אני קומונרית בשנה ראשונה ביישוב שהוא חור.. כיף לי להיות עם הנוער להרים פרוייקטים ולהיות עם החניכים. עם זאת, אני מרגישה שאני עושה הכל הפוך. זאת אומרת, שאני מרגישה שאני כבר לא נותנת כמו שצריך, שאני לא טובה לחברה, ושההתנהלות שלי היא לא כמו שקומונרית צריכה להתנהל. אני אתן דוגמא, כשהבנים עושים פוייקה, אני מצתרפת, לא משנה שהם כולם בנים. אני מדברת איתם חופשי ברמה מסויימת, מה שאומר שהם מרגישים איתי מאד בנח.. עכשיו כדי להראות לכם תמונת מצב ברורה יותר, אאפיין את היישוב. היישוב לא ישמח לשמוע שמארגנים פוייקה לבנים ובנות ביחד. אחד החברה שם, הייתה לו חברה בגיל צעיר ועשו לו בעיות עם זה. אין מצב שאחד מהחברה מעשנים ואם כן אז המבוגרים לא יודעים את זה. ואף אחד לא יעשה רישיון על אופנוע..
אני בנאדם שנראה דוס, אני לבושה לפי כללי הצניעות. אבל הבעיה היא שאני לא באמת צנועה. קשה לי להפסיק לשיר ליד בנים, אני צוחקת איתם המון ומכניסה אותם לדירה. כקומונרית אני לא מרגישה סמכותית. הם יכולים חופשי לומר לי, גם אם זה בצניות, שאי אפשר לסמוך עלי שלא אעשה שטויות. ובכללי אני מרגישה יותר שהם לוקחים את הסמכות שלי. אם אתם שואלים, אז כן זה מפריע לי. דימוי העצמי שלי נמוך וקורה לי הרבה פעמים להרגיש כושלת. החברה יאמרו לי להשאר שנה שנייה אבל האמת, למרות שאני יודעת מתי אני טועה ואני מנסה לתקן ולמרות שהרמתי את הסניף, אני לא יודעת אם אני רוצה להישאר. יש לי הרגשה שכבר מיציתי, ומצד שני שיש לי עוד המון עבודה. אני יודעת שהם זקוקים לי פה אבל אני מרגישה שבלי תורה אני רק מתרוקנת, שכבר אין לי מה לתת כמו בהתחלה, כי אין לי מאיפה לשאוב. אני צריכה הזנה רוחנית ומצד שני אני רוצה להישאר. אני די מבולבלת, ככה זה גם כתוב, מבולבל, תוהה ומחפש.. אם מישהו/הי יודעים, מכירים, חושבים או כל דבר שיכול לתת טיפת עזרה, אשמח שיגיב פה או בפרטי, איך שנוח לכם..

