אני קרוב והחילוני רחוק, מסכן החילוני בואו נעזור לו להתקרב.
במילים אחרות:
אני האידאל ויש יהודי שעדיין לא הגיע לאידאל, בואו נעזור לו להשלים את עצמו.
במילים אחרות:
זה לא שחצנות וחוצפה לצאת מנקודת מוצא זו?
טוב, הטלתי פצצה, נחכה לבוקר, לילה טוב.
ואולי זה כן אבל זה בטוח לא בעייתי.
זה לא שאני האידיאל אבל אני לפחות (בהגדרה) שואף לאידיאל והוא לא.
והתורה היא היא הדרך הנכונה.
זו לא דעה שלי או שלו. זו דעה של מי שאמר :והיה העולם.
אא"כ אתה מדבר על רפורמים.
הם סיפור אחר.
ועל פי הברייתות לפחות מאז יש שתי גישות לקירוב.
להגיד שהיהדות היא אחת זו סיסמה יפה לסטיקר אבל הבעיה היא שזה לא נכון.
ישנה יהדות אחת.
אך דרכים שונות ליישם אותה. ולחיות על פיה.
מי אמר שהדרך שלך להבין את היהדות היא הנכונה?
אם תרצה באישי.
שירוש16אשכרה הערתי מישהו בבית מרוב צחוק...
אם אתה לא בטוח במאת אחוזים שהיהדות אכן נכונה- אז בשביל מה להילחם על הר שאגב- מתבססת על היהדות...?
אבל לא חפץ להגיד למה כי זה עלול לעצבן את דמי ולגרום לו לכתוב שטויות.

כלומר- לא לך.
אגב- אשמח גם לדעת מהי ההוכחה שלך לאמיתות היהדות...
אני שואלת את מי שהתחזה לדימ וכתב במקומו...
ואם לא היה מובן עד כאן אז- <צ>
אא"כ יש לך פצל"ש שדומה להפליא לניק שלך התכוונתי לאמירה/שאלה שלך שנכתבה למעלה.
אז יש לי שאלה אחרת. אבל לא אנצל"ש...
היהדות- מושג גג לכל מה שקשור לתורה ולמצוות.
לא דרך ספיציפית כלשהי.
אבל אם טוב לי עם זה- אז מה רע?
בסופו של יום כולנו רוצים להפיק את המירב/מיטב מהחיים.
וזו דרכי להשיג אותה.
אם יש לך דרך חלופית- אתה מוזמן להציג אותה.
תהום פעורה בין הגדרה מידתית של זרמים לבין יסודות חשיבה שהתבטאו ע"י בית הלל ובית שמאי,זאת מבלי להכנס לעובדה שהלכה כ.. . אי אפשר לקרוא למושג יהדות, רב פנים בשל כך,יש בזה הגזמה
אתה מציג ברירה בין דרך ללא מוצא ובין דרך עם מוצא כלשהו.אותו מוצא יכול להיות נע בין קשת רחבה ממוצא דל עד למוצא עשיר,ובדר"כ הממוצע הוא בהחלט בעל משקל חיובי.אז איפה כאן ההתלבטות ? אדם צריך להיות מושלם כדי לעזור לאחרים במה שהוא יכול ? זה לא מתקבל

אבל לא נראה לי שיש אמירה "אני (באופן פרטי) האידיאל" - לפחות אני מאוד מקווה שלא. נראה לי שזה יותר "ישנה דרך חיים, שהיא לדעתי דרך החיים הכי טובה ליהודי, שייתכן ואתה לא יודע עליה מספיק כדי לקבל החלטה מושכלת אם ללכת בה או לא". אני יודעת ששנה אחד בצימר, ילד ראה את בעלי מתפלל על הדשא ושאל אותו "מה אתה עושה?" (ילד כבן תשע). בעלי הסביר לו שהוא התפלל, ואז הילד שאל "מה זה להתפלל?"
ברור שמישהו במצב כזה לא יכול באמת להחליט אם ללכת לפי התורה, כי אין לו מושג התחלתי מה זה ללכת לפי התורה.
אדם כן צריך להאמין שהדרך שהוא הולך בה היא האידאל. אחרת למה הוא הולך בה?
נכון שיש גם דגשים הנובעים מנטיות נפשיות, אבל יש הרבה שנוגע לאמת מוחלטת ולהשקפות. לא צריך לפסול דרך אחרת, אבל בהחלט אפשר להאמין שהדרך שלי היא האמת, וממילא גם לנסות לשכנע אנשים ללכת בה.
עוגי פלצתמסופר על הלך אחד שנקלע לקלוייז במהלך יום הכיפורים. חזותו של אותו הלך הייתה
מרשימה מאוד וכולה אמרה כבוד. הדרת פניו וזקנו היורד על פי מידותיו המריצו את הגבאי
למצוא לו מקום בקלוייז לפי כבודו ומעלתו. ואכן, ההלך שכבר הספיק לרכוש לו מוניטין לא
איכזב. כל תפילותיו היו בדביקות עילאית. ציבור המתפללים שזכה להיות בקרבתו שמעו
את מילותיו היוצאות מפיו כמונה מרגליות. במיוחד שמו לב שכאשר הוא מגיע באלקי נצור
למילים "ונפשי כעפר לכל תהיה" הוא חוזר עליהן בהתלהבות שגדלה מפעם לפעם עד
שכמעט היה ניתן לחשוב שכאילו התאדה והפך להיות אוויר. וכנראה... היה באמת מי שחשב כך.
אורח נוסף שנקלע אף הוא לעיירה הקטנטנה החליט לבא לאחת התפילות ביום הקדוש.
בעוד הראשון היה אחוז בסרעפיו השני סירך את דרכו למצוא לו מקום מנוחה בקלוייז
עד שמצא כמובן את מקומו הפנוי לעת עתה של הראשון, מבלי לדעת שזה רק לעת עתה.
הוא התיישב במקומו בשיא הטבעיות. כשסיים ההלך את תפילתו וראה שיושבים במקומו
נתקף בחמת זעם על האורח השני והחל לירות מטחים של נזיפות על הפגיעה בכבודו.
לאחר התפילה ניגש אליו אחד המתפללים ושאלה בפיו: הרי אתה בתפילתך עשית את עצמן לאין
ואפס וכ"כ הקטנת את עצמך, ולמה זה פתאום כילית את חמתך באורח שפגע בכבודך?
ענה לו הלה: בתפילה הייתי לפני הקב"ה. לפניו אני באמת לא כלום. אך לפני אותו נבל - שווה גם שווה!...
ודון מינה ואוקי באתרין.
כלפי הזולת, ואתה פטרת את זה ע"י שפלות כלפי הקב"ה.
אריק רוצה שנפשנו כעפר לכל תהיה.
אך מה שטענתי שרק "פסחת" על שאלתו של אריק.
"הקב"ה זיכה אותך" - מי אמר שאותך הוא זיכה ואת השני לא?
"מתוך אכפתיות כלפיהם" - מי אמר שהם צריכים את האכפתיות שלך? מהי ההנחה העומדת בבסיס האמירה הזאת?
זה נכון שהאדם, ע"פ תפיסת עולמו שלו, עושה חסד עם הזולת אך:
א. זה רק ע"פ תפיסת עולמו (כל עוד לא הביא את האחר לחשוב כמותו...).
ב. החסד לא בהכרח מחפה על תחושת עליונות.
אנן סהדי שהוא לא בעל אמונה
2. אמונה היא דבר חיוני, ואם אכפת לי מחברי ואני אוהב אותו,
אעשה כפי יכולתי לאפשר לו אותה.
הבחירה לחלוטין בידו אם לקחת או לא.
מקווה שייקח, ממני או מטובים ממני.
3.
א. אני באמת מאמין בתפיסת העולם של היהדות,
ומי שבאמת מאמין בתפיסת עולמו - ישתדל ליישמה במעשים.
[כל עוד מישהו אחר לא שיכנע אותו בתפיסת עולם אחרת.
שיכנע באמת - ייגש לחיות וליישם את תפיסתו החדשה.]
וכל מי ששותף לאותה תפיסה ייקח אותה גם כהנחת יסוד בדיון.
ב. זו נקודה חשובה בפני עצמה, שעליה צריך לעורר. אה"נ.
אך יושם לב (ונראה לי ששמת לב) שדבריך הם כ"מערכה על הדרוש":
היגד: מעשי ההחזרה בתשובה לחיק היהדות לא נושאים איתם עליונות משום שהם
מביאים לדרך טובה.
הבעייה היא שכל עוד האדם לא חזר בתשובה החלק השני של המשפט לא בהכרח נכון אצלו.
או במילים אחרת: הטענה שלך מתבססת, בצורה מעגלית, על הטענה עצמה.
דומני השאלה הניצבת בתחילת הדיון היא מנקודת מבט אובייקטיבית של המשקיף מהצד.
שיש בך מספיק ידע למכור את דרך החיים הנכונה לכל מי שנקלע לדוכן שלך, אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לך את כל העושר התרבותי להאכיל אותו יהדות בכפית ולהביאו לחיי העולם הבא מי אמר שהוא לא בנשמתו חסיד סאטמר?
זאת ועוד, האינטרס לחברות הנרקמת בין חילוני לדתי בארגון כזה הוא לא חברות אמיתית אלא חברות לשם מצווה של להחזיר יהודים בתשובה שזו בעיה אחרת נסתרת גם היא.
בס"ד
כל יהודי קרוב לה',
כי יש בו חלק אלוקא ממעל.
כל יהודי הוא בן יקר של הקב"ה, ואח שלי.
להראות ליהודי אחר את הדרך לבטא את החלק האלוקי שבו,
ממש ממש לא קשורה בהתנשאות.
להפך ההתנשאות אומרת-
"אני תלמיד חכם יקר וחשוב, מה אכפת לי אם יהודי רחוק ומתבולל הניח תפילין או לא?
מי צריך את קיום המצוות שלו?
רגע אחד של לימוד תורה שלי שווה הרבה יותר מהנחות תפילין של יהודים שלא מבינים מה הם עושים"
אבל אם אכפת לי מיהודי שני,
ואני מעריך את חסדי ה' שנתן לי את הדרך להתקרב אליו עוד ועוד,
ולהפוך את זה ממשהו פנימי שטבוע בי למשהו מודע שמנהל אותי,
אז אני לא אהיה מה שנקרא בחסידות "צדיק בפרווה",
אלא אבין שכל יהודי אחר יקר לקב"ה לא פחות ואולי יותר,
ולכן ישמח את הקב"ה שאני אעזור לו להתקרב אליו.
קירוב כאלו שנראים רחוקים,
זה לא לקרב אותם אליי, למה שאני מאמינה בו וכ',
אלא לקרב אותם לעצמם האמיתי.
לחלק אלוקא ממעל שגלום בהם.
אם אני הייתי ממציאה את התורה, וחושבת שהיא מופלאה וכל אחד צריך ללמוד אותה עוד מילא,
אפשר להסתכל על זה כעל שחצנות, (אם כי אפשר לראות את זה גם כרצון להעניק)
אבל היות והקב"ה הוא זה שכתב את התורה,
והוא זה שאליו אנו מקרבים את התודעה של יהודי שני,
והוא נמצא בתוך אותו יהודי לא פחות מאשר בי,
אין שום מקום של התנשאות, אלא רק אהבת ה'- שרוצה לראות את בניו יותר קרובים אליו,
ואהבת ישראל.
ברור לי מאד שנשים הבאות לשיעורים שלי קרובות לה' מאד מאד.
אני לומדת מכל אחת מהן בלי סוף, ויש עוד הרבה מה ללמוד.
כי לכל יהודי יש מה לתת ליהודי שני.
מצד שני אם בהשגחה פרטית זכיתי להתוודע לתורה,
אז לשמור את זה לעצמי??
ולסיום
אם היית מוצא עמותה שנותנת שק זהב לכל יהודי שגר בארץ ישראל,
וקיבלת את השק שלך, וראית שזה אמתי וללא שום כוונות צדדיות,
היית מספר על זה לכמה שיותר יהודים שיבואו להינות מיזה,
או שהיית חושב שזו התנשאות לחשוב שהם לא ימצאו את זה לבד?
זה לא נכון להשוות דווקא בגלל מה ששינית, זהב איננו יהדות, כשאני מחלק זהב אני לא בא בשם ערכי הזהב.
את כל שאר העולם למצב שלך,
זו אכן שחצנות ולא נראה לי שתצליח בדרך הזו לשכנע אנשים ללכת איתך..
רק שהמטרה של ארגוני קרוב הרחוקים שונה-
הם יוצאים מתוך נקודת ההנחה (שאני מקווה שאתה מסכים איתה) שהתורה היא האמת והאור
ושכל מטרתנו בעולם זה לפעול על פי התורה, כי ככה יהיה הכי טוב לאדם כפרט ולעולם כולו
ולכן הם רוצים להראות לאנשים אחרים את האור הזה שהם נחשפו אליו
אבל אף אחד לא חושב שהוא מושלם, להפך, לדתיים יש לא פחות מה לתקן מאשר לחילונים,
רק שדתיים בעיקרון אמורים לדעת מה האמת רק שקשה להם לפעול לפיה, וחילונים לרוב לא יודעים בכלל מה האמת
לכן רוב הארגונים פועלים דווקא מול חילונים כי זה השלב הראשון- "וידעת היום והשבות אל לבבך..." קודם כל לדעת 
אגב, מסכימה שחשוב לא פחות לקרב דתיים ולעזור לכולם, כולל האדם עצמו, להתקרב לקב"ה
לרוב ארגונים אלה הם סקטוריאליים להחריד שמנסים להראות רק פן אחד ביהדות ורק אני הוא הצודק, אם כי יש מעט שכן רבגוניים עד כמה שאפשר אבל הם מועטים מאוד.
ארגונים אלה לרוב רוצים להראות לא למה היהדות צודקת אלא למה היהדות לפי תפיסת ראש הארגון או החסידות צודקים.
הרי אתה בעצמך אמרת שיש דרכי קירוב שונים...
כלומר - האם אתה רוצה שכל "מקרב", יציג כמו בתערוכה בפני ה"מתקרב" את כל מגוון השיטות הרחב שיש ביהדות?
דבר כזה לעניות דעתי יגרום לכאב ראש רציני למתקרב ורק ירחיק אותו...
מה גם שכמובן, כל "מקרב" כזה בקיא בדרך כלל בעיקר בשיטתו הוא... נראה לי שלא יהיה קל לחב"דניק או לברסלבר או לרב אמנון יצחק להסביר למתקרב מהי, למשל, שיטתו של הרב קוק בנוגע ליהדות...
אז ענה רק על זאת - האם יש "יהדות" שהיא דבר בסיסי בפני עצמה שאפשר להוכיח "עליה" שהיא האמת, או שה"יהדות" היא לפי תפיסתו של כל אדם, ולפי ה"זרם" אליו הוא משתייך ואז בהכרח שהוא חייב להסביר למי שהוא רוצה לקרב, את היהדות על פי תפיסתו...
אמנם עבדתי בארגוני קירוב רחוקים כמעט שלוש שנים אבל קטונתי מלהגיד להם איך לפעול אבל אני מספיק מעורה כדי להבין שיש כאן משהו חזק ומפוספס בגישה שלהם.
אני לא מכיר אדם שיוכל לעמוד בצורה מיטיבית ומושלמת בגדרים שנראה שבשבילך "יספיקו" כדי לא לקרוא לו "שחצן" ש"מאמין שרק הדרך שלו נכונה".
או כמו שכתבת כאן באחת התגובות: "ואולי הוא בכלל חסיד סאטמר בנשמתו". סורי, לא מוצא דרך שהמקרב יסביר בערך 30-40 שיטות (לפחות) למתקרב בעת הקירוב. לא יעבוד...
אז כאשר זה או שיהיה קירוב עם מעט "שחצנות" כהגדרתך, או שלא יהיה קירוב העיקר שלא תהיה ה"שחצנות" הזאת - לפחות לי אישית ברור מה עדיף. מה אתה חושב שעדיף? (משתי האפשרויות הנ"ל בשורה הקודמת שלי...)
אני חושב שישנם ארגונים שמצליחים יפה מאוד לקרב בלי הגישה הזאת.
מי שמתנשא לא משפיע. חד משמעית.
מי שבא עם לב פחות ממקום של שווה
טעמתי טוב ומוכן לחלוק עם אחרים
למה שאני אהנה לבד?
הוא ישפיע
הלב מדבר. השאר שטויות
ראיתי כמה מתנשאים שמעבירים שיעורים לאלפים.
אני לא חושב שלאדם הממוצע יש חושים בריאים לעמוד מול רב כריזמטי.
(והפצצה הזאת, אגב, כבר התפוצצה מזמן).
כל מערכת של משפיע-מושפע בעולם עובדת כך, גם אם לא נעים לחשוב על זה.
רב מלמד תלמיד כי הוא חושב שהוא יודע יותר.
אבא מחנך את בנו כי הוא משוכנע שהוא מבין את המציאות יותר טוב מבנו.
בעל מנהיג את ביתו כי יש לו בטחון בדרכו ובשאיפותיו.
ראש ממשלה מנהיג מדינה כי לפי דעתו יש לו כישרונות ויכולות שלשאר הציבור אין והציבור צריך אותו.
בקיצור היתרון הוא עובדה קיימת. אם זה גורם לניפוח החזה ולתפיחת האגו, זאת כבר שאלה אחרת
שנכונה באותה מידה לכל כישרון שהאדם ניחן בו.
ולא לרוחי הן אותן תשובות מתחנפות לשאלה הזאת, דוגמת: גם לי יש הרבה מה ללמוד ממנו, זאת רק הידברות
הדדית וכד'. שאולי נכונות הן כשלעצמן, אך הן מתחמקות מגוף השאלה.
וכמובן אי אפשר להתעלם מההיבט הפוסטמודרניסטי של השאלה ששוטף אותנו מכל צד,
ביודעין ושלא ביודעין.
די"מהאם עשיר שנותן צדקה לעני הוא שחצן ?
- התשובה היא שא' זה לא מוכרח, וב' גם אם כן זה לא משנה.
ואסביר: עדיף לעני לפעמים לקבל את הצדקה יחד עם התופעת לוואי הזאת.
וגם מצד העשיר נניח שהוא לא התגבר על כל הצדדים הנמוכים שלו על הגאווה ועל האגו, האם יעלה על הדעת שכאשר עני יבקש ממנו צדקה הוא יענה ויאמר, הבט ידידי אני בשום אופן לא מוכן להתנשא עליך, מצטער לא אתן. אלא יתן ויתן ויעשה תשובה על הגאוה ויתקן את מידותיו הרעות.
ולעניננו, הגישה שלי לקרוב היא בדיוק כמו בדוגמא של העשיר, אני אומר לעצמי שאני זכיתי למשהו שחברי לא זכה ואני משתדל לתת לו, וגם אם מתגנבות לכאן אי אילו נגיעות של גאווה והתנשאות - לא זה מה שיקבע.
ובנוסף צריך לזכור וזה מה שלמדתי באי אילו ספרים בתורת החסידות - שגם אם אתה יודע יותר מיהודי אחר, שומר יותר מצוות למדת יותר תורה - חייבת להיות איזו נקודה שהוא משלים אותך, שאתה יכול לקבל ממנו - שהוא יותר ממך.
ולכן עליך להיות כלפיו בענווה ועל זה נאמר בפרקי אבות והוי שפל רוח בפני כל אדם.
לעניות דעתי - לשאלה הזו אין נפקא מינה למעשה.
כלומר גם אם הגישה היא של עשיר מתנשא - יש מקום להשפיע, כמו גם חובה לעשות תשובה על הגאווה הזו. (אלא אם כן הגישה הזו גופא גורמת לאנשים להתרחק, ואז וודאי שאין טעם כי בכל מקרה צריך להיות באופן המתקבל ).
ואם נדייק בדבריך, נבוא ונשאל מה ההבדל בין המושגים: "משפיע מתודעה של עשיר", או "חבר אוהב ודואג".
הרי גם עשיר משפיע מן הסתם בגלל שהוא דואג לעני, וגם החבר הדואג - דואג כי חברו מסכן ועני ( = ואין עני אלא בדעת כדברי חז"ל). אז אני לא רואה הבדל גדול.
והכלל שאמרתי תקף: לעולם בין עשיר בממון ובין עשיר בדעת, עליו לתרום לעני ממנו, ועל גאוותו והתנשאותו יעשה תשובה בינו לבין קונו.
אם אדם חי בתודעת התנשאות,
יש לו הרבה מה להרוויח מההודעה שלך -
יטהר את תודעתו ויישר את ליבו
מה ההבדל ביניהם?
עשיר נמצא בעמדה יותר מוצלחת וחזקה, בכך אין ספק.
חבר נמצא באותו הגובה.
והעשירוּת הזו, במקרה שלנו קיימת קודם כל בתודעה:
אם אדם רואה עצמו כעשיר,
הוא יצפה להכרת הטוב על שיצא מגדרו והעניק את אשר הרויח ביושר לזולתו.
אם אדם רואה עצמו כחבר,
הוא יתאמץ באהבה להטיב עם חברו מתוך עניין אישי,
ולא יצפה לגמול - משום שגם עבורו זה המובן מאליו.
וגם לעצם השפע שחננו ה' - הוא יזכור שהכול מהקב"ה,
ומעצם זה שהוא קיבל את השפע מהקב"ה יש לו אחריות כלפי חבריו.
שהרי גם הוא קיבל אמונה דרך שליחים אחרים (במקרה שלו - אולי הוריו או מוריו)
כשאת מלווה לחברה כסף את שחצנית?
קודם עליך להפסיק להשתחצן.
תימהוני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.
אבל בכל מקרה, אם נחזור לעניין - קירוב אינו "הוכח תוכיח". אתה לא מוכיח כאן אנשים, אלא עוזר להם מרצונם, להתקרב לתורה ולמצוות ולאבא שבשמיים.
להוכיח זה לבוא לאדם שעבר עבירה, ולהוכיח אותו על העבירה שעשה. ממה שאני מכיר את ארגוני הקירוב, הם לא פועלים ככה. מיעוטם אולי כן, אבל מה שאני מכיר - לא.
קירוב רחקוים אין אפשרות לעשות נגד רצונו של מישהו אחר. עוד לא ראיתי מישהו שמקרב בכוח רחוקים שלא רוצים להתקרב, ושזה עובד.
זה בשונה ממצוות ההוכחה שהיא גם לא קשורה בכלל לתוצאה - עצם המצווה הוא להוכיח.
ובכל זאת, מצינו דיונים בגדרי המצווה בדורות האמוראים. כך שנראה שלא הבינו את הדברים כביטול המצווה.
ואתה זה שתדליק ניצוץ?? מי אתה בכלל? למה הניצוץ שלך דלוק??
את הניצוץ גם אצל עצמו
אמונה בקב"ה זה ניצוץ לא רע בכלל
בין השחצנות הזאת (לי יש ניצוץ דלוק, לך לא, אני צריך להדליק לך),
לבין השחצנות ההיא (אני קרוב, אתה רחוק, אני צריך לקרב אותך).
אפשר להגיד שבשניהם אנחנו שחצנים (אני חושב שזה מגיע מנקודה אחרת, ממש לא משתחצנת, אבל לומשנה), או שבשניהם אנחנו לא שחצנים ואז השאלה היא רק מה האמת, באנו לקרב או להדליק ניצוץ (גם כאן, לא בדיוק הבנתי את הנפק"מ, וגם כאן לומשנה), אבל אני רואה חילוק לומר שאם ההסתכלות היא ניצוץ - אז אנחנו לא שחצנים, ואם ההסתכלות היא קירוב אז אנחנו שחצנים.
אבל זה לא עונה לשאלותי..
סליחה?
מי אמר שאתה הבנת נכון???
הוא לא מבין ואתה מבין??? שחצנות.
אם מישהו אומר לכם שהוא נוסע לירושלים ואתם רואים אותו נוסע לכיוון ההפוך, אל תתקנו!
שחצנות שכזו. הוא לא יודע ואתם כן?
בס"ד
פעם נכנס אל הרבי יהודי מבוגר מאד,
הוא דיבר עם הרבי על עינייניו האישיים, על החלום שלו וכ'.
בסיום שאל היהודי את הרבי מה החלום של הרבי.
אמר הרבי שבכל יהודי יש נר, וצריך להדליק אותו.
והחלום של הרבי זה שכל הנרות בליבם של כל היהודים ידלקו-
ואז תהייה הגאולה אמתית והשלימה.
לאחר רגע של מחשבה שאל היהודי "רבי, ואת הניצוץ שלי, כבר הדלקת?"
אמר לו הרבי :"לא, אבל נתתי לך את הגפרור."
בשיחה של הרבי לפרשת בהעלותך הוא מסביר איך מדליקים ניצוץ בלב של יהודי אחר,
ואומר כמו במנורת המקדש, על ידי קירוב השלהבת שלך אל הנר שלו.
על ידי קירבה ואהבה.
הוא יופנה אל הישיבה הליטאית הקרובה או שינסו לסדרו נשמה של חבדניק?
ולחשוב שאני קיסם לפחות... אין בזה גאווה כי לא אני בראתי את עצמי
אלא ה' יתברך נטע בי חלק אלוה ממעל, וזה הניצוץ... ואם אני לא מאמין שהניצוץ קיים
אני בעצם לא מאמין בקב"ה...
אתה יוצא מנקודת הנחה שכל המקרבים, בעצם, באים מתוך תחושות ש"להם" כיביכול יש משהו למכור. ולכן הם נחשבים ליותר עקב ה"סחורה" שיש באמתחתם.
אז ככה-
בקירוב רחוקים, אין מושג של נתינה. יש מושג של גילוי. (לגלות ליהודי את עולם התורה). עד עכשיו הוא התהלך בעולם והיה עיוור לחלוטין וכעת אני (או כל אחד אחר) בעצם מגלה לו עולם נפלא שתמיד הייתה בהישג ידו.
פעולה זו נקראת "עזרה". לא "נתינה".
הקב"ה ברא את העולם ונתן לנו, כבנים לה', את ספר ההוראות כיצד להפיק את המירב והמיטב מהחיים= התורה.
מי שהולך עפ"י ספר ההוראות: יכול להפיק את המירב מהמכשיר לעומת אחר שמתמש במוצר כפי ראות עיניו.
יוצא- שאני בתור אחת שהולכת עפ"י התורה, לעומת החוזר/ת בתשובה, חייה ברמת איכותית גבוה משלו/ה.
יהודי שומר תורה ומצוות שמקרב רחוקים- חי עפ"י אטוס שנותן לו להפיק את המיטב מהחיים.
מעלה זו לא הגיעה בכוחות עצמו. מעלה זו הגיעה תודות לה' שנתן לנו את התורה.
שחצנות מגיעה מתוך ייחוס תכונות ויתרונות להישגים פרטיים של האדם עצמו.
יהודי שמחזיק בתשובה אומר ההפך: היתרונות הללו אינם הישיג פרטי-אישי, אלא הן מתנת שמיים בלבד.
אותה מתנה- מגלים לחוזר בתשובה. לא כהתנשאות, אלה כהכרה באמת.
יהודי רחוק גם עמד בהר סיני ואמר "נעשה ונשמע". אז מה אין לחילוני- שלי יש?
התורה נתנה לשנינו באותה מידה. שנינו "בנים לה'", גם לחילוני בסוף אנטארקטיקה.
התנשאות ושחצנות אלו מידות אנושיות. בלי קשר לקבוצת אנשים או לגישה מסוימת.
הגישה עצמה (של חזקה בתשובה) היא של קרבה וערבות הדדית. אין פה גישה שחצנית או מתנשאת. (על יהודים. על גויים ודאי שיש. זה חלק מהגאווה היהודית ששומרת עלינו מפני התבוללות. ובמילים אחרות: אם היהודי לא יעשה קידוש הגוי יעשה הבדלה).
יהודי העוסק בקירוב רחוקים ומרגיש תחושות התנשאות- זו בעיה אישית שלו מול עצמו. הוא מושחט במידה זו.
אבל הגישה עצמה- לא קשורה כלל לתחושות הללו.
אני מדברת בכללי...
אם יש לך אירגון ספיציפי אתה מוזמן למקד את ההיצע.
אני מדברת על האווירה הכללית של אירוגוני התשובה.
המטרה והסיבה להקמתם היא לשם שמיים. בכדי לקרב יהודים.
לא בכדי לבטא עמדות שחצניות ומתנשאות.
להגיד: אני שומרת תורה ומצוות- בואי אלמד אותך גם- לא נקרא שחצנות.
זה^^^ נקרא ערבות הדדית של כלל ישראל.
זה דיון נפרד לגמרי.
1.
"כל מפעל ארגוני קירוב רחוקים יוצאים מנקודת המוצא הזאת:
אני קרוב והחילוני רחוק, מסכן החילוני בואו נעזור לו להתקרב. "
מה זה המסכן הזה ?
הוא רחוק מהתורה שהיא נכונה . טוב שכל יהודי יהיה קרוב לתורה אז בואו נקרב אותו .
"נעזור לו להתקרב" זה מריח קצת מהדיבורים הלא נכונים שכאילו כל יהודי רוצה להתקרב . ואל תגידו לי שפלוני או אלמוני אומר שככה זה במציאות. המציאות אומרת אחרת
2." במילים אחרות:
אני האידאל ויש יהודי שעדיין לא הגיע לאידאל, בואו נעזור לו להשלים את עצמו."
זה לא אומר בכלל שאני האידיאל , זה אומר שאני רוצה שהיהודים יהיו בסדר.
