למי יש יותר אמונה - לי או לך?

יש דברים שאני מניח שאני יותר ממך, ויש דברים שבוודאי אתה יותר טוב ממני.

לפעמים בהקשר מסוים נדרשת תכונה מסוימת דווקא

ולפעמים אפשר לומר על אדם אחד שהוא יותר טוב מאחר "בכל היבט משמעותי", או "בחשבון כולל".

אבל זה שדור מקימי המדינה האמינו ביכולתו של עם ישראל לשרוד והיו מוכנים לעשות הרבה ולשלם מחירים אישיים תמורת הרווח הזה, לא שולל מדור הולכי המדבר את המעלות שלהם

הם האמינו ביכולתו שם על ישראל לשרוד -נהדר!

אבל במה זה שונה מכל מאבק לאומי של עם אחר..?

כי הרי הם לא היו אנשים דתיים ונראה לי שהרבה מהם לא האמינו באלוהים (ובצדק) עם כל הצער שבדבר.. הם היו דור השואה.

אז נכון מבחינת מעשים הם היו גיבורים ואידיאליסטים בקטע שאנחנו לא מסוגלים לקלוט,ואני גם יכול לקבל את התאוריה שבתת מודע שלהם הם עשו את זה מאהבת ישראל מעצם היותם יהודים.

אבל אני לא חושב שזה בגלל שהייתה להם אמונה גדולה.. 

קודם כל, דוד בן גוריון וחבריו לא עברו את השואה. גם לא אברהם שטרן ולא שאר מנהיגי הציונות החילונית.

ולכן הטענה הזאת מוטעית.

הטענה הזאת היא גם חמורה מאד. אם עבור מי שעבר את השואה, עזיבת הדת היא מוצדקת, העובדה שאתה עצמך לא היית שם איננה סיבה להישאר דתי. אתה מוכן לעבוד את ה', בתנאי שהוא פוגע רק באנשים אחרים?

אני חושב שהיתה להם אמונה לא מודעת - כמו שהרב קוק מרבה לתאר - שהיא באופן לא ישיר אמונה בה', והתבטאה בבטחון בה' שיעזור להם להקים את המדינה. קצת כמו היתה להם (או בהם) אמונה ברמה שאין לתאר. - עבודת ה'

בנוסף, קח בחשבון שמה שאומר הרב שמואל כאן איננו תורה מסיני אלא הבעת עמדה בהקשר של "איך להתייחס בכבוד לדור מייסדי המדינה". יכול להיות שכאשר הוא היה מנסה לתאר מי הם דור דעה שקיבלו את התורה, הוא היה מדבר אחרת

זאת הסיבה העיקרית, בעיני, ש"אין מקשים על הדרש". דרשה נועדה לעורר את לב השומע אבל היא לא מחוייבת לעקביות ודיוק והתאמה לכלל המערכת.

א)התכוונתי לאותם חלוצים שהגיעו אחרי השואה ונלחמו בתשח

ב) לא הבנתי איך הגעת להנחה הזאת, מוכרח לציין שזה דיי פוגע שפירשת ככה את דבריי, אבל זה מובן כי תכלס אנחנו באינטנרט וקשה לקלוט באמת למה כל אחד התכוון. התכוונתי שאני לא מאשים אותם בכך שהם איבדו את האמונה

ג) מקבל את הטענה הזאת, אבל זה עדיין קצת רחוק מאמונה במובן הפשוט שלה.

ד) אתה אומר דברים ידועים.. אם תציג את הוורט הזה של הרב אליהו לחרדי ממוצע הוא יקבל חום..

   סתם העלתי את זה כאן כי זה נושא מעניין, וכי ברור לי שרוב הניקים פה בפורום מחוברים בצורה כלשהי להשקפה הזאת.

לא חייבים להתקיף מיד..

א) זה היה מיעוט. הרב לא דיבר דווקא עליהם

ב) כתבת "בצדק", לא "ואינני שופט אותם על זה". ולכן הגבתי בחומרה (תאמין לי שכתבתי יותר חריף ועידנתי את זה)

ג) מסכים איתך

ד) לא יודע, אני לא ממש מחובר להשקפה הזו... מבחינתי אני מכבד כל אדם על הדברים הטובים ש*אני יודע שיש בו* ומודע לחלוטין לצדדים השליליים שיש בו. לא מוצא סיבה להניח שדווקא דור מקימי המדינה הם בעלי *אמונה* חזקה. מה שכתבתי היה כדי לתרץ את דברי הרב, אני לעצמי קצת פחות מתחבר לגישה הזאת

ה) כמו שכתבתי, הגבתי בחריפות בגלל האמירה "ובצדק". כל השאר באמת לא היה התקפה ואני מצטער אם נתפס כך בעיניך

כן הייתה להם אמונה עוד לפני עשרת המכות..

בפעם הראשונה שמשה ואהרן הגיעו אל העם, הם האמינו להם.

הרמה הרוחנית שלהם הייתה בהחלט חלשה והם נפלו מלא פעמים בדברים שלנו זה נראה לגמרי כמו טמטום

אבל צריך לזכור שגם הרבה פעמים הם הגיעו לרמות מאוד גבוהות, בחציית הים, בהר סיני וכו

נראה לי שיש גם מאמר חז"ל שאומר (שכחתי איך זה הולך בדיוק) אבל בעצם הרעיון הוא שהקשר הנבואי של הנביא תלוי ברמה הרוחנית של העם. 38 שנה משה היה "בנידוי" עם השם בגלל חטא המרגלים, משמע שבאמת הרוחניות של העם סוג של נתנה 

"חיבור wifi" למשה עם השם.

חטא המרגלים מבחינתי זה עבירה שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בדיוק כמו שעבודה זרה אנחנו לא מסוגלים לתפוס.

איך גדולי עולם כל כך התאוו לפסל מטופש?! זה נשגב מבינתנו, כנ"ל חטא המרגלים.

ונראה שהסיבה שרבי עקיבא אמר שלדור הזה אין חלק לעולם הבא היה בגלל חטא המרגלים.

כל הטענות שלך לגבי אותו דור נכונות.

אבל הנקודה שלי היא, שהדור שהקים את המדינה היה חילוני מובהק!

אז סבבה אני מקבל את זה שהשם גילגל שהזכות תהיה על ידם, והם יעשו את הניסים וכו (זה בפני עצמו מעיד שהם נשמות עצומות)

אבל - וזה אבל גדול. 

הם היו חילונים - הם לא עשו את מה שעשו מתוך אמונה עצומה באלוהים.. ובגלל זה לא כ"כ התיישב לי מה שהרב אמר.

זה לא חדל להתכתב עם האמונה הדתית היהודית רבת הדורות.
וכל זאת על אף שזה היה אולי אוסף אמונות לא לגמרי קוהרנטי או ברור.
להבנתי זה היה מנקודת מוצא בראשית צירים קרטזית תלת מימדית, כשהציונות אורתוגונלית (עד כדי משיק, גם אם בהמשך נוצרת עקומת מושך לציר המאונך) לדת היהודית.
אבל כשאתה מתבונן במה שכמה אנשים עשו אתה מבין שזה דרש אמונה באמת יוצאת מגדר הרגיל.
חלק מזה מתבטא בשירה העברית הציונית (החל ב"טושו אחים טושו לארץ אבותינו" ועד "ארץ נחלת מדבר סין" ועד בכלל).

לא חושבת שהוא התכוון ממש בכוס מדידה שהיתה להם יותר אמונה.

אבל תחשוב רגע על דור שיש לו מנהיג נביא שמוביל אותו והוא חוזה ביציאת מצריים וניסי המדבר ואותות ומופתים גדולים...

והדור הזה שעמוד ענן מלוה אותם ביום ובלילה עמוד האש מצווה להכנס ארצה ולהלחם

עדיין נסיון, ברור

אבל עכשיו תחשוב על דור שבור מאימי השואה, עם מצומק שהדבר שמוביל אותם מאימת אירופה לאימה הגדולה יותר בארץ הוא רוח גדולה שדוחפת אותם לשיבת ציון- אין דרך אחרת להסביר את המשיכה המוזרה שלהם מן הפח אל הפחת...

הרוח הזאת כלכך לא ברורה מאליה, קודם כל- מי ומי המקימים? העם הקטנטן והשבור הזה לא היה ערוך לחשוב על מלחמה ועל פעולה, במצב נורמטיבי זה היה בדיוק הזמן לשבת ולחבוש את הפצעים, להגר לאמריקה שמציעה בדיוק את האפשרות לחיות חיי רווחה ללא אנטישמיות ומגבלות

והעם היושב בארץ עצמו ידע שהאויבים כפולים ומכופלים ממה שצפוי, והכרזה על הקמת מדינה כמוה כהתאבדות. לא סתם התאבדות של אדם יחיד, אלא העמדה לתליה של עם שלם היושב בארץ... 

מה גרם לאותם היושבים בחדר המפורסם להחליט בכל זאת על הקמת מדינת ישראל? אי אפשר להסביר דבר כזה חוץ מלהבין שפרצה בהם רוח אמונית גדולה, גם אם הם עצמם לא לגמרי הכפיפו אותה לקב"ה

מה גרם להמונים שהגיעו שבורים מאירופה להצטרף ולהלחם על המדינה היהודית? "ורוח א-להים מרחפת".... גם בתוהו ודוקא בו

חייבת לצרף את זה. מדקה 36 כדאי לראות בלופים ולהבין שהחוצפה של גולדה מאיר מול מלך ירדן, הרוח ההתאבדותית כמעט אצל החברים במנהלת העם, האומץ המבהיל של בן גוריון שידע היטב שההכרזה שלו מסוכנת מאין כמותה, ההאצה של ויצמן ה"זהיר מדי".... כל אלה הם זריקת רוח הקודש...

ואומץ שיש בו משהו מעבר לעם שהולך עם נביאיו וניסי המדבר... העם כאן קם מבור תחתית ברוח גאולית מופלאה

הצילו איזה עם גדול יש לנו

ואם הם ראו פוטנציאל במשהו שנראה חסר כל סיכוי מבחינה ראלית אז מסתמן שהיתה שם אמונה כלשהי

כל מה שאתם אומרים לא זר לי, אבל כנראה שלא יצא לי עד עכשיו להתעמק בזה כל כך ומסתבר שאתם צודקים.

העובדה שהשם ממש האכיל בכפית את דור המדבר וגרם לו ללכת לאט לאט.. וכמובן אחרי המווון נפילות 

וכל זה עם כל כך הרבה ניסים ונבואה...

ומאידך שאנחנו משווים את זה לדור של קום המדינה

-שלא היה להם כלום מבחינה רוחנית, לא נבואה, לא ניסים(גלויים) לא אמונת חכמים ואעפ"כ הם הצליחו לבד לקיים את חזון הנביאים.

גורם לי לחשוב כאילו השם היה כל כך בטוח בדור ההוא, שהוא כבר לא היה צריך לתת לו ניסים - הוא ידע שהם יצליחו בלי זה.

אז נכון, לא הייתה אמונה במובן הפשוט שלה, הם באמת כמו שאתם אומרים לא ייתכן שהם עשו את כל זה מחזון לאומי סתמי ככל שאר העמים. שאיפה לחזור למולדת אבותיהם מהתנ"ך, שאיפה כמעט בלתי אפשרית, הם זיהו נקודת אמת בזה, גם אם זה היה בתת מודע, ישראל אם לא נביאים הם - בני נביאים הם.

זה גורם לי להבין שעם ישראל הגיע כבר לבגרות מסוימת, בגרות כזאת שהוא מסוגל לגאול את עצמו ללא העזרה המוחשית של השם, וזו התקדמות גדולה ביחס לדורות הקודמים.

 זו לא גאולה בחסד. זו גאולה אקטיבית, אז נכון זה לא כ"כ מה שציפינו שיהיה.. גאולה עם "גוון" דיי חומרי כזה ללא ניסים גלויים כמו פעם. אבל אנחנו עוד לא בגאולה השלימה מצד שני,עוד יגיע היום שתהיה התגלות השם, אבל זה לא יהיה עבורנו.

- זה יהיה בישביל אומות העולם שיבינו שהשם אחד ושמו אחד.

אנחנו לא צריכים את זה כבר, כי אפילו הריקניים שבינינו יודעים את זה גם אם לא במוצהר, בתת מודע אנחנו חיים את זה.

ואשריכם כולכם שהגעתם להבנות העמוקות האלו, זה מראה על אהבת ישראל, חכמה, השגות בתורת ארץ ישראל ועל כמה צדיקים שאתם.

תודה שעזרתם לי להבין את הנקודה הזאת 

רק נקודה חשובה:

היו ניסים גדולים בדרך בהקמת המדינה, אבל הם מסוג הניסים שקורים רק בעקבות הבחירה ללכת באש ובמים ולפעול

לא מטוס שמיימי שפתאום מופיע ושואב את כולם לארץ זבת חלב ודבש, אלא יהודים שקמים בעוז לפעול להקמת בית לאומי בא"י, ואז ה' נלחם להם בענק..

כמו מה שאמר פרופסור נודע שאני לא זוכרת את שמו לסטודנט בהרצאה על אסטרטגיות מלחמה: הסטודנט שאל אותו למה הוא לא מכניס את הקרבות במלחמת השחרור וששת הימים ובקיצור מלחמות ישראל. הפרופסור ענה- פשוט למה אני לא מכניס אותם בהרצאה. אין בהם שום גוון אסטרטגי ומוסבר, מה שהיה בקרבות האלו הוא ניסים. ונס עם כל גודלו הוא לא אסטרטגיה ובטח לא דבר שניתן ללמוד ולמחזר.

אם רוצים להשוות

צריך לדמות מה היה קורה אילו אחרי השואה כל שונאי ישראל היו מקבלים מכות משמים עד שהיו נכנעים

אצל דור המדבר זה היה אחרי שהמצרים חטפו כבר 10 מכות ושינו את הגישה כלפי היהודים

ולכן גם השאילו ליהודים כלי כסף וזהב אפילו מה שהם לא ביקשו (כמו שמבואר)

ליוצאי מצרים הייתה אחלה סיבה להישאר ולא להיכנס למלחמה...

(ובנוסף, כשהם כן נלחמו וניצחו הם לא עשו מצעד צבאי והיללו את עצמם)

זה לא מה שהיה במקרה שלנו, שבעצם הבינו שלהישאר בחו"ל זה להיות נתון לחסדיהם של שונאים ורוצחים.

ובכללי, אם הוא אומר שבזכות האמונה זכו לכל הדברים ההם, עובדה שאצלנו לא זכו לכך

ובכללי אני אגיד

אני לא מתחבר לכל הקטע הזה שהדור הזה בטוח שהוא עקף את כולם בסיבוב..

לא רוצה לקנטר אבל הרב יחזקאל לוינשטיין כתב ש"חוצפא יסגא" זה שהדור בטוח שהוא אוחז באמונה יותר מכל הצדיקים שהיו

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות