בהתחלה שבה הסטיטסטיקה של הפלות היא גבוהה מצד אחד ומצד שני אני סובלת וצריכה כל טיפת עידוד ועזרה העקרון המנחה מבחינתי הוא כזה-

מי שיכול לעזור לי וגם במקרה של הפלה חלילה לא אכפת לי שידע- יודע על ההריון גם בהתחלה. 

בהמשך אחרי בדיקות תקינות מספרת למי מהמשפחה שלא יודע עדיין ועלול להיפגע אם לא יהיה עדכון רישמי,

ובהמשך עם מי שמדברת/פוגשת במשך ההריון מספרת. 

זו המדיניות הרישמית שלי לאחר 3 הריונות  

לאמא שלי ממש בהתחלה. לשאר המשפחה סביב שבוע 12,

לחברות קרובות כשיוצא לי לדבר איתן (במיוחד לשהות איתם יום שלם) ובא לי לשתף ולהתרגש איתן

לכל העולם- די בהתחלה בין שבועות 13-16- לא אוהבת שמנחשים עלי ויתחילו לדבר מאחורי הגב...

בכללי אני לא חרדה לסודות ולפרטיות שלי ולמזלי אין בסביבתי אנשים שכל עיסוקם הוא לדחוף את האף לחיים של אחרים ככה שאני סבבה עם זה.

מיד לאחר אולטראסאונד ראשון - להורים משני הצדדים (הריון ראשון סיפרנו מיד אחרי הבדיקת דם)

הם איתי בטוב ובאושר, וגם אם חלילה תהיה הפלה - ברור לי שאשתף אותם, לכן לא רואה סיבה להסתיר מהם

יש לזה רק תועלת - שהם שותפים לקושי שלי בתחילת הריון

בנוסף, זכיתי, ואני סומכת על ההורים משני הצדדים שלא ישתפו בלי הסכמתנו אפאחד

יש גיסות קרובות מאאאאד (דווקא מהצד של בעלי) שלהן אני מספרת קצת אחרי ההורים, וגם הן - בקטע שזה עוזר לי שהן איתי בהתמודדות ויודעות לשמור סוד...

סוף שלישי - סבתות, יתר הגיסות וחברות קרובות שאני יודעת שייפגעו אם לא אספר (חשוב לציין, שאני שחיפית בד"כ ובסוף שלישי זה גם הזמן שמתחילים לראות עלי... אצלי בסוף רביעי יש בטן עגלגלה ובסוף חמישי נראית כמו בשביעי. ברור לי שלנתון הזה יש השפעה מכרעת על העובדה שאני משתפת מעגל יחסית גדול בשלב הזה...)

כל השאר - שינחשו  ויחפרו לחמותי, לאימי ולבעלי  עד שיראו עלי בבירור!!!

אני גרה בחו"ל והמשפחה בארץ, כך שהם לא רואים אותי ואין להם איך לחשוד/לנחש/לרכל.

בהריון הקודם נכוויתי- כשסיפרנו לגיסתי הייתי בשבוע 12 בערך, התגובה שלה הייתה- ידענו כבר מזמן! 

כל הכבוד, איזה גאונה את. נפגעתי כל כך שהחלטתי שבהריון הבא אני לא מספרת לה. זה נורא קטנוני ויכול להיות שאתבגר קצת עד אז...

למשפחה סיפרתי סביב חודש רביעי, לחברות- תלוי מי. אם הגענו לדבר על זה סיפרתי, גם בשבועות מוקדמים. איכשהו עם חברות יותר כיף לי לשתף- מהמשפחה אני מתפדחת משום מה.

בהריון הראשון סיפרתי להורים שלי מיד עם התוצאות החיוביות (הריון שחיכינו לו הרבה)...                       ולהורים שלי בעלי בתחילת חודש שני.

בהריון הזה שנפל סיפרתי להורים שלי שבוע אחרי התוצאות החיוביות ןלצערי אח"כ ספרנו על ההפלה

להורים של בעלי לא סיפרנו על ההריון (תכננו לספר להם בתחילת רביעי.. כי בהריון הראשון הם גילו לכל הילדים למרות שאמרנו בפרוש לא לספר!  אז למדנו את הלקח) אז בינתיים הם גם לא יודעים על ההפלה.

בהריון הראשון לאחים - אמרנו בשבוע 17.

לחברות קרובות גם.

ואשאר שיבינו לבד..

קודם לאמנו ואנחנו כבר שמנו לב לזה לבד..(חודש חמישי)

בגלל שהיא רזה לא קשה לזהות... אבל עדין זה מפדח לשאול... אחי ואחותי התלבטו בניהם ואז אחי אמר שאחותי רוצה לשאול.... וגיסי אמר שטיפשי לשאול בשלב כזה...

להורים שלי, מיד אחרי האולטרסאונד הראשון. אם הכל בסדר- איזה כיף לספר

אם הכל לא בסדר (וזה קרה כבר כמה פעמים) אני צריכה את התמיכה שלה ב100%.

לחמותי- לקראת חודש רביעי

לכל השאר אני פשוט לא מספרת. מי שרואה- רואה. מי שלא- לא.

אולי לא תסכימו איתי, אבל אחרי שבהריון הראשון עברתי הפלה בחודש רביעי, אחרי שכל העולם ידע מההריון,

ואצלי כל הריון הוא בסיכון גבוה ויכול להגמר כל רגע, אין לי כח לעבור שוב את הסרט הזה.

אז יש לי חברות שקצת נפגעו ממני, ויש לי גיסות שפתאום ראו אותי בחודש שביעי והיו בהלם.

אותי זה בעיקר משעשע. (מה? את בהריון? אני בהלם.... איך לא ידעתי?) ואני יודעת שזה מה שטוב לי- אז זה הכי חשוב

שיהיה בקלות, בשמחה ועם ידיים מלאות!

להורים של שנינו מספרים ממש בהתחלה, כי אנחנו יודעים שבמקרה רע חס וחלילה הם יהיו איתנו.

לאחים אחרי שקיפות עורפית ולכל השאר כשיראו

לא מבינה את מי שנעלב שלא מספרים לו, זה אפילו די מעצבן אותנו...

למי ששאל אם זה תאומים (והיו כמה) ענינו שכן.

ומי ששאל למין העובר אמרנו שבן.. (היו לנו שני בנים)

האנונימי מהודעה הזאת

שתהיה לידה קלה, תאומים זה כזה כיפי!!

מתי שטוב ומרגיש לי נח, אני מספרת.

מתוך הנחה שזה לא באמת משנה מתי מספרים, כי הבשורה משמחת ולכן היא תשמח בכל שלב. ומי שלא תשמח- זו בעיה שלה בלבד

לא מתכווננת בהתאם לנורמות חברתיות שמחייבות לספר כבר בהתחלה.. החיים מורכבים מזה, ולא תמיד זה מתאים ונח.

מה שאותי מצחיק בעניין הזה שיש אנשים שלא מתעניינים בשום דבר שעובר עלינו

אבל אם לא סיפרנו להם על ההריון בתזמון שנראה להם מתאים, אז הם נעלבים

וקרה לי כבר בעבר 

כבר לבד... ואת המין בכלל לא מגלים!

בס"ד

מבחינתי זה משתנה..

בבכור אך שנכנסתי לחודש שני כולם כבר ידעו-

כולם ז"א ההורים שלי ושלו, ואחותי הקטנה.

לשאר העולם לא סיפרתי, עד שראו בטן ושאלו ואז אישרתי.

ועוד דבר מעולם לא הכחשתי הריון,

כשחברה במכללה שאלה אותי בצחוק אם אני בהריון, (ועדיין הנקתי את הבכור)

לא הצלחתי לומר לא, למרות שזה היה די בהתחלה חוד ששני שלישי...

רק החלפתי צבעים והיא הבינה שכן... 

לספר אח"כ לכולם כשזה נגמר.

לפעמים עדיף להסתיר בהתחלה, ורק כשרואים שהכל בסדר, לספר.

ב"ה בהריון שישי. שבוע 11.

אחי וגיסתי מצפים  להריון למעלה משבע שנים. הרופאים לא אופטימיים - בלשון המעטה.

נשבר לי הלב.

לא מסוגלת לעמוד מולם פעם נוספת, ולספר על הריון נוסף.....

מתפללת ש-ה' ישים בפי את המילים הנכונות.

שלום אחי היקר, רציתי לספר לך שאשתי/אני בהריון. וזהו. בלי מבטי רחמים, בלי להתמסכן עליו, וכמובן בלי לומר את משפט המחץ "בקרוב אצלך"

ולהשתדל לא לחפור בסביבתם על ההריון 

אני פירגנתי בכיף אמיתי. ידעתי שאף אחד לא גנב את הילד שלי ושזה הנסיון שלי.

הילד שלי יגיע ברגע שה' יחליט שהגיע הרגע שיהיה לי ילד.

אבל היו לי חברות שהנושא כן כאב להן, והן כן התקפלו מכל לידה של אחות שקטנה מהן והתחתנה הרבה אחריהן. (והאמת, גם לי היה פעם נסיון קצת קשה כשאחותו של בעלי, שהתחתנה אחרינו, ילדה את הילד השלישי שלה...)

אז זה לא נכון ליעץ פה עיצות. זה כ"כ תלוי מי הם ואיך הם חיים עם זה.

תנסי להתיעץ עם מישהו שמכיר את שניכם איך מספרים להם.

ודאי וודאי שלא להסתיר. זה הכי פוגע שיכול להיות שיום אחד את מקבלת הזמנה לברית של אחין

וברור לך שכולם ידעו ורק את לא, כי כולם ריחמו עליך....

נכון?

הרי לא לספר זה פי אלף יותר מתמסכן על הזוג שמחכה ומעצבן אותו. כמו שאמרת על ההזמנה הפתאומית לברית של אחיין.

מה שעצבן אותי בתקופה שאנחנו חיכינו זו הבורות של אלו שלא מחכים. הם תמיד ניסו לעשות ממני כזו עלובה. וברור לי שזה מעצבן מאותגרות פוריות.

פעם אפילו שמעתי משפט ממישהי שדיברתי איתה על העניין. היא אמרה שיש לה גיסה שמחכה והם סיפרו לה על הריון, ואז היא אמרה את המשפט המטומטם הבא "ברור לי שהיא אח"כ הלכה לחדר ובכתה".

זה כל כך לא ברור לי!!! מה את חושבת שכל מאותגרת פוריות פשוט יושבת בבית ומחכה מתי לבכות מהריונות של אחרים? הרי כל העולם סביבה בהריון. בסוף מתרגלים גם לזה. יש כאלו שיבכו, יש כאלו שלא, אבל לצאת מנק' הנחה שכולן פשוט בוכות מלראות לי את הבטן (תסלחי לי אבל זה ממש טיפשי)

לדעתי דווקא כשעושים מזה כזה סרט, ו"אוי איזה מסכנים אתם, אנחנו בהריון ואתם עדיין לא", זה הקטע המעצבן פה. 

צריך לספר. לפני כולם? תלוי בטיב הקשר.

אל תבואו לספר לי מתגמגמים ומסמיקים. לא גנבתם את הילד שלי.

אפשר להפגש, אפשר להרים טלפון ולומר רצינו לשתף אותך בבשורות הטובות שלנו.

העיקר- לא להסתיר ופתאום להזמין לברית לסגולה של להעביר את התינוק (לא זוכרת עכשיו איך קוראים לזה)

"סגולת בזיונות" (תמיד אמרתי שרק על הבזיון שאני עוברת בקווטר עוד אזכה לילדים)

מזכיר לי את החברות הרווקות שלי, שבחתונות, מייד אחרי שהכלה קמה לחופה מושיבים אותם על הכסא שלה. הסתכלת פעם על הצבע של הפנים שלהן???? 

כלומר הדבר המרכזי שצריך להבין שזוג מאותגר פוריות הוא שונה וחריג בנוף בעל כורחו. וזה אף פעם לא כיף להיות חריג (גם אם זו חריגות לטובה זה לא תמיד נעים). לכן צריך להשתדל להתייחס לזוג כזה כרגיל. כאילו לא קרה כלום. לספר לו כמו כולם בלי דרמות מיותרות.

ברור שכדאי גם להיות באופן כללי בעל טאקט ולא לחפור בקרבתו על הנושא.

לאיך התמודדנו כנשים מאותגרות פוריות עם הסביבה.

עם השאלות ועם הבזיונות, וגם עם הרגעים הטובים והמצחיקים.

רוצות סיפור טוב?

אחרי 3 שנות נישואין, קיבלתי טלפון ממישהי (כן. כן. זה ברור. מהמשפחה של בעלי) שהתחילה לחפור.

אנחנו כבר כ"כ מחכים לבשורות טובות ממכם, אולי תתחילו לעשות משהו? לטפל? אם את רוצה אני יכולה לברר לך על רופאים טובים. לבוני עולם כבר פניתם? זריקות ניסיתם? אצל מי הבעיה- אצלך או אצלו?

(איך רציתי לענות לה.... לא. אנחנו יושבים על הספה. לא עושים כלום. יודעת מה? אפילו לא מקיימים יחסים. מה את רוצה? מי אמר שיש בעיה? אולי אין שום בעיה ופשוט לא הגיע הזמן?)

בסוף שאלתי אותה תגידי, שומעת את הבכי? זה התינוק שלי. אני פשוט מחביאה אותו מתחת למיטה. כבר אני אוציא אותו.

זה שאלוקים לא נתן לי עדיין ילד, ולך נתן 5, בשום אופן לא אומר שאת טובה יותר ממני.

זה אומר שהתפקיד שלך בחיים זה לגדל ילדים

והתפקיד שלי זה להאמין שהכל לטובה, להמשיך להתפלל ולהיות אישה טובה.

כל אחד ירד עם יעוד אחר בעולם.

ובפירוש לא ישבתי ובכיתי כל היום. יצאתי, נהניתי, כייפתי, פירגנתי מכל הלב למי שאלוקים ברך אותה ונתן לה מתנה, וכן, גם לפעמים בכיתי. בעיקר אחרי טיפולים שנכשלו, ולפעמים אחרי חוסר רגישות מובהק.

אבל הייתי מאלו שמגיעות, מתארחות, לוקחות את האחיינים אלי כדי שאחיות שלי וכלו לנוח ונהנית מהחיים.

ב"ה מהצד שלי יש לי משפחה מהממת שתמכה יפה. מצד בעלי, זה כבר סיפור אחר.

מכירות את המיתוס שמי שחכתה לילד רוצה כמה שיותר?

אז זהו. זה לא נכון. לפחות לא לגבי כולן.

אני, למרות שחיכיתי וטיפלתי ובכיתי לילד, בהריון האחרון שלי לא הצלחתי לקבל אותו.

בסוף, זה הסתיים בהפלה ועד היום אני חצויה בהרגשות שלי בקשר לזה. לשמוח או לכאוב.

אני מספרת בחודש חמישי - שישי. כלומר, כשכבר כולם יכולים לראות...

בעלי מרים טלפון יום לפני שנפגשים ומודיע. 

לאמא שלי אני לא מספרת, היא תמיד רואה איכשהו ממש מוקדם  (כזאת גאון האמא הזאת...). פשוט יום אחד אנחנו מתחילות לדבר על זה בגלוי וזהו.

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

במהלך היום עייפה

וגם נראה לי כדאי להפסיק מתישהו לא?

להפסיק בבת אחת זה לטלטל את הגוף.

וחוץ מזה אין כללים של מתי להפסיק, הרבה מפסיקות בחודש חמישי אבל אני הייתי צריכה גם בחודש שישי ויש כאלה שלוקחות עד הלידה

השאלה מה עדיף, בחילות או עייפות, כל אחת והשיקולים שלה.

הדרגתי

אחרי שהייתי בטוחה שאני כבר יותר טוב

ועדיין היה צריך להתרגל..

זה הריון ראשון שלך? 

מהבחינה הזאת..

אני הייתי ממשיכה לקחת ומפסיקה הדרגתי, נגיד יום כן יום לא.. 

ותיארה תופעות דומות אחרי התקן

בטח תדע לעזור לך

@פרח חדש 

אכן נשמע שיש לך מה שהיה לי

דלקת ברחם כתוצאה מההתקן.

צריך קוקטייל של אנטיביוטיקה כדי לטפל בזה כמו שצריך ולא חפיף כמו שעשו לי..

אני מזהירה אותך מראש שרוב הרופאים לא יתייחסו אליך ברצינות!

זה קרה לי פעמיים לצערי, אצל רופאות שונות

אין ברירה אלא לדרוש אנטיביוטיקה

אבקש מהרופאה מחר אנטביוטיקה מקווה שתתן

זה באמת מרגיש לי לא רגיל אף פעם לא היה לי ככה

ופעם השניה, לאחרונה

הדלקת לא טופלה כמו שצריך אלא מאוד בזלזול מצד הרופאה (היא אמרה לי מה את רוצה? אנטיביוטיקה? איזה? כמה ימים? אמרתי לה את הרופאה וצריכה להגיד ואז היא אומרת אבל את אומרת שיש לך דלקת.. אפילו לא טרחה לבדוק.. ) בקיצור אחרי טיפול חפיף ולא רציני הדלקת חזרה במלוא עוצמתה ואז הלכתי למוקד נשים כי כאב לי ממש ווהביאו לי טיפול רציני ב''ה מקווה שזה מאחורי

אז באמת מקווה בשבילך שתצליחי מהר לטפל בזה.

גם לי בפעם הראשונה והשניה לא היו כאבים נוראיים

אבל הרגשה מאוד לא נעימה ברחם ובשחלות

איזה זלזול עצוב לשמוע שזה מה שעברת

אני מקווה שהיא תיתן לי כי כן יש כאבים ודקירות

אני גם רוצה הריון

לא מצליחה בנתיים להיקלט

אולי זה מה שמפריע 🤷‍♀️

הבנתי מכמה חברות שכשהוציאו להן נתנו להן אנטביוטיקה ישר..מוזר שלא נתנו לי

רק לקחה משטח ופאפ

שהרופאה לא התייחסה באמת

היא אמרה שהכאבים האלה נורמליים וזה טבעי  לא מצביע על דלקת 

עשתה לי אולטרסאונד מהיר ואמרה שהכל בסדר ושאם כואב שאקח אדוויל

קבעתי תןר לרופאה אחרת 🤷‍♀️

עשו לי גם פאפ וגם משטח לדלקת ויצא תקין

ועברו כמה חודשים היא אומרת שהיא לא חושבת שמדובר בדלקת

היא ראתה גם גופיף צהוב אמרה שלפעמים זה עושה דקירות וכאבי מחזור

אין לי מושג באמת 

איך בודקים דלקת?

חוץ מזה שזאת לא דלקת רגילה

זאת דלקת באנדומטריום, ברירית הרחם

הרירית מודלקת

ובגלל שלפני המחזור הרירית בשיא העובי שלה אז יותר מורגש והריון לא נקלט בכזאת רירית

או שנקלט אבל לא מתפתח תקין..

ככה זה היה לי

אני מזה מקווה שזה לא התפספס

קבעתי לעוד רופאה מקווה שיתייחסו ברצינות

הזוי לי שהרופאה אמרה אם כואב תקחי אדוויל 🤦‍♀️ 

הדלקת לא יושבת בצוואר

אלא בתוך הרחם..

ובאמת כואב ההתייחסות של הרופאה

לצערי אני כבר לא סומכת על רופאים 

אולי אם הייתי הולכת לרופא פרטי ומשלמת אלפי שקלים הייתי מקבלת יחס מתאים

מבאס ברמות

מקווה באמת שרופאה הבאה תתיחס יפה

קראתי על זה קצת זה באמת נשמע שאולי יש לי

ואני מוטרדת עכשיו

היה לי התקן

אני יודעת שיש נשים שמפתחות בגלל זה דלקת (דלקת שקטה, זה לא תמיד משהו חריף) ואת רוצה לקבל טיפול אנטיביוטי אפילו בשביל החשש הקטן שיש לך את זה. 

יש לזה הגדרה ברפואה לא יודעת איך קוראים לסוג הדלקת הזאת

לא יודעת איך עושים את זה

אם צריך בשביל זה הרדמה או שזה פעולה פשוטה

אני מרגישה שיש ברפואת נשים חוסר מודעות נוראית על זה

שמים התקנים כאילו מחלקים סוכריות, (יכולות להיות עוד סיבות לזה אבל התקן הוא טריגר רציני)

בעיני זה זלזול חמור בגוף האישה

פשוט לפלוש לתוכו וככה למנוע הריון בלי לחשוב על מה שזה גורם מסביב..

הבטן שלי מלאה על זה אז אעצור כאן כי זה יהיה לא נעים 🤐