3
"במילים אחרות:
זה לא שחצנות וחוצפה לצאת מנקודת מוצא זו? "
לא שחצנות ולא נעליים ולא חוצפה . זה פשוט ככה שאנחנו ( אם להכליל) כללית קרובים לתורה וטוב שנקרב גם אחרים .
4.
"טוב, הטלתי פצצה, נחכה לבוקר, לילה טוב. "
לא פצצה סתם הרהורים שלך , זה בסדר גמור שאתה מהרהר ככה בגלל שזה מה שבא לך להרהר , ואם אתה משתף אחרים זה גם בסדר.
אז שנה טובה לכל היהודים הטובים ונשתדל שכמה שיותר יהודים יהיו טובים .
( כמובן שטוב שכל העולם יהיה טוב, אבל לא צריך להגזים , אם אתה ואני והוא ביחד נקרב יהודי אחד להיות קצת יותר טוב - זה כבר הישג גדול)
אלה לא הרהורים שלי והם לא מוגזמים, אפילו שמעתי אדם העומד בראש ארגון כזה אומר זאת במפורש.
אם תקרא שוב תראה שכתבתי להפך. כתבתי שזה לגמרי טבעי שאתה חושב ככה.

אלא על האנשים שחושבים שצריך למסחר רק פן אחד שבה.
מה נעשה וחב"דניק הוא לא ברסלבר?
גם הילל, שומו שמיים קירב בדרכו ולא בדרכו של שמאי - האם הילל היה שחצן?
גם שמאי, שומו שמיים, קירב בדרכו שלו ולא בדרכו של הילל - האם שמאי היה שחצן?
לא. כל אחד לומד את התורה בדרכו ובזרם שלו, ועל פי זה מלמד את האחרים שרוצים ללמוד ממנו. לא מחייב אף אחד, מי שרוצה... ואם ירצה אותו אחד, ילך לאחר מכן לאחרים, ללמוד מהם.
מה רצית, שחב"דניק ילמד את התורות של ברסלב והרב קוק? שמרכזניק יחזיר בתשובה דרך התניא והאדמו"ר מסאטמר?
תהיה ברור, כי לא מובן מה בעצם אתה מבקש/אומר/מצהיר כאן...
חלק ניכר מחילונים לא יודע כלום על יהדות
חלקם חיים בשביל הצלחה - מי שמצביע יש עתיד
חלקם מתפללים לבודהה, ניו- איז', שלום ועוד כל מיני
וזה לגמרי לא יפה להאשים בן אדם שתורם מזמנו ומכוחות נפש, מארח ומלווה ומסביר בתור שחצן
ואגב איך חילוני אמור ללמוד על יהדות אם אף אחד לא יספר? לפחות שידע שיש אופציה כזאת
אדרבא כן, אני גאה בזה שאני קרובה. אבל........
בגלל שאני אוהבת את אחים שלי (עמישראללל) אז אני ארצה שגם תהיה לי סיבה להתגאות בהם!!
מישראל ואכפת לי ממנו, ואני באמת אוהב את ה' והתורה וכל מטרתי היא לקרב אותם זה לזה-לטובתו, שיהיה לו טוב- זה אחרת לגמרי.
יש ב"קטמנדו" את הפרק האחרון או לפני האחרון- אחרי כל הפרקים שמושקי ובעלה באמת אוהבים את החבר'ה ועוזרים, בא המחליף שלהם ומתייחס חילוני כמו פודל-הנה, תניח תפילין, כן כן, כל הכבוד חמוד..
"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"=אוהב את הבריות וגם קרבן לתורה, ללא-אוהב כדי לקרב אלא פשוט אוהב. וכמובן גם ה"רחוק" מרגיש אם אתה בשבילו אובייקט או אדם אהוב.
כל חוסיד רואה את הרבי שלו כאילו הוא "הרבי".
זה בסדר בתוך המסגרת של החסידות , אבל מחוץ למסגרתץ כמו בפורום מוכרחים לפרט לאיזה רבי מתכוונים אחרת זו שחצנות נוראית ועלבון כלפי כל שאר הרביים כאילו הם פחות במשהו מהרבי שלך
חשבת מה חושב חסיד גור , שמישהו רומז כאילו רבים של משהו אחר ( נניח חבד) יותר מגדולי עולם שלהם ?
זה ממש מעליב ופוגע בו .
וכך כם לגבי החסידים של הרבי מצ'יבין.
אז תיזהר בבקשה ולהבא אם את כותב על הרבי המנוח של החבדים ץתכתוב בפרוש : של החבדים
תודה

ואם במשך הרבה שנים מבזים תלמידי חכמים , כמו הרבי מ'יבין והרבי מגור והרבי מבלז זה עדין ביזוי תחמידי חכמים.
הבנת עכשיו ?
ואני עדיין לא רואה בזה ביזוי בתלמידי חכמים.
הבנת עכשיו?
מתוך אכפתיות ויציאה מאגואיזם זה מקסים.
העיקר הוא שנקודת המוצא שלו תהיה שהוא חלק מאותם אלה שהוא מנסה לקרב, שיתכן שהם במעלה גדולה משלו כי גם באמתחתם יש מצוות, ובכל זאת אכפת לו שיכירו יותר את היהדות כמו שהוא זכה.
שמצוות הן כמו גוף, והכוונה היא כמו נשמה.
מצוות ללא כוונה הן כמו גוף בלי נשמה. אבל כשאין גוף - אין לנשמה על מה לחול.
זה נכון שיש חילונים שנמצאים בדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר דתיים מסויימים (ובכלל הגדרת "דתי" היום היא מאוד גמישה), אבל חשוב גם לזכור שיש כאן מלחמת אידאולוגיות, ואסור למסמס אותה ולטשטש אותה.
רוב גדול של החילונים אינם אידאולוגים, אלא סתם תועים וטועים, ויש לקרבם בעבותות של אהבה. אבל חשוב לזכור שיש כאן גם קומץ של אידאליסטים שנלחמים ביד רמה.
וכדברי הרמב"ם בהל' תשובה שרק אל דעות יודע משקל כל מצווה וכל עבירה.
דוגמא קיצונית:
חילוני שבאמתחת מצוותיו הדלות נמצאת גם המצווה למות על קידוש ה'.
חילוני שנפל על קידוש השם לעומת דתי שעושה הרבה מאוד חילול השם, מי לדעתך בדרגא גבוהה יותר?
שהנביא ירמיהו טעה?
זה לא רק שיעקב ראה שצדקו ושמה שעשו היה 100% בסדר , התורה מדגישה "ולא רדף איש אחריהם"!
גם יעקב אבינו ראה שהם צודקיםפ ובברכתו הדגיש "שמעון ולוי אחים" - אחים לדינה , והיו בסדר אז ( רק יש לו ביקורת על ענין מכירת יוסף).
הוא עבר על רצון ה', וכעונש ה' פילג את הממלכה. לא החל שום פירוד לפני כן.
יש כל כך הרבה מקורות בתנ"ך ובחז"ל על כך שעשיית רצון ה' חשובה הרבה יותר מלכידות, ושלכידות שלא סביב התורה אין סופה להתקיים, שאני לא יודע מאיפה להתחיל.
"חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ" - מכירה?
די"מבהחלט 70 פנים לתורה, ויש מקום לכולם. כולם אהובים, כולם ברורים.
אבל יש כאלו שהם לא בפנים: מינים, אפיקורסים, כופרים בתורה, משומדים וכו'. אין להם קנה במנורה, אין להן פן בתורה. הם בחוץ וזהו.
