחד למשהו..

מקווה בשבילך שיציעו עצות חכמות.

אולי יש אפשרות לתנומה קלה לכל אחד מכם בשלב כלשהו ביום כדי למלא קצת מצברים?

שוב חיבוק, את לא לבד

לוקחת גם לעצמי...

אבל בתור התחלה לפחות- לנסות לנצל את שבת עד תום.

שזה יהיה במודעות שמנצלים את הזמן לזוגיות.

(לדוגמא ליל שבת, אחרי שהילדים נרדמים זה זמן שיושבים בו לדבר לא משנה מה...)

קודם ועכשיו רואה שאולי רלוונטי- לנסות לנצל את שבת גם כשנוסעים.

(לדוגמא אצלינו זה ברזל שמדברים בליל שבת גם כשלא נמצאים בבית...)

אולי אפשר להשאיר את הילדים בהשגחת ההורים/המארחים ולצאת לסיבוב?

או סתם לתפוס איזה חדר?

את בודדה ומשועממת מבחינה חברתית

והוא עמוס במטלות ועייף

ונשמע שאתם זוג מדהים בלי קשר, אז פשוט להרחיב את מעגלי החברה שלך בלעדיו - להתקשר לחברה/אחות / או סתם למצוא מישהי לפטפט איתה בסופר בתור.....

וזה מבאס שאין עם מי לדבר בסוף יום, ברור, ברור שאת רוצה שבעלך תמיד יהיה איתך ויאהב לשמוע אותך , וזה קשה לקלוט שנגמר שלב הפרפרים והריגושים ועכשיו זה יותר מעשי ועייפים ........ אני הכי מבינה אותך... אבל צריך להפנים את זה באיזשהוא שלב שהוא לא יכול תמיד להיות לידך לבדר אותך, הוא באמת עייף, וזה לא מעיד על כך שהוא פחות אוהב אותך או משהו דומה לכך..... אז פשוט לחפש יותר מעגלי חברה ולמצוא זמנים אחרים לדבר - במקביל - כמו שאחרות הציעו - שבת או מוצ"ש, זמנים שפחות "מועדים לפורענות".. שיש יותר זמן בקיצור.. חיבוק יקרה...

קראתי דברייך שאת יוצאת עם חברות וזו לא הבעיה...

באמת נחוץ לכל אישה (אולי גם לגבר.. לא יודעת) להרגיש שהבעל רוצה בקרבתה וחפץ לשמוע אותה, מבינה ת'קושי שלך מאוד.... 

יכול להיות שהיתה תקופה אחרת שהוא כן דיבר איתך הרבה? יותר מעכשיו? אולי הוא בתקופה עמוס רגשית - נגיד טרוד מודאג או לחוץ ולכן הוא פחות מדבר כי שקוע בעצמו? אולי זו תקופה שתחלוף ורק צריך טיפה להמתין עד שהוא "יחזור לעצמו"? מאחלת לך שהכל יעבור כמה שיותר מהר.. יש תקופות בחיים , זה כמו גלים, לפעמים אין פעולה שאפשר לעשות, רק להמתין שהגל יעבור.. לא יודעת אם נכון דווקא לך במצב זה כרגע אך זה קורה בחיים...

חלילה לא ממקום שיפוטי ולאולי לא רואה את כל התמונה, אבל האם את עובדת? כי לפעמים להיות רק בבית עם הילדים זה קצת עמוס ואז מחפשים יותר מישהו לשתף ובמצב של יציאה לעבודה יש עומס אחר אבל רואים אנשים משתפים מדברים ולפעמים זה מוריד חלק מהמעסה הנפשית.

דבר נוסף, אם את בבית,ממה שכתבת נשמע הוא נוטל חלק מאודדד משמעותי בבית, לא יודעת כמה ילדים יש לכם, אבל אם את איתם, ואמרת שיש בסהכ 15כלים לשטוף ביום, אז לדעתי כדאי לארגן את היום בצורה שונה. שוב, תלוי בגילאים של הילדים אבל הם יכולים לקחת חלק במטלות הבית ואפילו נהנים מזה. ואם הם קטנים אז לנצל את הזמן שהם ישנים לנקות, לשטוף לסדר וכן, גם להעביר את הבגדים מהמכונה למייבש ( זה פעולה שלוקחת גג 3 דקות...)

חושבת שברגע שבעלך יגיע הביתה לבית מסודר ונקי ולא כל המטלות יפלו עליו אחרי יום עבודה.. שאם הוא קם ב5 אז הגיוני שיהיה עייף. והיחס לילדים יכול להיות במשחק, בהכנת ארוחת ערב יחד... ולאו דווקא כמטלות שלפעמים גם אם לא דורשות קושי פיזי זה סוחט נפשית אחרי יום עבודה.

למה שלא יהיה איתם? למה אחרי יום עבודה עוד צריך, לשטוף כלים? לסדר? לקלח? להשכיב? 

