בס"ד
כל יהודי קרוב לה',
כי יש בו חלק אלוקא ממעל.
כל יהודי הוא בן יקר של הקב"ה, ואח שלי.
להראות ליהודי אחר את הדרך לבטא את החלק האלוקי שבו,
ממש ממש לא קשורה בהתנשאות.
להפך ההתנשאות אומרת-
"אני תלמיד חכם יקר וחשוב, מה אכפת לי אם יהודי רחוק ומתבולל הניח תפילין או לא?
מי צריך את קיום המצוות שלו?
רגע אחד של לימוד תורה שלי שווה הרבה יותר מהנחות תפילין של יהודים שלא מבינים מה הם עושים"
אבל אם אכפת לי מיהודי שני,
ואני מעריך את חסדי ה' שנתן לי את הדרך להתקרב אליו עוד ועוד,
ולהפוך את זה ממשהו פנימי שטבוע בי למשהו מודע שמנהל אותי,
אז אני לא אהיה מה שנקרא בחסידות "צדיק בפרווה",
אלא אבין שכל יהודי אחר יקר לקב"ה לא פחות ואולי יותר,
ולכן ישמח את הקב"ה שאני אעזור לו להתקרב אליו.
קירוב כאלו שנראים רחוקים,
זה לא לקרב אותם אליי, למה שאני מאמינה בו וכ',
אלא לקרב אותם לעצמם האמיתי.
לחלק אלוקא ממעל שגלום בהם.
אם אני הייתי ממציאה את התורה, וחושבת שהיא מופלאה וכל אחד צריך ללמוד אותה עוד מילא,
אפשר להסתכל על זה כעל שחצנות, (אם כי אפשר לראות את זה גם כרצון להעניק)
אבל היות והקב"ה הוא זה שכתב את התורה,
והוא זה שאליו אנו מקרבים את התודעה של יהודי שני,
והוא נמצא בתוך אותו יהודי לא פחות מאשר בי,
אין שום מקום של התנשאות, אלא רק אהבת ה'- שרוצה לראות את בניו יותר קרובים אליו,
ואהבת ישראל.
ברור לי מאד שנשים הבאות לשיעורים שלי קרובות לה' מאד מאד.
אני לומדת מכל אחת מהן בלי סוף, ויש עוד הרבה מה ללמוד.
כי לכל יהודי יש מה לתת ליהודי שני.
מצד שני אם בהשגחה פרטית זכיתי להתוודע לתורה,
אז לשמור את זה לעצמי??
ולסיום
אם היית מוצא עמותה שנותנת שק זהב לכל יהודי שגר בארץ ישראל,
וקיבלת את השק שלך, וראית שזה אמתי וללא שום כוונות צדדיות,
היית מספר על זה לכמה שיותר יהודים שיבואו להינות מיזה,
או שהיית חושב שזו התנשאות לחשוב שהם לא ימצאו את זה לבד?
ברור שמישהו במצב כזה לא יכול באמת להחליט אם ללכת לפי התורה, כי אין לו מושג התחלתי מה זה ללכת לפי התורה. 
נתקלתי בזה כמה פעמיים.