למה? ככה!

אפשר לומר שהספר "אינו מזיק ברובו" אבל חסר תועלת או תוכן ממשי בניגוד למה שהוא מתיימר להיות.

גם אני התחלתי לראות, באמת שהתאמצתי אבל פשוט לא יכולתי להמשיך...

הוא היה כל כך טיפשי ומייגע שזה כמעט הוציא אותי מדעתי (עוד קצת והייתי עלול באמת ליהנות ממנו... ).

אז החלטתי לנסות את הספר, ונוכחתי לגלות שגם הוא לא מוצלח בהרבה מהגרסה הוויזואלית שלו. 

בשניהם הפסקתי לצפות / לקרוא מקוצר רוח וחוסר עניין, נפרדנו כידידים: "היו שלום ותודה על הדגים". 

חוק פו הזה. מי המציא אותו למען ה'!

כתבתי בצחוק...

(אם בחוק פו עסקינן...)

ימ"ש של הפו הזה עם החוקים שלו.

גרוע כמעט כמו מרפי המנוול...

מי המציא אותו? אלן מילר כמדומני...

אני גם לא הצלחתי לסיים את הסרט, באמת מייגע.. אבל הספרים טובים. 

והיצורים שם כל כך דוחים ויזואלית.. בעע  

אצלי בראש הם היו חמודים יותר.

שנכתב, בעקרון על אדם שניצל מהשמדת כדור הארץ על ידי חבר שלו שמתגלה כחייזר. ואז הם מסתובבים בגקסיה ואיתם ספר שהוא "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" וכו' וכו'.. יותר מזה אין צורך להסביר.

אה כן, ו42. אם את תמהה שמזכירים את זה - זה, לפי מחשב העל שבנו במיוחד בשביל שימצא את התשובה ליקום ולכל השאר - התשובה ליקום.

יצורים קסומים וכו'..) ואילו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה זה  בז'אנר מדע בדיוני (טכנולוגיה עתידנית מומצאת, חייזרים...).

ומסתבר שיש כמה אנשים בעולם שלא קראו הארי פוטר ולא מכירים  

דברים כאלו כותבים בפורומים של אלכוהוליסטים אנונימיים, עדן, לא בריש גלי. 

מה יפה בזה.

לא העלילה העיקר, אלא הרעיונות, השריטות, ההמצאות ההזויות, והציניות המוסוות (או שלא ממש) המשליכה על התופעות והאנשים בעולם.

לגבי הארי פוטר,

עדן יקירתי. כנראה שעברת את הגיל של הספר הזה. הוא מיועד לנוער.

בנערותי הייתי חובבת הארי פוטר מושבעת, (עד כי בושות לספר איך השגתי ואיך קראתי את הספר השביעי) והיום? תשלמי לי ולא הייתי קוראת.  בדיוק כמו שלא יעניין אותי לקרוא עכשיו ספרי אן שרלי וכד'.

עברתי את הגיל לקרוא, אבל אני עדיין מרגישה שיכולה להצהיר שאני חובבת הארי פוטר, כי הזכרונות והחוויות לא עברו.

את אח שלי הכרחתי לקרוא הארי פוטר כשהוא היה בסביבות ה-22, והוא התמכר בדיוק כמוני. גם אשתו התחילה בערך בגיל 20, והתמכרה אף היא, כך שלחתונה שלהם הבאתי להם סט הארי פוטר כמתנה... שלא לדבר על הגיל שבו אמא שלי התחילה לקרוא את זה (ומיותר לציין שהיא משתתפת פעילה בשיחות 'הארי פוטר' בבית שלנו). 

בקיצור - אני לא חושב שזה קשור לגיל. זה קשור לטעם. מי שיש לו טעם טוב - אוהב את זה (@עדן. - הכל מאהבה).

מי שקראו את הספר הם המתנשאים. את הנחותה  

אפשר לנשום לרווחה. 

מצטרפת למועדון הבורים. גם את הארי פוטר אני לא חולמת לקרוא...

אמפי והארי פוטר?

חה חה חה!!!

ובארור ש- א'!!!!!! רוצי לקרוא!

והרפרנסים היו ברורים לי. אבל ללא ספק הספרים הרבה יותר מוצלחים (רק ממש בשנים האחרונות מתחילים לעשות סרטים שעוקבים אחרי הספר כמעט מילה במילה - ואז פתאום גם סרטים נהיו מוצלחים מאד....). 

חיי תורה, בעיניי, הם חיים מלאים. מלאים במדריך הטרמפיסט ומלאים בתורה, עבודה, מידות טובות ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.

חיים של תורה לא מתבטאים בסגפנות או בבריחה מהכלל. ההיפך. הם חיים עם הכלל; יחד עם כל ההתמודדויות והאהבה שהם מביאים איתם.

כל זה נובע מהעובדה שהתורה היא תורת חיים, תורה עם חיים ולא בועה של לה לה לנד. הקב"ה נתן לנו אותה ויודע שאנחנו רק בני אדם.

לגבי ההכללות בהתחלה - יכולה רק לומר שטוב שהוא הגיב עליהן ולא אני

על הנימה האידיאולוגית שכתבת בה

אבל אני מסכים ש'חיי תורה' לא אומר שאסור גם לפעמים לתת מקום לשטויות. 

איך אח שלי אמר לי פעם? לכל אדם יש יצר לדבר שטויות. אתה פוגש אנשים שכל החיים שלהם בישיבה ואין להם מושג מה קורה בחוץ - ואתה שומע את השטויות שהם אומרים, וחבל, כי הם הופכים את התורה לשטויות. לעומת זאת אנשים שגם קוראים ספרים אחרים, שומעים מוזיקה חילונית ומתעניינים בפוליטיקה - אז השטויות שלהם סתם מצחיקות, וכשהם מדברים על תורה זה באמת דברי טעם... 

היכרות עם המדריך לטרמפיסט, ואף חיבה עזה אליו, לא הופכת את החובבים ל'אנשים שחיים חיי המדריך לטרמפיסט'. הם יכולים לחיות חיי תורה, ועדיין לאהוב מאד את המדריך לטרמפיסט. 

בהשוואה למה? בהשוואה לתורה? אבל הרי אין בכלל מקום להשוואה כאן.

התורה היא כל החיים. כל החיים. היא מקיפה אותי בכל דבר שאני עושה או לא עושה.

אני בטח לא אומרת שאני קוראת את המדריך לטרמפיסט מתוך איזה שהיא אידיאולוגיה שהנה, אני מקיימת מצווה. וודאי שלא, אבל זה חלק מהחיים שלי, שהם חיי תורה, ב"ה והם מורכבים מאלף דברים אחרים.

בכל ליבי אני מאמינה שכל דבר שאני עושה בחיים (בין אם זה בלימודים, או עם אנשים או חברות, או איך שאני מתלבשת ונראית או מה שאני אומרת לאחרים ולעצמי ומה שאני עושה בעבודה. ה-כ-ל) הוא חלק מעבודת השם שלי. גם דברים שלכאורה נראים "רגילים" וכלל לא מיוחדים או ייעודיים לכך.

בכל דרכיך דעהו. ממש בכל הדרכים.

אלא באופן ספציפי למדריך לטרמפיסט. זה ספר נונסנס - אחד החזקים שבהם. כאמור, אין לי שום בעיה עם זה ואף להיפך. אני מת על נונסנס!! 

ואני לא! אבל זה כבר דובר על זה רבות...

אני לא פותח שעון או בודק שניות כמה זמן אני לומד תורה מול כל פעילות אחרת (אני יודע שיש כאלו שכן עושים את זה. שיבורכו). לא רואה סיבה שדווקא העיסוק בשטויות יוגדר כ'נוראי' בעיניי. זה כיף, זה מצחיק, כיף להיזכר בזה - אז למה לא? 

כתובים מעניין,  אבל-

אם לא היו כתובים בגישה של אנטי, מגזר נגד מגזר, היו יכולים להיות מאמרים מרגשים מאד.

ונהנתי מכל רגע עדי כדי הערצה לסופר

בפעם השניה אחרי הרבה שנים זה שיעמם אותי ברמות

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.