בהתחלה שבה הסטיטסטיקה של הפלות היא גבוהה מצד אחד ומצד שני אני סובלת וצריכה כל טיפת עידוד ועזרה העקרון המנחה מבחינתי הוא כזה-

מי שיכול לעזור לי וגם במקרה של הפלה חלילה לא אכפת לי שידע- יודע על ההריון גם בהתחלה. 

בהמשך אחרי בדיקות תקינות מספרת למי מהמשפחה שלא יודע עדיין ועלול להיפגע אם לא יהיה עדכון רישמי,

ובהמשך עם מי שמדברת/פוגשת במשך ההריון מספרת. 

זו המדיניות הרישמית שלי לאחר 3 הריונות  

לאמא שלי ממש בהתחלה. לשאר המשפחה סביב שבוע 12,

לחברות קרובות כשיוצא לי לדבר איתן (במיוחד לשהות איתם יום שלם) ובא לי לשתף ולהתרגש איתן

לכל העולם- די בהתחלה בין שבועות 13-16- לא אוהבת שמנחשים עלי ויתחילו לדבר מאחורי הגב...

בכללי אני לא חרדה לסודות ולפרטיות שלי ולמזלי אין בסביבתי אנשים שכל עיסוקם הוא לדחוף את האף לחיים של אחרים ככה שאני סבבה עם זה.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני גרה בחו"ל והמשפחה בארץ, כך שהם לא רואים אותי ואין להם איך לחשוד/לנחש/לרכל.

בהריון הקודם נכוויתי- כשסיפרנו לגיסתי הייתי בשבוע 12 בערך, התגובה שלה הייתה- ידענו כבר מזמן! 

כל הכבוד, איזה גאונה את. נפגעתי כל כך שהחלטתי שבהריון הבא אני לא מספרת לה. זה נורא קטנוני ויכול להיות שאתבגר קצת עד אז...

למשפחה סיפרתי סביב חודש רביעי, לחברות- תלוי מי. אם הגענו לדבר על זה סיפרתי, גם בשבועות מוקדמים. איכשהו עם חברות יותר כיף לי לשתף- מהמשפחה אני מתפדחת משום מה.

בהריון הראשון סיפרתי להורים שלי מיד עם התוצאות החיוביות (הריון שחיכינו לו הרבה)...                       ולהורים שלי בעלי בתחילת חודש שני.

בהריון הזה שנפל סיפרתי להורים שלי שבוע אחרי התוצאות החיוביות ןלצערי אח"כ ספרנו על ההפלה

להורים של בעלי לא סיפרנו על ההריון (תכננו לספר להם בתחילת רביעי.. כי בהריון הראשון הם גילו לכל הילדים למרות שאמרנו בפרוש לא לספר!  אז למדנו את הלקח) אז בינתיים הם גם לא יודעים על ההפלה.

בהריון הראשון לאחים - אמרנו בשבוע 17.

לחברות קרובות גם.

ואשאר שיבינו לבד..

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

להורים שלי, מיד אחרי האולטרסאונד הראשון. אם הכל בסדר- איזה כיף לספר

אם הכל לא בסדר (וזה קרה כבר כמה פעמים) אני צריכה את התמיכה שלה ב100%.

לחמותי- לקראת חודש רביעי

לכל השאר אני פשוט לא מספרת. מי שרואה- רואה. מי שלא- לא.

אולי לא תסכימו איתי, אבל אחרי שבהריון הראשון עברתי הפלה בחודש רביעי, אחרי שכל העולם ידע מההריון,

ואצלי כל הריון הוא בסיכון גבוה ויכול להגמר כל רגע, אין לי כח לעבור שוב את הסרט הזה.

אז יש לי חברות שקצת נפגעו ממני, ויש לי גיסות שפתאום ראו אותי בחודש שביעי והיו בהלם.

אותי זה בעיקר משעשע. (מה? את בהריון? אני בהלם.... איך לא ידעתי?) ואני יודעת שזה מה שטוב לי- אז זה הכי חשוב

שיהיה בקלות, בשמחה ועם ידיים מלאות!

להורים של שנינו מספרים ממש בהתחלה, כי אנחנו יודעים שבמקרה רע חס וחלילה הם יהיו איתנו.

לאחים אחרי שקיפות עורפית ולכל השאר כשיראו

לא מבינה את מי שנעלב שלא מספרים לו, זה אפילו די מעצבן אותנו...

למי ששאל אם זה תאומים (והיו כמה) ענינו שכן.

ומי ששאל למין העובר אמרנו שבן.. (היו לנו שני בנים)

האנונימי מהודעה הזאת

שתהיה לידה קלה, תאומים זה כזה כיפי!!

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

כבר לבד... ואת המין בכלל לא מגלים!

בס"ד

מבחינתי זה משתנה..

בבכור אך שנכנסתי לחודש שני כולם כבר ידעו-

כולם ז"א ההורים שלי ושלו, ואחותי הקטנה.

לשאר העולם לא סיפרתי, עד שראו בטן ושאלו ואז אישרתי.

ועוד דבר מעולם לא הכחשתי הריון,

כשחברה במכללה שאלה אותי בצחוק אם אני בהריון, (ועדיין הנקתי את הבכור)

לא הצלחתי לומר לא, למרות שזה היה די בהתחלה חוד ששני שלישי...

רק החלפתי צבעים והיא הבינה שכן... 