זה נכון כזרם, כהשקפה. ברמה האידאולוגית - בהחלט שופטים יהודים. וכשמישהו בפועל מזיק ומחטיא את הרבים - צריך להילחם בו ולא לזמזם פיס אנד לאב. לגבי אנשים פרטיים שלא מחטיאים את הרבים, רובם הגדול הם תינוקות שנשבו, ובהחלט צריך לקרב אותם.
בחז"ל ובגדולי כל הדורות, הן מבחינה הלכתית, והן מבחינה רעיונית.
אבל אין לי פנאי כרגע להתחיל להביא לך מקורות.
היו על כך הרבה שרשורים בעבר, את מוזמן לעשות חיפוש כאן באתר עם המחרוזת "כותב:7013 רשעים"
נתקלתי בזה כמה פעמיים.
תחקרי ותגיעי לאמת.
אבל זה לא נושא הדיון כאן.
אחד מאירגוני התשובה הגדולים בעולם.
במקרה אני מכירה אותו מ-מש מקרוב, ויכולה לומר לך בוודאות שהם לא באים מהגישה הזו.
זו סבירות הגיונית בדבר קרבה או ריחוק באופן יחסי,מובן שמבחינה ודאית או מוחלטת רק הקב"ה יודע,אך מבחינה סבירה כללית אני לא מבין מה המקום לבלבול..
אלא שהתורה האידאל.
במקרה, אני זכיתי לטעום ממנו. (אני לא מייחס את האידאליות לי)
וכולנו צריכים לנסות להתקרב לתורה כמה שיותר, ואם אני רואה מישהו שמצליח/יודע פחות ממני אני אעזור לו.
יש לי אוצר ביד.
האוצר שייך גם ליהודי שמולי.
זה יהיה פשוט אגואיזם לא לגלות לו ולהתחלק אתו באוצר.
עומד מולי בנו של המלך. אחי.
יש לי בשבילו מסר מהמלך. מסר שנשלח לשנינו יחד.
זה יהיה ממש לא משפחתי מצידי לא לגלות לו את זה.
אני מאמינה בתורה. מאמינה במצוות. מאמינה שזו חובה. שזה אוצר ושזה מחבר אותנו לאבא-המלך.
נובע מזה...
מי שרוצה לשמור את האוצר לעצמו, שישמור. אבל שלא יקרא לזה ענווה.
ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
ובסנקציות הכלכליות האישיות.
גם סתם חיילים לא שואלים אותם מה הם רוצים להם אפילו לא מציעים מסלולים מותאמים לאורח חייהם.
צריך להיזהר לפעמים מחופש מוגזם. ולנהייה אחרי מה שהעם אומר.
מבחינה בטחונית (אולי לא כל כך שייך אבל ממליצה לשמוע את ד"ר
מרדכי קידר בנושא "איך איראן קיבלה הסכם כל כך טוב?)
כמעט שבת שלום לכולם!
אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הלוף. וככה הצבא שינה אותי. יצאתי היפרוסמי. די שרוט נהייתי מאירועים שונים לחלוטין.
ואולי לא
זה לא באמת משנה
מה שמשנה זה מי אתה/ מה אתה רוצה/ בוחר לעשות עם החיים שלך
אם סביבה עלולה לשנות אותך
סימן שגם היום הסביבה מגדירה אותך/ מחליטה בשבילך
לא משנה איפה תהיה
אתה זה שאחראי לעצמך
אף אחד לא באמת משנה אותך
אלא אתה בוחר/ מאפשר את זה
אז ככה:
א. אנחנו מתגייסים לצבא כי זה מה שנכון לעשות. זו מצווה. והארגון צריך חיילים במגוון סוגים ותחומים.
ב. זו הכללה פזיזה וחפוזה להסתכל על הצבא ולא על האנשים שמרכיבים אותו. יש אנשים שירצו שתשתנה ויש אנשים שלא. יש מקומות שיותר ויש מקומות שפחות. ככל שאתה יותר "נמוך" בהיררכיה שם אתה דווקא פוגש יחס אחר וטוב. אני יכול לומר שאצלי רוב מוחלט מקבל אותנו הדתיים באהבה אדירה, ויש אפילו כמה שקצת התקרבו (אפילו רק בדעות) בעקבות המפגש איתנו. בנוסף, בטירונות שלי (לא קרבי) הייתה לידי מחלקה של ביינישים מבוגרים, ומפקד המחלקה שלהם ביקש במיוחד לקבל מחלקה כזו כי הוא מרגיש שזה מפרה אותו.
כלומר, הרבה תלוי בך. לא רק להאשים ולהסתכל בעוינות על אחרים. תדאגו להצדיק את האהבה שאתם רוצים, ואם לא אהבה אז לפחות כבוד. תדאג להיות מי שמקדש שם שמיים בהתנהגות שלך (יש אצלנו אנשים שבמפורש אומרים שהם לא מקללים בשיחה איתי. לא כולם אך בהחלט יש. זה לא פלא?).
ג. אם אתה בא דרך מסלול מסודר אז יש לך גב חזק מאחוריך. ככה זה למשל בישיבות ההסדר ולכן המסלולים פורחים והבחורים יוצאים באותה רמה רוחנית כמו שנכנסו (ולפעמים אפילו יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר לאוזן החרדית).
ד. בגלל שהמבט, בסופו של דבר, הוא לא רק שלך עליך אלא של התמונה הגדולה אזי אפילו מסלול שאולי הוא לא הכי תורם שבעולם (ואני בטוח שלא מדובר על משקי ממטרות) עדיין מועיל לטווח הארוך. אם הציבור החרדי, כמכלול, יצטרף לצרכי הצבא אזי ייפתחו מסלולים, אפשרויות ואפיקים נוספים וגם הצבא יהיה מוכרח להתאים את עצמו יותר לצרכים של האדם הדתי והחרדי. אבנים שחקו מים.
ה. לא מעט מההסתכלות על החרדים היא דבר שהם הביאו על עצמם. בעבר הם התגאו בזה, ועכשיו לצערם המחיר מתחיל להיפרע. לא מאוחר לתקן, וזה בהחלט אפשרי.
ו. לא נדבר על גלית דיסטל עצמה כי היא לא הענין, אבל גם עלינו בציונות הדתית יש כל הזמן טענות ויש כל הזמן מאבקים למרות שאנחנו מתגייסים הכי קרבי, עובדים ועמלים, לומדים ותורמים ומהווים חלק אינטגרלי מהציבור. אבל אנחנו לא עושים את זה כי "הם רוצים" אלא כי זה מה שנכון. ואנחנו מתאמצים לדאוג למה שאנחנו צריכים בתוך המסגרות השונות. ובסופו של דבר, השמאל הקיצוני הוא פחות מחמי מעם ישראל. הסיכויים שתיפול בחברה טובה הם דווקא גבוהים. כמובן תמיד יהיו בורים וטיפשים, ואפילו רשעים - אבל כמו שאמרתי, פעמים רבות אתה בעצם ההתנהגות שלך והיראת שמיים שלך תוכל לשנות את המבט. (וכן, לפעמים גם קצת ויכוחים ודיונים עם אחרים).
ז. השתדלתי מאוד לשמור על שפה ושיח אחר בתגובה הזו, ללא אמוציות. אני מקווה שזה ניכר. הפעמים הקודמות התדרדרו מהר וחבל. אני מצידי משתדל, אנא גם אתה (ואתם).
צבא זה לא תכנית לפי בקשתך
והשיבוץ לצבא לרובנו פשוטי העם הוא לפי צרכי צבא
אפשר להתדיין על כמה התפקיד הספציפי משמעותי, או על היחס והאם מנסה לשנות או לא. וכמובן כדאי לעשות צעדים בשביל לשפר את המצב בצבא והיחס לחרדים, חיילים וכו.
אבל כל זה לא מוריד מהחובה החוקית (והמוסרית, לעניות דעתי) להתגייס ולקחת חלק.
מילא היית אומר את מה שאומר ושבגלל זה אתה מנסה לשנות שיבוץ
אבל להשתמט? להוציא עצמך מכלל ישראל? לעבור על החוק ולהגיד "מזל טוב" תוך שאתה יורק על ציבור המשרתים במעשיך?
לא ולא. שום לגיטימציה.
אני חייב להגיד לכם שאני נדהם כל פעם מחדש כמה הציבור הדתל"י רחוק כל כך בפנימיותו ממה שהוא מייצג בחוץ.
בתור ציבור, אתם הציבור הכי מכיל, מחבק ואוהב [חוץ מהחרדים]
אבל כשמפרקים את זה לחתיכות, באישי, אחד על אחד - לצערי פגשתי את ההפך.
אני יודע שאני קול קורא במדבר, אבל אני חושב שהתובנה הכי חזקה שלי משלושה חודשים פה בפורום, זה שהציבור שאליו אתה משתייך, אף פעם לא יעשה אותך יותר טוב (לפעמים אולי להפך, כי הסטיגמה החיובית שמודבקת לך בזכות הציבור שאליו אתה משתייך, מסתירה ממך את העבודה האישית שאתה צריך לעשות בנושא הזה בדיוק. אתה חושב שאתה מתוקן בו).
אישית, מה שעברתי בחיי הביא אותי להבנה חזקה שהאידיאל העליון של חיי הוא דיבורים של אמת. לתת לעצמי ולעולם מרחב בטוח להביא את עצמם כפי שהם באמת, בלי לפחד ולהסתיר.
להעריץ ולחבק ולאהוב את הנפש שלנו כפי שהיא, כי גם הכישלונות, העיוותים, השריטות, דווקא הם פותחים שביל עמוק אל הנפש. הם המראה הכי יפה של הנפש.
קצת כואב לי להבין את זה, אבל כנראה שאין קיצורי דרך. אי אפשר להתחבר לאידיאל הזה דרך ציבור מסוים. הכל זה בליבנו פנימה.
הנפש יקרה מאוד, וצריך להיזהר בה, ולשומרה מאוד מאוד...
משיח יבוא וייתן מקום ליוחאי שמסתובב בעולם בלי למצוא מקום... לכל היוחאיים האלו.
זהו, עכשיו סוגר את הלב, נועל אותו. עוטה שיריון עשוי מעור פיל, ונכנס לכוננות ספיגה...
פעם שמעתי שבזוגיות - אם כל אחד לומד את ההדרכות שלו, תהיה זוגיות מדהימה, אבל אם כל אחד מבני הזוג, 'קורא את הספר' שפונה לשני - תהיה זוגיות קנטרנית ומזעזעת.
לגופם של דברים - אני חושב שהיא בהחלט צודקת בקריאה לציבור הרחב/לרשויות לנהוג אחרת. אבל לך, כשאתה שואל את עצמך האם להתגייס, השאלות שהיא מעלה לא רלוונטיות.
אם נכון (ומצווה!) להתגייס, צריך לעשות את זה גם אם לא אוהבים אותך. אם לא נכון, אז לא משנה כמה אוהבים.
הנהי וההתבכיינות לא תרשים כאן אף אחד.
זה צפוי מאד
אין באמת ציבור שהוא 'טוב'
לכל חברה יש מעלות וחסרונות
ככל שאדם נותן ל'ציבור' או לחברה אליו הוא משתייך
להשפיע עליו יותר
הוא פחות הוא עצמו
ויותר בובה של החברה
והפסקה הזו נהדרת
'לתת לעצמי ולעולם מרחב בטוח להביא את עצמם כפי שהם באמת, בלי לפחד ולהסתיר.
להעריץ ולחבק ולאהוב את הנפש שלנו כפי שהיא, כי גם הכישלונות, העיוותים, השריטות, דווקא הם פותחים שביל עמוק אל הנפש. הם המראה הכי יפה של הנפש.'
הפוך, אני מכבד ומעריך מאוד אפילו שלא גדלתי על זה, ואני גם רוצה להיות חלק מזה ברמה כזו או אחרת.
נראה לי לא קראת לעומק את מה שכתבתי.
אני מדבר על האהבה לכל יהודי שהתמוססה תחת מגפי הגיוס.
על הקבלה של כולם, שנעלמה תחת דורסנות הגיוס.
ובעיקר על זה שכולנו, בתוך הלב, לא באמת חושבים שאפשר לפתור משהו בדורסנות, אבל בפועל זה הכלי המרכזי שאנחנו משתמשים איתו נגד החרדים.
רק תנסו להיכנס לראש של חרדי שעובר בימים האלו את מה שאתם עושים לו...
המשתמט עושה לעצמו
ודורס את סביבתו
בכנות, בהתחלה בעיקר כאב לי ברמה הרגשית-לאומית, על האדישות כלפי המאמץ שלנו, על זה שאתם מוציאים עצמכם מכלל ישראל, על זה שאתם לא זוכים לקחת חלק בהגנה על העם והארץ ובתקומת ישראל.
אתה יודע כמה זמן מנסים בדרכים נעימות וכמעט התנדבותיות מבחינת הפרט לעודד גיוס בחברה החרדית?
והאמת? מי שצריך להרים את הכפפה ולמצוא דרך שממש תתאים לאורח החיים החרדי לשרת בצבא זה החרדים! איך אין לכם רצון לשרת בצבא ולהגן? איך אתם לא באים ומתחננים שיתנו לכם להתגייס, ובמסלול מותאם?
לא, מבחינתכם אתם לא מתגייסים, ואם רוצים שתתגייסו אז אנחנו שאר העם הם שצריכים להתאמץ ולהציע פתרונות ולדחוף אליהם.
איפה אתם??
או שהאסטרטגיה היא להמשיך לתת לפרזיטים ולמשתמטים לזרום?
מה בעצם הטענה? שלא מצאו לך תפקיד בצה"ל כמאלף אריות אסייתים לבקנים אז אתה חותם בלשכה?
שנית, גם מי שיש בו אהבה והכלה הוא לא אוהב להיות פראייר, וגם אינו מחויב להסכים לכל מעשה ומחשבה של מושא ההכלה. החרדים הם חלק מהגוף של עם ישראל, אבל זה לא אומר שאם יש חולי אז מתעלמים ממנו. הרי בסופו של דבר מהי הטענה (שלנו) עליכם, שאתם מוציאים את עצמכם מן הכלל ולא מתחברים עם הכל; שאתם מסתגרים מאחורי החומה בלי להושיט יד; שאתם לא משתמשים בכוח שלכם כדי להועיל. האם מי ששונא מחפש לרחק או לקרב?
ואם יורשה להוסיף שיש משהו צורם בביקורת על "אהבה והכלה" מפיו של ציבור שעד היום ממשיך לבוז למזרוחניקים, לישיבות שלנו, לגדולי הרבנים שלנו, לספרים שנכתבים אצלנו, למסירות הנפש ההיסטורית שלנו להתלכלך גם עבור החרדים. האם הרב לנדו לא אמר שהבחורים שלנו מתים בקרבות בגלל שהצורה שלהם מעוותת? האם לא ביטלו את תואר הכבוד הרבני של הרב גורן בעקבות מחחוקת הלכתית? האם הפוליטיקאים החרדיים, "שלוחי דרבנן" של המועצות, לא משתלחים השכם והערב בציבור שלנו? האם תרצה שאצטט מפניניו של "הרב" גפני או שאחוס על כולנו ואימנע מכך?
