היו צדיקים שסברו שכבוד ה' מתגלה יותר דווקא על ידי

ניסים ומופתים ולכן הם הרבו לעשות 

והיו כאלה שעשו מופתים מדהימים וממש לא היה טבע אצלם

צדיקים כאלה היו סבורים מן הסתם שהסיפורים האלה

טובים ומחזקים בעבודת ה'.

אותי למשל הם מאוד מחזקים. 

והיו צדיקים שסברו שכבוד ה' הוא דווקא כיסוי הנס ודווקא שיהיה טבע

ולכן גם כשהם עשו מופתים הם היו מסתירים את זה ככה שלא ראו שזה מופת

והרואים סברו שזה דרך הטבע. 

צדיקים כאלה היו סבורים מן הסתם שהסיפורים על הניסים

לא תורמים לעבודת ה'. 

השאלה אם להאמין לסיפור ספיציפי כזה או אחר לא תלויה בבחירה שלנו

אלא בבדיקת הנתונים

אם זה סיפור שנאמר מפי אדם שמוחזק לתלמיד חכם וצדיק גדול 

והוא מספר שהוא ראה את זה במו עיניו או שהוא שמע את זה

מצדיק גדול אחר שראה את זה במו עיניו 

אז זו כפרנות ועקשנות שלא להאמין לו

ואם זה סתם שמועה אז אתה פשוט לא יכול לדעת מה האמת

גם אם זה נשמע מופרך וגם אם זה נשמע סביר

זה לא משנה, 

אם אין לך ראיות אז פשוט למד לשונך לומר "איני יודע"....

ולמה שיגרום לאדם להסתמך מידי על הנס? וכי בגלל שנעשו ניסים ע"י גדולי-גדולים, זה אומר שכך יקרה לכל אחד?..  וגם אצלם, הרוב היתה עבודה עצמית גדולה. ודווקא מכח הבחירה שלהם, ההשקעה, זכו לסייעתא דשמיא כזו.

ויש אנשים, גם היום, שיכולים לגמרי לספר על דברים שהם אכן ניסיים, שאי אפשר "להסביר", וקרו ע"י אנשים גדולים, כלומר, מכח קדושתם.

ובוודאי שלא ראוי להסתמך על איזה מישהו על סמך דברים שלא עשה...

הרי השאלה היתה האם אין חשש שהנס יגרום להסתמך יותר מידי על הנס, אז התשובה היתה ש"נס - זה טוב מאד" וזה לא צריך לגרום לבעיה וכו', כפי שנכתב. ה"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" - לא היה לומר שבגלל זה האמינו במשה, אלא ב"השאלה" לגבי חיזוק אמונת-צדיקים שבכך. והודגש, אנשים קדושים, שקדושתם ועמלם קדמו לניסיהם.

וגם הרמב"ם המפורסם שציטטת, בוודא לא אמר שזה לא חיזק אצלם את מוחשיות האמונה, אלא שאינה נסמכת על כך ביסודה, ולא לשם זה עשאם.

ובכללות, דברי הרמב"ם הללו, באים לחזק את עניינו של מעמד הר סיני, כעמוד החזק של האמונה.

הנס יכול לגרום לתוספת יראת הרוממות

הרמב"ם לא מדבר נגד זה, אלא מציין שמציאותית אדם כזה עלול לחשוב שמא זה עי איזה כישוף וכד'.

וכבר ציין הרבי מלובאוויטש זצ"ל, באיגרת מפורסמת לחותנו, שלמרות האימרה על המופתים שהיו מתגלגלים מתחת לשולחן אצל אדמוה"ז (יש גירסה כזו גם על קוצק דומני) ואיש לא היה מתכופף להרימם.. הרי שכיום רואים בחוש שזה מחזק את האמונה, ולכן דעתו היתה לא להרחיקם, אלא להבליטם ולהרבות בהם. ורואים שגם נקט בדרך זו למעשה, לא מעט.

מפורסם בשם האדמו"ר מקוצק 

מוטב שאקרא שוטה כל ימי, ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום" (עקביא בן מהללאל, משנה עדיות ה ו).

כמו שכותב ר' נחמן מברסלב בשיחות הרן קג

טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת,

מלהיות חכם ולכפור בכל חס ושלום, דהיינו לכפור בשטותים ושקרים, ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום.

"ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום" (עדויות ה ו):

פתי זה אחד שהאמונה אצלו עברה את הגבול

ומי שחושב שהם לא יכולים לקרות הוא כופר

כופר זה אחד שיש לו פחות מידי אמונה 

צריך פשוט להשתמש בשכל הישר, אם יש ראיה או עדות אמינה אז צריך להאמין גם לגדול שבניסים ואם לא אז לדעת שזה אפשרי אבל אין סיבה סתם להאמין לשמועות

מי שמאמין- לא פתי.

מי שלא מאמין- לא אפיקורס.

וזה נאמר בשם החתם סופר.

ככה שמעתי את המשפט. "מי שמאמין לכל הסיפורים האלו הוא פתי, ומי שאומר שצדיק לא יכול לעשות כאלו נסים הוא כופר"

המסורת אצל הראשונים והאחרונים היא לרוב דווקא לגרוע מהם...

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9D


וגם פה-
http://www.yeshiva.org.il/midrash/15278

וחלקיק מועט אכן קרה בפועל. אבל בשביל זה צריך הוכחות ועדויות.

לא מאמינים לכל שטות שמסתובבת. מצד שני א"א לזלזל בהם. (בחסידים/אדמורים, )

שאמר: "מי שמאמין לכל סיפורי החסידים הוא פתי, ומי שלא מאמין שהם יכולים להיות אמיתיים הוא כופר" (ציטוט מהזיכרון, דיוק בע"מ).

העיקרון הוא שחלקם (לדעתי רובם, לפחות של אלו שמספרים על מופתים שמעל הטבע) לא באמת קרו או שנופחו אבל הם לא לגמרי שקר ומטרתם היא לקרב את הלב ואת הרצון להתקרב לצדיקים.

בשורה התחתונה - צריך לקחת בערבון מוגבל מאד את נכונותם אבל זה לא סותר את השימוש בהם כאגדות לילדים (עדיף לספר על הבעש"ט והאחים הקדושים מאשר על כיפה אדומה ופינוקיו).

כלומר, בוודאי שבכללי, לא "המציאו" בכוונה סיפורים שקריים, ח"ו. אלא שיש דברים שמתגלגלים ומקבלים עם הזמן, "זקן" ונופך.

כמובן, יש סיפורים שהם מראש משָלים. זה לא "סיפורים חסידיים" במובן המקובל (למשל, מעשיות שסיפר רבי נחמן מברסלב, בכוונה מראש של דברים עמוקים שמסתתרים בהם, ולא כ"מעשה שהיה").

לגבי סיפורים על גדולי החסידות, בוודאי שרבים מהם לגמרי היו; כולל סיפורים מופלאים, שיוצאים מגדר הטבע.

אפשר להבחין ברמת הוודאות, ע"י שימת לב מי המספר, מה קרבתו אל מי שסיפר עליו, האם הוא כתב ישירות, או מפיו, וכד'.

כמו כן, יש מקורות כלליים שהם אמינים יותר.

יש סיפורים ממקורות חב"דיים, וכן מאדמו"רי קאמרנא, שנכתבו מאד מדוייק, ובבירור ממי שהיה שם. וכן כתב חוקר החסידות הנודע, הרב ד"ר יצחק אלפסי, על האמינות של מקורות אלו.

כמו כן, כתב גם להוכיח את אמינותו של הספר שבחי הבעש"ט. ואכן שם יש דברים שהמחבר, שהיה סמוך לתקופה, כותב בדיוק ממי שמע. לפעמים מדייק: שמעתיו מפיו, אבל לא מפיו ממש, אלא כשנסע בעגלה בחזרה מ.. סיפר ל.. וממנו שמעתי..

הקיצור: יש הרבה מאד סיפורים שקרו לגמרי, ממקורות אמינים, קרובים, מדוייקים. סיפורים מופלאים מצד המעשה, המידות, וכו'. ויש סיפורים שמקורותיהם פחות ברורים, או שקיבלו "נפח" עם הזמן, וגם מהם פעמים רבות ניתן ללמוד על הרוח, והיחס שחש הציבור אל הגדולים הללו.

קודם כל ד"ר אלפסי היה גם רב ? סתם שאלה.

הוא אמר שאין קשר  בין סיפורי חסידים לבין תפישות מחשבתיות בקרב חסידיות שונות.

כדאי גם לדעת שכל החסידיות  מאמינות לפי הרמבם שהתורה מסיני לא משתנית. ושא נוספים עליה דברים חדשים. ושחסידות זה לא חס וחלילה תוספת לתורה אלא בס"ה משהו לקרוב פשוטי עם שקשה להם ללמוד תורה, וכאשר יצליחו להעלות את הרמה של האנשים הפשוטים כל החסידות תהיה מיותרת.

חב"ד זה לגמרי אחרת. הם מאמינים שחסידות זה ברית מחודשת גבוהה מהתורה , ושזה כאילו מין יהלום שבכתר  הם מאמינים , כלומר רובם מאמינים במה שבדק ומצא הרב עובדיה יוסף  כאילו יש משהו אלוהי ברבי שלהם או שהוא ממש אלוה .

תראו כאן http://tinyurl.com/6tnrw7w

 וכאן שר על עצמו הוא ככה :

"לראות נפשי וכבודי " במקום "לראות עוזך וכבודך":

קודם כל צריך לדייק , לא  בכל חסידות המציאו סיפורי מופתים . הוזכר הרבי מקוצק, חסידים שלא לא בילפו , או כמעט לא בילפו , עם סיפורי מופתים עליו. לעומת זאת רואים המון כאלה , משום מה לא אצל אשכנזים , שעושים לעצמם יחצ"נות כדי לקדם את עצמם , ומפיצים סדרת סיפרי בלוף על נסים ומופתים שעשה האבא , וזה בימינו !

על ענק בתורה כמו הרב  עובדיה יוסף לא היה צריך להמציא סיפורי-בלוף כי הכירו בו כגדול בגלל עצמו!  ככה גם על צדיקים אציתיים כמו הרב אריה לוין או הרב קוק שאיו עליו תעשיית סיפורי-בלוף ומופתים.

נחשוב רגע על דמות דמיונית שנקרא לה למשל אבא של ישראל . מספרים המון סיפורים על אבא של ישראל הדמיוני כאילו ברגע ששאלו אותו איפה מישהו ששנעלם ואמר מיד " תסעו לשם ותמצאו אותו". איפה הילדת שנעלם בשבת בטבריה ? והוא אמר "טבע בים" וככה עוד ועוד.

 אז אם הוא באמת רואה הכל , למה הוא לא מקדיש שעה בחודש: חצי שעה למודיעין הצבאי ואומר כל מה שהם נורא רוצים לדעת, רבע שעה לשב"כ על שאלות כאלה, ועוד רבע שעה למשטרה איפה רוצחים שרצחו ורוצים לרצוח ואיפה בעלים שמעגנים את האשה.

 למה הם לא מקדישים את השעה הזו . כל מי שלא מרמה את עצמו או שיגיד שכל סיפורי המופתים הם קשקוש או שיגיד שהצדיק הוא בעצם ההפך וממש לא אכפת לו שהמודיעין הצבאי השב"כי והמשטרתי לא ידעו דברים שחשובים ממש לקיום עם ישראל.

בלי להכנס לסיפורים המשוכתבים שקרו עם מישהו אחד ומספרים אותם על מישהו אחר

בתורה כתוב "לא איש אל" ( במדבר כג יט )  וזה גם אומר ממילא שאיש לא יכול להיות אל . גם לא רבי זה או אחר.

 ללמוד את זה:

 וגם:                         

האמונה בסיפורי השטויות היא בכלל לא חלק מהאמונה היהודית בה' ובתורתו.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה