אנחנו לא מכירים את גודל הבית, שעות העבודה שלך, האינטנסיביות סביב הילד ועוד,

אי אפשר לענות כך וגם אין בזה טעם

בכלל.

השאלה לא האם זה הגיוני שהיא לא עומדת במטלות הבית.

אם נגיד לך שזה לא הגיוני - זה רק יעורר בך זעם

אם נגיד לך שזה כן הגיוני - זה גם לא יעזור לבית להיות מסודר יותר

אבל מי אנחנו שנספר לך מה מתאים וטוב לכם?

לא ממקום של חובה, כתמורה לעובדה שהיא בבית ואתה עובד בחוץ.

הדחיפה שלך לנקנויות וסידורים רק תרתיע אותה, כנראה.

ובטח שלא לאימהות שלכם.

חשבת על זה ששבעה חודשים הם פרק זמן לא מספיק גדול בשביל ללמוד את ההתמודדות של ניהול בית פלוס טיפול בילדה? חשבת על זה שאם היא הייתה יוצאת לעבוד - היא הייתה עלולה להתמוטט מרוב עומס?

כן, בית וילדים הם עבודה בפני עצמה, שדורשת לא פחות מעובדה במשרד כלשהו או כדומה, במיוחד כשה רק בתחילתו, ועדיין לא מתורגלים מספיק בניהול שני הדברים.

למה הבית צריך להיות מצוחצח במשך השבוע? למה לא מספיק שיהיה מסודר ונעים לשהות בו? יום שישי זה יום אידאלי להקדיש לצחצוח הבית, ומכיוון שגם אתה חי בו - הגיוני מאוד שתעזור.

אם אתה מרגיש שיש כאן משהו לא הוגן - אז אכן, תדבר איתה על זה, בנעימות ולא בהאשמה, ואל תאמץ שיטות לא יעילות שרק יגרמו לתסכול שלה ושלך גם יחד.

לפני שנכנס לשיקולים של 

כל דור הוא שונה 

ואופי וכו'...

שכבר מראה שהמשוואה כאן אינה ברת השוואה!

זה פשוט עם הבעל הוא הבן הבכור ולאמא שלו יש תינוק והוא רואה איך מתנהלת מקסים!

הוא יודע מה אמא שלו עברה איתו בתור ילד קטן? לא!  רק כשהוא היה היחיד...

יש לו איזה תיעוד כמה זמן לקח לאמא שלו להסתגל לחיים החדשים ולשילובם בבית

תמיד אומרים למי שרוצה זוגיות כמו של הוריו אם הייתה טובה ...

שלא יסתכל על עכשיו איך הם אחרי 25 שנה 

שהם כבר בנו ולמדו והבינו ועבדו מאוד קשה על הזוגיות

אלא  על קשי ההתחלה ההסתגלות הוויתור החשיבה למען השני והבניה של העקרונות 

בס"ד

כי את האימהות שלנו אנו מכירים אחרי ניסיון של כמה וכמה שנים בניהול בית,

וגם כבכורה אני לא יכולה לזכור אם כשהייתי בת 3 הבית היה מסודר,

אלו זכרונות יותר מאוחרים כשלאימא עקרת הבית כבר יש ניסיון.

אני יודעת שאני הרבה יותר יעילה היום מאשר כשהייתי עם תינוק ראשון.

לומדים לנהל זמן, לבל, לנקות בצורה יעילה. (יחסית) זה לא משהו שנולדים איתו.

(אולי מלבד כמה יחידות סגולה)

דבר נוסף אם משווים ממש לפעם- זה לא שפעם כשהאימהות לא עבדו הבתים תמיד היו מבריקים...

תמיד היו נשים בלעבוסטיות ונשים פחות..

סבתי ז"ל למשל לא עבדה מחוץ לבית, ולא הייתה נקייה ומסודרת, ותמיד היה בביתה בלאגן,

גם כשכבר לא היו ילדים בבית. (ולא כשהיא הייתה זקנה או חולה, אלא בגיל 60 במלא כוחותיה)

אני גם קצת כזאת.

מה שלי אישית עוזר זה פשוט לצאת מהבית לעבוד או ללמוד. ואז כשלא רואים את הבית כל היום יש אולי יותר חשק.

כשאתה בעבודה היא על תקן מטפלת לבת שלכם לכן קשה לסיים את המטלות בשעות האלה. יותר נוח להרבה נשים לסדר בסוף היום.

בכלל טיפ- סדרו את הבית (ואפשר גם ביחד...אם זה עושה לה טוב) בערב אחרי שהילדה ישנה, קצת כדי שיהיה מסודר ונעים.

כביסות וכלים - למצוא זמן קבוע לעשות אותם כך שיהיה פחות קשה להתחיל את זה.. (נגיד לשטוף כלים בזמן שמחכים שהקומקום ירתח כדי לשתות משהו.. או מקלחת לילדה ואז מכניסים כביסה או משהו בסגנון... )

אם יהיה לי עוד רעיונות ועצות אכתוב...

היא נשארת בבית כדי לטפל בילדה, לא כדי לעבוד במשק בית. אתה יוצא לעבודה מחוץ לבית כדי לפרנס את המשפחה. יפה. אז יש פה שתי משרות מקבילות: משרה של טיפול בתינוקת ומשרה של עבודה במשרד [בהנחה שאתה עובד במשרד]. בסוף היום, יש עובד אחד שמשתדל להתגבר על עבודות משק הבית [אשתך], ועובד שני שמתעצל, מתלונן ומנסה להתחמק מהמטלות הללו [אתה]. מה שמפריע לך זה שהיא חושבת שאתה גם כן צריך להשתתף -- שווה בשווה -- במטלות הללו. אתה עצמך מודה שלה הסדר והניקיון חשובים יותר מאשר לך.

מכל מקום, יש אימרה באנגלית שקובעת שנישואים אינם מוסד שבו "מתקנים" את האופי של בני הזוג. היא התחתנה עם בן אדם שלא אוהב את עבודות הבית. אז עליה לקבל את זה. אתה, לעומת זה, התחתנת עם אישה שלפחות בשלב זה רואה את עיקר תפקידה בגידול התינוקת שלה. אז עליך לקבל את זה.  אם הבאלאגן והליכלוך מפריעים לכם, אז או שתפשילו שרוולים, או שתקחו עוזרת.

זה לא שאתה עובד יותר ולכן אתה בעמדה אחרת, אלא ש:

היא עובדת בעבודה מסוימת (שאגב הרבה יותר דורשת מכל עבודה אחרת. מנסיון אישי בעבודה בבית וגם בחוץ)

ואתה עובד בעבודה אחרת

על מערך התפקידים הללו החלטתם במשותף

כך שהמבחינה הזו שניכם שווים: שניכם עובדים בעבודות לא פשוטות.

ברגע שמגיעה סיטואציה משותפת כמו ההכנות בימי שישי שבזמן זה אתה בבית,

וגם היא "לא בתפקיד"

אז בוודאי שיש עניין לקחת חלק.

מה רלוונטי זה שעבדת כל השבוע לזה?

אם לך יש פריביליגיה לומר שאתה פטור מלעזור, אז גם לה אמורה להיות פריבילגיה.

מה שלא קורה בפועל.. ולכן משהו פה לא מידיתי ולא נכון.

אתה בשלך,

היא בשלך,

ויש מתחמים משותפים שבהם שניכם צריכים לעבוד במשותף

הוא עובד מרצונה ורצונו.

היא נשארת בבית רק מרצונה ("החליטה"), והוא הסכים לזה כמעט בעל כורחו וכעת הוא מצטער על כך.

שוב, אני לא יודע מה האמת ומה המקום שלנו בתוך כל זה,

אבל נסיון להציג את העיסוקים שלהם כשווים מבחינת הרצונות (אתה בשלך והיא בשלה) איננו נכון.

ניסיתי לומר שהוא בעבודה מסוימת

היא בעבודה אחרת

ויש מתחמים משותפים. זה לא סותר את עזרתו

אבל אם האישה באמת יושבת בבית, מרצונה שלה, והאיש עובד (קשה כנראה) ומביא את הכסף לבית - הגיוני לצפות שכאשר הוא מגיע לבית הבית יהיה מסודר, מטלות הבית כבר ייעשו - הרי קשה לי לכמת כמות עבודות בית של כל יום ספציפי (כולל הילדה) כך שתיקח יותר מ7-8 שעות ביום, כולל הפסקות מנוחה באמצע. את אמא, כנראה - האם באמת נראה לך שזמן העבודה של אישה בבית עובר את ה6-7 שעות ביום? 

והרי היא זאת שבחרה לשבת בבית ולא לצאת לעבוד. אז אם חזרו למבנה המשפחה הקדום שבו הגבר הוא שר החוץ ואחראי על הבאת הכסף - אז לא מופרך להניח שאם ככה אז האישה חוזרת לתפקיד שר הפנים ותפקידה הוא לעשות את כל מה שהבית צריך.

ואם הכל כבר היה עשוי, אז כנראה שביום שישי הם לא היו צריכים שניהם לעבוד (אצלנו בבית מנקים את הבית ביום חמישי...תאמינו לי זה לא יוצא יותר מלוכלך בשבת. וניתן לבשל גם בחמישי) ואז דווקא אם הבעל נניח לא עובד, או שיש זמן בצהריים - ניתן לצאת לטיול/בילוי/העמקת הקשר הזוגי וכו'...

אם מתוך 8 שעות ביום שהגבר עובד, האישה נניח "מתבטלת" 3-4 שעות מהם - זה קצת מוזר (ואני לא מדבר על מצב שבו התינוקת ממש ממש קטנה ולוקחת יותר מידי תשומת לב וכוחות ככה שעיקר ההשקעה והזמן צריך להיות מושקע בה.. בדרך כלל, ואת זה אפילו אני יודע, זה לא ככה... לא מדובר בחופשת הלידה של האישה לחודשי החיים הראשונים. ככה אני הבנתי לפחות. מעל גיל חציש נה כבר אפשר הן לעבוד בבית והן לשים את הילדה במקום שאפשר להשגיח עליה משם ולספק לה את צורכיה בלי להיות שקועה רק בזה.

ושוב, מחילה שאני, הרווק "הקטן" מביע דעתי בנושא זה...  

ואת ציירת פה דוגמא מאוד קיצונית של ילד שצריכים להיות מחוברים אליו באינפוזיה במשך כל היום. זה ממש לא הדבר הנפוץ. יש סקאלה - אז נכון שיש חלק בקיצוניות הזאת, וחלק בקיצוניות ההפוכה (מאוד מאוד נוחים) - אבל הרוב, כמו כמעט בכל דבר (גרף ה"פעמון" הידוע) - נמצאים סביבות האמצע. 

וביום עבודה של גבר ישראלי יש בין 7 ל9 שעות עבודה בממוצע (לא כולל זמן נסיעה הלוך וחזור...) ככה שסביר להניח שיש זמן שהיא יכולה להתבטל בו או לעבוד, והוא לא מועט במיוחד - וכמו שאמרתי, אם היא תעבוד בו ותנקה והכל, אז ממילא הכל יהיה מסודר כשהבעל יגיע ואין טענות... (בכלל, לשטוף את כל הבית אני כמעט ולא מאמין באסכולה שטוענת שצריך לעשות את זה כל יום ויום. בטח כשיש רק תינוקת אחת קטנה די פאסיבית ואין מלא ילדים שמלכלכים את הבית. ברגע שהבית בגדול מסודר ונקי, אין סיבה שיהיה צריך ניקיון וסידור יסודי כל יום ויום. גם כלים, צריך לזכור - מדובר כאן בזוג צעיר! לא במשפחה מרובת ילדים. כמה כבר כלים צריך להיות להם? וכנ"ל כביסות...כן, כולל התינוקת וכל הבגדים שלה..עדיין, אלו רק 3 נפשות...)

אני לא אומר שאין עבודה, אני רק אומר שהגיוני שאם האישה החליטה במקום לצאת לעבוד להישאר בבית עם התינוקת - שהמטלות בבית יהיו עליה. זה בסך הכל חזרה למודל העתיק. 

(חוץ מזה שעדיין אני מני שאת דיברת על דבר שבקצה הסקאלה. אם זה לא הקצה אז מה הקצה? ילד בן 7 חודשים שצריך שכל הזמן רק יחזיקו אותו על הידיים וכל הזמן יסתכלו לו בעיניים?). 

ב10 דקות ראשונות, ניתן לשטוף את הכלים.

ב10 דקות אחרות, ניתן להכניס כביסה.

ב10 דקות אחרות ניתן להתחיל להכין את האוכל (לא להעמיד על האש. למרות שגם ההעמדה על האש עצמה לא מצריכה התעסקות נונסטופ באוכל אלא אפשר במקביל להתעסקות עם הילד. ואת זה אני יודע גם מעצמי אישית ) 

ב10 דקות אחרות, כבר לתלות כביסה (לזכור - מדובר על משפחה צעירה. לא על משפחה עם כמה וכמה ילדים והמוווון כביסה..)

ב5 דקות פה ו5 שם, ניתן לסדר פה ושם, וכו'...

ברור לי שיש מקרים ויש מקרים - אבל העובדה היא שבהחלט יש נשים עקרות בית שמצליחות הן לגדל ילדים והן כאשר הבעל חוזר מהעבודה, שיהיה להם בית מסודר, ושהם יאכלו לאכול יחד ארוחת ערב חמה/רגילה... 

כזאת, כמות העבודה סביב הבית היא לא גדולה בטירוף ואפשר בהחלט להספיק את זה ביום אחד כולל מנוחה (כן, בהחלט, אפילו בפחות משעתיים. וכן, תהיה גם מנוחה...).

חוץ מזה שעקרונית מי שבאמת עובד רציני - עובד במשך שעות ברצף ומקבל/לוקח הפסקה כל כמה שעות, למשך כמה דקות... וזה אני מדבר נניח בעיקר על הגברים כי עליהם אנחנו מדברים כעת.

(אגב, אני לא בעבודה בנתיים, אבל בסדר )

אם עובדים נכון - אני מאמין שיהיו גם "10 דקות" כאלו לנוח - ואפילו, לא יהיה צורך לעבוד בזמן שהילד ישן ויהיה אפשר לנוח גם.

אגב - עד כמה זה מעייף לשמור על תינוק שבקושי יודע לזחול ג-ם אם זה אומר שאי אפשר לעבוד באותו זמן וצריך "לשהות" לידו. זה לא שכל הזמן הוא על הידיים וזה לא שאתה משק איתו כל רגע ורגע ומעסיק אותו כל שנייה. אני העסקתי תינוקות בגיל הזה. צריך "לרחף" מעליהם, בגדול - הרבה פעמים זה מה שמספיק להם, וזה מבחינתם כבר נקרא "לא להעסיק את עצמם לבד". וככה באותו זמ אפשר נניח לקרוא, או לחלום, או פשוט לנשום ולהירגע עם כוס קפה

ברור ליש אני לא "אמא" אבל עדיין אני יודע מעט דברים. וסליחה ממי שחושבת שאני חצוף ומה אני מדבר בכלל ושאני לא מבין כלום... 

אז יש זכות לבעל גם להגיד שזה נראה לו שהחסרונות גוברים על היתרונות וכבר עדיף שהיא תעבוד, והתינוקת תהיה אצל מטפלת/מעון, והם אולי אפילו יוכלו ביתרת הכסף לשכור עוזרת בית שתעזור להם לעמוד במטלות הבית.

כי באמת אם הגבר חושב ש"רק לשמור על התינוקת כל הזמן ולעבוד שעה-שעתיים בעבודות הבית" זה לא מספיק - אז מותר לו לחשוב ככה ולהניח שבתור זוג, או שהיא גם תשתתף בעול הפרנסה, או שתעשה את זה בבית...

ונזכור - בעבר רוב הנשים היו ממילא נשארות בבית, והיו עושות הכל... ככה שזה כנראה אפשרי... גם עם ילדים.

תראה מה כתבנו בענין זה כבר..

ולא כדי לדאוג לבית מצוחצח. היא על תקן אמא, במשרה מלאה.

אגב יש שמקבלות שכר על שמירה על תינוק,

ואם זה כולל עבודות בית- השכר עולה אף הוא..

בודאי שיש סנכרון בין השמירה על התינוקת, לעבודות הבית. יש צורך גם לשטוף לפעמים ולנקות.

אבל-- מבחינת הכותב- זה לא מספיק. הבית צריך להיות פיקס!

אם כך- תמיד אפשר להעזר במנקה.

או לתאם ציפיות, ולשוחח על העניין. 

לעניין יום השישי- אם תשים לב, הוא כתב שזה הזמן בו הוא עוזר,

ורק אז ניכר בעיניו שיש כל מיני עניינים לסדר בבית

אז הוא מניח שהיא משאירה הכל, לרגע שיגיע..

נו, באמת..

ההתקטנות הזו לא טובה לאף אחד.

המשתמע מכך. אם היא בחרה שהבעל יהיה הגורם המפרנס הבלעדי אז לפי ההיגיון של "חלוקת התפקידים" בעבר, היא צריכה לעשות את מטלות הבית... "להיות אמא" - גם הוא "אבא" כשהוא מפרנס, אז מה?

זה נראה קצת כמו לנסות לרקוד על כל העולמות, במחילה - גם לא לעבוד ולעזור להביא פרנסה לבית, וגם להחליט שלא עושים בכלל מטלות הבית.

אם היא כבר "רק אמא" אז אולי, כמה שזה נשמע "נורא" - עדיך כבר שבאמת תיתן את התינוקת למטפלת/מעון, ותלך בעצמה גם לעבוד ובכסף שישאר בקיזוז מהעבודה שלה-התשלום על המעון/מטפלת - ישלמו לעוזרת שגם תסדר להם את הבית ותנקה וכו'... (כמובן שהקצנתי פה, מצד שני גם את הקצנת...)

סתם שאלה - אותה אימא הייתה מוכנה שהיא תהיה זאת שתלך לעבוד כל היום לפרנס, והבעל ישב בבית עם התינוקת ויהיה רק איתה ואחרי שהיא תחזור לבית שניהם יעשו את כל מטלות הבית ביחד כי "Vבעל הוא רק שומר על התינוקת ומתפקד בתור אב"? נראה לי שלא...

וכמו שאלעד כבר אמר למעלה - זה גם קשור הרבה לרצונות. היא בחרה בשביל עצמה וזה לא ממש הייתה בחירה משותפת של שניהם. אם הבעל יבחר פתאום שהוא רוצה גם להישאר עם הילדה בבית, מה הם יעשו אז? האישה תצא לעבוד כי הבעל החליט להישאר? 

היא כן עושה,

אבל מבחינתו זה לא מספיק.

לא הבנתי למה בית נעים לשהות, זה לא מספיק.

ואם לא- יש מנקות..

הוא אמר: 

הבעיה שלי היא שיש טענה מצידה שהיא לא מספיקה לטפל בבית 

ככה שמזה נשמע שוא אומר "הבית לא מצוחצח פיקס" הוא מתכוון בזה למה שכתב לפני, שהאישה פשוט לא מסדרת את הבית/עושה את מטלות הבית, כי היא רק עם הילדה...

אם הבית היה נעים לשהות בו, ובגדול מלאכות הבית היו נעשות - אני מאמין שהוא היה לא מתלונן/פחות מתלונן ממה שעשה עכשיו...

את לא התייחסת למה שהוא כתב אלא למה שנראה לך...

ככה שמה יש לי "להתפלא"? הסיטואציה שהוא תיאר דומה בהרבה למה שאני אמרתי מאשר למה שאת אמרת, במחילה... 

וכמו שכתבתי בתגובה אחרת לא צריך להקצין לאף כיון:

היא בודאי יכולה להתעסק בענייני הבית

אבל פיקס, ומצוחצח- זה ממש לא בטוח שיהיה.

"בגדול הסדר והנקיון חשובים לה מאוד"

"האם זה הגיוני שאישה תשב בבית עם הילדה ועדיין הבית לא יהיה מצוחצח פיקס"

ונקי בסך הכל אלא 'מצוחצח'! וזה הבדל מהותי!

לי ברור שאתה צריך לקחת חלק.

זו הילדה שלך, וזה הבית שלך, והזוגיות שלך.

כל אלה הם לא בבלעדיותה של האישה.

אם האישה לא עושה מספיק מבחינתך אתה מוזמן לשוחח איתה על זה.

אבל לטעון שאתה עובד יותר, זה לא נכון

וההוכחה הכי גדולה היא שאתה קורא לזה "לשבת בבית". כמה מהזמן במשך היום היא יושבת????

אני הייתי ארבע פעמים עם ילדות בגיל הזה בבית. אמא זו התעסקות גדולה. אתה לא יודע בכלל מה אשתך עושה.

יכול להיות להיא יכולה להספיק יותר, אולי היא צריכה קצת דחיפה ועידוד ותמיכה שלך. אולי היא גם מאוד עייפה כי היא קמה להניק בלילות.

תראה, חז"ל אומרים שאישה צריכה שנתיים כדי להתאושש מהלידה.

אשתך לא בכוחות הרגילים שלה, במיוחד אם היא מניקה.

נראה לך שהכל בסדר, שיש לה כוח והכל כרגיל. אבל ממש לא.

דבר איתה, אבל לא ממקום של דרישה אלא ממקום שמנסה להבין אותה ולעזור לה.

זה אומר דרשני...

אני כמעט בטוחה שהיא לא מרגישה מספיק הערכה 

או משהוא אחר מפריע לה  גלוי או ניסתר

אתם צריכים לדבר על הדברים ולהגיע לעמק שווה שאתה לקוח משהוא במטלות והיא 

כמובן בהתאם לזמן וכו'.. אך ממקום של הבנה של השני 

ואל ממקום של שפיטת הזמן האופי וההתנהלות שלו 

מדברים עד שמוצאים!

אבל אם זה בכוונה זה כמעט זועק שמשהוא אחר מפריע לה!

אם אתה חושב שלטפל בילדה ובבית זה לא משרה מלאה... אז תנסה לבד.

יום אחד תשמור על הילדה שלך מהבוקר עד הערב

ותגיד לנו מה היו התוצאות בבקשה.

גברים....

בטח הגיוני שתצטרך לתרום לבית ביום שישי.

הטיפול בילדה דורש המון. סתם כמה שאלות למחשבה: מי קם בלילה עם הילדה?  מי מחליף לה? ניסית פעם להישאר עם הילדה ולו למשך ערב אחד (ולשלח את אשתך "להתאוורר")?

מלבד הטיפול אני מניח שמלאכות רבות האישה עושה ולא מחכה לך ליום שישי- בישולים, כלים, כביסות, ניקיון שוטף ועוד. 

אני מסכים שבוודאי שאי אפשר שכל מלאכות הבית "יחכו" כשתגיע ביום שישי, אני גם מסכים שבמציאות שתיארת עיקר מלאכות הבית מן הסתם יעשו ע"י האישה. אך מעורבות ו"עזרה" (כהגדרתך) ממך ביום שישי די מתבקשת.

צריך לבדוק עד כמה היא "מנצלת" ומחכה ליום שישי, או עוברת קשיים של כל אימא טרייה- שינוי שעות השינה, הטרדות החדשות, השינוי במראה החיצוני, המחויבות החדשה ועוד.

ניחוש שלי- האמת היכן שהוא באמצע- ואתם צריכים לשוחח על כך בזמן בו אתם באווירה חיובית.

אני מכיר תינוקות בגיל הזה, היו לי אח ואחות בגיל הזה.. (יותר, אבל אח ואחות כשהייתי בגיל מספיק בשביל להבין). גיל 7 חודשים זה גיל שאומנם כבר זוחלים בו פחות או יותר, אבל עדיין כמות היכולת "לבלגן" בו היא מאוד קטנה. אתה לא מדבר על ילד בן שנה וחצי +, תזכור...

מאוד מלכלך...

בן כמה היית אז?

והאם אתה יכול לשאול את אמא שלך לפני שאתה מדבר כאן?ומייעץ לו מה נורמלי.

גם אני זוכרת את אחים שלי המתוקים אבל לא את המחלות שלהם את הקושי האמא זוכרת

עכשיו אני בבית  מרצוני עם ילדה בת 9 חודש וזה עבודת פרך!

והם לא מבינים שזה לא ביביסיטר ...

ושמים את הילד בלול, ופשוט מנסים להסתדר עד שיעבור הזמן!

(לא כולם כאלה ויש כל מיני מינונים אבל ייצא לי לפגוש זאת)

אלא שאמא זה הסדר הקבוע של התינוק  והיא גם צריכה 

לדבר איתו

לספר לו 

לפתח אותו

לחבק אותו

להרגיש אותו

להקשיב למילמוליו...

לצחוק איתו

לשיר איתו 

להאכיל וללמד אותו הרגלים נכונים...

וכו'.. וכו'...

צריך את הלב...

ואפילו גבר שהיה רק עם ההתעסקות הטכנית ליום אחד יבין את הקושי....

אבל תינוקת זה הרב יותר מלחתל להאכיל ולשים לישון... ונשיקה...

תינוק צריך הרבה יחס!

ולפותח השרשור אתה צריך לשמוח שברוך ה' לילדה שלך יש אמא שיכולה להשאר איתה כל היום ולהעניק לה את כל מה שהיא צריכה.  

והטענה שלך שהבית אינו "מצוחצח פיקס" היא מרגיזה ומקוממת

אבל בעבר היה מודל מסויים, שבו הגבר הוא זה שדואג לפרנסה, והאישה היא זאת שמטפלת בבית ובילדים.

כיום עם התפתחות העולם ועליית רמת החיים והצורך גם ביותר כסף כדי "לשרוד" לכאורה, המודל השתנה מהותית וגם הגבר וגם האישה יוצאים בדרך כלל לעבוד, ואחרי זה הגיוני שכאשר הם בבית כולם נותנים יד לעבודות הבית.

אבל אם האישה מיוזמתה בחרה לחזור לסוג של המודל הישן - היא לא יכולה להתלונן שבעלה אם ככה מצפה שזה באמת יהיה כמו המודל הישן. אם הוא המפרנס, אז הגיוני שהיא תהיה שאר הדברים. וזה לא קשור ל "פועלת ניקיון" או "עוזרת בית" (בכלל - זה שטותי - מה זה עוזרת בית? היא לא עוזרת - היא בעלת הבית שמנקה...) - בדיוק כמו שזה שהגבר הוא העובד לא הופך אותו ל"כספומט" או ל"כרטיס אשראי מהלך".  

אני אמורה לחזור לעבוד, אבל בינתיים אני בבית עם התינוק שלנו.

אתה ובעלי מוזמנים לבוא להחליף אותנו למשך יומיים. ר ק יומיים, זה מספיק, ויספיק גם לכם.

כי שאני הולכת לחדר כושר ובמהלך ה3 שעות היחידות ביום שבעלי איתו לבד אני מוצאת אותו לא עושה כלום ואיתו על הידיים.

קודם תהיה במקומה ואחר כך תבוא בדרישות. זאת אשתך והאמא של הילדים שלך.

הוא לא במקומה. הוא איננו אישה ואין לו הכישורים להיות אישה.

כל נסיון לומר "בוא תהיה במקומה" שנכתב בשרשור הזה כמה פעמים פשוט לא מתחיל.

בדיוק כשם שלא תצטרכי להתעמת עם הקושי של גבר שקופץ מהמיטה בשש וחצי לתפילה, מפזר ילדים למסגרות ורץ לעבודה, וחוזר סחוט מעייפות אחרי 9-10 שעות לביתו - כך לאישה באופן טבעי קל יותר עם ילדיה (אשתי קופצת בחדווה כשהפשוש עושה בטיטול או מתעורר באמצע בלילה לינוק. למה אני לא? ככה. עניין של כרומוזומים ומגדר כנראה)

תזכורת:

היא החליטה שהיא לא חוזרת לעבודה,

לא הוא החליט בשבילה.

אני מניח שסיכום מוקדם ביניהם בנושאי נקיון וכד' היה יכול לחסוך את אי הנעימות כעת, כשהוא מרגיש מנוצל והיא סחוטה מעייפות ואין לה ראש למטלות הבית כפי שהוא היה רוצה.

כשאשתי החליטה להשאר בבית כיבדתי את דעתה ותמכתי בהחלטתה, ורק ביקשתי שעל הדרך תשמור על עוד כמה ילדים ואז זה גם משתלם כלכלית ולא מטיל את כל העול הכלכלי עלי. כמובן שהגעתי כל יום וסידרתי ועזרתי אבל זה לא הדיון.

סליחה שהארכתי בדבריי,

המונח "חצוף" בו השתמשת הקפיץ אותי

לדעתי זה מועיל מעוד כיוון: לילד שיש בבית יש חברים.

כל הכבוד לנשים האלו שמוכנות לשמור על עוד ילדים. אני מצדיעה להן

זה יותר קשה אפילו לדעתי מלצאת מהבית ולשמור במעון

תלוי באישה ובדינמיקה בין הילדים.

זאת לא הייתה החלטה שלי להשאר. אני מבחינתי לקפוץ מהמיטה בחמש וחצי בבוקר (וגם ללכת להתפלל, כן כן) לעבוד ולחזור למטלות הבית הרבות. אוהבת מאוד, בדיוק כמוכם.

ומתפקידנו כנשים ללדת עד ל"כישורינו כנשים"...נו באמת, כבר עברנו את השלב הזה. בעלי עושה כביסות ויודע לבשל אוכל בדיוק כמוני.

אגב גם שהייתי בחודש שמיני שהוא היה במילואים ובחודש תשיעי, עבדתי במשרה מלאה והייתי חוזרת ומנקה ומכינה כל היום אוכל. (אגב בעלי עובד עד 10 בלילה).
ב"ה בעלי מבין ועוזר, אם הוא לא היה מבין הייתי נפגעת מאוד.

לדוגמא היה לנו שבוע עמוס באורחים, והבית הפוך(יחסית לאידיאל שלי) ושהוא יחזור מהעבודה היום אני מתכננת לבשל ולנקות, אבל זה אפשרי רק בעזרתו. או שהוא ינקה ויבשל, או שהוא ישמור על הילד.

לענייננו, שים לב שהוא כתב שהיא כן עושה את הדברים האלה במהלך היום  אך היא לא תמיד מסיימת הכל ובגלל זה נשאר מה לעשות בשישי.
נורמטיבי ומקובל לגמרי - מה שקורה לרוב הנשים אם תשאל אותי, ואפילו אותי זה מטריף להתחיל דברים ולא לסיים, אבל מה לעשות, אני לא יודעת אם הוא ישן חצי שעה או שעה, ישחק לבד רבע שעה או שעה.
ולפעמים לא בא לי לישון באחת בלילה ובא לי לנצל את הזמן שבו הוא ישן ולישון גם כן או סתם לרבוץ.
וחוץ מזה שהניסוח שלו צרם לי, מאוד. "מצוחצח פיקס".
עצוב שהוא לא מעריך, בדיוק כמו שהוא יוצא לעבוד והוא מצפה להערכה, עצם זה שהיא הספיקה רבע מהמטלות - אשרייה!!

הדיון הוא על החיים שלהם.

ואשתו, בניגוד אלייך, בחרה להשאר עם הילדה מרצונה.

בעלה קיבל את החלטתה בניגוד לרצונו וכעת מתוסכל מהתוצאות.

זהו.

זה הסיפור.

וכל השאר תפאורה שאנחנו הוספנו

כפיים לך ולבעלך

זה לא הופך את פותח השרשור ליותר צודק או פחות צודק

אני במצבה, ואני יכולה לספר איך זה להיות במקום הזה.

ושבעלה מאוכזב מזה שהבית לא מתוקתק ומבריק - מאכזב גם אותי שאלה ציפיות של בעל מאישתו.
צריך להעריך את היותה אמא מסורה ואוהבת, ושבזמנה הפנוי מטפלת ומחנכת, וגם כן בין לבין עושה מה שביכולתה.
 

זה הכל.

לבדוק אם אשתו עצלנית/לא בסדר מול אחרים לא מוסרי בעיני.
שיפתח את זה איתה.

ראי את שתי תגובותיי הראשונות להודעות שלו.

ולא מטאטאה ומכבסת?

זה לא מה שהוא אמר. מה שהוא אמר זה שהיא לא "מצחצחת פיקס"

על הדרך??????

זאת עבודה לכל דבר, זה כמו שהיא עובדת בחוץ

והוא באמת חצוף

כשהפשוש שלה עושה בטיטול.

היא מקסימום עושה את זה בלי תלונה.

כמה נוח להאמין שלמגדר השני נורא כיף להחליף טיטולים (על הדרך גם לשכנים, למה לא.)

זו היתה טעות מצידי לציין מה מתרחש אצלינו בבית,

כנראה.

אתן אכולות קנאה!

אבקש לתת דגש לעיקרי טענותיי, שנפרסו לאורך השרשור -

1. שנושאים כאלה יש ללבן בין בני הזוג ולא בפני פורום רחב באינטרנט.

2. שהואיל והיא זו שהחליטה על דעת עצמה להשאר בבית ובכל רגע היא יכולה לחזור לעבודה, מוטל עליה להתאמץ מעט יותר מהרגיל.

3. שאם בעלה רואה שהיא לא עומדת בציפיות שלו, שישלים אותם בעצמו.

מבינה כמה זה לא מובן מאליו שיש בעל עדין ומתחשב שלא בא עם ציפיות להספקים ויכולות.

וחשבתי שברור שכתבתי בציניות שהיא אשת חיל.. היא אכן אשת חיל אבל ההסתכלות שלך מזעזעת. אולי בזכות מה שכתבנו תודה לה שהיא קמה בלילה ועובדת קשה ותעריך יותר את המאמץ שלה במקום להמעיט בו.

בס"ד

גם אני קמתי בשמחה כל פעם שהקטנטן שלי היה צריך אותי,

ביום או בלילה... 

וזה שזה בשמחה

לא אומר שלא הייתי עייפה בבוקר...

הייתה תקופה שעבדתי במשפחתון, וגם שם החלפתי טיטולים בשמחה ובאהבה.

יש כאלו שיש להן תענוג לטפל בתינוקות- כולל כל מה שזה אומר.

כמובן שזה לא הופך את זה לקל או ל לא מעייף, אבל כן בשמחה

היא כנראה מרגישה שהיא עובדת קשה, ואתה מתוסכל שאתה עובד כל השבוע ושחררת אותה מלעבוד בחוץ והבית עדיין נראה כמו שהוא נראה.

איזה מקצוע יש לה? היא יכולה למצוא עבודה חלקית כלשהי? (וכמובן מסגרת חלקית)

זה יועיל להתאווררות שלה בעיקר, וגם יכול להכניס כמה שקלים שישמשו בתורם אפילו לעוזרת.

יכול להיות גם שהיא לא יודעת לנהל זמן או שהילדה מנצלת את זה (גם קורה).

מבחינתה הזמן עם הילדה זה עבודה קשה כשבעצם אולי אפשר היה לשים אותה במנשא על הגב ולעשות משהו בבית (ולפני שנשים קמות עליי: עשיתי את זה, הרבה פעמים, כמתכנת).

אתה אוהב לצאת להליכות? קח את הילדה איתך ותבקש ממנה לחסל מטלות בית בינתיים. לך תהיה חוויה (גם ככה הילדה שקטה כשמטיילים איתה) ולה יהיה כמה דקות שקט מהדבר הזה שמנהל לה את החיים.  אני הייתי לוקח את בן החודשים הספורים שלי לטיולים תוך כדי שיחות טלפון-עבודה מעיקות.

בס"ד

למשל בעל התניא כותב שהיום (זאת אומרת כבר בדורו לפני 200 שנים)

 אסור להתענות תעניות למירוק חטאים כי הדור חלש וזה גורם לחלישות בלימוד התורה וכ'

די לרכוב על התירוץ הזו שלא מחזיק מים

גברים עובדים כמו פעם 9-11 שעות בממוצע,

גם הנשים יכולות גם לטפל בילד שלהן וגם לדאוג לבית. לא ביקשנו לכבס בנהר או לחלוב את הפרה.

האישה שלו בחרה לחיות בדור הקודם ולגדל את הילדה בבית במקום לעבוד?

אין בעיה.

זו עסקת חבילה שכוללת גם נקיונות וכד'.

הבית לא צריך להבריק, ברור שפותח השרשור טועה,

אבל מכאן ועד לנפח את הילדה הקטנה כאילו היא שואבת 90% מהזמן זו כבר הגזמה פראית.

וכן, לכל גבר יצא להיות עם הילדים בבית כמה ימים מחייו ולפחות אלה שאני מכיר הסתדרו היטב

המצב שלך ממש גרוע.. לא מתפלאת על העיזים.

האישה עברה לידה. לא התאוששה נפשית ופיזית ולזה מתווסף גם טיפול בילד

הגבר כשהוא מטפל בילד , הגוף שלו לא עבר טראומה נפשית וגופנית. ממילא ברור שיותר קל לו זה רק פיזי

גבר צריך וחייב להעריך את אשתו על זה שמנקה את הבית ומטפלת בילדים וכו.

כשם שהאישה צריכה להעריך את בעלה על תרומתו למשפחה והמאמצים להביא פרנסה.

היו חזקות הרבה יותר...

שנתים הניקו בלי שום בלגנים כמו היום והמבין יבין...

איפה אתה חי...

זה באמת מעצבן שאשתו החליטה לבד.וענית לו טוב בהתחלה.

אבלהיא לא מכונת עבודה ומי אמר שהיא צריכה לפקסס את הבית?

עזרה זה צורך שלה ממנו ומתי שהוא נמצא הוא צריך לעזור  ולאורר אותה 

נשמע שהוא דורש ממנה שהיא תעשה הכל וכועס עליה שלא מפרנסת

ומרגיש שהיא לא שווה אם לא מכניסה כסף

ומשווה אותה לאמאהות שיראה אותה כמו שהיא

וזה כן מענין הסיפורים שלהן בשביל אינדקציה ואם כבר הוא משווה לאימהות שישווה לנשים כאן שחיות בדור הזה

שבו הכוחות ירדו מאוד...

ואיןאת הנשיםשל פעם 

אני בבית עם תינוקת ובזמני הפנוי מתאווררת..ולא מפקססת בית 

מה אני משרתת?ז

הדורות השתנו..

ותתחילו להתרגל לעובדה הזו..!!!!!!!!!!!!!

נשים היום הן לא כמו "האמהות שלנו.." וגברים הם לא כמו "האבות שלנו.."

חוצ מזה ,

אולי היא קצת מפונקת אישתך.. קח בחשבון שעדיין לא התאפסה לגמרי . 7 חודשים אחרי לידה סה"כ.. וגם חוסר ביציאה ושגרת יום גורם לעייפות יתר... תגרום לה לצאת מהבית דחוףףף!!!

(תחשוב על הילדה שלא צריכה את אמא שלה כל היום על הראש ..)

יתאמץ

ולעניין עצמו. אשתו רוצה לחיות את היום .. זה הוא שרוצה לחיות כמו פעם.

לטיפול בילד/ה..

ואשתו בינתיים רק 7 חודשים בבית.

אנחנו לא לוקחים דוגמא ... ממפלצות..

בפלנטה שלנו אין בנות ובנים. רק מפלצות ועוגיות

בפלנטה שלך.

ניצל"שתי יותר מדי

ומבינה שאתה נהנה כאן..

שיהיה .לך תבין עונשים של מפלצות..

מתחיל לשעמם אותי

דבר ראשון וחשוב - כל ההסתכלות כאן צריכה להיות שונה. זוג ומשפחה זה לא "דירת שותפים".

אין מקום ל"תחרות" מי עושה יותר, מי התאמץ ועבד יותר, ותור מי לבצע מטלה מסוימת.

צאו מזה! זה פשוט לא מקום טוב לזוג להיות בו!

בקשר לשאלה אם זה הגיוני שכך היא נוהגת:

אז הציגו לך את הצד שטיפול בתינוקת זה משרה מלאה, וזה נכון. אבל אם תעשה סקר תגלה שיש נשים "ג'בריות" שיכולות לעבוד בשלוש משרות מלאות והבית מתוקתק. הן גם מסתפקות במספר מועט של שעות שינה ולא מרגישות עייפות. הן גם לא צריכות זמן מנוחה ותעסוקה בשביל עצמן.

אבל אתה תגלה גם נשים חלשות יותר שזקוקות יותר למנוחה וטיפול בתינוק שואב מהן יותר כוחות. הן זקוקות למנוחה ולתעסוקה לעצמן ולא מסוגלות להסתובב כל הזמן רק סביב מטלות הבית.

(ואגב, זה גם תלוי תינוק - יש תינוקות נוחים יותר ויש פחות.)

כך שזה לא ממש מצביע על "מי היא אשתך". דבר איתה, תגיע להבנה, תסביר לה את המקום שלך והצורך שלך במנוחה. נסה גם להבין את המקום שלה, וזה שהיא בבית זה בעצם "מקום העבודה שלה" ולא רק "בית ומיטה".

אנחנו לא יכולים לדעת אם היא עצלנית או חלשה. נסה "לחוש" אותה ולפי זה למצוא פתרונות.

אולי היא עדיין צריכה להתאושש מהלידה וכדאי לעזור לה בזה? (וכן, לוקח לאישה כחצי שנה לחזור לעצמה.)

אולי היא צריכה מוטיבציה בצורה אחרת?

אולי פשוט לה לא מפריע שהבית נראה כך ולך כן, ואז צריך למצוא את דרך האמצע?

תהיו שותפים במטלות ביחד! תפנקו אחד את השני ועל תתחרו או תנסו להתחמק ממשימות.

(ואגב - אני חושבת שזה נפלא שהאם נמצאת עם התינוק/ת בשנתו הראשונה לפחות. כדאי להוציא מזה את המירב.)

בהצלחה!

אתה תטאטא 
ציפי שביט 
מילים: יורם טהרלב
לחן: קובי אושרת



בבית שלנו הכל מסודר 
ישנה תורנות וכולם משתתפים 
כולם מבשלים וכולם מטגנים 
וכולם בוחשים ואופים. 

אחד מביא סוכר 
אחד מרתיח תה 
אבל תמיד רבים 
מי ייקח ת'מטאטא. 

אתה תטאטא 
אתה תטאטא 
אני טאטאתי 
אתה תטאטא 
תיקח ת'מטאטא ותתחיל לטאטא 
אני עשיתי תה 
אז אתה תטאטא. 

בבית שלנו כשיש מסיבה 
גם אבא ואמא תמיד משתתפים 
עושים את הכל בהרבה אהבה 
רוחצים מסדרים ושוטפים. 

אחד שוטף כלים 
אחד מוריד אשפה 
אבל תמיד רבים 
מי יטאטא את הרצפה. 

אתה תטאטא... 

בגן של ציפורה הכל נהדר 
גוזרים מדביקים מנורות שרשרות 
עושים חזרה למסיבת חנוכה 
הגננות עליזות ושרות. 

אבל כשגומרים 
וצריך לנקות 
אז כל הילדים 
כמעט כמעט הולכים מכות. 

אתה תטאטא... 

דקה 21:20

אבל אני אישית עם שישה ילדים מתפקדת הרבה יותר ממה שהיה עם ילד אחד.

הוא לא ישן הרבה, היה לו משעמם לבד ובעצם היה צריך כל הזמן להיות אתו. חוץ מזה כשלא ישנים לילה הרבה זמן אז קמים בלי כוחות. הנקה גם מאוד מתישה פיזית. וחוץ מזה עוד מעט ילדה תגדל ויהיו עוד ילדים והם יתחילו לבלגן את הבית. לדעתי אי-אפשר להשתגע או לעשות לילד טראומות בגלל סדר. יש הבדל גדול בין ילד לילד באותו גיל וגם בבלגן שהוא יוצר. אם הבית לא מותאם מבחינה בטיחותית אז אימא תצטרך לשמור על הילד בלי הפסקה ובכלל לא תספיק לעשות כלום. יש גם שלב שלפעמים מתחיל בשמונה חודשים שילד מתחיל להיעמד ולטפס ואז חייבים להיות לצידו כי הוא יכול ליפול בצורה לא מוצלחת.

כפי שאני רואה מסביב אז הרבה בעלים באמת עוזרים או מתפשרים על בית פחות נקי ופחות מסודר.

מפריע לי. כמו לדוגמא:"אפשרתי לה זאת",במקום "סיכמנו שזה אפשרי" או "הבית לא יהיה מצוחצח פיקס".

זה נשמע קצת כאילו אתה יותר בוס ופחות בעל. בעל אמור לבוא ממקום חברי -היא לא עובדת אצלך.

לטפל בילד קטן היא משרה בפני עצמה- יש כאלו שמטפלות בילדים לפרנסתן. 

זה נשמע כאילו אתה מתחשבן איתה על זה שהיא לא עובדת או מנסה לראות היכן אתה תרוויח מזה במחשבה שאם לא אז אולי לא שווה לך ולכן קצת "מחפש אותה". רד מזה-לטובת שלום הבית שלך.

מותר לך לסדר קצת את הבית בימי שישי בבוקר. אני מבינה שהיא גם מגדלת את הבת שלכם וגם כן עושה את רוב עבודות הבית -מבשלת,מנקה.מותר לך לעזור לה לארגן קצת בסופי שבוע.גם אם היא לא עובדת בחוץ

ומהודעתך כאב לי על בעלך.

ונחשי מה?

כאב לי עליו בדיוק מהסיבות שאת הבאת בעצמך.

אמנם זוגיות זה לא חישובים מתמטיים כמו שכתבת,

אבל זוגיות זה הדדיות, ואם יש תחושה לאחד הצדדים שאין הדדיות - זה סימן שיש בעיה!

נכון, צריך מספר חודשים להתאוששות אחרי הלידה, שאז הגבר בהחלט צריך לתת יותר.

אבל אם ההישארות עם הילד מנטרלת את התפקוד של האשה לאורך זמן,

כנראה שהיא פשוט לא מתאימה לתפקיד הזה. (*)

אני שמח שיש לאשתי (וגם לי) מרגוע עם הילדים,

אבל זה לא דבר שצריך להיות כל הזמן.

מרגוע אמור להגיע מתוך עמל.

וברגע שזה לא מגיע מתוך עמל - זה לא מרגוע, זה בטלה!

(וכמו ששלמה המלך כתב: "אדם לעמל יולד" ו"ערבה שנת העמל")

ברור לי שפותח השרשור לא חשב שאשתו נשארת בבית כדי למרק אותו,

אבל כמו שכתבתי, זוגיות זה הדדיות.

אז אם היא החליטה להוריד את האיזון של הזוגיות בכיוון אחד,

אז כדי שהזוגיות תשאר תקינה, היא תצטרך להעלות אותו בכיוון אחר.

הוא (פותח השרשור) מרגיש שאין איזון בהדדיות - אז יש כאן בעיה!

וזה לא יעזור כמה תנסו לשכנע אותו שזה קשה להישאר עם הילד.

בסופו של דבר יש כאן בעיה, והם כזוג יצטרכו לשבת ולחשוב איך לפתור אותה!

(*)הערה:

    רוב הנשים שמחליטות להיות עקרות-בית,

    הן יודעות גם לטפל בילדים וגם לעשות את הטיפול השוטף בבית.

    כך שמי שלא מסוגלת לעשות עוד דברים חוץ מלטפל בילד,

    צריכה לחשוב טוב טוב אם מתאים לה להיות עקרת בית.

מה שאדם אחד קורא לו "תיפקוד" אדם אחר יקרא לו "עצלנות". הרף כל כך משתנה מאדם לאדם.

יש פה עניין אחר.  תיאום ציפיות וצרכים שונים של אנשים שונים.

וכדאי לדעתי לצאת מ"מה העולם מגדיר כתיפקוד".

זה באמת לא רלוונטי מה אחרים עושים. השאלה היא איך מוצאים את עמק השווה בין שני בני הזוג בלבד.

כמו כן - אשמח שתיראו את תגובתי עוד כמה תגובות למטה. 

הרי עבודות הבית לא נעשות עי גמדים כשהאישה בעבודה.

הן פשוט מחכות לה לערב. עם הילד בבית, כמובן.

שלהיות בבית עם הילדה ועבודות הבית זה הרבה יותר קשה מלצאת לעבוד,

ובסה"כ נשמע שזה לא שהיא לא עושה כלום, רק לא מצחצחת פיקס

שזה דבר שמאוד קשה לעשות בין אם עובדים ובין אם לא, מה גם שאתה אומר שלך

זה פחות חשוב, זה מפריע לך רק על הפרנציפ

בקיצור- עזוב אותה בשקט ותתחיל להעריך אותה על מה שהיא כן עושה כי זה הרבה מאוד

אבל לא הייתי שמחה להיות אישתך...!

אתה לא מנסה להבין אותה?? לדון אותה לכף זכות????!

מה נסגר איתך? איפה הכרת הטוב על זה שהיא מגדלת את הילדה שלך ושהיא סחבה אותה תשע חודש...??

ואמליץ לך המלצה מעומק הלב---

אל תחשבו אחד על השני שסגנון כזה, הוא לא עושה מספיק הוא לא ככה... חשבו טוב, ראו איך כל אחד מתאמץ שיהיה טוב בקן שאתם בונים ובכך תרבה אצליכם השלום והאהבה...

האמת שהגעיל אותי מה שהלך בשאלת פתיחה הזו..... הלך הרוח הזה לא עושה נעים

בס"ד

היי,

1. יש לך הבנה שגוייה של מהות הזוגיות.

2. בכנות האם היית מתחלף? לעבוד 9 שעות ויותר במשהו שאתה אוהב או לפחות לא שונא ? האם זה  זהה לעבודות בית?

3. מה המטרה שלך? להראות לה שהיא לא שווה, עצלנית ואתה חרוץ, - מה שתרוויח מזה זה אישה ממורמרת, עצובה ויכול להיות שגם עכשיו זה קורה לך..

4. הרעיון בזוגיות הוא הדדיות ותמיכה שלמישהו קשה עוזרים או מוצאים פתרון לעזרה...

5. מכיר את הבדיחה על בעל שאמר בדיוק כמוך וכל יום קיטר שיש קצת כלים והמיטה לא מסודרת.  יום אחד אמר לאשתו מה את כבר עושה בבית. למחרת הוא בא הבייתה, התינוק עם קקי, הילד הגדול צובע את הקירות  הכיור מלא כולם רעבים. שואל את אשתו מה קרה ? ענתה לו היום לא עשיתי את הכלום שאני עושה כל יום...

בכנות אני חושב שזה שכתבת את השאלה היה דבר אמיץ והציל את הנישואין שלך...

בהצלחה

בס"ד

אני באמת בשוק!

לא סתם לא עובדת בחוץ? גם שם היא לא יודעת לתפקד?

את מכירה אותה? את יודעת מה בכלל העבודה שלה?

מה הקשר בכלל בין כישורי עקרת בית לבין עבודה בחוץ????

אין שום חכמה בלקפוץ למסקנות לא קשורות בעליל!

בטח ובטח לא בהורדת ערך האישה בעיני בעלה.

לעניות דעתי -

כדאי להגדיר בינכם, ולפני כן כל אחד בתוך עצמו, מהם הצרכים של כל אחד מכם.

יכול להיות שיתברר, נניח, שלאישתך יש צורך להתנהל בבית בניחותא כדי להרגיש שפויה ובריאה ואמא רגועה ולכן היא לא כ"כ מנקה במהלך השבוע. יחד עם זאת יש לה צורך שבכל זאת זה יהיה מסודר.

ונניח שלך יש צורך... אמממ אני לא בטוחה אבל אני אמציא שגם לך יש צורך שהבית יהיה מסודר לעיתים קרובות במהלך השבוע.

אז בעיניי השאלה האמיתית היא איך ב-י-ח-ד מתמודדים עם הצרכים שעולים לשני הצדדים. הרי אישתך אינה משרתת במהותה. היא פרטנרית שלך. השאלה הכי עמוקה בעיניי היא איך באים אחד לקראת השני?

במקרה שלכם הייתי אומרת - איך דואגים לכך שגם אישתך תמשיך להיות קשובה ליכולות ולכוחות שלה בתוך המצב העדיין חדש יחסית (והרגיש יחסית) של תינוק בבית, ובו בזמן גם מפענחים איך יהיה בית נקי? 

יכולים לעלות כל מיני פתרונות לנושא. אישתך יכולה לומר לך מה נראה לה שהיא מסוגלת לעשות לטובת העניין. אתה יכול לומר מה אתה יכול מצידך לעשות לטובת העניין.

ישנן כמה אופציות שיכולות לעלות מתוך שיחה כזו:

א) יכול להיות שתחליטו לוותר על רמת הנקיון שהייתה ממקום של מודעות של שיחרור.

ב) אולי תחליטו להשקיע קצת כסף ולהשתמש בשירותיה של מנקה.

ג) שמעתי פעם מאיזה רב שאמר שאם לאחד מבני הזוג מאוד עקרוני שיהיה משהו בבית - שיעשה את זה הוא בעצמו.

בהצלחה. אני מאחלת לכם שההתמודדות הזו תמנף את הקשר בינכם בעז"ה!

ימים עם הילדה ורק אז תשפוט מי עצלן ומי לא.. ונראה אם הבית יהיה פיקס

וביכולות של בנ"א??

וואי דוחה אותי חוסר רגש

מפחיד שיש גישות כאלה שכך רואות בני אדם

נשמע שלא כ"כ

יצא שעקרת בית עושה עבודה ששווה ל 6 משרות מלאות.

אם היא הייתה מקבלת תשלום על עבודתה היא הייתה אמורה לקבל 134,121 דולר לשנה.

עבודה של עקרת בית לוקחת בממוצע 91.6 שעות עבודה בשבוע.

אלו נתוני מחקר אובייקטיביים.

(זה כמובן בהמשך להודעה הקודמת)

"עובדת בית מקצועית" (כלומר אחת עם משכורת) סביר להניח שהייתה מספיקה יותר בפחות זמן מאשר האישה המצויה שעושה את זה על הדרך של שאר הדברים שהיא עושה.

כמו בכל דבר בחיים, יש דרכים להתמקצע במטלות ולייעל אותן באמצעים שונים.

לא על אמא.

אמא גם מתייחסת לילדים שלה ומכינה איתם שיעורים 

ומקלחת אותם ומדברת איתם 

והכל זה חלק מהעבודה שלה כאמא.

(אם היא לא היתה בבית בזמן הזה למשל, אז מטפלת הייתה עושה את זה... אבל לא עובדת בית)

ותחומי העבודה של אמא הם די מתפרסים.

בס"ד

ללא הפסקה...

עוזרת בית לא מכינה בין לבין ש"ב עם הילד,

לא קובעת תורים לרופאי שיניים, לא מבשלת מנקה ודואגת לאינסוף דברים נוספים.

אבל בין אם זה יעיל ובין אם לא זו עבודה...

בס"ד

לא אמרתי שזה כמו שש עבודות,

אלא שיש הבדל מהותי הין עקרת בית שמטפלת בביתה לבין עוזרת.

אני כשהיתי מזמינה עוזרת היה לה תפקיד מוגדר.

למשל להוריד ולקפל כביסה לשים במקום ולגהץ. שם זה מסתיים.

כל שאר מה שקורה בבית לא מעניין אותה ולכן רואים הייטב שהיא הייתה,

כי היא הייתה ממוקדת בעבודתה בלבד.

לעומת עקרת בית שמתפזרת לפי הצרכים של הבית,

ולא הכל מתוכנן לפי שעות,

ולה חשוב שהבית יהיה סביר קודם כל,

ושיהיה מה לאכול ומה ללבוש,

ואם פתאום התינוק בוכה-
או לחלופין זקוק ליותר צומי היא תעזוב את מה שעסקה בו ותפנה אליו,

ואחרי שהוא עשה בטיטול יותר חשוב לה לזרוק זבל מאשר לנקות אבק-

גם אם זה מה שתוכנן...

בקיצור זה יותר דינמי ונתון לשינויים,

לעומת עוזרת שבאה עושה את שלה והולכת.

לגבי שיעורי הבית- כן הזכרתי את זה כאגב, כצורך שפתאום עולה-

שהריי לפעמים ילדים עושים ש"ב בעצמם...
ומסיח את דעת האישה מעבודת הניקיון שעסקה בה.

(ושכחתי שבבית של הורים נשואים יכול להיות שאבא עושה את זה)

זה שווה ערך. אבל אף אחד לא מקבל משכורת כזאת.

ומטפלת לא מקבלת כסף על אמהות (בשורוק) אלא על העבודה הטכנית או הלא טכנית שהיא עושה בלבד.

היא לא מנהלת של משק הבית, לא מנהלת כלכלית של הבית, לא עורכת קניות, לא עושה ספירות מלאי, לא מחדשת קולקציות, לא מכינה ארוחות בד"כ וגם לא בונה תפריטים למשך השבוע ושבת, לא מעצבת את הבית על כל חדריו ופינותיו, לא מתייחסת לבעל כשהוא חוזר ולילדים ומקשיבה באמת לכל הסיפורים שלהם לא קובעת תורים לכל מיני, לא דואגת ומחפשת פתרונות לבעיות שלה/בעל/ילדים/בית וכו' וכו' וכו'

ואם תשאל אמהות מנוסות הן יגידו לך שככל שיש יותר ילדים מספיקים יותר.

ככה זה .

וילדה אחת, למרות שהיא רק אחת- היא לוקחת הרבה כח וגם זמן וטיפול (ארוחות, החלפות, מקלחת וכו')

לא דומה  התארגנות והתעסקות עם ילד אחד לעשרה ילדים.

ולא דומה ניסיון ראשון לניסיון העשר

להיות כל היום בבית סביב התינוק ועבודות הבית. כך שלא בטוחה שזה שהיא רוצה להיות עם הילדה בבית זה חיסרון- דווקא נשמע לי כרצון להשקיע בילדה וזה ראוי להערכה.  ומניסיון זה יכול לגמור את כל הזמן- בדמיון נראה שקל לתקתק את הבית ובסוף האם מגלה שהיא כל הזמן סביב התינוק (שאין ספק שמרויח הרבה מכך, הרבה יותר ממטפלת או ממעון).

אני מניחה שלא הגבת אלי אלא לזאת שמעלי

אם תטה יותר אוזן למה שעובר עליה בבית

בגידול הילדה, בשינוי שהיא עברה בחיים וכו'

ייתכן שתחסוך לך הרבה עבודה...

כשהמטפלת אומרת. יש לי זמן לבית ולעצמי

אני רוצה שהמטפלת תהיה רק עם הילדים!!! שלא תעזוב את החדר לא לעצמה ולא לבית, כפי שקורה שבמעון

ואת רק מחזקת למה לא לשלוח למטפלת הביתה

אם זה מסתכם באותו החדר בגזירה זה משהוא אחר

אני דיברתי על מטלות שאת יוצאת לתלות כביסה, לבשל, לסדר חדר אחר- שזה מזעזע לדעתי וגזל מההורים

מבחינתי מטפלת זה בדיוק כמו לצאת לעבוד במשרד, את אמורה להיכנס לחדר לנעול אותו ולהתעלם מיזה שזה ביתך. בפועל אני לא יודעת אם זה קורה.

כשאני עם הילד לבד בבית אני כן עושה הרבה מטלות, אני סוחבת את הסלקל למטבח ושוטפת כלים, סוחבת לחדר אמבטיה ועושה כביסה. אז זה לא נכון להגיד שאם ילד שלך את לא עושה דברים

כך שכל מה שאמרו פה שלשמור על ילדים זה מאוד נחמד וכיף וקל- אם את אכן נסגרת איתם בחדר כאילו את לא בבית זה ממש לא קל-זה כמו לצאת מהבית

א. רואים כאן הבדלים מגדריים מובהקים, וגם רואים לא פעם שזה ממש פוגע בשלום-בית,

    נראה לי שבמקום שכל מגדר יתבצר בדעתו ויבקש שהשני הוא זה שיבוא לקראתו,

    לחשוב פשוט איך להתגמש וללכת היכנשהו באמצע זה לקראת זה.

ב. לי יצא לראות אצל לא מעט משפחות הבדל משמעותי בתפקוד של האשה בבית,

   בין נשים שהרצון הכללי שלהן הוא לצאת לעבוד (וההחלטה להישאר בבית נבעה משיקולים משפחתיים),

   לעומת נשים שהרצון הכללי שלהן זה להיות עקרות-בית (ולרוב הן התחילו בזה לפני שהיה ממש צורך).

   יש פער מאד משמעותי ביכולת ניצול הזמן והתפקוד שלהן בבית, לענ"ד זה נובע בעיקר ממוסר עבודה.

אם המצב הוא המצב הראשון שתיארת, אולי עדיף שהאישה תלך לעבוד ולשלם למטפלת גם אם כלכלית זה על גבול האפסי.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.