שוב אולי רק לדעתי, אבל גבר שמגיע הביתה אחרי יום עבודה ומרגיש שחיכו לו בשביל שייח משתף ולא רק כעוזרת בית יצור קשר מקרב ואכפתי... ורצון להתאמץ לא להירדם מיד.

יכולה להגיד לך מניסיון אישי. במצב ששנינו עייפים / קורסים/ נרדמים... פשוט הולכים לישון ומתעוררים אחרי כמה שעות ומדברים ומשתפים כל אחד את הצורך שלו... ברור שלא לכולם זה מתאים, אבל יש זמנים שיותר צריך אוזן קשבת ויש שפחות.

ומחזקת את דברייך ומוסיפה קצת - שלפעמים בנאדם רוצה שיהיה לו תחום רק שלו, הן האישה והן הגבר, ולא רוצה שהשני יתערב לו - בעבודה אישית שלו על עצמו או דברים שקרו לו בחיים, אז יש בזה משהו לתת לבנאדם השני מקום להיות עם עצמו קצת... וזה לא מוריד מהאהבה שבין בני הזוג.... ז'תומרת לא אומר שהם אוהבים פחות בגלל זה.. (כמובן לא מורידה מהקושי של הפותחת... עדיין צריך לשתף ולדבר, הכל באיזון.. רק נקודה קטנה למחשבה..)

בס''ד

- מהצד שבי שממש צמא לזמן זוגי איכותי

- מהצד שלי שגמור בסוף היום ואין מה להוציא ממנו יותר... 😌

מהצד שבי שממש צמא לזמן זוגי איכותי 🙂 -

אני רוצה לחזק אותך!!!

אני חושבת שהרצון שלך לזמנים איכותיים עם בעלך הוא רצון מעולה!

בהנחה שאתם (או רק אחד מכם) זקוק לזמנים כאלה של ביחד ושל שיחה,

אני מאמינה שלדאוג שהם יתקיימו זה דבר שעשוי לעשות את כל ההבדל בין זוגיות בינונית לזוגיות טובה,

את כל ההבדל בין זוגיות שהיא טכנית-תפקודית לבין משהו עמוק, מעניין, חברי וחי.

(מדייקת שלגמרי יכולים להיות קשרים נפלאים של זוגיות מעולה בלי הרבה שיחות! אין על זה עוררין בכלל! אבל כשהממד של השיח הוא חשוב מאד לחלק אחד של בני הזג וקל וחומר לשניהם, הזוגיות תהיה חסרה בלי זה).

את כותבת שבתקופה האחרונה את מרגישה שאתם חיים אחד ליד השני, בשותפות.

אני מבינה שזה לא תמיד היה ככה. שהכרתם גם תקופות אחרות, בהן בעלך היה פחות עייף וכן הצלחתם לשבת לשיחות משמעותיות יותר.

אני מבינה מזה שמה שהיה פעם התאים גם לבעלך, ושככל הנראה הוא גם שמח לשוחח איתך, להשקיב לך ולענות לך.

רק שעשיו, הוא *לא מגיע לזה*.

זה אומר שאת לא סתם חולמת על איזושהי מציאות שלא קשורה למי שאתם, אלא שאת מתגעגעת למציאות שהכרת ושעבדה לכם!

ושאיכשהו הלכה לה לאיבוד, מתוך כל העומס של החיים, ושאתם לא מצליחים לחזור אליה כרגע.

האם זה כורח המציאות? האם כל הזוגות חייבים, באיזשהו שלב, להסתפק בזוגיות שהיא ברובה טכנית - כי אין מה לעשות, החיים עמוסים מדי,בין ילדים קטנים, משפחה שמתרחבת, מחוייבויות מכל מיני סוגים וצורך להתפרנס? האם זה ככה אצל כולם?

כן ולא.

כן - אני ממש רואה את זה אצלי ואצל חברותיי שבאותו שלב חיים כמו שלי.

השלב הזה של גידול כמה ילדים קטנים ולפרנס את כולם הוא תובעני ממש-ממש וזה משפיע על כל השאר.

החברות שלי ואני רואות את זה לא רק בהקשר של הזוגיות אלא בעוד בתחומים כמו הקושי להיות בטלפון (כשפעם זה היה עיסוק חשוב) וכמו הקושי להיפגש (ואשרייך שאת מצליחה, איזה כיף!!).

קראתי לאחרונה ספר של משהי בשם נגה הולמן, אם לשבעה ילדים, שכותבת כל מיני הגיגים ותובנות על העולם הזה של ההורות.

היא כותבת שהשלב הנ''ל הוא שלב שמביא לרוב פגיעה זמנית בזוגיות.

שיש מן תקופה של הסתגלות, תקופה שיכולה לקחת כמה שנים אפילו,

שבה אנחנו נדרשים לעבור ממצב של ''רק זוג'' למצב של ''זוג עם משפחה''.

ועד שמצליחים לעבור למצב השני הזה (''זוג עם משפחה''), יכול לעבור זמן משמעותי, עם כל מיני תסכולים שקשורים למצב הזוגי.

באופן אישי, ממש התחברתי לדברים האלה. הרגשתי שיש בהם הרבה מאד אמת.

שהם שמים איזושהי כותרת הגיונית למה שהמון זוגות בעלי משפחות צעירות חווים, שזה מנרמל ומרגיע.

ולא - באופן אישי, אני מרגישה שאם השיח הזה חשוב לכם, צריך להיאבק עליו!

- גם כי זוגיות, זה אחד הדברים שעשויים למלא אותנו הכי הרבה בחיים (כשהזוגיות במקום טוב, החיים נראים לנו יותר יפים בדר''כ)

- וגם להיפך, כי כשזוגיות לא במקום טוב, זה משפיע לשלילה על הכל.

- גם כי זוגיות זאת מתנה עצומה (איזה כיף זה, חבר אמת, שנשאר, שאיתו חיים חיים שלמים!). זוגיות (ביחד עם הורות והגשמה עצמית), זה לב החיים! אלה מהות החיים! אז זה בסדר שפה ושם היא נדחקת בגלל צרכים דחופים אחרים. אבל באופן כללי, לא לתת לקשר בין בני הזוג מקום של כבוד, זה קצת לפספס את החיים עצמם...

- כי החיים קצרים...

- כי זוגיות לא מתוחזקת היא זוגיות שדועכת. וככל שמתרחקים, כך קשה יותר להתחבר בחזרה. יש בזה משהו קצת מסוכן. לא באופן מידי. אבל לטווח הארוך זה עלול להוביל למציאות שאנחנו כבר לא כל-כך קשורים אחד לשני ח''ו...

כמו שכתבתי למעלה, כל זוג צריך דברים אחרים כדי שהזוגיות שלו תהיה טובה.

לזוג שהמרכיב של השיח הוא מרכיב מהותי, חשוב-חשוב בעיניו לתעדף את המפגשים האלה...

גם עכשיו, כשיש ילדים קטנים ועבודה. גם כשהכל עמוס בטירוף. כי החיים קורים עכשיו. וכי זוגיות, זה טעם החיים...

איך עושים את זה טכנית? האמת היא שזה לא קל, ושיש לזה מחירים.

אבל כשמשהו ממש קריטי, הוא נכנס ללו''ז בסופו של דבר.

איכשהו מצליחים להכניס אותו 🙂

וגם - ה' רואה את ההשתדלות והמון פעמים הוא פשוט עוזר...

אז לא - לא כל הזוגות שמים את החלק השיחתי בצד עד שהילדים יגדלו 

יש הרבה שמצליחים לקיים דייטים איכותיים בתדירות גבוהה ורואים בזה ברכה גדולה ב''ה...

ועכשיו שיתוף מהצד השני שלי, הצד שגמור בסוף היום 😌

אז אני, עם כל החשיבות שאני רואה במפגשים זוגיים, כמו שפירטתי עכשיו באריכות,

אני *בן אדם של בוקר*. בבוקר אני רעננה, אני צלולה, יש לי כוחות, אני חמודה ואופטימית.

בערב, אני עייפה. יש לי הרבה פחות סבלנות, לפעמים כואב לי הראש, המוח שלי דייסה וקשה לי לחשוב בצורה טובה. וגם להקשיב.

אנחנו הבנו מזמן שאם רוצים לשמור על הזוגיות שלנו, אנחנו צריכים לתפוס אותי בבקרים...

אז בימים כתיקונם, היום שלנו הוא יום שישי בבוקר. ואם זה לא אפשרי איכשהו, מנסים להכניס בוקר אחר בשבוע (לבעלי יש עבודה גמישה ב''ה). הדייטים האלה פשוט ממלאים לנו את המכל הזה שנקרא ''זוגיות'' והם חשובים לנו ממש. אם קורה ויש תקופה שזה מתפספס (לדוגמה עכשיו עם כל הבידודים), זה מורגש כמעט אוטומטית בשטח וזה לא טוב...

ועדיין, צריך גם קצת ערבים פה ושם (כמו עכשיו עם הבידודים).

וזה קשה לי ממש. אני פשוט מאותגרת ממשמ בלגייס בתוכי נוכחות ופניות.

בכנות, זאת נקודה חלשה אצלי שמצערת אותנו.

ואני מנסה לעבוד עליה - לפעמים עם יותר הצלחה, לפעמים פחות. זה תהליך... 

לסיכום, אני רוצה לחזור להמצלה שכבר כתבו לך לדבר על זה עם בעלך. לפרט לו את הגעגועים שלך אליו, אל הקשר שלכם ואל כל מה שיש לכם לשתף אחד את השני. ברחל בתך הקטנה, כמו שכתבת. 🙂

כי כל עוד הוא לא יידע ו*יפנים* שזה סופר חשוב לך, העניין הזה ימשיך ככל הנראה לרדת לסוף סדר העדיפויות. לא כי את לא חשובה לו חלילה! ולא כי הקשר שלכם לא חשוב לו חס ושלום! אלא כי לשנות הרגלים, לשנות לו''ז, לבנות תיעדוף אחר (ברמה המעשית), זה קשה כמעט כמו בריאת העולם. אני מתמודדת עם זה בעצמי וזה באמת ככה.

אבל כמו שכבר אמרו לפני - ''אם תרצו, אין זו אגדה''. צריך לשאוף, צריך לחלום, צריך לטפח חזון וגם להגיד אותו בפה כמה פעמים שצריך, ובסיעתא דשמייא, הדברים גם יקרו 🙏🏼🙏🏼🙏🏼

שולחת לך חיבוק מלא הזדהות ותקווה!

אתם נשמעים זוג מהמם ומשפחה מהממת ב''ה!

עלו והצליחו!!! אין סיבה שלא... ❤❤❤

היא מוכנה גם לקחת אחריות על כך שצמחי המרפא לא יועילו (והם לא יועילו כמובן)

על כל ההשלכות של זה???

איזה חוצפה של התערבות

אמהלה.

האחים שלי יכולים להגיד לי כל מיני דברים שלעולם לא הייתי מאפשרת לאף אחד להגיד ומהם זה מתקבל טוב.

זו קירבה ופתיחות אחרת.

בתחילת הנישואים בעלי היה המום כמה מרחב התנועה שלהם הוא רחב יותר לאותם הדברים שאיתו היו מביאים אותי לבכי.

אם היא עצמה שלחה את אמא שלה להעביר לאחותה מסר, לגיטימי שלאחותה תהיה גם את דעתה היא.

הבעיה היא אצל האם, שעצם לוקחת צד.

הנכון מצידה זה לדעת כל אחת בוחרת ופועלת לפי צו ליבה ומצפונה.

כמובן,

כיבוד הורים קודם כל.

ברור שזה נעשה שלא מכוונה רעה מצד האם!!!!

אם כי זה לבד הזוי בעיני, אבל נגיד שזה עוד מתקבל במשפחות שהקשר ממש פתוח וטוב.

החוצפה היא להביע דעה כל כך מסוכנת שתוצאותיה יכולות להיות אסון.

יש לפותחת ולכל אדם נורמטיבי מספיק שיקול דעת לחשוב אם הצעה כלשהיא מתאימה או לא

ברוב המקרים מותר לבן אדם להביע דיעה

גם אם היא פגעה בסוף חלילה, אנחנו לא יכולים להעביר 1,000 תרחישים אפשריים בראש לפני שאנחנו מוציאים מילה מהפה

במקום טיפול רפואי אמין לנושא כל כך קריטי ורגיש?

ממש ממש לא במקום

ובעיניה זה לא.

בדיוק כמו נושא החיסונים לדוגמא

שאמא שמחסנת בטוחה בעצמה

ואמא שלא מחסנת ייתכן ובטוחה בעצמה יותר.

אנחנו אנשים בוגרים שיכולים להפעיל שיקול דעת

ולכן אני אומרת שזה שבעינייך זה חוצפה בעיניה זו הצעה רלוונטית 🤷🏻‍♀️

הציעו פה באחד השרשורים גם לטפל בילד לפי השם...

אני בטוחה שהפותחת החליטה את ההחלטה לאחר שהתייעצה עם אנשים שזה תחום העיסוק שלהם ולא קיבלה את ההחלטה באופן שטחי. 

אז לאחר שקיבלת החלטה, בעיקר שהיא קשה ומורכבת את לא רוצה הצעות סותרות את רוצה חיבוק

לא רואה את זה בתור חוצפה מטורפת, יותר כמו אמירה שלא הייתי צריכה לשמוע ולא עזרה לי בכלל

ואני בטוחה שהיא אמרה את זה מרצון טוב

ומי שאמרה לה על זה זה באמת עבד לה לא יודעת איך

אי אפשר לבודד את עניין הצמחים ולתלות את ההצלחה רק בכך.

באופן אישי אני רוצה לחזק אותך שאת פועלת בעניין.

באופן אישי אין לי שום אמונה בכל ענייני הצמחים וגם אם יש סיכוי קלוש, כיוון שחלון הפוריות של האישה הוא לא ארוך אני מעודדת אותך להמשיך בכיוןן שהתחלת ומאחלת לך הצלחה. 

ממש מתסכל שאין תמיכה

ברמה הפרקטית אבל, אם כבר שיתפת את אמא שלך אז אולי תספרי לה שהלכתם גם על הטבעי אבל זה לא עוזר והמטפלים עצמם ממליצים על התהליך?

מניחה שזה יותר ממה שהתכוונת לשתף, אבל אולי בסיטואציה הנוכחית בכל זאת שווה.. 

היא עדיין קצת מפחדת וחושבת שאולי אפשר בלי

הנכון והאחראי!! בהצלחה רבה.

מבינה ממש את הצורך בתמיכה.

וזה באמת מבאס לקבל תגובה כזו.

ברור שזה מרצון טוב. אבל זה ממש לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו.

השאלה אם הקשר שלכם יכול לאפשר לך להגיד לאמא שלך בכנות - 'זה מה שהחלטנו לעשות. ואני ממש צריכה את התמיכה שלך בתהליך הזה, בלי שתנסי לשכנע אותי להחליט אחרת'?

אם זה לא הכיוון - אז אולי שווה לחשוב על מישהי אחרת שתספק לך את התמיכה שאת צריכה.

כי זה באמת חשוב שיהיה את המקום לפרוק ולשתף למישהי שמקשיבה לך ונמצאת שם איתך. אבל את לא יכולה לשנות את אמא שלך ואת התגובות שלה. ואם היא לא יכולה לספק לך את התמיכה שאת צריכה, אז אולי אפשר למצוא את זה אצל מישהי אחרת? (שכנה, חברה)

ואין מישהי אחרת...

ולהגיד לה, אמא, זה מה שהחלטנו אני מבינה שאת חושבת אחרת אבל אני זקוקה לתמיכה שלך בי גם אם את לא מסכימה.

זה קשוח ממש, קרה לנו מקרה דומה

להגיד לה אני יודעת שאת רוצה את הכי טוב בשבילי בכמה שפחות סיכונים, ואני ממש מעריכה את זה.

ואני גם רוצה ככה האמת.

וזה באמת מבלבל כשמציעים אפשרויות שלכאורה יש בהם פחות סיכון זה נשמע מפתה,

אבל לצערי בסיטואציה כרגע מה שהכי נכון לעשות לדעתי זה xyz

אף אחד לא מבטיח שזה הדבר הנכון לעשות, אנו מקבלים החלטות לפי מה שידוע לנו, וכרגע במכלול השיקולים אני חושבת שזה הכיוון שנלך אליו עם כל הקושי.

אני אשמח מאוד לקבל ממך תמיכה בתהליך הזה, לא יהיה לי קל לעבור אותו ללא התמיכה שלך.

הדגשים החשובים:

1. להביע אמפטיה כלפי החששות/ דאגה שלה.

2. לסגור דברים לא רלוונטיים עם החלטות.

3. לבקש במפורש מה שאת זקוקה לו.

רוב האמהות, ובכלל זה נשמע שגם אמא שלך, פועלות לפי מה שהן חושבות שיהיה טובת הילד, גם אם זה לא הכי נעים לשמוע את זה.

במקרה כזה מספיק להגיד מה נתון לדיון ומה לא, ומה העזרה שזקוקים לה, כדי לכוון את ההורים איך לעשות את המקסימום עבור ילדיהם.

שאת כבר אחרי ניסיון לשפר את המצב בעזרת אמצעים טבעיים וזה לא עזר?

אם לא, זה הזמן להגיד לאמא - ניסיתי, לא עבד, אני רוצה עוד ילדים, בבקשה תחזקי אותי ותלווי אותי.

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

אצלי גם הקטן בקשר טוב עם היותר גדול

עם הפרש של 14 שנה

קשר של אח קטן עם אח גדול ובוגר

משחקים ביחד

קוראים ביחד

מבשלים ביחד

כנראה בגלל שאין להם הרבה זמן ביחד

הם יותר יודעים להעריך ולנצל את הזמן אחד עם השני

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום

אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.

כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.

אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי

שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.

5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ

2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה

3 שנים נראה אידיאלי. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות

ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו

יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.

אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.

אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.

והם הכי לא חברים שיש

לצערי הרב

אבל כל תגובה האירה לי משהו

המסקנה העיקרית שהפער לא קובע כלום, אז אולי חבל לסכן את עצמי או את ההורות שלי, ואולי גם את הנפש של הקטן שצריך אותי.

מצד שני אני גם לא צעירה, אז 3 שנים זה כבר סיכון בריאותי עבורי ועבור העובר.

אחח טעטע שלח לי סימן מה לעשות

אבל גם לזה שיש נגיד 2 בנות רצופות או 2 בנים

אצלי הקשרים לגמרי קשורים לקרבה בגיל

לגדולה אין קשר עם זאת שקטנה ממנה ב3 ובטח לא ב4 שנים

אבל בהמשך כשיהיו גדולות מאמינה שיכל להשתנות

אני כן רואה שהצפיםות מאוד מייצרת הווי משותף והם בראש דומה ומשחרים המוןןן יחד לפעמים שעותתת

ו...רבים בוכים ומקנאים וכו בהתאם🥴😅

אני לא אומרת שזה קל

אבל בהחלט לא מתחרטת

תלוי כמה אחים יש בסך הכל

אצלנו הפרש של שלוש שנים משחקים מהמם יחד

הם חברים ממש טובים, כמובן גם רבים

אבל גם אוהבים אחד את השני מאוד ומעסיקים את עצמם גם לבד הרבה זמן.

ולכן אני חוזרת להודעה שלי למעלה, שאין כאן תשובה אובייקטיבית. כי זה קשור להמון המון משתנים

וזה שהמשפחה אחרת פער מסויים מתבטא בדרך מסויימת, לא אומר שככה זה יהיה במשפחה אחרת

לפני זה יש לי פערים קטנים יחסית

ועדיין לא רואה כ"כ קשור בין הילד שבין 6.5 לתינוק בן 1.5

אבל אני מאמינה שככל שהם יגדלו הפער יצטמצם.

ואני רוצה מאוד עוד אחד יחסית צמוד לקטן.. בא נראה כרגע זה לא רלוונטי מכמה סיבות

בגיל קטן פער של כמה שנים הוא משמעותי מאוד, בגיל גדול בקושי יש לו משמעות
אין גם איך לדעת אם יסתדרו ביניהם מבחינת האופי והסגנון, אז בעיני תבחרי מתי לך יהיה נוח מכל הבחינות להיכנס להריון, ותשחררי את מתי יהיה הפער המושלם, כי זה משהו שאי אפשר לשלוט בו ותלוי בכ"כ הרבה דברים.

במשפחה של אמא שלי זה מאוד בולט, בתור ילדים עם היו משחקים עם האחים שקרובים אליהם בגיל, וכשהם טיפה גדלו, אפילו גילאי העשרה, הם התחברו לאחים שיותר בסגנון שלהם... והחברויות בין האחים השתנו ממש

והם ממש לא חברים.... אפילו יריבים אבל זה בן ובת

ופער של שנה ותשעה וחברים טובים ממש

אבל זה גם מאוד תלוי אופי

זה קשה, אני לא מצאתי פתרון, מנחמת את עצמי שזו תקופה שעוברת (אחרי כמה שנים חחח)

לגבי מוצש - להכין אותו - אבא ואמא יסעו ואתה תישאר עם דודה זלדה/דוד שאול (אל תתנו לו אפשרויות, תגידו לו בבירור מי יהיה), אם תצטרך משהו בלילה הם יבואו לעזור לך ולהיות לידך. בבוקר הם יקחו אותך לגן ואז אבא ואמא יאספו אותך.

אולי הוא יבהל מהרעיון בהתחלה אבל תחזרי על זה שוב ושוב ולאט לאט הוא יפנים.

לרוב בהלה ממים לא מתחילה מנסיון רע חד פעמי, אבל בכל מקרה כדאי לעשות הכל בשיתוף איתו ולתת לו לשלוט בסיטואציה, שיפתח את המים ויסגור וכו.

וגם לשים לב שחדר האמבטיה מחומם ושהמים בטמפ שנעימה לו. לפעמים לנו כמבוגרים הטמפ מרגישה סבבה אבל לילד שהוא יותר רגיש לקור או חום זה יהיה פער משמעותי אם תנסו טיפה לחמם או לקרר

הכנו את הבן שלי בגיל קטן יותר ללידה. הוא היה בערך בן שנה וחצי ולקחנו ספר על ילדה שיש לאמא שלה תינוק בבטן ויום אחד סבתא שלה באה לגור איתם ואז בלילה אבא ואמא נסעו לרופא שיוציא את התינוק והסבתא נשארה עם הילדה, ואחרי כמה ימים ההורים חזרו עם התינוק.

אני גם לא הייתי בטוחה כמה הוא יבין מתוך הסיפור המורכב הזה, אבל להפתעתי מהרגע הראשון הוא התנגד לכל הסיפור הזה ברגע ששמע שההורים נסעו לה 😂 ולאט לאט קראנו שוב והוא קיבל את הרעיון, ואפילו כשבאמת ילדתי הוא לקח את הספר איתו וכל פעם התעכב על השלב שהיינו בו ובעלי אמר שממש ראו איך הספר עוזר לו להבין מה קורה.

לגבי האמבטיה- אני חווה עם הבת שלי את זה מידי פעם, מה שעוזר- לקלח אותה על הרצפה בגיגית, או אפילו בכיור באופן חלקי עד שהטראומה עוברת (נשמע שהוא בהחלט עבר טראומה עם הגיס)

שהקושי בשינה נובע מהטראומה שנוצרה לו מהמקלחת שעשה לו גיסך? (טראומה של חרדת נטישה)

האמת שבמצב כזה אולי לא כדאי שתעזבו אותו ללילה... אלא אם כן אתם מרגישים שזה ממש קריטי לנפש שלכם, ואתם מוכנים להשלכות שאולי יהיו לזה אחר כך, שהוא יצטרך שוב שיקום מחרדת הנטישה...

נשמע לי שכדאי לקחת טווח זמן שבו אתם באמת ישנים איתו, ונותנים לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך, ואם זה לא יעבור עד אז - אז להתייעץ עם גורם מקצועי...

@כורסא ירוקה - הוא לגמרי בגיל שאפשר להסביר לו דברים, גם אם הוא לא יודע לבטא את עצמו.

אנחנו עשינו את זה בגמילה מהנקת לילה - טפטפנו במשך כמה ימים ולילות שלא יונקים בלילה. זה היה קשה לעיכול, אבל לגמרי נקלט בסוף.

מציעה להתחיל להסביר לו לפני שהוא הולך לישון:

"מתוקי, עכשיו אתה הולך לישון במיטה שלך, ואבא ואמא הולכים לישון במיטה שלהם. בלילה אולי אתה תקום כי אולי יהיו לך חלומות מפחידים. אבא ואמא יבואו לחבק אותך, אבל אחר כך יחזרו לחדר שלהם ואתה תישאר במיטה ותחזור לישון. ובינתיים תוכל לחבק את הדובי/לשתות בקבוק כדי שיהיה לך קל יותר לישון."

זה נשמע ארוך ומורכב, ולכן כדאי לסכם: "בלילה כל אחד ישן במיטה שלו."

בסוף זה ייקלט בעזרת ה'...

ואולי באמת זה יעזור גם ללילה שתהיו בצימר. רק צריך לוודא שמי שישמור עליו יהיה מכוונן על האפשרות שהוא יתעורר ויהיה צורך להרגיע אותו...

גם הבת שלי בימים האחרונים בוכה ממש במקלחות ולפני כן אהבה. אני חושבת שיכול להיות שזה קשור להפרשי טמפרטורות שהמים החמים פתאום כואבים על איזורים קרים, אבל האמת שאני לא בטוחה. 

גם אצלי הקטנים מתעוררים בלילה וחששתי שבוע שעבר להשאיר את הבת שלי לישון אצל אמא שלי..

אבל להפתעתי היא הלכה לישון לבד!! וישנה כל הלילה. לא קרה המווון זמן. בת שנתיים.

לפעמם כשאין להם את האופציה הם פשוט לא קמים..

תנסי לגרות אותו לשבת באמבאיה ריקה עם משחקים.

אפשר להצטרף אליו שם.

כשהוא מרגיש חופשי לשבת באמבטיה ריקה,

אפשר לשחק בלנקות את המשחקים או להעביר מים מכוס לכוס

וככה לאט לאט הוא יתרגל חזרה.

יש לי גם בגיל הזה, עושה לנו סיוטים בלילות, קם מלא בצרחות איימים , מביאים לו מטרנה, נדנודים, ששששש...

כל מיני, נרדם וקם שוב. מה הבאה? שהוא קם כולו רטוב בגלל המטרנה. קר. וצריך לקלח אותו ולהדליק דוד כל בוקר ואני ממהרת לצאת.

אין איך לעודד חוץ מזה שבסוף זה עובר מתישהו. 

רפואה שלימה!

הייתה פה פעם מישהי שסיפרה

על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה

בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך

ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.

מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק. 

תרגישו טוב!

הם פחות רטובים מהרגיל אבל רטובים? יש שם צבע צהוב חזק או צבע עדין/שקוף?

אם הוא חולה הגיוני שיאכל פחות מהרגיל, לא הייתי רצה למיון.

עוד סימנים לבדוק התייבשות- אם המרפס שקוע, אם בוכה בלי דמעות (אבל אולי בגיל חודשיים בכל מקרה בוכים בלי דמעות), פה יבש ושפתיים יבשות, נראה אפאטי.

בריאות שלמה ומהירה.

את יכולה לנסות לתת לו כל כמה זמן 5 מל במזרק חלב אם. וככה לעקוב כמה הוא אוכל.

התייבשות מובהקים לא?

טיטולים פחות רטובים זה עוד לא אומר שאין בכלל שתן.

כמובן רק את יכולה לדעת כי את זאת שנמצאת צמוד לילד

אבל סה''כ נשמע הגיוני לעשות מחר בדיקות

וכמובן בינתיים להניק כל רגע אפשרי, ולשים מי מלח וכו'.

אם את צובטת אותו והעור לא חוזר מהר להיות ישר- אז זה מעיד על התיבשות

וגם ללחוץ על הציפורנים ולשחרר- אם הם חוזרות מהר להיות ורודות- אז זה טוב

אם נשארות לבנות- לא טוב

ממליצה לשטוף כל פעם במים עד שנקי לגמרי

ואז קל לתינוק לינוק, לישון טוב ולנשום

שום דבר אחר לא עזר לי בשבילו לא מי-מלח, ולא להשפריץ חלב לאף...

אתמול היה נראה לי שיש שיפור

עשינו בדיקות שתן-תקין

אבל מהלילה שוב יעלה חומים,הם לא גבוהים בכלל עד 38.2 אבל שוב יונק בקטנה יותר

מסרב! פשוט הזוי כי הוא ממש לא כזה

הטיטולים שבבוקר חזרו להיות יותר רטובים, בלילה שוב יחסית יבשים...מלא לגמרי

אנחנו אמורים לעשות בדיקת דם הבוקר וערב תשובה

יש לציין שגם מדי פעם משתעל

בא לי לנסוע למיון,אני לא רגועה בכלל בכלל

אבל יש חוששת משלל הוירוסים..והמחלות חורף

גם ככה את הולכת למרפאה.

חוץ מזה לטעמי הגיוני שחום עולה יותר בלילה

והגיוני שיונקים פחות כשלא מרגישים טוב, צריך להמשיך להציע במידה.

את יכולה לנסות להתייעץ עם עוד רופא או לחפור לרופא שאת מאוד מודאגת, אבל עדיף עוד חוות דעת

ובינתתים להניק , כאילו להציע, כל הזמן!! ואם לא הולך לשאוב למזרק ולהחדיר לו לצד הפה..

אם הוא ישתה 5 מל כל 10 דק או משהו כזה הוא לא יתייבש... לדעתי...

אבל אם את מרגישה שזה הדבר הנכון תעשי את זה..

מה יעשו איתך במיון?

חוץ ממלא חיידקים נוספים וחוסר אפשרות להניק בנחת לא יעשו איתך כלום מיוחד.

וכן, זה מדאיג עשילד חולה, אבל זה קורה, וצריך להיות סבלניים ולתת לזה זמן לעבור

גם בדיקת שתן, גם שיסתכלו על העור

בטוח הרופא והאחות אמורים לדעת לזהות את זה

זה לא שבמיון יעשו משהו אחר

לפעמים אין לי בוסטרים לכולם (כשלוקחת עוד ילדים מלבד שלי)

ואז הגדול ביותר יושב בלי בוסטר אבל תמיד עם חגורה.

אגב יש לי נסיעה של דקה וחצי מהגן של הילד עד לבית ותמיד שניהם חגורים בזמן הזה.

זה לא רק עניין של בטיחות אלא גם הקניית הרגל

שידעו שאין דבר כזה לנסוע בלי חגורה.

אבל ממה שנראה לי,

ברור חגורים, תאונות לא עלינו יכולות לקרות גם בכביש עירוני דקה מהבית.

לא תמיד

תלוי באיזה רכב אני, יש לנו את הרכב המשפחתי עם הבוסטרים ועוד רכב שני, שבו לפעמים אני לוקחת את הילדים בלי…

לא גאה בזה ומודעת לסכנה 

ועם ילדים של אחרים בוודאי שמקפידה, אלא אם ההורים שלהם אומרים לי במפורש שזה בסדר.

לגבי ישיבה מקדימה לא ידוע לי על בעיה עקרונית בזה,

אבל רק עם כסא מתאים.

(אם חסר לי כסא אעדיף שהחוסר יהיה במאחורה ולא קדימה)

אך מכיוון שאת שואלת על התארגנות לנסיעה קבועה,

לא הכי נכון להצטייד בכסאות מתאימים מראש?

המקרים שיצא לי "לחפף" היו באיסוף ספונטני כשמראש אמרתי להורים שאני אמנם יכולה להחזיר, אבל אין לי בוסטר ספייר.

שימי לב אם אין בוסטר הגבהה, לא לשים את החגורה האלכסונית, אלא רק את המותן, שהאלכסון לא יהיה על הצוואר.

עוד נתון לשים לב אליו, גובה הילד. לא דומה ילד בן 5 גבוה, לילד בן 5 נמוך.. לכן אם את תקועה וצריכה לבחור איזה ילד מבין החבורה ישב בלי בוסטר, עדיף את הגבוה מבינהם.

נסיעה בלי חגורה בכלל זה קו אדום מבחינתי. גם עם ילדים שלי וקל וחומר על ילדים של אחרים. גם מבחינה חינוכית לא הייתי רוצה שהילדים שלי ידעו שיש אופציה כזאת. הגבול צריך לעבור איפשהו..

מנשקת את ילדיי חופשי, גם תינוקות שלי בני יומם.
אף פעם לא עבר אליהם!
 

בהתחלה חששתי
עד שהבנתי שלתינוקות וילדים זה לא עובר...(גם למבוגרים אגב...)
לא יודעת למה לא עובר לקטנים, מה שאני רואה על עצמי זה שיש אנשים רגישים כמוני להרפס וזה כל הזמן צץ לי. מי שלא רגיש כנראה שזה לא יעבור אליו. 
מקסימום שתהיא רגועה תנקי עם אלכוהול של חיטוי טבור לתינוק את המקום שבו נישקת אותו.
זה יחטא ושום חיידק לא ישב לא על הפנים. (לי היה בעבר גם הרפס בפנים, אבל בעיקר בשפתיים...)

ואם נישקת את התינוק בשפתיים, תנקי עם סבון בעדינות ולא עם אלכוהול כמובן...
 

אז פשוט תעקבי שלא נדבק, ובפעם הבאה תשתדלי להזהר

לא הייתי נכנסת להיסטריה ממה שכתוב ברשת....

יש לי גם הרפס שחוזר הרבה פעמים ולא זכור לי שתינוק נדבק ב''ה

ילדתי ויצא לי הרפס בשפתיים

השתדלתי להיזהר בטוחה שלא התלחתי ב100% לתינוקת שלום