מה עם העבודה האישית אצלכם? אתם זוכרים גם אותה או שאתם זוכרים רק את העבודה שלנו? אני מניח שאתה לא מחפש להכאיב בכוונה, אבל זה קורה.
מסכים עם כל מילה.
תודה לנקדימון - שמת לי מראה לפנים, בזכותך הבנתי יל עצמי ועל מידותיי משהו שבחיים לא ידעתי שקיים בי.
תודה למרגול - על התובנות המאלפות.
תודה לדי שרוט על התוכחה המיישרת.
תודה לאריק שלא נפגע ממני.
וגם תודה למישהי אחת שפירגנה.
אפילו התלבטתי אם לבקש מצ'אט ג'יפיטי שיעדן את התגובות שלי (ואני רציני). בסוף היה נראה לי שהפעם אני מצליח לשמור על טעם סביר. מקווה...
לימדת אותי על עצמי משהו חשוב מאוד. ועל זה אני באמת מודה לך
ירקת לו בפרצוף
ואז התבאסת עליו שהוא לא מכיל ומחבק אותך
אני באמת לא מבינה מה מטרת הפוסט הזה
זה נראה נטו רצון להתגרות
ננה בננה אני עריק ואתם לא
חוזר אחורה להודעה הראשונה.
לא רואה איפה ירקתי למישהו בפרצוף.
הפוך, הגעתי כקורבן, באתי לשתף ולקבל תמיכה.
אז נכון, מסכים עם המשפט השני שאני לא צריך להתבאס שלא מכילים ומחבקים אותי פה.
אבל להגיד 'ירקת לו בפרצוף' - צר לי אבל הלכת רחוק מידי.
בסוף מה שעומד בבסיס של הכל זה משהו אחד:
יש הרבה חרדים שרוצים להתגייס ולתרום למדינה.
אבל מרגישים שבמערכת שרוצים לשלב אותם אליה אין מישהו משלהם שדאג להתאים את המערכת אליהם.
בשבילכם, הצבא עבר המון שינויים, והוקמו בו המון תשתיות בשביל שאתם תוכלו לשרת בו בלב שקט.
בשבילנו לא.
הצבא עוד לא מתאים לנו. גם המסגרות החרדיות.
לא יעזור כלום, לי יש גנים של חרדי. חרדים הרבה פחות מחוסנים ממכם.
חרדי ייפול בצבא כפי שהוא היום ודתי לאומי לא. נקודה.
מה אתם אומרים על הטענה האחרונה שכתבתי?
אתם טוענים שהצבא לא מותאם לאורח החיים שלכם. סבבה מקבלת
אבל אתם מצפים שמי שיפעל בשביל לשנות ולהתאים זה אך ורק אנחנו, הציבור המשרת
אתם מאוד רוצים להתגייס, אבל במקום מותאם?
יאללה תילחמו על זה! תקימו ועדות שמטרתן ליצור פלטפורמה מותאמת בצבא. ועדות שיש בהן חרדים! שמכירים את הצרכים וכו.
אבל זה לא באמת קרה עד היום, נכון? לפחות לא בצורה רחבה ומשמעותית.
אז זה נשמע לי כמו רק עוד תירוץ.
הצבא לא התאים את עצמו לדתל סתם כך ולחרדים לא. זה קרה כי הדת"ל באו לצבא והציפו מהשטח ונלחמו על מקומם בצבא. הן על כך שיהיה להם מקום, והן על כך שיהיה להם מקום שמותאם לחיים דתיים.
והחרדים איפה?
נצח יהודה וחשמונאים זה מבורך, אבל זה קומץ.
אם במבוגרים עסקינן, הניחא לנצח יהודה אבל מה חסר בחשמונאים?
ואם בשאינם קרביים עסקינן אז באמת ייתכן והרכבת כבר יצאה מהתחנה בשלב זה, אם כי יש לי אישית רחוק משפחה שהלך דרך "קודקוד" ובפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה עדיין חרדי כמו שהיה לפני כן.
אכן יש תלונות שהן לא על הפרט אלא על הציבור ככלל, בעיקר על המנהיגים הרוחניים, המתחזים לרוחניים, ושאינם רוחניים בכלל. לא לכל סיפור פרטי של אדם חרדי יש פיתרון ברגע הנוכחי. זה נכון. מסיפור כזה הציפיה תהיה ביחס לדור הבא שלו...
אני עריק מזל טוב לי
כשאנשים פה מוסרים נפש וחלקם איבדו קרובים
זו יריקה בפרצוף
ועוד להוציא את עצמך קורבן
מחילה אבל אתה קצת מנותק
מה אתם אומרים על התחושה של החרדי שהוא לא מחוסן, ולכן הצבא לא מתאים לו.
מה שמבוקש מהציבור זה לא ייאוש אלא התחזקות. לא ויתור אלא תחילתו של לימוד. לא נסיגה אלא שימוש בכוח הציבורי כדי לדרוש את מה שהוא צריך.
המודעות צריכה לתסוס בציבור כדי שהתיקון יקרה. בסופו של דבר, במחילה על הניסוח, התורה קצת יצאה מאיפוס והתחושה הזו עצמה שאתה מתאר יכולה להיות מנוף לתיקון. לפעמים דברים צריכים "ותעל שוועתם" כדי שמלמעלה יגיע בחזרה הד לבקשה.
משיח נאו בפומ!אני מבין שאת מהוותיקות פה 
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידיקמתי במצב רוח קרבי..
אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.
(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)
עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו.
ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'.
הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה.
"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות".
אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי".
כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי.
"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה.
"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף.
וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן.
"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן."
וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה.
"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי.
והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".
וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.
ולא את ציבור הבית שלך.
אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.
ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.
תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?
יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי
מי זה?
וגם תלוי בזמנים.
לאחרונה נגע בי השיר "שווים"
יש לי מלא שירים וזמרים
כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..
אבל יש זמר שאני ממש אוהבת
זה רון בוחניק
במיוחד!
כולם פתאום עוברים שינויים ביחד
משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה
לפתוח עם המשפחה
כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.
אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.
קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.
היא התחתנה כמה שנים לפניי
והכל ממש בסדר,
אני נשואה עם המשפחה שלי,
היא נשואה עם המשפחה שלה.
באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.
שם היא מרגישה ממש ממש חלק.
היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,
היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.
ממש חלק מהמשפחה לגמרי.
בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.
לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.
לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.
והשבת,
מישהי מהמשפחה
הייתה אצלה עם בעלה והילדים,
ופתאום הבנתי משהו,
שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.
היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,
או את בעלי.
אין שום שיח כזה.
איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,
אפילו הזמנתי את עצמי,
ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,
ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.
אבל היא אף פעם לא אמרה,
אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.
אף פעם לא הזמינה מיוזמתה
אותנו אליה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.
אולי זו פשוט תחושה כללית.
אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.
אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.
לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,
מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,
אלא פשוט
כי האווירה במשפחה לא כל כך
זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט
לא מרגישים חלק מאיתנו.
את יכולה להרגיש. קודם כל.
אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה, אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.
לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.
אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).
את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.
בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...
יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.
לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.
אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.
פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.
הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..
אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.
כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..
א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..
ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..
ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.
ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..
בהצלחה ממש!
האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..
פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..
ממש מקווה להצלחתך
זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.
זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.
האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?
את רוצה בזה?
דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..