תבדוק כל מקרה מה היה קודם, אולי יש משהו משותף שגורם לזה, בנוסף, רוב הנשים כשהם מרגישות אהובות ויש עזרה- תחושה של שותפות בעבודה עם הבעל הם לא מרגישות שהעול עליהן והן רגועות יותר, יכול להיות, ויכול שלא קשור..
תדברו בינכם איך אתה יכול לסייע לה בעבודה על זזה..

לדבר ביניכם בנחת,

להדגיש קודם את החיוב והשמחה - 

ולהסכים שהנקודה הזאת צריכה עבודה, כי היא גורמת לאי נעימות כשמופיעה.

כלומר: זה שהאשה מגדירה עצמה כבעלת "פתיל קצר", זה כבר טוב. המודעות. אבל צריכה גם להבין שיש מקום לעבוד על זה.

אתה מבחינתך, תהיה סבלן לתהליך - וגם חשוב שלא תיקח "ברצינות" מידי התפרצויות כאלה, חבל לסבול ובוודאי להגיע לתחושת האשמה עצמית כלשהי; צריך להתייחס לכך כמו "וירוס", בא, והולך אחרי זמן קצר.

אבל נראה שצריך לעשות תהליך. שזה לא ייהפך לנורמה מחמת ההרגל.

תדברו ביניכם בנחת על הנושא, בזמן טוב, ואולי שהיא תציע איך לעבוד על כך.  בין בתוך עצמכם בין בהיעזרות שלה, כי זה אכן דבר שאינו נעים. חבל שיעיב על שפע הטוב.

האם אתה עובד ? כלומר יוצא מהבית לעבודה בבוקר נגיד ,וחוזר אחה"צ?

זה גם משפיע על השני. אם השני מתעצבן זה רק גורם להגביר את כלל העצבים...

לפעמים צד רגוע מדי רק מעצבן יותר

כי אז מרגישים שהוא לא מבין ולא מזדהה בכלל

(במיוחד כשעצבנים על משהו שהצד הרגוע אחראי אליו, כמו איחור)

שלא תיתן תשובות חסרות אחריות ומסכסכות.

טוב לשבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס - מה אתה רוצה לומר בזה?

לפי מילות מפתח.

אתה מזכיר את זה:

זו תמימות יפה - אבל לא תמיד "מציאותית" (ובתופעה שהוא ציין, יתכן שבדרך-כלל לא..) - "חייב להיות סיבה"?.. לא.

זה לא קשור לאישה טובה או רעה, ולא למרגישה לחץ חריג מעבר לאדם רגיל.  ובוודאי לא לכך שכאילו אין "תקשורת טובה". אדרבה, אדם שנקלע למצב כזה שלא בגללו, אחד הדברים החשובים זה שלא יתחיל לחפש את הבעיה "אצלו".. כי היא לא שם. מוטב שלפחות אחד יהיה רגוע יותר ולא יילחץ מפרצי כעס מעבר למה שזה מפריע מצד עצמו. וזה אכן דבר לגמרי לא נעים.

יש אנשים כאלה, זו לא תופעה כ"כ בלתי מצויה.  לא פעם זה מבית ששם היתה אמא שמתפרצת ב"איבוד ראש" וכד', והבת - כשמגיע מצב קצת בלתי צפוי - נסחפת בעל-כרחה לדפוס התגובה שהיא מכירה מילדוּת, מחוסר יכולת לעצור את ההתפרצות, על אף שיודעת שזה לא טוב, וחביבה בדרך כלל.

אלו דברים שניתן וחשוב לעבוד עליהם. אם כי המודעות לכך שזה בא מבעיה שאינה באמת תלויה בזולת או בחומרת-ארוע, והמודעות לכך שגם היא עוד רגע תתפוס שאמרה שטות - יכולה לעזור לשני, כי במקום להיפגע (ואכן כשמתפרצים בכעס זה יכול לפגוע ולתת תחושה מאד לא נעימה, גם כש"יודעים"..), ירחם על כך שאומרת דברים שאינה חושבת אותם באמת ואינה רוצה בהם.

טוב שהיחס הכללי נעים. וחשובה המודעות של האשה וגם יכולתה להתנצל ברגע שנרגעה, גם אם תתנצל הרבה, ובידיעה שבעלה לא ינצל את זה. וחשובה העבודה העצמית. ההחלטה מראש, למשל, שהיא "סופרת בלב" לפני תגובה במצב לחץ, ועוד תירגולים. לבד או בהיעזרות בייעוץ לנקודה הזאת.

הכל, כמובן, מתוך המציאות כפי שנשמעת כאן.

אני נשוי 7 שנים + 3 

עובר התמודדות דומה ולדעתי הפתרון הוא בפרטים.

הם מודעים לזה, לא כשזה קורה, ותמיד באותו רגע זה מלווה בהצדקה מסויימת.

אך בסך הכל מספר ההתתפרצויות ומינון העוצמות בלתי נסבלים.

אני מזהה סוג של חוסר פרופורציה בתגובות או בבחירת המשפטים והאינטונציה.

שבמקרה שלי זה קשור לחוסר איטליגנציה בזה ספציפית והיא מודעת לזה. 

ללמוד להגיד 'אני עצבנית עכשיו'

זה מוציא את כל האויר מהמפרשים

והמודעות למצב עוזרת גם לי וגם למי שסביבי להתמודד נכון יותר עם הסיטואציה

(גם מה שאח"כ) - 

אבל עם זה צריך לדעת ש"לא להיפגע" כשמתפרצים בכעס לא--מוצדק, זה לא פשוט. בהיות שמתייחס אל האשה כאדם קרוב, ומכבד בכללי, ממילא זה אכן פוגע. וצריך לדעת את זה מהצד של "בעלת הפתיל הקצר", בתור מוטיווציה לעשות אכן כל מאמץ. הן ב"תחבולות" כמו שהזכרת, והן בעבודה ישירה על הנושא, ובתירגול של דיבור נינוח במצב מזוהה.. אכן, עבודה...

אומרת שהיא כזו וזהו. תשלים עם זה?

או שהיא אומרת שהיא כזו ומנסה להשתפר..?

יש הבדל גדול בין שני המקרים..

שזה הגיע אצלן מהמקום שהן הרגישו שהן מתמודדות לבד עם החיים.

אישה צריכה בעל 'גדול' להישען עליו, ולפעמים בעלים חושבים שאם האישה שלהם מוכשרת חכמה חזקה סימן שהיא לא צריכה אותם.

וזה ממש ממש לא.

ועוד נקודה - מאד אופייני להריונות ולידות צפופות. תבדוק את הנקודה הזו.

בעלי פשוט לא יכל להתמודד עם זה ולכן הסתגר בעצמו ימים שלמים כל פעם שהתפרצתי (גם אם זה לא היה עליו, אלא על הילדים וכדו').

בינתיים עשיתי המון עבודה, ולרוב כבר לא מרימה אפילו את הקול, אבל אני יכולה להגיד לך מה היה יכול לעזור לי אז:

תוך כדי הסיטואציה - אין מה לדבר איתה כי כשעצבניים לא רואים ולא שומעים כלום. תשאל אותה אם בא לה כוס קפה, תה, ולשבת במקום שקט איזה עשר דקות, ואתה בינתיים תשתלט על הילדים / כביסה, מה שזה לא יהיה. 

אם יש ביניכם תקשורת טובה, וגם היא רוצה לעבוד על זה, שווה לשאול אותה אם בא לה שתלכו ביחד לייעוץ. אני מדגישה את ה"ביחד" כי לאורך כל הדרך בעלי אמר לי ללכת לייעוץ - אבל כשאומרים לך "תלכי לייעוץ" המסר הוא "את בעייתית ודפוקה, לכי לטפל בעצמך, ותעזבי אותי בשקט". אם תציע לה שתלכו ביחד, זה גם משדר "אנחנו ביחד בזה" וגם יכול לתת לך עצות מעשיות איך לעזור לה. 

אם יש ביניכם תקשורת טובה, גם שווה לשאול אותה מה מצית אותה, מה היא מרגישה (אצלי התפרצויות נבעו בדרך כלל מהרגשה של עומס בלתי נסבל, יחד עם חוסר אונים, ולפעמים גם רגשי נחיתות), איזה חלק, לדעתה, מגיע מהבית (מאיך שהיא גדלה), ומה אתה יכול לעשות כדי לעזור. תופתע לגלות כמה פתרונות פשוטים יכולים להיות. אצלי, לדעתי, אם בעלי היה אז מסכים לקחת את הילדים לאחר הצהרים אחד בשבוע, זה היה מוריד את ההתפרצויות שלי בלפחות 50%. הרבה התפרצויות קרו אצלי בימי שישי לפני שנסענו להורים של בעלי, כיון שמערכת היחסים שלי עם אמא שלו הייתה לא משהו. אם הוא היה מוכן להודות שלא קל להיות אצל אמא שלו, ולחשוב אתי מה אפשר לעשות כדי להקל עלי שם, זה גם היה מאוד עוזר. 

חשוב שאשתך לא תרגיש שיפוטיות. מול הילדים תמיד תגבה אותה - גם בשבילה וגם בשביל הילדים. אחר כך בשקט תוכל להעיר לה בעדינות ולשתף מה הפריע לך. יותר קל לקבל ביקורת באופן שניתנת כאילו הבעיה היא במבקר. "הפריע לי ש..." ולא "את עשית כך וכך..."

תדבר איתה כשותף ולא כמבקר. "מה יכול לעזור לך לא לכעוס...."

הכי מעצבן כשעצבנים - זה ההרגשה שהשני כועס עליך בגלל התנהגותך. כמה שיותר תמיכה. בטוח אשתך מרגישה עם עצמה רע ורוצה להשתנות. אם תציב רף עדין וגבוה מידי יכול להרחיק או לייאש אותנ.

זה עוזר .בדוק ומנוסה

שזה נכון "לגבות" התפרצות כעס מול הילדים. זה אולי "בשבילה", אבל לא בשביל הילדים. ילדים שיודעים שאמא צועקת בכעס שלא בצדק - ועוד אבא מגבה, עלול לגרום שיכעסו על שניהם. לא אומר שהוא צריך לגעור בה מולם - אבל לא לגבות.

דומני שיותר נכון, שבמקום שנשים ש"מתעצבנות הרבה" יתנו עצות איך לגבות, ותרצינה שהמבקר ידבר כאילו הבעיה היא "בו" - הן תעמודנה מול הבעיה ותעבודנה על עצמן.

איך אפשר לדרוש מאדם, שאשתו מתפרצת תדיר עליו ועל ילדיהם ללא הצדקה, שיסביר כאילו הבעיה היא "בו", יגבה.. התפרצות כעסנית היא דבר פוגע. מי שפוגע ללא הצדקה, בקביעות, צריך לחפש עצות לעצמו.  ולא לומר, "הכי מעצבן כשעצבנים - זה ההרגשה שהשני כועס עליך"... רק למתעצבנת מותר לכעוס? השני אינו בן-אדם?...  אכן, באופן נורמלי הוא כועס.  ואם הוא מצליח להסתכל על כך בתור "וירוס" ולרחם - הוא חסיד. אבל לא שזו תהיה דרישה של הכועסת.  לכל היותר בקשה מעומק הלב בשעות רגועות, שכך יקח את זה, עד שהיא תצליח לרסן את עצמה...

אולי ההיפך: צריך להציע לאשה, שתבוא בשעות רגועות ותתייעץ עם בעלה מה היא יכולה לעשות כדי להירפא מזה. שתבקש אותו להיות שותף בעזרה לה.

בס"ד

מה שאני הייתי עושה (אצלינו זה היה הפוך הוא היה הכועס)

1- כשהייתי רואה את זה עומד לקרות, אז הייתי מקדימה אותו, ומטפלת במצב בעצמי, ואז ברגע שההורה הכועס,

אבל רואה שזה כבר בטיפול, הרבה פעמים הוא לא מרגיש צורך להתערב

2-   כשהוא כבר כועס לפעמים הייתי "מגבה" אותו, ולוקחת את הילד איתי לחדר, כדי לדבר איתו.

(בכלל כשילד עושה משהו לא בסדר, אני בדרך כלל לוקחת אותו לחדר ריק ומדברת אתו שם, ולא לעני כל ישראל..)

ואז זה מצד אחד קו אחיד ששני ההורים באותו קו- וזה מאד מאד חשוב לילד,

ומצד שני המסר עובר באופו רגוע.

כמובן שהסיטואציה שונה, אבל ניתן לגבות את המסר של ההורה הכועס, באופן רך יותר,
שמרגיע גם את הילד וגם את ההורה. 
כאשר אימא מתפרצת בכעס, בתוכה היא מבינה שזו לא תגובה נכונה, רק שחוסר האונים מציף אותה.

אם אתה לוקח אחריות לסיטואציה ומטפל בה במקומה, זה לדעתי יכול לעבוד לשני הכיוונים,

גם חוסך לה את הצורך לטפל במשהו שכרגע אין לה כלי לטפל בו, (אם היה היא לא הייתה כועסת)

וגם כאמור חוסך מהילד את הכעס שלה.

בהצלחה

הבחנת טוב בין "לגבות מסר",

לבין "לגבות התפרצות וכעס" לא מוצדקים.

הרבה הורים עושים כך. אמיתי. והילד מבין בדיוק את ה"תפקיד" של כל אחד מהם..

באמת מבעס...

אני יכולה להגיד על עצמי שכשיש לי בעיות כאלה ואחרות (כמו- מבולגנת או לפעמים גם עצבנית..) ואני אומרת: "מה לעשות? אני כזאת..."

בעלי לא מוכן לקבל את זה, ואומר שכל אחד יכול לבחור להשתנות. 

כמובן, הוא אומר את זה בנועם ובנחת והשדר העיקרי הןא שהוא מאמין בי שאני באמת יכולה להשתנות ולהתנהג אחרת.

זה עוזר..! וגם יש שינוי ושיפור!

(גם בעלי יכול להעיד..!)

והכי חשוב- לפתוח את הדברים ולדבר עליהם, בצורה נעימה ומכבדת. כל אחד יגיד מה מפריע לו ולחשוב ביחד מה ואיך אפשר לעשות שיהיה נעים בבית ולשנינו- הרי זאת המטרה.

אנחנו ב"ה משתדלים לעשות שיחה זוגית כזאת על בסיס שבועי (בהמלצת בניין שלם)- מומלץ!

זה מועיל להינצל מהכעס ומשפיע על הבערה הפנימית.

שלום! 

כותבת את התגובה שלי לפני שקראתי את האחרים..

רק רוצה להמליץ ממש בחום לשתף את רעייתך הנפלאה מה קורה לך בעת שהיא כך.. מה זה יוצר אצלך.. זה לא משנה את זוגתך בהכרח אבל זה עוזר לה להבין יותר אותך. מודעות זהו שלב חשוב מאוד וגם שיתוף. אם היא מגדירה עצמה ככזאת היא בעצם טוענת שזה מה יש ועם זה צריך להתמודד. דבר זה הוא נכון כי אנחנו לא מתחתנים ומתכוונים שבני זוגנו ישתנו. מצד שני אנחנו רוצים לבנות משהו משותף - יחד ולכן חשוב מאוד לשקף ולשתף את החוויה שלך בתוך הסיפור הזה. וגם אם היא מעוניינת תשאל אותה מה יכול לסייע לה ברגעים כאלה מצידך- למשל להניח לה, לקרוץ לה בחיבה.. וכו'. בהצלחה!

להתמקד בחלק שלי. לעשות חשבון נפש עם עצמי, ו"לנקות את הצד של המדרכה שלי".

יכול להיות שאני לא מספיק עוזר בבית / מכיל אותה / מעריך אותה / מקבל אותה / מוותר על הציפיות הלא מציאותיות שלי.

גם אם אשתי טועה, אם זה מאוד מפריע לי, משהו בגישה האישית שלי צריך תיקון.

אני מדגיש שאני מדבר על מה שקורה אצלי, ואולי זה יעזור גם לאחרים.

ותראו יחד כמה זה חמור ואיך צריך להתרחק ממנו.

כל הכבוד לה שמודעת אבל היא צריכה להבין שיש מקום לשינוי 

רק להגיד לך מנסיוני וההכרות שלי עם נשים לא חסר נשים שכועסות ועצבניות וזו עבודה תמידית להתגבר על הכעס.

וגם הזדמנות ללמוד על הודאה להשם על מה שיש לאדם ושלא חייב להיות לו הכול.

וגם אולי תמליץ לה באהבה ובעדינות ללכת לאיזו סדנה למיגור כעס.

בהצלחה

ועבדה על עצמה המווון, זה שטויות להגיד "אם עד עכשיו היא לא למדה לשלוט בעצמה אז אין סיכוי שהיא תלמד". תמיד יש סיכוי. בן אדם תמיד יכול להשתנות. אני יודעת. אני עשיתי את זה.

אף אחד חוץ מבשמךָ...

אין לך כל מונופול על הכרת המציאות... וכמובן, בחיים לא עשית סטאטיסטיקה, שאתה יכול לומר "99 אחוז"...

זה שבתי הכלא אינם ריקים וכו', לפעמים זה בגלל ש"האמינו" במה שאתה כותב, ואומרים: אנחנו כך...  אבל כאלו שחזרו בתשובה, עלו - יכולים להיות אפילו כאלה שהיו בבתי כלא ואח"כ הגיעו לדברים יפים מאד, בכל התחומים.

כשבמקום לעודד תיקון ולשבחו - ניגשים בגישה "מיואשת" כמו שלך, זו עצמה פשיעה, וזה מעצים פשיעה. נקוה שאנשים לא ישמעו לזה.  יבחרו בטוב - ויהיה להם טוב, ללא קשר הכרחי ל"נקודת הפתיחה" בנושא זה או אחר.

אין אדם נתפס על צערו..

מה הבעיה בזה?

דבר חסר-שחר, תסלח לי.

מי שלא למד בילדותו - כן יכול ללמוד בבגרותו.

יש תשובה, יש תיקון. יש דברים שאדרבה, כשמתבגרים לומדים, מפנימים ועולים.

אלו מעשים שבכל יום.

ומותר לה להעיד על עצמה

זה כבר נקרא שהיא עם פתיל קצר???

אם כך אז כולנו עם פתיל קצר, הלכת רחוק מאוד 

נשמע שאתה מוציא תיסכול אישי שלך - עליה.

לפי התגובה שלה, רואים שהיא הצליחה לעבוד על עצמה ממצב פוגע בגלל התפרצויות-כעס, למצב של שליטה עצמית. כל הכבוד! ואינה צריכה להיא לכאן "חתימה מהבעל" כדי שתאמין לה..

ה"פתיל הקצר" היחידי פה, הוא של תגובתךָ. אולי יש לך תיסכול מוצדק - להוציא אותו על אחרים - לא מוצדק.

להמשיך לכתוב בסגנון פראי.

עצם המחשבה שלך שאני "מנהל אתר שמתיימר לשנות אנשים" - מראה על אי הבנה גדולה של הנקרא.

אתה כותב בצורה פראית - זה לא הופך אותך למבין יותר. ואם כך אתה עוסק ב"גישור", באמת אולי כדאי להחליף מקצוע..

ראיתי כאלה שעסקו לא פחות שנים ממך ב"טיפול" - ועשו שטויות יותר גדולות.

מי דיבר כאן על אנשים ש"חזרו אחד לשני" וכו'.

מה שדובר הוא על היכולת של בני אדם לעבוד על מידותיהם.

הגר"א - חכם ממך - אמר שזה עניינו של אדם בחיים, לשבור את מידותיו.

אנשים פה מעידים על עצמם ששינו הנהגת כעסם. עבדו והצליחו.

אני גם ראיתי כאלה.

אז מלבד שהנושא עליו הגבת לא היה אם "מסתדרים" או לא - אלא היכולת של אשה לעבוד על כעסה - 

אבל גם המסקנה שלך, "פראית" לחלוטין:

"זוג שלא מסתדר צריך להתגרש".... ועל זה אתה כותב "אל תלמד אותי"... לא אלמד אותך - כי אין לי כל ענין "ללמד" אדם שכותב כך.  אבל אתה כותב דברי הבל גמורים: זוג שלא מסתדר - קודם ינסה להסתדר. וכך דרכו של עם ישראל מעולם.

אתה חושב שאתה חכם יותר מכולם?  מבין מה זה נישואין יותר מכולם? תופס מה המשמעות של אשה ש"מתחתנת מחדש" כאילו היא איזו סמרטוט - ואתה מתיימר "לגשר" בין אנשים.

תמשיך להתפרע כאן.

אני מקווה שהקוראים יבינו איך להתייחס לדברי הסתה כאלה של בני זוג זה בזה..

איך כתבת לבני זוג,

איך הצעת לאנשים שלא מסתדרים להתגרש.

כבר מישהי העירה לפני.

אתה יכול להמשיך לנבל את פיך. לא "עיצבנת" אותי - זה לא ברמה לזה.  

מה שהגבתי, היה לטובת אנשים כאן, נשים, שמעידים שהצליחו לעבוד על כעסם, ואתה מנסה "להפילם". בעיני אכן זו פראות.

אתה לא הראשון פה בפורום שמנסה לכתוב לאנשים אוטומאטית "להתגרש" - ולא הראשון שזוכה לקבל פידבק שלילי על עצות כאלה, מרבים. ובצדק.

ובוודאי שכאשר אדם בתגובותיו הראשונות כותב לאחרים שימשיכו "לפנטז".. הוא יודע יותר מכולם - אז מגיבים על מה שכתב בדיוק...

אכן, באמת כדאי למי שקורא, לקרוא את הודעותיך מההתחלה... וגם מה שהגיבו עליהן - ומה שהגבת לאלו שהגיבו.  זה מספיק להבנת הענין.

"ניבול הפה" הכוונה היתה לגידופיך כלפי כל מי ש"העז" לומר שניתן לעבוד ולתקן את ה"כעסנות" של האשה, אם היא באמת מעוניינת  לעבוד על עצמה (אינך רוצה להגדיר זאת כך - אין בעיה. לא מתעקש על ה"הגדרה"..):

החל ממה שכתבת למי שהעידה על עצמה שעבדה על הכעס, ש"רואים שלא למדת כלום ועדיין יש לך פתיל קצר"..

המשך ב"את רוצה לחיות באשליות".. אח"כ "תמשיך לחיות בפנטזיות"...  "מה בדיוק יש לך, איזה נסיון, להשלות אנשים"..  לכתוב לעוד מישהי "אין לך מושג מה זה עדין"..  ו"מי שלא יכול להתמודד עם האמת יכול להמשיך את דרכו".. וכעת גם, "שקרן"....

אז מה חשבת? שלא יגיבו לזה?.. 

[וממילא ה"פלפול" על השקר וההתעצבנות אינו שייך. אולי מתאים לאומרו..]

היית כותב בסגנון מתון יותר - גם אם דעתך שזו מידה שקשה לתקנה - היו דנים איתך לעצם הענין.

ולגבי ה"פוסט" הראשון שלך - לא במקרה גם אני וגם אחרים הבינו כך את דבריך, שאתה ממליץ בערך אוטומאטית להתגרש.

שכחת כרגע, שהוספת שם, שלגבי האפשרות הראשונה, מנסיונך ומנסיון אחרים - זה מתפוצץ.. כלומר: לא כדאי כנראה... אז מה נשאר? לריב או להתגרש.. בנוסף, כתבת מפורש בהודעה אחרת - ואליה התייחסתי: שזוג שלא מסתדר - שיתגרש. חד וחלק.   זו "לשונך הזהב" - מעתיק:  "זוג שלא מסתדר צריך להתגרש אחרת מי "שאוכל אותה" אלו הילדים של בני הזוג שנשארים עם טראומות לכל החיים. אז אל תנסה ללמד אותי כיצד פועלים הדברים".

נו....

הקיצור: מציע למתן פה את הדברים.ניכר שאתה כותב מתוך כאב אישי כלשהו/מרירות. אני כלל לא מזלזל בזה.

אבל מציע שוב: עבודת המידות אינה דבר שהומצא בזמננו.  אם אשה כותבת שעבדה על כעסה וכבר אינה כך - לא "להסביר" לה שזה לא נכון. פנטזיה.

אם מישהו כותב באהבה רבה על אשתו ומציין בעיה שהיא מודעת אליה - לא החליש, לא לקלקל. לא לזלזל בעצות תיקון. לא לזלזל בעדויות שזה אפשרי.

אתה רוצה לטעון בכ"ז שזה לא כך - קבל שיש אנשים שחוששים שזה מזיק ומקלקל. ומי שקורא/ת - יחליט מה לקבל.

ועל אף "יאושך" מאפשרויות תיקון, אני מאחל גם לך שתזכה לראות תיקון לדברים כאלה שהעדת שנתקלת בהם בקרבתך.

אני מציע להחזיר את הדברים לנושא הענייני:

אני לא באתי לנתח "אותך".  סה"כ ציטטתי בהודעה שלפני זו בדיוק אמירות שנכתבו פה, גם לפני שהיתה כל התייחסות אליהן. כל אחד יכול להחליט האם אלו אמירות ראויות או לא.

לגבי הענין עצמו: הרי כאן זה לא בי"ד. אשה ספציפית  כתבה על עצמה שעבדה המון על המידה הזו והצליחה - אז מה שייך לומר לה ש"לא נכון" ועדיין לא שמענו את עדות בעלה...  היא כתבה, ראוי להאמין. או לפחות לא לקבוע בפסקנות שמי שמאמין אלו פשוט פנטזיות.

אני מאד שמח לשמוע שאתה לא "מיואש" - ומצליח להתגבר על הבעיה ע"י להיות מאושר מאלפי דברים אחרים. אם כי, מדברים הקודמים אני מבין שלמרבית הצער כנראה אלו לא דברים שקשורים בה; כי כתבת פה למישהו שהברירה היא בין מריבות תמידיות לבין גירושין.

לגבי האמירה שאין קשר בין תיקון המידות לשינוי התנהגות כלפי אחרים - זה בוודאי לא נכון. תיקון המידות, פירושו שאדם מצליח גם לשנות התנהגות בעקבות זה. אדם שיש לו מידת הכעס, מתגבר עליה, עובד קשה, ובהתאם גם התנהלותו כלפי סביבתו משתנה.  זה אפשר, גם אם לעיתים קשה. ובוודאי שה"ציטוטים" מרבותינו שהוזכרו - רלוונטיים בהחלט.

לא באתי "להטיף לך".. כבר הסברתי שכל הענין שבגללו הגבתי בכלל, היה ההשלכה לאחרים. לכתוב למישהי באופן חזיתי: עדיין יש לך פתיל קצר; קודם שבעלך יגיב.. לבעל שמעיד שאהבה רבה בינו לבין אשתו - שהאופציה או להתגרש או מריבות תמידיות (או "להשלים עם המצב וזה לא ילך"); למישהי אחרת - שאין אפשרות לשנות, חלילה, מה שהביא מילדותו - אלו אמירות שהתגובות עליהן לא באות "כנגדך", אלא כדי לא להחליש דעת אלו שאתה יוצא נגדם.  אע"פ שאתה קורא לכך "פנטזיות", ושאר כינויים.

שוב - הענין לא לכתוב "עליך", אינני מכירך. ההתייחסות רק לדברים שכתבת. אם נפגעת אישית - הריני מתנצל.

אבל, מכיוון שניכר מהשתלשלות דבריך שאתה מאד "חם" על הנושא, מנסיון חיים כואב, אז אני חושב שבכל זאת יכולה לצאת טובה כלשהי מהדברים - וזה מה שהתכוונתי בראשית דברי ל"נושא הענייני".

כלומר: על אף שאינני מסכים לחלוטין לאי-היכולת לתיקון ששידרת פה, בכ"ז אני חושב שראוי לנשים בעלות "פתיל קצר", לקרוא מתוך דברים כמה קשה הנזק של דבר כזה. עד כדי כך שגורם לאדם "להתייאש" מהענין, גם אם לא מֵאוֹשר חייו בדברים אחרים.

אני חושב שהצירוף בין  דברים אלו, לבין מה שאני כתבתי על היכולת לתקן מידות ומעשים - יוכל אולי לתרום לעבודה עצמית אינטנסיבית למי שזקוקה לכך בנושא זה. מעין מה שהעידה פה זו שהגבת עליה לראשונה.

אולי זו תהיה תועלת שתצא מהענין.

הרבה טוב. 

אתה גם מאמין בשיפור האישיות. 

מסתדר שהויכוח לכשעצמו היה מיותר. אך הוא כן חידד נקודות.

אחר "עבודה" ממושכת שאנשים מחליטים להפתח ולראות מה טוב אצל האחר ובעיקר מה לא טוב אצלם והם גם מסוגלים להפנים זאת אני מעמת אותם אחד מול השניה. לאחר תהליך של סידרת עימותים אני רואה אם בני הזוג מסוגלים לשפוט את עצמם ולא לשפוט את האחר ולהכיל את עצמם.

החיים שלנו מלאים בהתמודדויות קטנות שמזיזות ומעצבות אותנו מילימטר אחר מילימטר.

גישת היהדות גורסת עבודת המידות ושיפור מתמיד.

לעמל נולדנו.

מה עם אנשים שחוזרים בתשובה וממש הופכים את עורם? ומה עם להפך?

אנשים גדלים (מכל הבחינות), מגלים תובנות שונות וההתנהגות משתנה בהתאם.

האישיות היא דבר דינאמי שמתעצב ללא הפסקה.

בדבר אחד אני מסכימה איתך - כל אחד צריך להסתכל על עצמו ולנסות להשתפר, אבל את הזולת להשתדל לקבל כפי שהוא. גם לקבל את הזולת זו עבודת המידות שלנו. או אולי *בעיקר* עבודת המידות שלנו...

סנהדרין כב ע"א ע"ב

מתני לה (שנה- לימד) רב יהודה לרב יצחק בריה (בנו) אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנא' "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך" אמר לו כגון מאן? (דוגמא לאישה כזאת) אמר לו כגון אמך. איני (ככה?) והא מקרי ליה (והרי במקום אחר קרה לו) רב יהודה לרב יצחק בריה "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים" ואמר לו כגון מאן? וא''ל כגון אמך- מיתקף תקיפא עיבורי מעברא במלה  (פירשו שם- באמת היא הייתה כעסנית אבל היא מעבירה על מידותיה) 

רש"י עבורי מעברא במלה. מעברת על מדותיה

בזמן האחרון אני במוזה רצינית להביא גמרות על כל דבר 

בס"ד

חשבת אולי לשנות גישה?

ואולי אפילו לעשות הסבה מקצועית?

כתבת שהרוב המוחלט של הזוגות שבאו אליך ,
לא ממש הצליחו לבנות מחדש את הגשר... 

בס"ד

ואו.

אתן מדהימות.

לא פשוט להודות בחיסרון, ולהיחשף כך,

וכל זה רק כדי לעזור לזוג אחר עם בעיה דומה.

יהי רצון שיהיה בבחינת "נענה תחילה"- ובזכות העזרה הזו- יהיה לכן קל יותר.

אם את רוצה לקבל עצה או לא זה תלוי רק בך, אבל תקחי בחשבון שאם לא תשני את התנהגותך (כפי שטרחת לציין) בסוף זה יתפוצץ ביניכם וישאר לך רק להמשיך ולעצבן את אבשלך... ולא תצטרכי להמתין 100 שנה.

ותמסרי לבעלך שהוא מוזמן להמשיך להתנהג כמו סמרטוט ריצפה אבל אל תתפלאי אם יום אחד תמצאי אותו בזרועות משהיא אחרת.

ועוד עצה לדרך (שוב את לא מוכרחה לקבל) תתחילי מעכשיו לפשפש במעשיו אני רק מקווה שלא תמצאי את מה שגיסתי מצאה אצל בעלה הסמרטוט ש"קיבל אותה" וגם לא טרח לריב איתה אבל מצא ניחומים בזרועותיה של אחרת שזו גם דרך שהוא מצא להתמודד עם אישה שחושבת שכל העולם מונח בכף ידה.

יום טוב.

זו ממש עצת אחיתופל!!!!

אני מבינה שראית דברים בחיים.

אבל אתה איבדת את האמון במין האנושי.

אמון בשינוי, אמון באהבה ובביחד.

להבחין בין טוב לרע.

שנדע לעולם לא להגיע אליך לגישור.

והנה הוכחה ניצחת כמה צריך המלצות על "מטפלים" למינהם.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי