אבל בעיקרון אני לא בן אדם כזה שצריך שיראו מה שהוא עושה

בכיף אני מנקה תכיתה מרימה כיסאות אפחד לא יודעת מיזה ..וגם שאני מתפללת אז אף פעם לא בכיתה ומנגנת לא ליד אנשים 

אבל יש לי מין צורך כזה שהצוות שלה האולפנה יראה אותי בעבודת ה' שלי כאילו שיראו שאני באמת ולא בכאילו..לצערי קיצור זה ספציפי איתם רק עכשיו שכתבתי פה הבנתי את זה..

יכול להיות שהדרך "לפתור" את זה היא "לעשות מדיטציה" או מין חשבון נפש כזה, להתפלפל עם עצמך. לנסות להגיע ולגעת בנקודה הפנים פנימית שגורמת לך לחשוב ככה. תחקרי עם עצמך את השאלה "למה?".

וד"א, מסכת אבות היא תרופה טובה להגיע לענווה, אבל צריך ללמוד אותה ב"עיון", ללמוד כמה פירושים ולהשוות, לדקדק ולהבין כה שיותר את השיטות השונות. הרב חרל"פ כותב שההתעמקות הזו פועלת מאוד על הנפש.

וואלה האמת שממש עשית חושבים עם עצמי על הנושא והגעתי למסכנות טובות ממש 

וגם על הדבר האחרון שכתבת ממש צודק ב"ה התחלתי לעשות לימוד בנושא וזה פשוט משנה אותך בלי שתה שם לב בכלל

פתאום אתה יותר שם לב לנושא ויותר עובד על עצמך..

תודה על העצה

אפשר לנסות לעלות את זה ברמה העקרונית - מתי גאווה היא נצרכת ומתי לא. מתי היא טובה ומתי היא לא מזיקה.

ברמה האישית - איפה אני ביחס למידה הזאת, מה ה'מדריגה' האישית שלי ואיך אני עולה למדריגה הבאה.

כל אחד במדרגה שלו צריך לעבוד על זה שם ולפעמים לנסות להאחז במדריגה גבוה יותר זה מסוכן וזה יכול לדרדר. מצד שני לעבוד לפי מדרגה נמוכה יותר אז הוא נופל ממדרגתו לכן זה מאוד רגיש.

זה מצריך שיקול דעת צלול.. 

לא רוצה להוריד אלא רק להעלות אז מקווה שזה מחזק

שנקראים ליקוטי אמרים/ מאמרים. יש שם כמה מאמרים על ענווה, תמצאי יותר ממה שכתבתי

לדוגמא - אורחות צדיקים שער הגאוה – ויקיטקסט

באמת דורש מחשבה והתבוננות עצמית - להרגיש מה זה עושה ומה ההשלכות של זה כל פעם שאני מרגיש.

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

זה לא המקום שאני גרה זה האולפנה..ובאולפנה בהחלט לא מתביישים לפחות אני..

חכם ביותר אני ינסה בעזרתו תודה רבה!!

שנהיה יראי שמיים בסתר כבגלוי...

כי בתכלס? דבר שהוא יותר צנוע ופנימי ופחות מוחצן הוא יותר אמיתי ומעיד על חיבור יותר עמוק. ואם אדם דואג כל הזמן להראות ולהראות, ומרגיש בזה צורך, והמצווה שהוא עושה בחדרי חדרים לא מספקת אותו - זה מעיד על חוסר מסויים בחיבור שלו למצווה ולהבנת המשמעות שלה.. 

פשוט תתפללי על זה.. תבקשי מה' שיתן לך יראת שמיים טהורה וחיבור למצוות, ולא תרגישי שום צורך להחצין את זה.

(לא סגורה אם זה קשור אבל האמת שפעם היה לי מצב הפוך.. שמרוב הפחד שלי מ"החצנה" של עשיית מצוות ודברים טובים הייתי נמנעת מלעשות אותם מול אנשים וככה הייתי פחות מתקדמת בעבודת ה'... מן פחד מסויים שיחשבו שאני עושה כדי שיראו, כדי שזה לא יהיה ח"ו גאווה...

קיצור צריך להבדיל, לא כל החצנה היא שלילית... להיפך, יש עניין של קידוש ה', השאלה מאיזה מקום זה מגיע בנפש. שההחצנה לא תהיה לשם ההחצנה אלא לשם שמיים)

וואי נכון.צודקת.קודם כל לפני הכל צריך תפילה..

(וואלה זה ממש קשור הינה תראי מה כתבתי כאן וואי תודה אתה ממש צודק אני יעבוד על זה בעזרתו - עבודת ה'

גם לי זה היה ככה נורא הסתרתי כזה והנמכתי תאש שלי והייתי ילדה כזאת של עזות דקדושה הכל עושים לכבוד ה' ולא מתבישים בזה ומסתירים.. אבל הנמכתי  כי הרגשתי כמו שאמרת פחד שיחשבו שאני עושה והכל מוחצן בשביל שיראו ..ונכון זה חוסם בלהתקדם כי סתם נגיד עם הייתי חושבת על זה לפני ששאלתי תרב שאלה לא הייתי שואלת..

רק אחרי ששאלתי פחדתי שהוא יחשוב ששאלתי אותו בשביל שהוא יראה שהראש שלי במקום טוב ואני עובדת על עצמי..סתם כי היה לי קצת שם רע שנה שעברה..

אבל בתאכלס שקראתי משרשמת נפל לי האסימון שדבר ראשון שתה עושה משהו מכוונה מסוימת מרגישים אתזה מרגישים שזה לא לשם הגאווה שזה תמים מהלב נקי..

וגם יש עניין של עזות דקדושה לא לפחד.לברך בקול ובכוונה זה לא גאווה מהצד הרע.זה להתגאות בה' וזה מצווה..מה שכתבת קידוש ה'..מקווה שהגבתי קשור..)

הרמב"ם אומר שכחלק מתהליך ההתבגרות האדם עושה את רצון ה' למען מטרות משניות. ממתקים, כסף, כבוד ובסוף לשמה. זה חלק מהתהליך. לא צריך להתייסר יותר מידי, לדעת שאנחנו במדרגה הזו (וזו מדרגה) בדרך והמודעות העצמית חשובה. לאט לאט כשלומדים יותר ומעמיקים בידיעת הנפש שלנו רוכשים ענווה אמיתית יותר והדברים נעשים יותר ויותר לשם פעולם.

[לא הצלחתי להתאפק ולומר - אשרייך. רק אל תכעסי עלי;)]

אני חושב שזה יעיל כי במקום לנסות חזיתית להתמודד מול הרגשות והרצונות הטבעיים שלי,

לקחתי את זה למקום אחר לגמרי.

אני אתאר פשוט את הרעיון-

נגיד שאני מברך בקול ובסבלנות ומודע לזה שמישהו לידי רואה אותי, ומתחילות מחשבות על זה שהוא רואה אותי ומה הוא חושב עלי.

אז במקום לנסות להתנגד או להשתיק ואז זה גם מפריע לי להתרכז, חשבתי לעצמי- נגיד שזה נראה באמת שאני מברך בכוונה, ושבאמת זה מאד מרשים, - אני לא מרכז הסיפור כאן. אם מישהו שר ממש ממש יפה ואת מתפעלת מזה- אז מי יקבל את תשומת הלב- את או הוא?

אז אותו הדבר פה- להפנים שבעצם כל תשומת הלב בזה שאני מברך בכוונה היא בכלל לא אמורה להיות מכוונת כלפי אלא כלפי הקב"ה- בעצם עבודת ה' שלי היא שבח לה', ושמה את ה' במרכז המודעות- ולא אותך וזה בעצם גם מה שמי רואה אותך אמור לחשוב.

הרב שטיינמן שאל גבאי צדקה כמה אחוז הוא לוקח לעצמו. הוא ענה מה שענה, והרב ענה לו "חבל שלא לקחת יותר אחוזים, ככה היית אוסף יותר צדקה"

אני מקווה שהנמשל מובן

אגב זה נקרא "קליפה" ששומר על ה"פרי" שבתוך הקליפה

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)