תבדוק כל מקרה מה היה קודם, אולי יש משהו משותף שגורם לזה, בנוסף, רוב הנשים כשהם מרגישות אהובות ויש עזרה- תחושה של שותפות בעבודה עם הבעל הם לא מרגישות שהעול עליהן והן רגועות יותר, יכול להיות, ויכול שלא קשור..
תדברו בינכם איך אתה יכול לסייע לה בעבודה על זזה..

לדבר ביניכם בנחת,

להדגיש קודם את החיוב והשמחה - 

ולהסכים שהנקודה הזאת צריכה עבודה, כי היא גורמת לאי נעימות כשמופיעה.

כלומר: זה שהאשה מגדירה עצמה כבעלת "פתיל קצר", זה כבר טוב. המודעות. אבל צריכה גם להבין שיש מקום לעבוד על זה.

אתה מבחינתך, תהיה סבלן לתהליך - וגם חשוב שלא תיקח "ברצינות" מידי התפרצויות כאלה, חבל לסבול ובוודאי להגיע לתחושת האשמה עצמית כלשהי; צריך להתייחס לכך כמו "וירוס", בא, והולך אחרי זמן קצר.

אבל נראה שצריך לעשות תהליך. שזה לא ייהפך לנורמה מחמת ההרגל.

תדברו ביניכם בנחת על הנושא, בזמן טוב, ואולי שהיא תציע איך לעבוד על כך.  בין בתוך עצמכם בין בהיעזרות שלה, כי זה אכן דבר שאינו נעים. חבל שיעיב על שפע הטוב.

האם אתה עובד ? כלומר יוצא מהבית לעבודה בבוקר נגיד ,וחוזר אחה"צ?

זה גם משפיע על השני. אם השני מתעצבן זה רק גורם להגביר את כלל העצבים...

לפעמים צד רגוע מדי רק מעצבן יותר

כי אז מרגישים שהוא לא מבין ולא מזדהה בכלל

(במיוחד כשעצבנים על משהו שהצד הרגוע אחראי אליו, כמו איחור)

שלא תיתן תשובות חסרות אחריות ומסכסכות.

טוב לשבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס - מה אתה רוצה לומר בזה?

לפי מילות מפתח.

אתה מזכיר את זה:

זו תמימות יפה - אבל לא תמיד "מציאותית" (ובתופעה שהוא ציין, יתכן שבדרך-כלל לא..) - "חייב להיות סיבה"?.. לא.

זה לא קשור לאישה טובה או רעה, ולא למרגישה לחץ חריג מעבר לאדם רגיל.  ובוודאי לא לכך שכאילו אין "תקשורת טובה". אדרבה, אדם שנקלע למצב כזה שלא בגללו, אחד הדברים החשובים זה שלא יתחיל לחפש את הבעיה "אצלו".. כי היא לא שם. מוטב שלפחות אחד יהיה רגוע יותר ולא יילחץ מפרצי כעס מעבר למה שזה מפריע מצד עצמו. וזה אכן דבר לגמרי לא נעים.

יש אנשים כאלה, זו לא תופעה כ"כ בלתי מצויה.  לא פעם זה מבית ששם היתה אמא שמתפרצת ב"איבוד ראש" וכד', והבת - כשמגיע מצב קצת בלתי צפוי - נסחפת בעל-כרחה לדפוס התגובה שהיא מכירה מילדוּת, מחוסר יכולת לעצור את ההתפרצות, על אף שיודעת שזה לא טוב, וחביבה בדרך כלל.

אלו דברים שניתן וחשוב לעבוד עליהם. אם כי המודעות לכך שזה בא מבעיה שאינה באמת תלויה בזולת או בחומרת-ארוע, והמודעות לכך שגם היא עוד רגע תתפוס שאמרה שטות - יכולה לעזור לשני, כי במקום להיפגע (ואכן כשמתפרצים בכעס זה יכול לפגוע ולתת תחושה מאד לא נעימה, גם כש"יודעים"..), ירחם על כך שאומרת דברים שאינה חושבת אותם באמת ואינה רוצה בהם.

טוב שהיחס הכללי נעים. וחשובה המודעות של האשה וגם יכולתה להתנצל ברגע שנרגעה, גם אם תתנצל הרבה, ובידיעה שבעלה לא ינצל את זה. וחשובה העבודה העצמית. ההחלטה מראש, למשל, שהיא "סופרת בלב" לפני תגובה במצב לחץ, ועוד תירגולים. לבד או בהיעזרות בייעוץ לנקודה הזאת.

הכל, כמובן, מתוך המציאות כפי שנשמעת כאן.

אני נשוי 7 שנים + 3 

עובר התמודדות דומה ולדעתי הפתרון הוא בפרטים.

הם מודעים לזה, לא כשזה קורה, ותמיד באותו רגע זה מלווה בהצדקה מסויימת.

אך בסך הכל מספר ההתתפרצויות ומינון העוצמות בלתי נסבלים.

אני מזהה סוג של חוסר פרופורציה בתגובות או בבחירת המשפטים והאינטונציה.

שבמקרה שלי זה קשור לחוסר איטליגנציה בזה ספציפית והיא מודעת לזה. 

ללמוד להגיד 'אני עצבנית עכשיו'

זה מוציא את כל האויר מהמפרשים

והמודעות למצב עוזרת גם לי וגם למי שסביבי להתמודד נכון יותר עם הסיטואציה

(גם מה שאח"כ) - 

אבל עם זה צריך לדעת ש"לא להיפגע" כשמתפרצים בכעס לא--מוצדק, זה לא פשוט. בהיות שמתייחס אל האשה כאדם קרוב, ומכבד בכללי, ממילא זה אכן פוגע. וצריך לדעת את זה מהצד של "בעלת הפתיל הקצר", בתור מוטיווציה לעשות אכן כל מאמץ. הן ב"תחבולות" כמו שהזכרת, והן בעבודה ישירה על הנושא, ובתירגול של דיבור נינוח במצב מזוהה.. אכן, עבודה...

אומרת שהיא כזו וזהו. תשלים עם זה?

או שהיא אומרת שהיא כזו ומנסה להשתפר..?

יש הבדל גדול בין שני המקרים..

שזה הגיע אצלן מהמקום שהן הרגישו שהן מתמודדות לבד עם החיים.

אישה צריכה בעל 'גדול' להישען עליו, ולפעמים בעלים חושבים שאם האישה שלהם מוכשרת חכמה חזקה סימן שהיא לא צריכה אותם.

וזה ממש ממש לא.

ועוד נקודה - מאד אופייני להריונות ולידות צפופות. תבדוק את הנקודה הזו.

בעלי פשוט לא יכל להתמודד עם זה ולכן הסתגר בעצמו ימים שלמים כל פעם שהתפרצתי (גם אם זה לא היה עליו, אלא על הילדים וכדו').

בינתיים עשיתי המון עבודה, ולרוב כבר לא מרימה אפילו את הקול, אבל אני יכולה להגיד לך מה היה יכול לעזור לי אז:

תוך כדי הסיטואציה - אין מה לדבר איתה כי כשעצבניים לא רואים ולא שומעים כלום. תשאל אותה אם בא לה כוס קפה, תה, ולשבת במקום שקט איזה עשר דקות, ואתה בינתיים תשתלט על הילדים / כביסה, מה שזה לא יהיה. 

אם יש ביניכם תקשורת טובה, וגם היא רוצה לעבוד על זה, שווה לשאול אותה אם בא לה שתלכו ביחד לייעוץ. אני מדגישה את ה"ביחד" כי לאורך כל הדרך בעלי אמר לי ללכת לייעוץ - אבל כשאומרים לך "תלכי לייעוץ" המסר הוא "את בעייתית ודפוקה, לכי לטפל בעצמך, ותעזבי אותי בשקט". אם תציע לה שתלכו ביחד, זה גם משדר "אנחנו ביחד בזה" וגם יכול לתת לך עצות מעשיות איך לעזור לה. 

אם יש ביניכם תקשורת טובה, גם שווה לשאול אותה מה מצית אותה, מה היא מרגישה (אצלי התפרצויות נבעו בדרך כלל מהרגשה של עומס בלתי נסבל, יחד עם חוסר אונים, ולפעמים גם רגשי נחיתות), איזה חלק, לדעתה, מגיע מהבית (מאיך שהיא גדלה), ומה אתה יכול לעשות כדי לעזור. תופתע לגלות כמה פתרונות פשוטים יכולים להיות. אצלי, לדעתי, אם בעלי היה אז מסכים לקחת את הילדים לאחר הצהרים אחד בשבוע, זה היה מוריד את ההתפרצויות שלי בלפחות 50%. הרבה התפרצויות קרו אצלי בימי שישי לפני שנסענו להורים של בעלי, כיון שמערכת היחסים שלי עם אמא שלו הייתה לא משהו. אם הוא היה מוכן להודות שלא קל להיות אצל אמא שלו, ולחשוב אתי מה אפשר לעשות כדי להקל עלי שם, זה גם היה מאוד עוזר. 

חשוב שאשתך לא תרגיש שיפוטיות. מול הילדים תמיד תגבה אותה - גם בשבילה וגם בשביל הילדים. אחר כך בשקט תוכל להעיר לה בעדינות ולשתף מה הפריע לך. יותר קל לקבל ביקורת באופן שניתנת כאילו הבעיה היא במבקר. "הפריע לי ש..." ולא "את עשית כך וכך..."

תדבר איתה כשותף ולא כמבקר. "מה יכול לעזור לך לא לכעוס...."

הכי מעצבן כשעצבנים - זה ההרגשה שהשני כועס עליך בגלל התנהגותך. כמה שיותר תמיכה. בטוח אשתך מרגישה עם עצמה רע ורוצה להשתנות. אם תציב רף עדין וגבוה מידי יכול להרחיק או לייאש אותנ.

זה עוזר .בדוק ומנוסה

שזה נכון "לגבות" התפרצות כעס מול הילדים. זה אולי "בשבילה", אבל לא בשביל הילדים. ילדים שיודעים שאמא צועקת בכעס שלא בצדק - ועוד אבא מגבה, עלול לגרום שיכעסו על שניהם. לא אומר שהוא צריך לגעור בה מולם - אבל לא לגבות.

דומני שיותר נכון, שבמקום שנשים ש"מתעצבנות הרבה" יתנו עצות איך לגבות, ותרצינה שהמבקר ידבר כאילו הבעיה היא "בו" - הן תעמודנה מול הבעיה ותעבודנה על עצמן.

איך אפשר לדרוש מאדם, שאשתו מתפרצת תדיר עליו ועל ילדיהם ללא הצדקה, שיסביר כאילו הבעיה היא "בו", יגבה.. התפרצות כעסנית היא דבר פוגע. מי שפוגע ללא הצדקה, בקביעות, צריך לחפש עצות לעצמו.  ולא לומר, "הכי מעצבן כשעצבנים - זה ההרגשה שהשני כועס עליך"... רק למתעצבנת מותר לכעוס? השני אינו בן-אדם?...  אכן, באופן נורמלי הוא כועס.  ואם הוא מצליח להסתכל על כך בתור "וירוס" ולרחם - הוא חסיד. אבל לא שזו תהיה דרישה של הכועסת.  לכל היותר בקשה מעומק הלב בשעות רגועות, שכך יקח את זה, עד שהיא תצליח לרסן את עצמה...

אולי ההיפך: צריך להציע לאשה, שתבוא בשעות רגועות ותתייעץ עם בעלה מה היא יכולה לעשות כדי להירפא מזה. שתבקש אותו להיות שותף בעזרה לה.

בס"ד

מה שאני הייתי עושה (אצלינו זה היה הפוך הוא היה הכועס)

1- כשהייתי רואה את זה עומד לקרות, אז הייתי מקדימה אותו, ומטפלת במצב בעצמי, ואז ברגע שההורה הכועס,

אבל רואה שזה כבר בטיפול, הרבה פעמים הוא לא מרגיש צורך להתערב

2-   כשהוא כבר כועס לפעמים הייתי "מגבה" אותו, ולוקחת את הילד איתי לחדר, כדי לדבר איתו.

(בכלל כשילד עושה משהו לא בסדר, אני בדרך כלל לוקחת אותו לחדר ריק ומדברת אתו שם, ולא לעני כל ישראל..)

ואז זה מצד אחד קו אחיד ששני ההורים באותו קו- וזה מאד מאד חשוב לילד,

ומצד שני המסר עובר באופו רגוע.

כמובן שהסיטואציה שונה, אבל ניתן לגבות את המסר של ההורה הכועס, באופן רך יותר,
שמרגיע גם את הילד וגם את ההורה. 
כאשר אימא מתפרצת בכעס, בתוכה היא מבינה שזו לא תגובה נכונה, רק שחוסר האונים מציף אותה.

אם אתה לוקח אחריות לסיטואציה ומטפל בה במקומה, זה לדעתי יכול לעבוד לשני הכיוונים,

גם חוסך לה את הצורך לטפל במשהו שכרגע אין לה כלי לטפל בו, (אם היה היא לא הייתה כועסת)

וגם כאמור חוסך מהילד את הכעס שלה.

בהצלחה

הבחנת טוב בין "לגבות מסר",

לבין "לגבות התפרצות וכעס" לא מוצדקים.

הרבה הורים עושים כך. אמיתי. והילד מבין בדיוק את ה"תפקיד" של כל אחד מהם..

באמת מבעס...

אני יכולה להגיד על עצמי שכשיש לי בעיות כאלה ואחרות (כמו- מבולגנת או לפעמים גם עצבנית..) ואני אומרת: "מה לעשות? אני כזאת..."

בעלי לא מוכן לקבל את זה, ואומר שכל אחד יכול לבחור להשתנות. 

כמובן, הוא אומר את זה בנועם ובנחת והשדר העיקרי הןא שהוא מאמין בי שאני באמת יכולה להשתנות ולהתנהג אחרת.

זה עוזר..! וגם יש שינוי ושיפור!

(גם בעלי יכול להעיד..!)

והכי חשוב- לפתוח את הדברים ולדבר עליהם, בצורה נעימה ומכבדת. כל אחד יגיד מה מפריע לו ולחשוב ביחד מה ואיך אפשר לעשות שיהיה נעים בבית ולשנינו- הרי זאת המטרה.

אנחנו ב"ה משתדלים לעשות שיחה זוגית כזאת על בסיס שבועי (בהמלצת בניין שלם)- מומלץ!

זה מועיל להינצל מהכעס ומשפיע על הבערה הפנימית.

שלום! 

כותבת את התגובה שלי לפני שקראתי את האחרים..

רק רוצה להמליץ ממש בחום לשתף את רעייתך הנפלאה מה קורה לך בעת שהיא כך.. מה זה יוצר אצלך.. זה לא משנה את זוגתך בהכרח אבל זה עוזר לה להבין יותר אותך. מודעות זהו שלב חשוב מאוד וגם שיתוף. אם היא מגדירה עצמה ככזאת היא בעצם טוענת שזה מה יש ועם זה צריך להתמודד. דבר זה הוא נכון כי אנחנו לא מתחתנים ומתכוונים שבני זוגנו ישתנו. מצד שני אנחנו רוצים לבנות משהו משותף - יחד ולכן חשוב מאוד לשקף ולשתף את החוויה שלך בתוך הסיפור הזה. וגם אם היא מעוניינת תשאל אותה מה יכול לסייע לה ברגעים כאלה מצידך- למשל להניח לה, לקרוץ לה בחיבה.. וכו'. בהצלחה!

להתמקד בחלק שלי. לעשות חשבון נפש עם עצמי, ו"לנקות את הצד של המדרכה שלי".

יכול להיות שאני לא מספיק עוזר בבית / מכיל אותה / מעריך אותה / מקבל אותה / מוותר על הציפיות הלא מציאותיות שלי.

גם אם אשתי טועה, אם זה מאוד מפריע לי, משהו בגישה האישית שלי צריך תיקון.

אני מדגיש שאני מדבר על מה שקורה אצלי, ואולי זה יעזור גם לאחרים.

ותראו יחד כמה זה חמור ואיך צריך להתרחק ממנו.

כל הכבוד לה שמודעת אבל היא צריכה להבין שיש מקום לשינוי 

רק להגיד לך מנסיוני וההכרות שלי עם נשים לא חסר נשים שכועסות ועצבניות וזו עבודה תמידית להתגבר על הכעס.

וגם הזדמנות ללמוד על הודאה להשם על מה שיש לאדם ושלא חייב להיות לו הכול.

וגם אולי תמליץ לה באהבה ובעדינות ללכת לאיזו סדנה למיגור כעס.

בהצלחה

ועבדה על עצמה המווון, זה שטויות להגיד "אם עד עכשיו היא לא למדה לשלוט בעצמה אז אין סיכוי שהיא תלמד". תמיד יש סיכוי. בן אדם תמיד יכול להשתנות. אני יודעת. אני עשיתי את זה.

אף אחד חוץ מבשמךָ...

אין לך כל מונופול על הכרת המציאות... וכמובן, בחיים לא עשית סטאטיסטיקה, שאתה יכול לומר "99 אחוז"...

זה שבתי הכלא אינם ריקים וכו', לפעמים זה בגלל ש"האמינו" במה שאתה כותב, ואומרים: אנחנו כך...  אבל כאלו שחזרו בתשובה, עלו - יכולים להיות אפילו כאלה שהיו בבתי כלא ואח"כ הגיעו לדברים יפים מאד, בכל התחומים.

כשבמקום לעודד תיקון ולשבחו - ניגשים בגישה "מיואשת" כמו שלך, זו עצמה פשיעה, וזה מעצים פשיעה. נקוה שאנשים לא ישמעו לזה.  יבחרו בטוב - ויהיה להם טוב, ללא קשר הכרחי ל"נקודת הפתיחה" בנושא זה או אחר.

אין אדם נתפס על צערו..

מה הבעיה בזה?

דבר חסר-שחר, תסלח לי.

מי שלא למד בילדותו - כן יכול ללמוד בבגרותו.

יש תשובה, יש תיקון. יש דברים שאדרבה, כשמתבגרים לומדים, מפנימים ועולים.

אלו מעשים שבכל יום.

ומותר לה להעיד על עצמה

זה כבר נקרא שהיא עם פתיל קצר???

אם כך אז כולנו עם פתיל קצר, הלכת רחוק מאוד 

נשמע שאתה מוציא תיסכול אישי שלך - עליה.

לפי התגובה שלה, רואים שהיא הצליחה לעבוד על עצמה ממצב פוגע בגלל התפרצויות-כעס, למצב של שליטה עצמית. כל הכבוד! ואינה צריכה להיא לכאן "חתימה מהבעל" כדי שתאמין לה..

ה"פתיל הקצר" היחידי פה, הוא של תגובתךָ. אולי יש לך תיסכול מוצדק - להוציא אותו על אחרים - לא מוצדק.

להמשיך לכתוב בסגנון פראי.

עצם המחשבה שלך שאני "מנהל אתר שמתיימר לשנות אנשים" - מראה על אי הבנה גדולה של הנקרא.

אתה כותב בצורה פראית - זה לא הופך אותך למבין יותר. ואם כך אתה עוסק ב"גישור", באמת אולי כדאי להחליף מקצוע..

ראיתי כאלה שעסקו לא פחות שנים ממך ב"טיפול" - ועשו שטויות יותר גדולות.

מי דיבר כאן על אנשים ש"חזרו אחד לשני" וכו'.

מה שדובר הוא על היכולת של בני אדם לעבוד על מידותיהם.

הגר"א - חכם ממך - אמר שזה עניינו של אדם בחיים, לשבור את מידותיו.

אנשים פה מעידים על עצמם ששינו הנהגת כעסם. עבדו והצליחו.

אני גם ראיתי כאלה.

אז מלבד שהנושא עליו הגבת לא היה אם "מסתדרים" או לא - אלא היכולת של אשה לעבוד על כעסה - 

אבל גם המסקנה שלך, "פראית" לחלוטין:

"זוג שלא מסתדר צריך להתגרש".... ועל זה אתה כותב "אל תלמד אותי"... לא אלמד אותך - כי אין לי כל ענין "ללמד" אדם שכותב כך.  אבל אתה כותב דברי הבל גמורים: זוג שלא מסתדר - קודם ינסה להסתדר. וכך דרכו של עם ישראל מעולם.

אתה חושב שאתה חכם יותר מכולם?  מבין מה זה נישואין יותר מכולם? תופס מה המשמעות של אשה ש"מתחתנת מחדש" כאילו היא איזו סמרטוט - ואתה מתיימר "לגשר" בין אנשים.

תמשיך להתפרע כאן.

אני מקווה שהקוראים יבינו איך להתייחס לדברי הסתה כאלה של בני זוג זה בזה..

איך כתבת לבני זוג,

איך הצעת לאנשים שלא מסתדרים להתגרש.

כבר מישהי העירה לפני.

אתה יכול להמשיך לנבל את פיך. לא "עיצבנת" אותי - זה לא ברמה לזה.  

מה שהגבתי, היה לטובת אנשים כאן, נשים, שמעידים שהצליחו לעבוד על כעסם, ואתה מנסה "להפילם". בעיני אכן זו פראות.

אתה לא הראשון פה בפורום שמנסה לכתוב לאנשים אוטומאטית "להתגרש" - ולא הראשון שזוכה לקבל פידבק שלילי על עצות כאלה, מרבים. ובצדק.

ובוודאי שכאשר אדם בתגובותיו הראשונות כותב לאחרים שימשיכו "לפנטז".. הוא יודע יותר מכולם - אז מגיבים על מה שכתב בדיוק...

אכן, באמת כדאי למי שקורא, לקרוא את הודעותיך מההתחלה... וגם מה שהגיבו עליהן - ומה שהגבת לאלו שהגיבו.  זה מספיק להבנת הענין.

"ניבול הפה" הכוונה היתה לגידופיך כלפי כל מי ש"העז" לומר שניתן לעבוד ולתקן את ה"כעסנות" של האשה, אם היא באמת מעוניינת  לעבוד על עצמה (אינך רוצה להגדיר זאת כך - אין בעיה. לא מתעקש על ה"הגדרה"..):

החל ממה שכתבת למי שהעידה על עצמה שעבדה על הכעס, ש"רואים שלא למדת כלום ועדיין יש לך פתיל קצר"..

המשך ב"את רוצה לחיות באשליות".. אח"כ "תמשיך לחיות בפנטזיות"...  "מה בדיוק יש לך, איזה נסיון, להשלות אנשים"..  לכתוב לעוד מישהי "אין לך מושג מה זה עדין"..  ו"מי שלא יכול להתמודד עם האמת יכול להמשיך את דרכו".. וכעת גם, "שקרן"....

אז מה חשבת? שלא יגיבו לזה?.. 

[וממילא ה"פלפול" על השקר וההתעצבנות אינו שייך. אולי מתאים לאומרו..]

היית כותב בסגנון מתון יותר - גם אם דעתך שזו מידה שקשה לתקנה - היו דנים איתך לעצם הענין.

ולגבי ה"פוסט" הראשון שלך - לא במקרה גם אני וגם אחרים הבינו כך את דבריך, שאתה ממליץ בערך אוטומאטית להתגרש.

שכחת כרגע, שהוספת שם, שלגבי האפשרות הראשונה, מנסיונך ומנסיון אחרים - זה מתפוצץ.. כלומר: לא כדאי כנראה... אז מה נשאר? לריב או להתגרש.. בנוסף, כתבת מפורש בהודעה אחרת - ואליה התייחסתי: שזוג שלא מסתדר - שיתגרש. חד וחלק.   זו "לשונך הזהב" - מעתיק:  "זוג שלא מסתדר צריך להתגרש אחרת מי "שאוכל אותה" אלו הילדים של בני הזוג שנשארים עם טראומות לכל החיים. אז אל תנסה ללמד אותי כיצד פועלים הדברים".

נו....

הקיצור: מציע למתן פה את הדברים.ניכר שאתה כותב מתוך כאב אישי כלשהו/מרירות. אני כלל לא מזלזל בזה.

אבל מציע שוב: עבודת המידות אינה דבר שהומצא בזמננו.  אם אשה כותבת שעבדה על כעסה וכבר אינה כך - לא "להסביר" לה שזה לא נכון. פנטזיה.

אם מישהו כותב באהבה רבה על אשתו ומציין בעיה שהיא מודעת אליה - לא החליש, לא לקלקל. לא לזלזל בעצות תיקון. לא לזלזל בעדויות שזה אפשרי.

אתה רוצה לטעון בכ"ז שזה לא כך - קבל שיש אנשים שחוששים שזה מזיק ומקלקל. ומי שקורא/ת - יחליט מה לקבל.

ועל אף "יאושך" מאפשרויות תיקון, אני מאחל גם לך שתזכה לראות תיקון לדברים כאלה שהעדת שנתקלת בהם בקרבתך.

אני מציע להחזיר את הדברים לנושא הענייני:

אני לא באתי לנתח "אותך".  סה"כ ציטטתי בהודעה שלפני זו בדיוק אמירות שנכתבו פה, גם לפני שהיתה כל התייחסות אליהן. כל אחד יכול להחליט האם אלו אמירות ראויות או לא.

לגבי הענין עצמו: הרי כאן זה לא בי"ד. אשה ספציפית  כתבה על עצמה שעבדה המון על המידה הזו והצליחה - אז מה שייך לומר לה ש"לא נכון" ועדיין לא שמענו את עדות בעלה...  היא כתבה, ראוי להאמין. או לפחות לא לקבוע בפסקנות שמי שמאמין אלו פשוט פנטזיות.

אני מאד שמח לשמוע שאתה לא "מיואש" - ומצליח להתגבר על הבעיה ע"י להיות מאושר מאלפי דברים אחרים. אם כי, מדברים הקודמים אני מבין שלמרבית הצער כנראה אלו לא דברים שקשורים בה; כי כתבת פה למישהו שהברירה היא בין מריבות תמידיות לבין גירושין.

לגבי האמירה שאין קשר בין תיקון המידות לשינוי התנהגות כלפי אחרים - זה בוודאי לא נכון. תיקון המידות, פירושו שאדם מצליח גם לשנות התנהגות בעקבות זה. אדם שיש לו מידת הכעס, מתגבר עליה, עובד קשה, ובהתאם גם התנהלותו כלפי סביבתו משתנה.  זה אפשר, גם אם לעיתים קשה. ובוודאי שה"ציטוטים" מרבותינו שהוזכרו - רלוונטיים בהחלט.

לא באתי "להטיף לך".. כבר הסברתי שכל הענין שבגללו הגבתי בכלל, היה ההשלכה לאחרים. לכתוב למישהי באופן חזיתי: עדיין יש לך פתיל קצר; קודם שבעלך יגיב.. לבעל שמעיד שאהבה רבה בינו לבין אשתו - שהאופציה או להתגרש או מריבות תמידיות (או "להשלים עם המצב וזה לא ילך"); למישהי אחרת - שאין אפשרות לשנות, חלילה, מה שהביא מילדותו - אלו אמירות שהתגובות עליהן לא באות "כנגדך", אלא כדי לא להחליש דעת אלו שאתה יוצא נגדם.  אע"פ שאתה קורא לכך "פנטזיות", ושאר כינויים.

שוב - הענין לא לכתוב "עליך", אינני מכירך. ההתייחסות רק לדברים שכתבת. אם נפגעת אישית - הריני מתנצל.

אבל, מכיוון שניכר מהשתלשלות דבריך שאתה מאד "חם" על הנושא, מנסיון חיים כואב, אז אני חושב שבכל זאת יכולה לצאת טובה כלשהי מהדברים - וזה מה שהתכוונתי בראשית דברי ל"נושא הענייני".

כלומר: על אף שאינני מסכים לחלוטין לאי-היכולת לתיקון ששידרת פה, בכ"ז אני חושב שראוי לנשים בעלות "פתיל קצר", לקרוא מתוך דברים כמה קשה הנזק של דבר כזה. עד כדי כך שגורם לאדם "להתייאש" מהענין, גם אם לא מֵאוֹשר חייו בדברים אחרים.

אני חושב שהצירוף בין  דברים אלו, לבין מה שאני כתבתי על היכולת לתקן מידות ומעשים - יוכל אולי לתרום לעבודה עצמית אינטנסיבית למי שזקוקה לכך בנושא זה. מעין מה שהעידה פה זו שהגבת עליה לראשונה.

אולי זו תהיה תועלת שתצא מהענין.

הרבה טוב. 

אתה גם מאמין בשיפור האישיות. 

מסתדר שהויכוח לכשעצמו היה מיותר. אך הוא כן חידד נקודות.

אחר "עבודה" ממושכת שאנשים מחליטים להפתח ולראות מה טוב אצל האחר ובעיקר מה לא טוב אצלם והם גם מסוגלים להפנים זאת אני מעמת אותם אחד מול השניה. לאחר תהליך של סידרת עימותים אני רואה אם בני הזוג מסוגלים לשפוט את עצמם ולא לשפוט את האחר ולהכיל את עצמם.

החיים שלנו מלאים בהתמודדויות קטנות שמזיזות ומעצבות אותנו מילימטר אחר מילימטר.

גישת היהדות גורסת עבודת המידות ושיפור מתמיד.

לעמל נולדנו.

מה עם אנשים שחוזרים בתשובה וממש הופכים את עורם? ומה עם להפך?

אנשים גדלים (מכל הבחינות), מגלים תובנות שונות וההתנהגות משתנה בהתאם.

האישיות היא דבר דינאמי שמתעצב ללא הפסקה.

בדבר אחד אני מסכימה איתך - כל אחד צריך להסתכל על עצמו ולנסות להשתפר, אבל את הזולת להשתדל לקבל כפי שהוא. גם לקבל את הזולת זו עבודת המידות שלנו. או אולי *בעיקר* עבודת המידות שלנו...

"הכל סובב את האשכנזים". 

בס"ד

חשבת אולי לשנות גישה?

ואולי אפילו לעשות הסבה מקצועית?

כתבת שהרוב המוחלט של הזוגות שבאו אליך ,
לא ממש הצליחו לבנות מחדש את הגשר... 

בס"ד

ואו.

אתן מדהימות.

לא פשוט להודות בחיסרון, ולהיחשף כך,

וכל זה רק כדי לעזור לזוג אחר עם בעיה דומה.

יהי רצון שיהיה בבחינת "נענה תחילה"- ובזכות העזרה הזו- יהיה לכן קל יותר.

אם את רוצה לקבל עצה או לא זה תלוי רק בך, אבל תקחי בחשבון שאם לא תשני את התנהגותך (כפי שטרחת לציין) בסוף זה יתפוצץ ביניכם וישאר לך רק להמשיך ולעצבן את אבשלך... ולא תצטרכי להמתין 100 שנה.

ותמסרי לבעלך שהוא מוזמן להמשיך להתנהג כמו סמרטוט ריצפה אבל אל תתפלאי אם יום אחד תמצאי אותו בזרועות משהיא אחרת.

ועוד עצה לדרך (שוב את לא מוכרחה לקבל) תתחילי מעכשיו לפשפש במעשיו אני רק מקווה שלא תמצאי את מה שגיסתי מצאה אצל בעלה הסמרטוט ש"קיבל אותה" וגם לא טרח לריב איתה אבל מצא ניחומים בזרועותיה של אחרת שזו גם דרך שהוא מצא להתמודד עם אישה שחושבת שכל העולם מונח בכף ידה.

יום טוב.

זו ממש עצת אחיתופל!!!!

אני מבינה שראית דברים בחיים.

אבל אתה איבדת את האמון במין האנושי.

אמון בשינוי, אמון באהבה ובביחד.

להבחין בין טוב לרע.

שנדע לעולם לא להגיע אליך לגישור.

והנה הוכחה ניצחת כמה צריך המלצות על "מטפלים" למינהם.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב