תבדוק כל מקרה מה היה קודם, אולי יש משהו משותף שגורם לזה, בנוסף, רוב הנשים כשהם מרגישות אהובות ויש עזרה- תחושה של שותפות בעבודה עם הבעל הם לא מרגישות שהעול עליהן והן רגועות יותר, יכול להיות, ויכול שלא קשור..
תדברו בינכם איך אתה יכול לסייע לה בעבודה על זזה..

לדבר ביניכם בנחת,

להדגיש קודם את החיוב והשמחה - 

ולהסכים שהנקודה הזאת צריכה עבודה, כי היא גורמת לאי נעימות כשמופיעה.

כלומר: זה שהאשה מגדירה עצמה כבעלת "פתיל קצר", זה כבר טוב. המודעות. אבל צריכה גם להבין שיש מקום לעבוד על זה.

אתה מבחינתך, תהיה סבלן לתהליך - וגם חשוב שלא תיקח "ברצינות" מידי התפרצויות כאלה, חבל לסבול ובוודאי להגיע לתחושת האשמה עצמית כלשהי; צריך להתייחס לכך כמו "וירוס", בא, והולך אחרי זמן קצר.

אבל נראה שצריך לעשות תהליך. שזה לא ייהפך לנורמה מחמת ההרגל.

תדברו ביניכם בנחת על הנושא, בזמן טוב, ואולי שהיא תציע איך לעבוד על כך.  בין בתוך עצמכם בין בהיעזרות שלה, כי זה אכן דבר שאינו נעים. חבל שיעיב על שפע הטוב.

האם אתה עובד ? כלומר יוצא מהבית לעבודה בבוקר נגיד ,וחוזר אחה"צ?

זה גם משפיע על השני. אם השני מתעצבן זה רק גורם להגביר את כלל העצבים...

לפעמים צד רגוע מדי רק מעצבן יותר

כי אז מרגישים שהוא לא מבין ולא מזדהה בכלל

(במיוחד כשעצבנים על משהו שהצד הרגוע אחראי אליו, כמו איחור)

שלא תיתן תשובות חסרות אחריות ומסכסכות.

טוב לשבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס - מה אתה רוצה לומר בזה?

לפי מילות מפתח.

אתה מזכיר את זה:

זו תמימות יפה - אבל לא תמיד "מציאותית" (ובתופעה שהוא ציין, יתכן שבדרך-כלל לא..) - "חייב להיות סיבה"?.. לא.

זה לא קשור לאישה טובה או רעה, ולא למרגישה לחץ חריג מעבר לאדם רגיל.  ובוודאי לא לכך שכאילו אין "תקשורת טובה". אדרבה, אדם שנקלע למצב כזה שלא בגללו, אחד הדברים החשובים זה שלא יתחיל לחפש את הבעיה "אצלו".. כי היא לא שם. מוטב שלפחות אחד יהיה רגוע יותר ולא יילחץ מפרצי כעס מעבר למה שזה מפריע מצד עצמו. וזה אכן דבר לגמרי לא נעים.

יש אנשים כאלה, זו לא תופעה כ"כ בלתי מצויה.  לא פעם זה מבית ששם היתה אמא שמתפרצת ב"איבוד ראש" וכד', והבת - כשמגיע מצב קצת בלתי צפוי - נסחפת בעל-כרחה לדפוס התגובה שהיא מכירה מילדוּת, מחוסר יכולת לעצור את ההתפרצות, על אף שיודעת שזה לא טוב, וחביבה בדרך כלל.

אלו דברים שניתן וחשוב לעבוד עליהם. אם כי המודעות לכך שזה בא מבעיה שאינה באמת תלויה בזולת או בחומרת-ארוע, והמודעות לכך שגם היא עוד רגע תתפוס שאמרה שטות - יכולה לעזור לשני, כי במקום להיפגע (ואכן כשמתפרצים בכעס זה יכול לפגוע ולתת תחושה מאד לא נעימה, גם כש"יודעים"..), ירחם על כך שאומרת דברים שאינה חושבת אותם באמת ואינה רוצה בהם.

טוב שהיחס הכללי נעים. וחשובה המודעות של האשה וגם יכולתה להתנצל ברגע שנרגעה, גם אם תתנצל הרבה, ובידיעה שבעלה לא ינצל את זה. וחשובה העבודה העצמית. ההחלטה מראש, למשל, שהיא "סופרת בלב" לפני תגובה במצב לחץ, ועוד תירגולים. לבד או בהיעזרות בייעוץ לנקודה הזאת.

הכל, כמובן, מתוך המציאות כפי שנשמעת כאן.

אני נשוי 7 שנים + 3 

עובר התמודדות דומה ולדעתי הפתרון הוא בפרטים.

הם מודעים לזה, לא כשזה קורה, ותמיד באותו רגע זה מלווה בהצדקה מסויימת.

אך בסך הכל מספר ההתתפרצויות ומינון העוצמות בלתי נסבלים.

אני מזהה סוג של חוסר פרופורציה בתגובות או בבחירת המשפטים והאינטונציה.

שבמקרה שלי זה קשור לחוסר איטליגנציה בזה ספציפית והיא מודעת לזה. 

ללמוד להגיד 'אני עצבנית עכשיו'

זה מוציא את כל האויר מהמפרשים

והמודעות למצב עוזרת גם לי וגם למי שסביבי להתמודד נכון יותר עם הסיטואציה

(גם מה שאח"כ) - 

אבל עם זה צריך לדעת ש"לא להיפגע" כשמתפרצים בכעס לא--מוצדק, זה לא פשוט. בהיות שמתייחס אל האשה כאדם קרוב, ומכבד בכללי, ממילא זה אכן פוגע. וצריך לדעת את זה מהצד של "בעלת הפתיל הקצר", בתור מוטיווציה לעשות אכן כל מאמץ. הן ב"תחבולות" כמו שהזכרת, והן בעבודה ישירה על הנושא, ובתירגול של דיבור נינוח במצב מזוהה.. אכן, עבודה...

אומרת שהיא כזו וזהו. תשלים עם זה?

או שהיא אומרת שהיא כזו ומנסה להשתפר..?

יש הבדל גדול בין שני המקרים..

שזה הגיע אצלן מהמקום שהן הרגישו שהן מתמודדות לבד עם החיים.

אישה צריכה בעל 'גדול' להישען עליו, ולפעמים בעלים חושבים שאם האישה שלהם מוכשרת חכמה חזקה סימן שהיא לא צריכה אותם.

וזה ממש ממש לא.

ועוד נקודה - מאד אופייני להריונות ולידות צפופות. תבדוק את הנקודה הזו.

בעלי פשוט לא יכל להתמודד עם זה ולכן הסתגר בעצמו ימים שלמים כל פעם שהתפרצתי (גם אם זה לא היה עליו, אלא על הילדים וכדו').

בינתיים עשיתי המון עבודה, ולרוב כבר לא מרימה אפילו את הקול, אבל אני יכולה להגיד לך מה היה יכול לעזור לי אז:

תוך כדי הסיטואציה - אין מה לדבר איתה כי כשעצבניים לא רואים ולא שומעים כלום. תשאל אותה אם בא לה כוס קפה, תה, ולשבת במקום שקט איזה עשר דקות, ואתה בינתיים תשתלט על הילדים / כביסה, מה שזה לא יהיה. 

אם יש ביניכם תקשורת טובה, וגם היא רוצה לעבוד על זה, שווה לשאול אותה אם בא לה שתלכו ביחד לייעוץ. אני מדגישה את ה"ביחד" כי לאורך כל הדרך בעלי אמר לי ללכת לייעוץ - אבל כשאומרים לך "תלכי לייעוץ" המסר הוא "את בעייתית ודפוקה, לכי לטפל בעצמך, ותעזבי אותי בשקט". אם תציע לה שתלכו ביחד, זה גם משדר "אנחנו ביחד בזה" וגם יכול לתת לך עצות מעשיות איך לעזור לה. 

אם יש ביניכם תקשורת טובה, גם שווה לשאול אותה מה מצית אותה, מה היא מרגישה (אצלי התפרצויות נבעו בדרך כלל מהרגשה של עומס בלתי נסבל, יחד עם חוסר אונים, ולפעמים גם רגשי נחיתות), איזה חלק, לדעתה, מגיע מהבית (מאיך שהיא גדלה), ומה אתה יכול לעשות כדי לעזור. תופתע לגלות כמה פתרונות פשוטים יכולים להיות. אצלי, לדעתי, אם בעלי היה אז מסכים לקחת את הילדים לאחר הצהרים אחד בשבוע, זה היה מוריד את ההתפרצויות שלי בלפחות 50%. הרבה התפרצויות קרו אצלי בימי שישי לפני שנסענו להורים של בעלי, כיון שמערכת היחסים שלי עם אמא שלו הייתה לא משהו. אם הוא היה מוכן להודות שלא קל להיות אצל אמא שלו, ולחשוב אתי מה אפשר לעשות כדי להקל עלי שם, זה גם היה מאוד עוזר. 

חשוב שאשתך לא תרגיש שיפוטיות. מול הילדים תמיד תגבה אותה - גם בשבילה וגם בשביל הילדים. אחר כך בשקט תוכל להעיר לה בעדינות ולשתף מה הפריע לך. יותר קל לקבל ביקורת באופן שניתנת כאילו הבעיה היא במבקר. "הפריע לי ש..." ולא "את עשית כך וכך..."

תדבר איתה כשותף ולא כמבקר. "מה יכול לעזור לך לא לכעוס...."

הכי מעצבן כשעצבנים - זה ההרגשה שהשני כועס עליך בגלל התנהגותך. כמה שיותר תמיכה. בטוח אשתך מרגישה עם עצמה רע ורוצה להשתנות. אם תציב רף עדין וגבוה מידי יכול להרחיק או לייאש אותנ.

זה עוזר .בדוק ומנוסה

שזה נכון "לגבות" התפרצות כעס מול הילדים. זה אולי "בשבילה", אבל לא בשביל הילדים. ילדים שיודעים שאמא צועקת בכעס שלא בצדק - ועוד אבא מגבה, עלול לגרום שיכעסו על שניהם. לא אומר שהוא צריך לגעור בה מולם - אבל לא לגבות.

דומני שיותר נכון, שבמקום שנשים ש"מתעצבנות הרבה" יתנו עצות איך לגבות, ותרצינה שהמבקר ידבר כאילו הבעיה היא "בו" - הן תעמודנה מול הבעיה ותעבודנה על עצמן.

איך אפשר לדרוש מאדם, שאשתו מתפרצת תדיר עליו ועל ילדיהם ללא הצדקה, שיסביר כאילו הבעיה היא "בו", יגבה.. התפרצות כעסנית היא דבר פוגע. מי שפוגע ללא הצדקה, בקביעות, צריך לחפש עצות לעצמו.  ולא לומר, "הכי מעצבן כשעצבנים - זה ההרגשה שהשני כועס עליך"... רק למתעצבנת מותר לכעוס? השני אינו בן-אדם?...  אכן, באופן נורמלי הוא כועס.  ואם הוא מצליח להסתכל על כך בתור "וירוס" ולרחם - הוא חסיד. אבל לא שזו תהיה דרישה של הכועסת.  לכל היותר בקשה מעומק הלב בשעות רגועות, שכך יקח את זה, עד שהיא תצליח לרסן את עצמה...

אולי ההיפך: צריך להציע לאשה, שתבוא בשעות רגועות ותתייעץ עם בעלה מה היא יכולה לעשות כדי להירפא מזה. שתבקש אותו להיות שותף בעזרה לה.

בס"ד

מה שאני הייתי עושה (אצלינו זה היה הפוך הוא היה הכועס)

1- כשהייתי רואה את זה עומד לקרות, אז הייתי מקדימה אותו, ומטפלת במצב בעצמי, ואז ברגע שההורה הכועס,

אבל רואה שזה כבר בטיפול, הרבה פעמים הוא לא מרגיש צורך להתערב

2-   כשהוא כבר כועס לפעמים הייתי "מגבה" אותו, ולוקחת את הילד איתי לחדר, כדי לדבר איתו.

(בכלל כשילד עושה משהו לא בסדר, אני בדרך כלל לוקחת אותו לחדר ריק ומדברת אתו שם, ולא לעני כל ישראל..)

ואז זה מצד אחד קו אחיד ששני ההורים באותו קו- וזה מאד מאד חשוב לילד,

ומצד שני המסר עובר באופו רגוע.

כמובן שהסיטואציה שונה, אבל ניתן לגבות את המסר של ההורה הכועס, באופן רך יותר,
שמרגיע גם את הילד וגם את ההורה. 
כאשר אימא מתפרצת בכעס, בתוכה היא מבינה שזו לא תגובה נכונה, רק שחוסר האונים מציף אותה.

אם אתה לוקח אחריות לסיטואציה ומטפל בה במקומה, זה לדעתי יכול לעבוד לשני הכיוונים,

גם חוסך לה את הצורך לטפל במשהו שכרגע אין לה כלי לטפל בו, (אם היה היא לא הייתה כועסת)

וגם כאמור חוסך מהילד את הכעס שלה.

בהצלחה

הבחנת טוב בין "לגבות מסר",

לבין "לגבות התפרצות וכעס" לא מוצדקים.

הרבה הורים עושים כך. אמיתי. והילד מבין בדיוק את ה"תפקיד" של כל אחד מהם..

באמת מבעס...

אני יכולה להגיד על עצמי שכשיש לי בעיות כאלה ואחרות (כמו- מבולגנת או לפעמים גם עצבנית..) ואני אומרת: "מה לעשות? אני כזאת..."

בעלי לא מוכן לקבל את זה, ואומר שכל אחד יכול לבחור להשתנות. 

כמובן, הוא אומר את זה בנועם ובנחת והשדר העיקרי הןא שהוא מאמין בי שאני באמת יכולה להשתנות ולהתנהג אחרת.

זה עוזר..! וגם יש שינוי ושיפור!

(גם בעלי יכול להעיד..!)

והכי חשוב- לפתוח את הדברים ולדבר עליהם, בצורה נעימה ומכבדת. כל אחד יגיד מה מפריע לו ולחשוב ביחד מה ואיך אפשר לעשות שיהיה נעים בבית ולשנינו- הרי זאת המטרה.

אנחנו ב"ה משתדלים לעשות שיחה זוגית כזאת על בסיס שבועי (בהמלצת בניין שלם)- מומלץ!

זה מועיל להינצל מהכעס ומשפיע על הבערה הפנימית.

שלום! 

כותבת את התגובה שלי לפני שקראתי את האחרים..

רק רוצה להמליץ ממש בחום לשתף את רעייתך הנפלאה מה קורה לך בעת שהיא כך.. מה זה יוצר אצלך.. זה לא משנה את זוגתך בהכרח אבל זה עוזר לה להבין יותר אותך. מודעות זהו שלב חשוב מאוד וגם שיתוף. אם היא מגדירה עצמה ככזאת היא בעצם טוענת שזה מה יש ועם זה צריך להתמודד. דבר זה הוא נכון כי אנחנו לא מתחתנים ומתכוונים שבני זוגנו ישתנו. מצד שני אנחנו רוצים לבנות משהו משותף - יחד ולכן חשוב מאוד לשקף ולשתף את החוויה שלך בתוך הסיפור הזה. וגם אם היא מעוניינת תשאל אותה מה יכול לסייע לה ברגעים כאלה מצידך- למשל להניח לה, לקרוץ לה בחיבה.. וכו'. בהצלחה!

להתמקד בחלק שלי. לעשות חשבון נפש עם עצמי, ו"לנקות את הצד של המדרכה שלי".

יכול להיות שאני לא מספיק עוזר בבית / מכיל אותה / מעריך אותה / מקבל אותה / מוותר על הציפיות הלא מציאותיות שלי.

גם אם אשתי טועה, אם זה מאוד מפריע לי, משהו בגישה האישית שלי צריך תיקון.

אני מדגיש שאני מדבר על מה שקורה אצלי, ואולי זה יעזור גם לאחרים.

ותראו יחד כמה זה חמור ואיך צריך להתרחק ממנו.

כל הכבוד לה שמודעת אבל היא צריכה להבין שיש מקום לשינוי 

רק להגיד לך מנסיוני וההכרות שלי עם נשים לא חסר נשים שכועסות ועצבניות וזו עבודה תמידית להתגבר על הכעס.

וגם הזדמנות ללמוד על הודאה להשם על מה שיש לאדם ושלא חייב להיות לו הכול.

וגם אולי תמליץ לה באהבה ובעדינות ללכת לאיזו סדנה למיגור כעס.

בהצלחה

ועבדה על עצמה המווון, זה שטויות להגיד "אם עד עכשיו היא לא למדה לשלוט בעצמה אז אין סיכוי שהיא תלמד". תמיד יש סיכוי. בן אדם תמיד יכול להשתנות. אני יודעת. אני עשיתי את זה.

אף אחד חוץ מבשמךָ...

אין לך כל מונופול על הכרת המציאות... וכמובן, בחיים לא עשית סטאטיסטיקה, שאתה יכול לומר "99 אחוז"...

זה שבתי הכלא אינם ריקים וכו', לפעמים זה בגלל ש"האמינו" במה שאתה כותב, ואומרים: אנחנו כך...  אבל כאלו שחזרו בתשובה, עלו - יכולים להיות אפילו כאלה שהיו בבתי כלא ואח"כ הגיעו לדברים יפים מאד, בכל התחומים.

כשבמקום לעודד תיקון ולשבחו - ניגשים בגישה "מיואשת" כמו שלך, זו עצמה פשיעה, וזה מעצים פשיעה. נקוה שאנשים לא ישמעו לזה.  יבחרו בטוב - ויהיה להם טוב, ללא קשר הכרחי ל"נקודת הפתיחה" בנושא זה או אחר.

אין אדם נתפס על צערו..

מה הבעיה בזה?

דבר חסר-שחר, תסלח לי.

מי שלא למד בילדותו - כן יכול ללמוד בבגרותו.

יש תשובה, יש תיקון. יש דברים שאדרבה, כשמתבגרים לומדים, מפנימים ועולים.

אלו מעשים שבכל יום.

ומותר לה להעיד על עצמה

זה כבר נקרא שהיא עם פתיל קצר???

אם כך אז כולנו עם פתיל קצר, הלכת רחוק מאוד 

נשמע שאתה מוציא תיסכול אישי שלך - עליה.

לפי התגובה שלה, רואים שהיא הצליחה לעבוד על עצמה ממצב פוגע בגלל התפרצויות-כעס, למצב של שליטה עצמית. כל הכבוד! ואינה צריכה להיא לכאן "חתימה מהבעל" כדי שתאמין לה..

ה"פתיל הקצר" היחידי פה, הוא של תגובתךָ. אולי יש לך תיסכול מוצדק - להוציא אותו על אחרים - לא מוצדק.

להמשיך לכתוב בסגנון פראי.

עצם המחשבה שלך שאני "מנהל אתר שמתיימר לשנות אנשים" - מראה על אי הבנה גדולה של הנקרא.

אתה כותב בצורה פראית - זה לא הופך אותך למבין יותר. ואם כך אתה עוסק ב"גישור", באמת אולי כדאי להחליף מקצוע..

ראיתי כאלה שעסקו לא פחות שנים ממך ב"טיפול" - ועשו שטויות יותר גדולות.

מי דיבר כאן על אנשים ש"חזרו אחד לשני" וכו'.

מה שדובר הוא על היכולת של בני אדם לעבוד על מידותיהם.

הגר"א - חכם ממך - אמר שזה עניינו של אדם בחיים, לשבור את מידותיו.

אנשים פה מעידים על עצמם ששינו הנהגת כעסם. עבדו והצליחו.

אני גם ראיתי כאלה.

אז מלבד שהנושא עליו הגבת לא היה אם "מסתדרים" או לא - אלא היכולת של אשה לעבוד על כעסה - 

אבל גם המסקנה שלך, "פראית" לחלוטין:

"זוג שלא מסתדר צריך להתגרש".... ועל זה אתה כותב "אל תלמד אותי"... לא אלמד אותך - כי אין לי כל ענין "ללמד" אדם שכותב כך.  אבל אתה כותב דברי הבל גמורים: זוג שלא מסתדר - קודם ינסה להסתדר. וכך דרכו של עם ישראל מעולם.

אתה חושב שאתה חכם יותר מכולם?  מבין מה זה נישואין יותר מכולם? תופס מה המשמעות של אשה ש"מתחתנת מחדש" כאילו היא איזו סמרטוט - ואתה מתיימר "לגשר" בין אנשים.

תמשיך להתפרע כאן.

אני מקווה שהקוראים יבינו איך להתייחס לדברי הסתה כאלה של בני זוג זה בזה..

איך כתבת לבני זוג,

איך הצעת לאנשים שלא מסתדרים להתגרש.

כבר מישהי העירה לפני.

אתה יכול להמשיך לנבל את פיך. לא "עיצבנת" אותי - זה לא ברמה לזה.  

מה שהגבתי, היה לטובת אנשים כאן, נשים, שמעידים שהצליחו לעבוד על כעסם, ואתה מנסה "להפילם". בעיני אכן זו פראות.

אתה לא הראשון פה בפורום שמנסה לכתוב לאנשים אוטומאטית "להתגרש" - ולא הראשון שזוכה לקבל פידבק שלילי על עצות כאלה, מרבים. ובצדק.

ובוודאי שכאשר אדם בתגובותיו הראשונות כותב לאחרים שימשיכו "לפנטז".. הוא יודע יותר מכולם - אז מגיבים על מה שכתב בדיוק...

אכן, באמת כדאי למי שקורא, לקרוא את הודעותיך מההתחלה... וגם מה שהגיבו עליהן - ומה שהגבת לאלו שהגיבו.  זה מספיק להבנת הענין.

"ניבול הפה" הכוונה היתה לגידופיך כלפי כל מי ש"העז" לומר שניתן לעבוד ולתקן את ה"כעסנות" של האשה, אם היא באמת מעוניינת  לעבוד על עצמה (אינך רוצה להגדיר זאת כך - אין בעיה. לא מתעקש על ה"הגדרה"..):

החל ממה שכתבת למי שהעידה על עצמה שעבדה על הכעס, ש"רואים שלא למדת כלום ועדיין יש לך פתיל קצר"..

המשך ב"את רוצה לחיות באשליות".. אח"כ "תמשיך לחיות בפנטזיות"...  "מה בדיוק יש לך, איזה נסיון, להשלות אנשים"..  לכתוב לעוד מישהי "אין לך מושג מה זה עדין"..  ו"מי שלא יכול להתמודד עם האמת יכול להמשיך את דרכו".. וכעת גם, "שקרן"....

אז מה חשבת? שלא יגיבו לזה?.. 

[וממילא ה"פלפול" על השקר וההתעצבנות אינו שייך. אולי מתאים לאומרו..]

היית כותב בסגנון מתון יותר - גם אם דעתך שזו מידה שקשה לתקנה - היו דנים איתך לעצם הענין.

ולגבי ה"פוסט" הראשון שלך - לא במקרה גם אני וגם אחרים הבינו כך את דבריך, שאתה ממליץ בערך אוטומאטית להתגרש.

שכחת כרגע, שהוספת שם, שלגבי האפשרות הראשונה, מנסיונך ומנסיון אחרים - זה מתפוצץ.. כלומר: לא כדאי כנראה... אז מה נשאר? לריב או להתגרש.. בנוסף, כתבת מפורש בהודעה אחרת - ואליה התייחסתי: שזוג שלא מסתדר - שיתגרש. חד וחלק.   זו "לשונך הזהב" - מעתיק:  "זוג שלא מסתדר צריך להתגרש אחרת מי "שאוכל אותה" אלו הילדים של בני הזוג שנשארים עם טראומות לכל החיים. אז אל תנסה ללמד אותי כיצד פועלים הדברים".

נו....

הקיצור: מציע למתן פה את הדברים.ניכר שאתה כותב מתוך כאב אישי כלשהו/מרירות. אני כלל לא מזלזל בזה.

אבל מציע שוב: עבודת המידות אינה דבר שהומצא בזמננו.  אם אשה כותבת שעבדה על כעסה וכבר אינה כך - לא "להסביר" לה שזה לא נכון. פנטזיה.

אם מישהו כותב באהבה רבה על אשתו ומציין בעיה שהיא מודעת אליה - לא החליש, לא לקלקל. לא לזלזל בעצות תיקון. לא לזלזל בעדויות שזה אפשרי.

אתה רוצה לטעון בכ"ז שזה לא כך - קבל שיש אנשים שחוששים שזה מזיק ומקלקל. ומי שקורא/ת - יחליט מה לקבל.

ועל אף "יאושך" מאפשרויות תיקון, אני מאחל גם לך שתזכה לראות תיקון לדברים כאלה שהעדת שנתקלת בהם בקרבתך.

אני מציע להחזיר את הדברים לנושא הענייני:

אני לא באתי לנתח "אותך".  סה"כ ציטטתי בהודעה שלפני זו בדיוק אמירות שנכתבו פה, גם לפני שהיתה כל התייחסות אליהן. כל אחד יכול להחליט האם אלו אמירות ראויות או לא.

לגבי הענין עצמו: הרי כאן זה לא בי"ד. אשה ספציפית  כתבה על עצמה שעבדה המון על המידה הזו והצליחה - אז מה שייך לומר לה ש"לא נכון" ועדיין לא שמענו את עדות בעלה...  היא כתבה, ראוי להאמין. או לפחות לא לקבוע בפסקנות שמי שמאמין אלו פשוט פנטזיות.

אני מאד שמח לשמוע שאתה לא "מיואש" - ומצליח להתגבר על הבעיה ע"י להיות מאושר מאלפי דברים אחרים. אם כי, מדברים הקודמים אני מבין שלמרבית הצער כנראה אלו לא דברים שקשורים בה; כי כתבת פה למישהו שהברירה היא בין מריבות תמידיות לבין גירושין.

לגבי האמירה שאין קשר בין תיקון המידות לשינוי התנהגות כלפי אחרים - זה בוודאי לא נכון. תיקון המידות, פירושו שאדם מצליח גם לשנות התנהגות בעקבות זה. אדם שיש לו מידת הכעס, מתגבר עליה, עובד קשה, ובהתאם גם התנהלותו כלפי סביבתו משתנה.  זה אפשר, גם אם לעיתים קשה. ובוודאי שה"ציטוטים" מרבותינו שהוזכרו - רלוונטיים בהחלט.

לא באתי "להטיף לך".. כבר הסברתי שכל הענין שבגללו הגבתי בכלל, היה ההשלכה לאחרים. לכתוב למישהי באופן חזיתי: עדיין יש לך פתיל קצר; קודם שבעלך יגיב.. לבעל שמעיד שאהבה רבה בינו לבין אשתו - שהאופציה או להתגרש או מריבות תמידיות (או "להשלים עם המצב וזה לא ילך"); למישהי אחרת - שאין אפשרות לשנות, חלילה, מה שהביא מילדותו - אלו אמירות שהתגובות עליהן לא באות "כנגדך", אלא כדי לא להחליש דעת אלו שאתה יוצא נגדם.  אע"פ שאתה קורא לכך "פנטזיות", ושאר כינויים.

שוב - הענין לא לכתוב "עליך", אינני מכירך. ההתייחסות רק לדברים שכתבת. אם נפגעת אישית - הריני מתנצל.

אבל, מכיוון שניכר מהשתלשלות דבריך שאתה מאד "חם" על הנושא, מנסיון חיים כואב, אז אני חושב שבכל זאת יכולה לצאת טובה כלשהי מהדברים - וזה מה שהתכוונתי בראשית דברי ל"נושא הענייני".

כלומר: על אף שאינני מסכים לחלוטין לאי-היכולת לתיקון ששידרת פה, בכ"ז אני חושב שראוי לנשים בעלות "פתיל קצר", לקרוא מתוך דברים כמה קשה הנזק של דבר כזה. עד כדי כך שגורם לאדם "להתייאש" מהענין, גם אם לא מֵאוֹשר חייו בדברים אחרים.

אני חושב שהצירוף בין  דברים אלו, לבין מה שאני כתבתי על היכולת לתקן מידות ומעשים - יוכל אולי לתרום לעבודה עצמית אינטנסיבית למי שזקוקה לכך בנושא זה. מעין מה שהעידה פה זו שהגבת עליה לראשונה.

אולי זו תהיה תועלת שתצא מהענין.

הרבה טוב. 

אתה גם מאמין בשיפור האישיות. 

מסתדר שהויכוח לכשעצמו היה מיותר. אך הוא כן חידד נקודות.

אחר "עבודה" ממושכת שאנשים מחליטים להפתח ולראות מה טוב אצל האחר ובעיקר מה לא טוב אצלם והם גם מסוגלים להפנים זאת אני מעמת אותם אחד מול השניה. לאחר תהליך של סידרת עימותים אני רואה אם בני הזוג מסוגלים לשפוט את עצמם ולא לשפוט את האחר ולהכיל את עצמם.

החיים שלנו מלאים בהתמודדויות קטנות שמזיזות ומעצבות אותנו מילימטר אחר מילימטר.

גישת היהדות גורסת עבודת המידות ושיפור מתמיד.

לעמל נולדנו.

מה עם אנשים שחוזרים בתשובה וממש הופכים את עורם? ומה עם להפך?

אנשים גדלים (מכל הבחינות), מגלים תובנות שונות וההתנהגות משתנה בהתאם.

האישיות היא דבר דינאמי שמתעצב ללא הפסקה.

בדבר אחד אני מסכימה איתך - כל אחד צריך להסתכל על עצמו ולנסות להשתפר, אבל את הזולת להשתדל לקבל כפי שהוא. גם לקבל את הזולת זו עבודת המידות שלנו. או אולי *בעיקר* עבודת המידות שלנו...

סנהדרין כב ע"א ע"ב

מתני לה (שנה- לימד) רב יהודה לרב יצחק בריה (בנו) אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנא' "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך" אמר לו כגון מאן? (דוגמא לאישה כזאת) אמר לו כגון אמך. איני (ככה?) והא מקרי ליה (והרי במקום אחר קרה לו) רב יהודה לרב יצחק בריה "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים" ואמר לו כגון מאן? וא''ל כגון אמך- מיתקף תקיפא עיבורי מעברא במלה  (פירשו שם- באמת היא הייתה כעסנית אבל היא מעבירה על מידותיה) 

רש"י עבורי מעברא במלה. מעברת על מדותיה

בזמן האחרון אני במוזה רצינית להביא גמרות על כל דבר 

בס"ד

חשבת אולי לשנות גישה?

ואולי אפילו לעשות הסבה מקצועית?

כתבת שהרוב המוחלט של הזוגות שבאו אליך ,
לא ממש הצליחו לבנות מחדש את הגשר... 

בס"ד

ואו.

אתן מדהימות.

לא פשוט להודות בחיסרון, ולהיחשף כך,

וכל זה רק כדי לעזור לזוג אחר עם בעיה דומה.

יהי רצון שיהיה בבחינת "נענה תחילה"- ובזכות העזרה הזו- יהיה לכן קל יותר.

אם את רוצה לקבל עצה או לא זה תלוי רק בך, אבל תקחי בחשבון שאם לא תשני את התנהגותך (כפי שטרחת לציין) בסוף זה יתפוצץ ביניכם וישאר לך רק להמשיך ולעצבן את אבשלך... ולא תצטרכי להמתין 100 שנה.

ותמסרי לבעלך שהוא מוזמן להמשיך להתנהג כמו סמרטוט ריצפה אבל אל תתפלאי אם יום אחד תמצאי אותו בזרועות משהיא אחרת.

ועוד עצה לדרך (שוב את לא מוכרחה לקבל) תתחילי מעכשיו לפשפש במעשיו אני רק מקווה שלא תמצאי את מה שגיסתי מצאה אצל בעלה הסמרטוט ש"קיבל אותה" וגם לא טרח לריב איתה אבל מצא ניחומים בזרועותיה של אחרת שזו גם דרך שהוא מצא להתמודד עם אישה שחושבת שכל העולם מונח בכף ידה.

יום טוב.

זו ממש עצת אחיתופל!!!!

אני מבינה שראית דברים בחיים.

אבל אתה איבדת את האמון במין האנושי.

אמון בשינוי, אמון באהבה ובביחד.

להבחין בין טוב לרע.

שנדע לעולם לא להגיע אליך לגישור.

והנה הוכחה ניצחת כמה צריך המלצות על "מטפלים" למינהם.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..