מי שמזהה- אני לא רוצה לדעת. תודה.
יש לי בעל מדהים, באמת.
עוזר מלא. שותף מלא בגידול הילדים ובתחזוק הבית.
שוטף כלים, מנקה את הבית, מקלח את הילדים, מחליף טיטולים, מרדים אותם, משחק איתם, דואג לי ובאמת עושה כל מה שהוא חושב שיכול להקל עליי ושלא אעבוד קשה.
אני אוהבת אותו ומאוד מאוד מעריכה את כל מה שהוא עושה ונותן מעצמו.
אז מה הבעיה שלי?
שהוא תמיד עייף.
הוא קם כל יום ב5-5 וחצי לתפילה ואז ליום עבודה עד 4, חוזר הביתה ומחליף מהר בגדים (לפעמים מספיק מקלחת זריזה) ואז רץ למנחה ערבית, חוזר הביתה לאכול ואז מתחיל סדר ערב עם הילדים, מקלח ומרדים.
ואז יש את הכלים של הארוחה לשטוף, ואם הפעלתי מכונות אז הוא אחראי על היבוש שלהם (במייבש).
אז מה הפלא שהוא עייף?!
ובכל זאת. אני כל היום עם הילדים בבית (בכייף ובאהבה) ורק מחכה שהוא יחזור ואז בסוף אני מגלה שחזר לי בעל עייף שאין לו כח לדבר איתי אפילו.
מה עושים?
אלה החיים שלי מעכשיו ועד עולם?
בתקופה האחרונה אני מרגישה שאנחנו חיים אחד ליד השני, שותפים בגידול הילדים וזהו.
אין לו מושג מה עובר עליי בתקופה האחרונה, איזה רגשות ומחשבות קשות יש לי. אין לו כח לשיחות רציניות כי הוא פשוט עייף.
ולי אין רצון להכריח אותו לדבר איתי ולהקשיב לי.
אבל אני מוצאת את עצמי מתוסכלת נורא, כל היום אין לי עם מי לדבר כי הוא בעבודה וכשהוא חוזר אין לי עם מי לדבר כי הוא עייף.
לא כייף לי, לא אלה החיים שרציתי. רציתי מישהו לחיות איתו ולא לצידו.
ניסיתי פעם לשתף אותו בקושי הזה שלי שכל היום אני מחכה לו ובסוף מקבלת בעל עייף שאין לו כח אליי.
הוא הבין אותי אבל גם אמר לי מה את חושבת? תשאלי את חברות שלך ותראי שכולם ככה.
אמרתי לו שגם אם הן ככה שייערב להן, לי זה לא טוב ןלא מעניין אותי מה קורה אצל אחרים.
אבל מאז אני שואלת את עצמי, באמת אצלם כולם זה ככה? באמת בסוף היום כולם עייפים ואין להם כח להתעניין אחד בשני ולהקשיב באמת?
אוף.
לא יודעת מה אני רוצה בפריקה הזאת אבל לא אמחק אותה כי אולי בכל זאת יהיה למישהי משהו חכם לומר.
תודה למי שקראה ולמי שתטרח להגיב.
יש לי בעל מדהים, באמת.
עוזר מלא. שותף מלא בגידול הילדים ובתחזוק הבית.
שוטף כלים, מנקה את הבית, מקלח את הילדים, מחליף טיטולים, מרדים אותם, משחק איתם, דואג לי ובאמת עושה כל מה שהוא חושב שיכול להקל עליי ושלא אעבוד קשה.
אני אוהבת אותו ומאוד מאוד מעריכה את כל מה שהוא עושה ונותן מעצמו.
אז מה הבעיה שלי?
שהוא תמיד עייף.
הוא קם כל יום ב5-5 וחצי לתפילה ואז ליום עבודה עד 4, חוזר הביתה ומחליף מהר בגדים (לפעמים מספיק מקלחת זריזה) ואז רץ למנחה ערבית, חוזר הביתה לאכול ואז מתחיל סדר ערב עם הילדים, מקלח ומרדים.
ואז יש את הכלים של הארוחה לשטוף, ואם הפעלתי מכונות אז הוא אחראי על היבוש שלהם (במייבש).
אז מה הפלא שהוא עייף?!
ובכל זאת. אני כל היום עם הילדים בבית (בכייף ובאהבה) ורק מחכה שהוא יחזור ואז בסוף אני מגלה שחזר לי בעל עייף שאין לו כח לדבר איתי אפילו.
מה עושים?
אלה החיים שלי מעכשיו ועד עולם?
בתקופה האחרונה אני מרגישה שאנחנו חיים אחד ליד השני, שותפים בגידול הילדים וזהו.
אין לו מושג מה עובר עליי בתקופה האחרונה, איזה רגשות ומחשבות קשות יש לי. אין לו כח לשיחות רציניות כי הוא פשוט עייף.
ולי אין רצון להכריח אותו לדבר איתי ולהקשיב לי.
אבל אני מוצאת את עצמי מתוסכלת נורא, כל היום אין לי עם מי לדבר כי הוא בעבודה וכשהוא חוזר אין לי עם מי לדבר כי הוא עייף.
לא כייף לי, לא אלה החיים שרציתי. רציתי מישהו לחיות איתו ולא לצידו.
ניסיתי פעם לשתף אותו בקושי הזה שלי שכל היום אני מחכה לו ובסוף מקבלת בעל עייף שאין לו כח אליי.
הוא הבין אותי אבל גם אמר לי מה את חושבת? תשאלי את חברות שלך ותראי שכולם ככה.
אמרתי לו שגם אם הן ככה שייערב להן, לי זה לא טוב ןלא מעניין אותי מה קורה אצל אחרים.
אבל מאז אני שואלת את עצמי, באמת אצלם כולם זה ככה? באמת בסוף היום כולם עייפים ואין להם כח להתעניין אחד בשני ולהקשיב באמת?
אוף.
לא יודעת מה אני רוצה בפריקה הזאת אבל לא אמחק אותה כי אולי בכל זאת יהיה למישהי משהו חכם לומר.
תודה למי שקראה ולמי שתטרח להגיב.
שמחה שהועלתי
זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)