אולי ב"מעם לועז" או משו?

שמובא בשם רבי יוחנן,

צריך לכאורה לומר:

"כטוב לב המלך ביין", נאמר מפורש במדרש שזה "כטוב ליבו של הקב"ה ביינה של תורה". זה דבר שניתן להסבירו באופן עיוני, איך מכאן מתחיל ה"אירגון" האלוקי של כל האירוע. אבל זו קצת "אריכות דברים" לפרט.

לגבי ההמשך, לכאורה על דרך הפשט של דברי המדרש, הקב"ה מגלגל שהסריסים הללו ילכו להביא את ושתי; ויש פה דין, עונש, כלפיה מצידו (לפני המלך). חז"ל אומרים שהיה "חשבון" עם ושתי על רשעותה. היא מיאנה לגזירה הזו, שהקב"ה גלגל בלבוש של המלך אחשוורוש, עוררה את הכעס כלפיה, שהתבטא בזעמו של אחשוורוש, ומזה התגלגל ההמשך עד להמלכתה של אסתר המלכה.

[גם לפי המדרש, זה לא בא לשלול שאכן אחשוורוש עשה מה שכתוב "המלך" אלא שיש פה התערבות/פעולה אלוקית שמתגלה דרך מעשיו]

"סוד". ו"ושתי" ,כידוע הייתה מרשעת שהעבידה את בנות ישראל בשבת ולכן (בין היתר) נענשה

יש הרבה פסוקים שלא מתיישבים יפה עם המדרש הנ"ל.

התשובה שהכי סיפקה אותי היא שהמקור של הדרשה הזאת - "מדרש אבא גוריון" - מפוקפק, כמו רוב 'מדרשי התנאים' ש'נתגלו' באורח פלא בימי הביניים ולא זכו להתייחסות בחז"ל או בראשונים. אם היה נכתב כפירוש של ראשון אז היינו מתייחסים אליו ככזה (גם אם לא ברמה של פירוש חז"לי), אבל העובדה שה'מדרשים' האלו נכתבו אנונימית או יותר גרוע - כהתחזות למדרש תנאים, מעידה על רצינות תוכנם וכותביהם. ולכן קיים כאן הכלל "אין מקשין על הדרשן".

כמובן שאפשר גם ליישב בכל מיני הסברים, גם אם חלקם קצת פתלתלים. למשל - מאד מובן מה ה' רוצה מהחיים של ושתי - להכניס את אסתר לארמון אחשוורוש, כמו שדרשו חז"ל בעניין הזה "'אחר הדברים האלה' מאי אחר? אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה. דאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה".

אז לא היה את הסיפור עם האיגרות שהוא שלח על כבוד הגברים וכו' שגם בזה היה עניין.

אבל כבר כתבתי שזה לא התירוץ העיקרי והנכון בעייני אליבא דאמת אלא שהדרשה הזאת מפוקפקת.

בשם יושי פרג'ון (מי ששמע עליו יודע ששווה לפחות לחשוב על זה...): שפרק א' של המגילה נועד להבהיר שהמלכה, עם כל החשיבות שלה, לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה בארמונו של אחשורוש. וזה מעצים את מסירות הנפש של אסתר ואת חרדותיה מהמעשה הנועז שהיא הולכת לעשות בהמשך המגילה. ובשביל זה אי אפשר היה סתם להעניק לושתי התקף לב... 

הדרשה מדברת על המילה 'למלך' שמופיעה סה"כ 5 פעמים במגילה, והגמרא מדברת על פסוק ספציפי אחד שגם בו רבא חולק ואומר שהמלך הכוונה רק לאחשוורוש, מה שמעיד גם על נכונות הדרשה עצמה (נכון שזה לא עניין הלכתי אבל בהלכה פוסקים בד"כ כרבא).

'מדרשים' כמו 'אבא גוריון' ודומיו מ'מדרשי התנאים' משתמשים הרבה בחצאי ציטוטים או ציטוטים מסולפים של דברי חז"ל. כנראה גם כאן.

אתה רואה שעל המילה 'למלך' ר"י נותן כלל ואת "חמת המלך" הוא דורש נקודתית.

שיר השירים זה עניין אחר, גם "שלמה" האמור בשיר השירים הוא קודש כמובא בגמרא וזה גם נכון הלכתית. א"א להקיש משם לכאן.

נכון שזה בא כחלק מדרשות אחרות, ועדיין הוא לא דרש זאת ככלל אלא כפירוש נקודתי שלדבריך חוזר על הכלל שהזכיר בלא שום חידוש מעבר לו. ואני גם מזכיר את הגמרא לגבי אותה הדרשה שהזכרת בה רבא חולק על הדרשה של ר"י פה.

יכולות להיות הרבה סברות למה דווקא 'למלך' (למשל שזה לצורך המהלך של הנס או תפילה למלך כהעניין הוא דיבור) אבל אי אפשר להקיש ולהרחיב דרשה מעבר למה שכתוב, בטח כשלא מבינים את מהותה.

ואתה צודק, כנ"ל לגבי שיה"ש. מה שלא כתוב - לא כתוב. למה? אותה תשובה כנ"ל, וגם כי עניינם שונה.

יש שם עוד מקום שמופיע "במלך שלמה", חוץ מ"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"?

אבל יכול להיות שהכוונה הייתה לדרוש את הפסוק מתוך הכלל אפילו שהכלל בא לידי ביטוי בפס' אחד.

כבר הזכרתי את הגמרא בשבועות שאומרת על השם 'שלמה' שבשיר השירים שהוא קודש, נכון שזה נראה מתאים לדעת חכמים בשיה"ש רבה אבל זה לא מוכרח שזאת אותה השיטה ובטח לא שזו אותה דרשה אלא ייתכן ואלו שתי דרשות מתאימות (והראייה שהגמרא נותנת יוצאים מהכלל לשם 'שלמה'). בכל מקרה אי אפשר להקיש למגילת אסתר.

אז שוב:

א. זה שהמימרות נאמרו בשם אותו חכם לא מצדיק היקש בינן. זה שיש מכנה משותף זה נכון אבל עדיין אי אפשר להרחיב דרשה ע"פ דרשה אחרת במיוחד לא בהגדה.

ב. "לפי דבריך אין הסבר ברור וכו'" - התייחסתי לזה לפני 2 תגובות. יכולים להיות הרבה הסברים (למשל שבאסתר היחס הוא של הסתרת פנים וההתנהלות היא מול ה' והוא מולנו לעומת שיה"ש שהיחס הוא של קרבה) וגם לך אין הסבר להרבה פסוקים שמוקשים ע"פ הבנתך (בגלל זה נפתח השרשור..), אבל בכל מקרה זאת לא סיבה להרחיב דרשה מעבר למה שכתוב.

ג. "גם יש דעות וכו'" - כבר כתבתי לעייל שהיא הנותנת, עיין שם. וכן שזאת לא מסקנת הגמ' שם אלא שמדובר באחשוורוש בלבד ולא במלכו של עולם.

ד. ר' צדוק סובר שזה הפשט במדרש? כדאי שתצטט אותו. בכל מקרה אין חיוב להבין דווקא כמותו.

ה. אני לא טוען שמדרש 'אבא גוריון', בדומה לרוב 'מדרשי התנאים', הוא ב-100% זיוף של נוכל קדום וייתכן שכתב אותו חכם. כתבתי שהוא מפוקפק (=מסופק) ויש להתייחס אליו ככזה, לדעתי רוב הסיכויים שהוא מזויף מהסיבות שכתבתי שהוא לא הוזכר בדברי הקדמונים ושהחכמים היו כותבים את שמותם ולא מסתירים את זהותם ובטח שלא תולים את דבריהם בשם תנאים. וגם לו הוא היה של חכם מהראשונים אין בזה זלזול גם כי הוא לא הזדהה בשמו וגם כי לא כתבתי שום דבר רע על הכותב.

הוא כנראה אנונימי (כמו מדרש 'ילמדנו') ואולי מתייחס לאבא גוריון, לא ברור. בכל מקרה הוא מיוחס לתנא או תנאים. 

אסתכל אח"כ ברבנו בחיי, כנ"ל לגבי האלשיך (היכן בדיוק?) והחיד"א.

@חסדי הים

רבנו בחיי - הוא לא מזכיר את הקובץ 'מדרש אבא גוריון במילה אחת, יותר מזה - המדרש שהוא מצטט אפילו לא מופיע בו. הוא מצטט בשם חז"ל מדרש של כמה משפטים שחצי המשפט האחרון (שהוא בכלל שולי למדרש שרבנו בחיי הביא) מוזכר גם ב'מדרש אבא גוריון', כנראה בגלל זה ראה לנכון המהדיר לציין אותו בתור מקור והטעה אותך. וגם לגבי אותו חצי המשפט - אם כבר יש קשר אז יותר סביר להניח שמרבנו בחיי הוא הגיע ל'מדרש אבא גוריון' ולא הפוך כמו שמצינו בכמה 'מדרשים' דברים מהרמב"ם.

האלשיך - בכל פירושו לאסתר האלשיך מזכיר את אבא גוריון פעם אחת (ולא בתור מדרש או קובץ מדרשים אלא בתור בעל מימרא) וגם מה שהוא מביא בשמו לא מופיע בכלל בקובץ המכונה 'מדרש אבא גוריון' אלא בילקוט שמועני - קובץ שכמעט כ"ע מודים שהוא מאוחר מאד.

החיד"א - הוא מזכיר אותו במערכת הספרים בקטגוריית 'מדרשים' אבל לא בתור ספר המיוחס לחז"ל בדווקא, הוא מכליל שם גם 'מדרשים' שהם במובהק לא דברי חז"ל (מדרש הוא שם לפירוש שאינו פשט על סדר הפסוקים).

לגבי הבנת ר' צדוק ומהר"ב אפשטיין - אכן נראה שהם הבינו כך את הדרשה. אבל שים לב ששניהם מביאים אותה בתור פירוש של דרשה אחרת שנדרשה בפני עצמה (ר' צדוק בהקשר של המדרש של "מלפני המלך..." שדורשים באסתר רבה כרוח הקודש, והתורה תמימה כפירוש לגמרא על "נדדה שנת המלך"), זאת אומרת שאין ראייה שגם הם עצמם השליכו למקומות אחרים שלא פורשה בהם הדרשה אלא רק פירשו על דרכה. מעבר לקושיה העניינית שהזכרתי של הכפילו שלא התייחסת אליהם, שתקפה במיוחד לגבי דבריהם המיוחסים לדרשות מפורשות אחרות.

אני מתייחס ברצינות לכל טענה שלך, למה אתה לא מתייחס לתשובות שלי?

ולגבי ה'מקורות' שהבאת על 'מדרש אבא גוריון', הבנת למה הם לא רלוונטיים?

ושאלתי איך אפשר להרחיב דרשה מסברא, בהלכה גם היית דורש כך?

ההשקפה שלי היא שאין להתייחס לקובץ ש'נתגלה' בדור מאוחר כמקור תנאי בלי ראייה לכך (כנ"ל לגבי עשרות ואף יותר קבצים כאלה ש'נתגלו'), למה זה יהיה ויכוח עקר לדון בזה?

לדוגמא:

לגבי רבנו בחיי - כתבת שלדעתך הוא הביא מ'אבא גוריון', יש לך ראייה על זה? יש איזו דרשה שהוא מביא משם (מעבר לחצי המשפט הנ"ל)?

לגבי החיד"א - כתבת שנראה לך שהחיד"א מביא רק מדרשים שאפשר לסמוך על אמיתותם, התכוונת שמקורם בתנאים? כי אם תעיין שם ברשימה תראה מדרשים שבמובהק אינם כאלה. 

אני לא מסכים שדרכו של המדרש לכפול ללא תוספת, זו לא דרכם של חז"ל לא בהלכה ולא באגדה.

ואתה לא צריך להתעקש להבין כל מקרה. אולי גם מי שאמר את זה מראש התכוון שככה זה הרבה פעמים.

העיקר זה להודות  לקב"ה שעזר אז ליהודים , ושהצבא של אחשורוש לא הפריע ליהודים להתארגן נגד אלה שבאו לתקוף אותם.

למה לקחת מדרשים ברצינות-שטחיות שכזאת?

לימוד מעמיק לא תקבל תשובות.

יש כאלו ממש בסדר אבל לחלק מהן יש חידושים נפלאים ומופלגים ממש 'פה מפיק מרגלליות'.

כמה מידידותיי הטובות ביותר הן גננות

יש לגר"א ביאורים על מגילת אסתר, על דרך הפשט, הרמז והסוד.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.