לספר אח"כ לכולם כשזה נגמר.

לפעמים עדיף להסתיר בהתחלה, ורק כשרואים שהכל בסדר, לספר.

ב"ה בהריון שישי. שבוע 11.

אחי וגיסתי מצפים  להריון למעלה משבע שנים. הרופאים לא אופטימיים - בלשון המעטה.

נשבר לי הלב.

לא מסוגלת לעמוד מולם פעם נוספת, ולספר על הריון נוסף.....

מתפללת ש-ה' ישים בפי את המילים הנכונות.

שלום אחי היקר, רציתי לספר לך שאשתי/אני בהריון. וזהו. בלי מבטי רחמים, בלי להתמסכן עליו, וכמובן בלי לומר את משפט המחץ "בקרוב אצלך"

ולהשתדל לא לחפור בסביבתם על ההריון 

אני פירגנתי בכיף אמיתי. ידעתי שאף אחד לא גנב את הילד שלי ושזה הנסיון שלי.

הילד שלי יגיע ברגע שה' יחליט שהגיע הרגע שיהיה לי ילד.

אבל היו לי חברות שהנושא כן כאב להן, והן כן התקפלו מכל לידה של אחות שקטנה מהן והתחתנה הרבה אחריהן. (והאמת, גם לי היה פעם נסיון קצת קשה כשאחותו של בעלי, שהתחתנה אחרינו, ילדה את הילד השלישי שלה...)

אז זה לא נכון ליעץ פה עיצות. זה כ"כ תלוי מי הם ואיך הם חיים עם זה.

תנסי להתיעץ עם מישהו שמכיר את שניכם איך מספרים להם.

ודאי וודאי שלא להסתיר. זה הכי פוגע שיכול להיות שיום אחד את מקבלת הזמנה לברית של אחין

וברור לך שכולם ידעו ורק את לא, כי כולם ריחמו עליך....

נכון?

הרי לא לספר זה פי אלף יותר מתמסכן על הזוג שמחכה ומעצבן אותו. כמו שאמרת על ההזמנה הפתאומית לברית של אחיין.

מה שעצבן אותי בתקופה שאנחנו חיכינו זו הבורות של אלו שלא מחכים. הם תמיד ניסו לעשות ממני כזו עלובה. וברור לי שזה מעצבן מאותגרות פוריות.

פעם אפילו שמעתי משפט ממישהי שדיברתי איתה על העניין. היא אמרה שיש לה גיסה שמחכה והם סיפרו לה על הריון, ואז היא אמרה את המשפט המטומטם הבא "ברור לי שהיא אח"כ הלכה לחדר ובכתה".

זה כל כך לא ברור לי!!! מה את חושבת שכל מאותגרת פוריות פשוט יושבת בבית ומחכה מתי לבכות מהריונות של אחרים? הרי כל העולם סביבה בהריון. בסוף מתרגלים גם לזה. יש כאלו שיבכו, יש כאלו שלא, אבל לצאת מנק' הנחה שכולן פשוט בוכות מלראות לי את הבטן (תסלחי לי אבל זה ממש טיפשי)

לדעתי דווקא כשעושים מזה כזה סרט, ו"אוי איזה מסכנים אתם, אנחנו בהריון ואתם עדיין לא", זה הקטע המעצבן פה. 

צריך לספר. לפני כולם? תלוי בטיב הקשר.

אל תבואו לספר לי מתגמגמים ומסמיקים. לא גנבתם את הילד שלי.

אפשר להפגש, אפשר להרים טלפון ולומר רצינו לשתף אותך בבשורות הטובות שלנו.

העיקר- לא להסתיר ופתאום להזמין לברית לסגולה של להעביר את התינוק (לא זוכרת עכשיו איך קוראים לזה)

"סגולת בזיונות" (תמיד אמרתי שרק על הבזיון שאני עוברת בקווטר עוד אזכה לילדים)

מזכיר לי את החברות הרווקות שלי, שבחתונות, מייד אחרי שהכלה קמה לחופה מושיבים אותם על הכסא שלה. הסתכלת פעם על הצבע של הפנים שלהן???? 

כלומר הדבר המרכזי שצריך להבין שזוג מאותגר פוריות הוא שונה וחריג בנוף בעל כורחו. וזה אף פעם לא כיף להיות חריג (גם אם זו חריגות לטובה זה לא תמיד נעים). לכן צריך להשתדל להתייחס לזוג כזה כרגיל. כאילו לא קרה כלום. לספר לו כמו כולם בלי דרמות מיותרות.

ברור שכדאי גם להיות באופן כללי בעל טאקט ולא לחפור בקרבתו על הנושא.

לאיך התמודדנו כנשים מאותגרות פוריות עם הסביבה.

עם השאלות ועם הבזיונות, וגם עם הרגעים הטובים והמצחיקים.

רוצות סיפור טוב?

אחרי 3 שנות נישואין, קיבלתי טלפון ממישהי (כן. כן. זה ברור. מהמשפחה של בעלי) שהתחילה לחפור.

אנחנו כבר כ"כ מחכים לבשורות טובות ממכם, אולי תתחילו לעשות משהו? לטפל? אם את רוצה אני יכולה לברר לך על רופאים טובים. לבוני עולם כבר פניתם? זריקות ניסיתם? אצל מי הבעיה- אצלך או אצלו?

(איך רציתי לענות לה.... לא. אנחנו יושבים על הספה. לא עושים כלום. יודעת מה? אפילו לא מקיימים יחסים. מה את רוצה? מי אמר שיש בעיה? אולי אין שום בעיה ופשוט לא הגיע הזמן?)

בסוף שאלתי אותה תגידי, שומעת את הבכי? זה התינוק שלי. אני פשוט מחביאה אותו מתחת למיטה. כבר אני אוציא אותו.

זה שאלוקים לא נתן לי עדיין ילד, ולך נתן 5, בשום אופן לא אומר שאת טובה יותר ממני.

זה אומר שהתפקיד שלך בחיים זה לגדל ילדים

והתפקיד שלי זה להאמין שהכל לטובה, להמשיך להתפלל ולהיות אישה טובה.

כל אחד ירד עם יעוד אחר בעולם.

ובפירוש לא ישבתי ובכיתי כל היום. יצאתי, נהניתי, כייפתי, פירגנתי מכל הלב למי שאלוקים ברך אותה ונתן לה מתנה, וכן, גם לפעמים בכיתי. בעיקר אחרי טיפולים שנכשלו, ולפעמים אחרי חוסר רגישות מובהק.

אבל הייתי מאלו שמגיעות, מתארחות, לוקחות את האחיינים אלי כדי שאחיות שלי וכלו לנוח ונהנית מהחיים.

ב"ה מהצד שלי יש לי משפחה מהממת שתמכה יפה. מצד בעלי, זה כבר סיפור אחר.

מכירות את המיתוס שמי שחכתה לילד רוצה כמה שיותר?

אז זהו. זה לא נכון. לפחות לא לגבי כולן.

אני, למרות שחיכיתי וטיפלתי ובכיתי לילד, בהריון האחרון שלי לא הצלחתי לקבל אותו.

בסוף, זה הסתיים בהפלה ועד היום אני חצויה בהרגשות שלי בקשר לזה. לשמוח או לכאוב.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

לנו היה את זה בנושא אחר (שעכשיו פחות חם, אז הוא לא עולה כל כך)

ולהורים שלי גם היה את זה בנושא פוליטי (סביב ההתנתקות)

זה קשה מאוד... אבל גם בתוך הוויכוח צריך לזכור שאנחנו זוג אוהב ומאוחד.

ואני אומרת לעצמי שהכי חשוב שבנושאים המהותיים בחיים (יהדות וחינוך ילדים) אנחנו בדעה אחת, כי אחרת זה היה פוגש אותנו הרבה יותר וזה היה הרבה יותר קשה...

מניחה שבקרוב העניינים האלה יירגעו קצת, כשתעבור תקופת הבחירות, ותוכלו לחזור לנהל את חייכם בנחת ובאחדות❤️

עם תמונת התוצאות העכשווית אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה מהר...

אבל אני כן חושבת שאני צריכה ללמוד להתמודד עם המצבים שבהם אנחנו חושבים כל אחד שהשני טועה, כי זה לא טוב שזה כל כך קשה לי.

גם בחינוך ילדים יש לנו לפעמים דעות שונות... לכם לא? איך עושים את זה? מקווה שהשאלה לא נשמעת חטטנית, אני רצה ללמוד מכם

לנו ב"ה אין כמעט חילוקי דעות בנושא הזה. מקסימום יכול לקרות שאחד מאיתנו כעס בצורה מסוימת על הילד, והשני חושב שהצורה הזו לא טובה. אז אחרי שהילד נרגע (בדרך זו או אחרת) מדברים על זה שלא בפניו, ומגיעים בסוף להסכמה איך נכון יותר היה לנהוג באותו רגע.

אז בנושא הזה אני לא יכולה לעזור לאחרים...

אבל בנושא כמו פוליטיקה - אני חושבת שהכי טוב "פשוט" להחליט שלא מדברים על זה... הרי אין פה משהו מעשי לחיים שלכם, נכון? (הנושא שהיה בוויכוח בינינו בזמנו כן דרש צעדים מעשיים, ולכן זה היה בעייתי יותר...)

אבל דברים קטנים פה ושם.

נכון, אין בפוליטיקה משהו מעשי, סתם מעצבן אותי ממש שהוא חושב שאני טועה ושהוא לא מבין שאני צודקת.

זה נשמע טיפשי כשאני כותבת את זה...

וגם לא יודעת כמה נצליח לא לדבר על זה בתקופה הסוערת הזאת.

פוליטיקה זה באמת נושא מאוד טעון, במיוחד בימים האלה ויכול להביא לעצבים ומחשבות שליליות אחד על השני. צריך לזכור שזה שיש לו דעות אחרות משלך לא אומר שהוא פחות חכם או מבין או מוסרי ולא אומר את זה גם עליך. יש דעות שונות שמגיעות מנקודות מוצא ערכיות שונות ואפשר וצריך לקבל את זה. נקודת המוצא היא להבין ששניכם רוצים בטוב חושבים שיש דרך אחרת להשיג אותו.

ברגע שאת מבינה את זה, את צריכה גם ללמוד לנהל את זה, לקבוע גבולות לשיחות פוליטיות, לא לנסות לחנך אחד את השני ולזהות מתי כבר לא מועיל לדבר על זה.

גם אם החלטתם לא לדבר על פוליטיקה אבל בפנים מעצבן אותך שהוא לא מבין שאת צודקת, זו תפיסה קצת מוטעה בעיני... תביני את שיש לכם שתי דעות שונות ויכול להיות שיש גרעין של אמת בכל אחת מהן.

גם לי יש חילוקי דעות עם בעלי נניח בנושא גיוס חרדים. ניהלתי איתו כמה ויכוחים בנושא והבנתי שאני לא הולכת לשנות את דעתו, הוא פשוט חושב אחרת ממני וזה בסדר גמור. אפילו שאני חושבת שזה אחד הנושאים המשמעותיים והקריטיים, הוא חושב אחרת. אני מצליחה להבין את נקודת המוצא הערכית שלו ולכן אני מעריכה אותו על אף שהוא חושב אחרת ממני לחלוטין.

מוטעית, ואני רוצה לשנות אותה.

אני רוצה להרגיש שזה באמת בסדר שכל אחת מאיתנו חושב אחרת.

מה הערך שיושב בבסיס של התפיסות של בעלך. איזה ערך חיובי יש בבסיס שמוביל אותו בחשיבה שלו. תנסי להגיע אצלך להערכה פנימית של איך הוא מובל על ידי הערך החיובי הזה. יש סרטון של גברת רביע שהיא מדברת עם זוג שאחד בימים ואחד בשמאל והם רבים על זה, תראי:

‏‏19K‏‏ צפיות‏ · ‏‏1.3K‏‏ רגשות‏ | הוא ימני לאומני, היא שמאלנית...ואי אפשר לדבר על על זה בבית. ספיישל בחירות- "טיפול זוגי פוליטי" עם גברת רביע שמראה לנו כמה כולנו בעצם דומים ברצון שיהיה פה טוב ובאהבה לעם ולארץ שלנו וכמה זה בסדר לחשוב אחרת.. העיקר שנצליח לקבל אחד את השני ולהיות ביחד💜💜 מתוך הופעה בבית אבי חי | גברת רביע

כל הכבוד לך

חחח

וזו האמת של התורה.

הרבה דברים מסתעפים ממנה, אבל לרוב קשה לנו לראות מה האמת האלוקית בכל הדברים האלה.

אני מאמינה שפוליטיקה זה אותו דבר. ולפעמים כולם אמת אלוקית - בהסתעפויות שונות.

ולכן אין טעם להיות בטוחים שהאמת אצלי, כי אנחנו לא אלוקים.

ובעיקר - לכן אין טעם להתווכח על זה בין בני זוג, כי האמת האלוקית היא שזוג צריך לחיות בשלום ובאהבה

אצלינו יש עניין אחר לא קשור למפלגות,

אז בגלל זה לריב עם הבעל?

מציעה לך בכל לב

לא להכניס פוליטיקה הבייתה.

כן לכבד דעות אחד של השני

אבל אתם זוג אוהב

ולא שווה לקלקל את הזוגיות היפה שלכם

בגלל משהו חיצוני!

למה הוא חושב את מה שהוא חושב? את ההיגיון שעומד מאחורי זה, גם אם הוא מוטעה לדעתך?

אני חושבת שאנחנו מבינים שעמדה מסוימת היא הגיונית גם אם אנחנו לא מסכימים איתה יותר קל לנו לא להגיע למקום של ''הוא טיפש אם הוא לא רואה שאני צודקת''

עשה לי טוב לומר לו משפטים כמו אתה בוחר בי אבל? וכאלו ולשמוע שהוא בוחר בי יותר מכל דעה כזו או אחרת..

וכנל הפוך כמובן לומר לו

הרגשתי שכאילו זה מה שצריך לחזק, וזה מה שהיה קשה לי בכל השיחות והדיונים.. ההרגשה שתראה אותי, תאהב אותי, תייקר אותי וכו.

בעלי ואני חושבים אחרת לגמרי בנושא פוליטי

יש הרבה דעות שלו שהוא משתף רק אותי בעוד של הסביבה אפילו לא יודעת ולא תאמין עליו

אני חולקת על הדעות שלו ומצד שני שמחה שאני עוגן בשבילו שיכול לשתף אותי

זה קשה לי מאוד

משפחה שלנו שנפגשנו ביום הבחירות שאלו אותו מה הצבעת והוא אמר "הצבענו X" (התייחס אלי ואליו ואמר את מה שאני הצבעתי) כי לא רצה להכנס לעימותים וכו'

אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מידי ולייחס לזה הרבה חשיבות

מנסה לדבר על דברים אחרים

ומחכה שהגל הזה של הבחירות יעבור כבר

השקפה דתית, השקפה פוליטית, גישה לנושא בריאות, סגנון חינוך וכו'

לפני שהתחתנו בדקנו 3 דברים-

1. שעל דברים שקשורים לחנוך ילדים אנחנו מסכימים או יכולים להגיע להסכמה

2. שהדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם לא יתנגשו יותר מידי באורח החיים של השני וידרשו ממנו לבחור בין האהבה לעצמו

3. שאנחנו מצליחים להתווכח בצורה מתורבתת ולא אמוציונאלית (אל תקלי בזה, 4 דייטים רק התווכחנו חחחח)

האמת שאחרי שנים של נישואים הדעות שלנו די התקרבו ובעיניי זה ממש מעשיר את החיים שהדעות שלנו שונות ♥️♥️♥️

בנוגע להמון נושאים, פוליטית, דתית אמונית ועוד.

אבל מה שמאוד עוזר ויאמר לזכות בעלי

שהוא מעריך את הדעות שלי גם אם הוא לא מסכים.

הוא יודע להגיד "אני אוהב את המוח שלך" "את מעניינת"

ונראה שזה בעיקר מה שמפריע לך, לא?

החוסר הערכה, לא שיחשוב בדיוק כמוך.

על זה אפשר לדבר, על צורת הויכוח, על מחמאות למרות שלא מסכימים, לא לשדר זלזול.

ולקבל דעות שונות מה שעוזר לי זה לנסות להיכנס לנקודות מבט אחרת עד כמה שאפשר.

דבר ראשון כל דעה שקיימת בעולם מבוססת גם על רגשות, חוויות, סביבת גדילה.

אדם שחווה פיגוע לרוב ילך לימין קיצון (או להיפך) אדם שגדל בסביבה שמאלנית יגדל לרוב להיות גם כזה, אדם שאיבד חברים בצבא יכול להפוך להיות פציפיסט או ימין קיצון.

חוויות חיים משפיעות על הדעות שלנו.

בנוסף אני מאמינה שכולם שואפים לטוב, השמאל הקיצון שואף לסיום מלחמות ולשלום לטובת שקט והגנה עלינו, אולי הם נאיבים אבל הכוונות טובות, לכן גם אם דעתי הפוכה אני לא שונאת או כועסת.

גם פרו פלסטינים ברחבי העולם, מקבלים מידע מאוד ספציפי, שכנראה אם היינו במצבם היינו כמוהם.

אז גם בניואנסים קטנים ובשינוי דעות בתוך הבית, זה תלוי בהמון גורמים וזוויות מבט וחוויות החיים שלו.

הוא מתכוון לטוב, פשוט מנתח את הדרך לטוב בצורה אחרת.

ועוד נקודה שעוזרת לי, אני אוהבת להשאיר מקום לספק עצמי, באמת, אני נכנסת לויכוח בידיעה ובהסכמה שאולי בסוף אגיד וואלה צודק או עזרת לי להבין נקודת מבט אחרת.

אני פחות בעד הגישה של "פשוט לא לדבר על זה"

כי אני חושבת שמרחב זוגי יכול להכיל דעות שונות בכבוד, מה יקרה אם תחלקו על נושא אחר וחשוב יותר? גם תרגישי צורך להשתתק?

עם אנשים שזה נושא דליק אני נמנעת לדבר על כאלה נושאים, בזוגיות כן חשוב לי באופן אישי לתת מקום להכל.

גם כשיש לו טעם והעדפות שונות בנושאים אחרים?

זה מעצבן כי לשניכם מאוד אכפת מהמדינה, אז בואי נתחיל מזה שהשורש שגורם לעצבים נובע ממקום טוב וחיובי.

בנוסף, אני חושבת שכדאי מאוד לשנות טרימינולגיה. אין צודק וטועה.

יש מגוון דעות, וברובן יש גרעין של אמת.

סתם לדוגמה- להצביע ליכוד כדי שהליכוד יהיה גדול מישר של אייזנקוט כדי שהוא הראשון שיקבל את הזכות לנסות להרכיב ממשלה, או להצביע למפלגה מתנדנדת כדי לעזור לה לעבור לטובת הגוש כולו.

אין פה טועה וצודק, יש שיקולים שונים.

גם בבחירה משני צידי הגושים יש אמת בשני הצדדים.

למשל המוני יהודים שהקשר שלהם לעם מתרופף בגלל שהם רואים את הדברים אחרת, טזה עצוב וכואב, זה לא אמת? ובכלל להחליף מנגנוני שליטה בדרג הפקידותי זה דבר רצוי בחברה דמוקטית. אין בזה אמת?

ברור שלכל טענה אפשר למצוא עשר טענות סותרות שגם להן אפשר למצוא סתירה. אני לא אומרת שזה טענות בלתי ניתנות לסתירה. אני אומרת רק שיש בזה אמת.

ולכן השיח של טועה וצודק הוא שיח שבהכרח פוסל גם את גרעין האמת שבטענות של השני.

אז עדיף לא לדבר במושגים האלו.

גם בכל טענה יש אלמנט של ניבוי העתיד ופרשנות.

למשל המה בדיעבד לא התחילה מלחמה לפני הבחירות.

כלומר עובדתית ביבי לא פתח מלחמה משיקולים פוליטיים.

עכשיו אם כן הייתה נפתחת מלחמה, מיד היו המונים שמשייכים את המניע לעיתוי הפתיחה, בשיקולים פוליטיים, ואין איך לסתור את ההנחה הזו.

עוד דוגמה, לפני עסקת החטופים הראשונה, היו קולות שמאוד חששו מהעסקה כי צהל היה במומנטום גבוה, והיו הרבה שהטילו ספק שבאמת נחזור ללחימה ולא מדובר בעסקה שדה פקטו סיימה את המלחמה.

עכשיו בדיעבד, ההנחה הזאת לא התממשה.

אז מה זה אומר שמי שחשש טעה?

לא. זה אומר שבראייה לעציד יש הרבה הנחות. לפעמים אנחנו כ"כ בטוחים בהנחה כעובדה ואז מחלקים לצודק וטועה.

אבל מה לעשות שלפעמים יש טעויות בהנחת העבודה, אז וודאי שיהיו חילוקי דעות על המסקנות.

בקיצור, באמת כדאי להימנע מדיונים כאלו שממילא הם לא מתמטיקה ורק מעכירים את האווירה.

(אגב כל מה שכתבתי זה רק דוגמאות אין צורך להיתפס לטענה כזאת או אחרת)

בהצלחה

שבבסיס של קשר תקין זוגי/ לא זוגי

צריך להיות קבלה של האחר

על דעותיו/ רצונותיו/ מחשבותיו/ פועלו

לא משנה באיזה נושא

נושא פוליטי אפילו לא יוצר קונפליקט

כי הוא לא יוצר פער בביצוע

אז זה אמור להיות קל יותר

אם אין קבלה

כדאי לעבוד עליה

משני הצדדים

אם מתאמנים על קבלה

זה כיוון מעולה לשיפור הזוגיות בכל התחומים

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אבל באמת הלק לא הכי איכותי

יורד לי יחד עם הלק גם שכבה דקיקה של הציפורן....

המכשיר שמורידים איתו עושה לי צמרמורות שאני לא מסוגלת🙈

אצלי קבוע הייתי סובלת בזה.

עד שהגעתי למניקוריסטית שראתה שהעור שלי עדין אז היא עושה לי בעוצמת נמוכה ובעדינות כזו שלא כואב לי בכלל.

כשלפני זה סבלתי כל פעם🤦‍♀️

הרעש עושה לי צמרמורות

כמו ברופא שיניים

אני מתפתלת כולי חחחח נושכת שפתיים

שלוש וחצי-ארבע שבועות לא אכפת לי שהוא לא הכי איכותי

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

אני לא מאורגנת מספיק בשביל שזה באמת יקרה בזמן

ואין לי איך להוריד לעצמי בבית בלי להרוס את הציפורן במקרה ששכחתי.

וגם זה לא מחזיק אצלי חודש אף פעם (ציפורניים שומניות, קרה עם כל מניקוריסטית)

אז די.

מקפידה לגזוז בבית כדי שתמיד יראה טוב ולא יהיו לכלוכים מתחת הציפורן או משהו. אם היא קצרה אז אין. ושלום על ישראל.

אבל גם חושבת שזה מהמם ונותן הרגשה של טיפוח (עד שזה חצי מקולף ואז זה הרגשה של הזנחה)

ולמיטב ידיעתי לא משפיע על מקווה

זה עושה שהריסים נראות יפות, קצת כמו מסקרה

אולי יתן לך את התחושה הנשית אבל עם פחות השקעה והתארגנות

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

הנקתי

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

הייתי בביות מלא

העמסת סוכר 50 תקינה שלי ממהלך ההריון.

הקשיים שאת מתארת לא נשמעים לי חריגים לגיל, הבת 4.5 שלי עושה די את רובם ואני משתדלת (מאוד🙈) להתייחס לזה בסלחנות... זה באמת מעצבן אבל נראה לי תואם גיל. יכול להיות כמובן שלא תיארת הכל או שהעוצמה של התפרצויות וכו' כן חריגה, שעה וחצי של בכי על משהו בלי שהצלחתם להרגיע בשום דרך כן נשמע לי רציני יותר.אז סתם כותבת את זה בתור התחלה. אני כן חושבת שאם לכם קשה להתמודד עם זה זה סיבה ללכת להדרכה, גם אם הקושי נורמלי לגמרי וגם אם לא. הדרכה יכולה לתת המון.

לגבי ההדרכה עצמה שכתבת- האמת שאישית אני לא מתחברת לשפר (הגישה שכתבת פה) בכלל🙂 ואני חושבת שלתת הוכחה מההתנהגות בגן זה לא מאוד הגיוני, כי ברור שגם ילד עם קושי מצליח להתנהג יותר טוב בגן ואז כשמגיע הביתה למקום הבטוח שלו הוא מתפרק. והדרכה שלא שיפרה את המצב אלא החמירה אותו מבחינתכם- אולי זה סיבה לא להמשיך איתה.

אישית אני מתחברת יותר לגישה ההתקשרותית- (@אפונה מדריכה בגישה הזאת, לא מצליח לתייג לי) הנקודה שאני לקחתי ממנה ועוזרת לי ממש זה לחזק את הקשר עם ההורים ולתת מעצמנו את הקשר. ואני ממש רואה שבימים שאני נותנת לה יחס מעצמי ומשחקת איתה עושה איתה דברים ביחד היא הרבה יותר בטוב. (ועוד משהו שמשפיע כמובן זה רמות רעב ועייפות, תמיד לשים לב אליהם.)

בקיצור כתבתי קצת מבולגן, מקווה שתביני משהו😅

באמת סביר לגיל?

כאילו זה לא גיל שנתיים, יש שכל ויש הבנה

ולפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מדברים לקיר....

אגב, אני לא ידעתי איזה שיטה היא. וגם לא שאלתי.

אבל כשהיינו אצלה ראיתי ספר שכתוב גישת שפר.

אם הייתי יודעת מראש לא הייתי מגיעה אליה.

אני לא מכירה את השיטה לעומק אבל מהמעט ששמעתי פחות מתחברת.

באמת הרבה יותר מתחברת לגישה ההתקשרותית.

נראה לי שמי שכותבות פה עליה הרבה זה @אפונה ו- @אמאשוני

שבאמת למדתי מהן לא מעט!

כן קצת עלו לי מחשבות אולי לפעמים אנחנו נהיים קצת מידי מכילים ומבינים ומקבלים...

אבל מודה שמה שכתבת פשוט הקפיץ אותי.

גילוי נאות: הייתי גם בהדרכה בגישת שפר ובאתי בלי דעה מוקדמת והכל וגם קיבלנו המון תובנות כמו מה זה אמון ועוד.

אבל במקרה שלך לא, פשוט לא. פשוט אל!!

בבקשה ממך תעזבי אותה אתמול,

הילד זועק לעזרה ומה שהיא אומרת לך במילים אחרות: הוא עושה עלייך מניפולציה ואל תאמיני לו, אל תתרגשי ואל תתייחסי ואז הוא יפסיק לבקש.

נכון. הוא מבקש ממך להפשיט את אחותו, כי הוא מנסה לעשות ממך קציצה. נכון. לא בגלל שהוא לא מרגיש בטוח במקום שלו מסיבה כלשהי והוא לא יודע לבטא את זה..

אוף זה כזה מרגיז אותי אהההההההה

ומה שהכי מרגיז שמביאים את הטענה שזה עובד,

ברור שזה עובד.

כשתינוק בוכה בוכה ולא נענים לו הוא יפסיק לבכות.

אם שומר היער צועק ומזהיר יום יום ולא מקשיבים לו הוא יפסיק לצעוק. זה לא אומר שאין סכנה. זה אומר שההתרעה לא אפקטיבית. איך זה שזה עובד והוא מפסיק לבקש, זו ראייה שאין לו צורך אמיתי שלא קיבל מענה.

הילד זקוק לעזרה, אתם זקוקים לעזרה, אמא שלך צודקת.

אבל לא סוג עזרה כזאת.

את השאר אשאיר לאחרות או לזמן אחר, רק אומר שזה לא או להיענות למה שהוא מבקש (להפשיט את אחותו) או לא להיענות (לא להפשיט את אחותו)

זה הסימפטום, ככה את מבחנה שמשהו לא כשורה.

אבל זה לא הנושא, זה לא באמת מה שמפריע לו.

צריך לצאת לגמרי מעולם המושגים הזה ולנסות להבין מה הוא באמת צריך ואיך לתת לו את זה

את נשמעת מקסימה ואיזה אינסטינקטים נהדרים יש לך!

כדאי ללכת להדרכת הורים תומכת שתעזור לך ולילד באמת, בשורש, ואל תתעלמי ממה שהוא מנסה לספר לכם דרך ההתנהגות (המתאגרת מאוד) שלו.

אם את לא מוצאת פרונטאלי תחפשי בזום, למרות שיש היום המון הדרכות הורים שבאים בגישה פתוחה ובריאה אבל לא הייתי לוקחת סיכון.

מה שאני מכירה וממליצה זה דרך הבית להורות מקרבת.

מעבר לזה לא מכירה מדריכות להמליץ.

כן יכולה להזכיר את לריסה גינת שאני עוקבת אחריה מספיק זמן ברשתות החברתיות כדי לומר שאני אוהבת את הגישה שלה, אבל לא מכירה מה היא עושה בהדרכות בפועל שלה.

בהצלחה רבה!

אני מאד חכמה ומבינה ובכל זאת לפעמים מתנהגת בצורה מאד לא רציונלית,

כי יש מצבים שבהם המח הרגשי או אפילו המח הזוחלי תופסים פיקוד.

אם ילד נמצא במצוקה הדבר האחרון שהוא צריך זה שיסבירו לו (שעכשיו לילה, שאין ממה לפחד, שיפסיק לבכות)

זה לא מה שהוא צריך ולא השפה שלו...

כן נשמע לי סביר לגיל... בדיוק אתמול היה לילדה שלי טנטרום של חצי שעה כי אח שלה קיבל עוגיה לפניה, וגם לקום בלילה היא כמעט לא קמה אבל כשכן זה שיגעון ושעה - שעה וחצי של בלגן, של דרישות שלנו לא הגיוניות אבל לה לגמרי כן

כאילו בעיקרון היא לגמרי מבינה כשמדברים איתה, אבל כשהיא עייפה/ רעבה או משהו אחר מציק לה אי אפשר לדבר איתה וצריך למצוא דרך אחרת להרגיע אותה. בדרך כלל אני יציע חיבוק, לפעמים סיפור. וזה באמת הגיוני כי גם אני כשאני עייפה או רעבה מאוד יכולה לצעוק עליה למרות שאני לגמרי יודעת שזה לא תגובה הגיונית או מותאמת אבל קשה לי להשתלט על זה כשאני עייפה או רעבה, אז זה סופר הגיוני שבת 4.5 לא תצליח...

אבל כמו שכבר כתבתי מה שמשנה זה שלכם קשה עם זה ולא אם ההתנהגות תקינה או לא. ההתנהלות תהיה אחרת, אבל עזרה כדאי לקבל בכל מקרה...

תכלס אני גם במחשבות על אם אני באמת יותר מדי רכה ומכילה ומקבלת כל התנהגות, אבל זה נראה לי לגמרי עדיף מאשר הקצה השני של ''אתה גדול ואנחנו סומכים עליך שתתמודד'' שזה בעיני בעצם ''תתמודד לבד עם הקושי שיש לך כרגע ואל תפנה אלינו''

כשבוחנים אם התנהגות היא תואמת גיל, זה לא תמיד אומר שהיא תקינה (בעצם תקינה זה ממש לא המילה אבל אין לי כרגע אחרת.. אולי בהמשך תעלה לי)

הרבה פעמים התנהגות שמצויה בקרב אותה גיל היא ביטוי לקושי. למשל עלתה פה השבוע דוגמא של נשיכות בגיל הרך - תסכול הרבה פעמים מתבטא באגרסיביות, אז בגיל הרך זה יהיה נשיכות, בגיל גן ובית ספר מכות ובהמשך בהצקות והשפלות. וזה תואם גיל. כלומר ילד בית ספר שנושך - זה לא תואם גיל.

אבל זה לא אומר שככה זה, או שטוב שזה ככה, ובעיקר זה לא אומר שהבחירה היא בין לעצור את ההתנהגות (בהנחה שזה אפשרי) או להשלים איתה.

לצורך הדוגמא, ילד שלא מאד מתוסכל לא ינשוך גם אם הוא בן שנתיים.

כשמבינים ממה ההתנהגות נגרמת אפשר לטפל בשורש שלה..

עבר עריכה על ידי רק לרגע 1 בתאריך י"ז בחשוון תשפ"ז 11:37

מחשש לאוטיניג

מקווה שהספקת לקרוא אל לא אז בשמחה בפרטי

תראי את מתארת ילד שאתם מתקשים איתו כבר 5 שנים, ברמות שונות. מדריכת הורים ששומעת את זה ואומרת אין לו שום בעיה ושום קושי - בכנות, הייתי מתקשה לשמוע את המשך דבריה.

אולי יש לו קושי קל שאפשר בהכוונה להתגבר עליו, אולי הוא לא מבין איך להשיג דברים חוץ מאשר בצרחות ובכי וצריך ללמד אותו. אבל ילד שקם מהשינה כמה פעמים בלילה בהיסטריה זה לא ילד שאין לו שום קושי.

העובדה שהוא מצליח להחזיק בגן ומתפרק בבית ממש לא אומרת שהכל קל לו. לפעמים ההיפך.

סליחה שאני אומרת, אבל הרבה מההורים היום מתקשים בסיטואציות יחסית "קלות" כלומר כשאין שום קושי חריג, ושם באמת עצות גנריות יכולות מאד לעזור. ויכול להיות שהיא מאד מאד עוזרת שמה שצריך זה עזרה גנרית - "תדעו להציב גבולות" או "מותר לכם לומר לילד לא" ודברים בסגנון הזה.

זה לא אומר שההכוונה שלה תתאים גם כשצריך מענה ספציפי לקושי גדול יותר.

נשמע לי שאתם הורים מדהימים והצלחתם בכוחות עצמכם להביא לשיפור ממש משמעותי במצב, ואז הלכתם לאשת מקצוע שהרסה את כל מה שהשגתם.

אני גם חושבת שאת מתארת מצב שהוא חריג יחסית, אבל עשיתם עבודה והיה שיפור משמעותי עד תחילת השנה, נכון? כלומר אתם יודעים איך והבנתם מה עוזר לו ומה הדרך להתמודד.

ומתחילת שנה קשה לו במסגרת ולכן הוא מתקשה יותר, אבל נשמע שגם על זה יחסית התגברתם והגעתם לאיזה מצב לא אידיאלי אבל טוב. אז במקום להרוס את ההישגים הקודמים נראה לי שהייתי חוזרת למתכונת הישנה, ובמקביל בודקת את הגן - האם הוא טוב לו, האם הוא נוקשה מדי עבורו, האם משהו שם לא נעים. אולי אפילו הייתי שוקלת מעבר גן אם את חושבת שזה ספציפית קשור לגן, אבל לא אם זה נראה לך חלק מהאתגר הכללי שלו של חרדה.

ואם את מרגישה שעדיין יש לו קושי רגשי משמעותי אז שווה לשקול טיפול רגשי שמשלב הדרכת הורים

כתבו לך כאן מאד יפה,

אני רק אתייחס ל"פשוט תציבו את הגבולות שלכם כמו שמתאים לכם"

שאם זה היה אפשרי לא הייתם מגיעים להדרכה, נכון?

אם יש קושי עם גבולות -

ילד שמתקשה להסתגל

או הורה שמתקשה להציב גבול

או גם וגם.

אז הם צריכים עזרה ותפקיד המדריכה הוא בדיוק שם להבין מה הקושי ואיך אפשר לעזור.

כי הקושי הוא סימפטום ויש לו סיבה טובה, אי אפשר להתעלם מכל זה ולדלג לשינוי התנהגות.

יותר מזה

הילד שלך ימשיך לבכות בלילה כל עוד הסיבה לבכי קיימת, וכל עוד יש לו הורים לבכות להם.

את תבחרי איזה אלמנט במשוואה את רוצה לנטרל ולפי זה תבחרי את הגישה ההורית המועדפת עלייך...

במקרה שלכם די ברור שזה לא עניין של גבולות ויש פה מצוקה אמיתית של הילד (ושלכם כמובן) שצריכה לקבל מענה.

זה אף פעם לא זמן טוב לבנות הרגלים ותקשורת

בונים אותם בשעות היום ברוגע

לך קשה לקום בלילה כי השינה שלך הולכת

את אדם מבוגר

לו קשה בלילה מסיבה לא ידועה

אבל קשה לו

והוא ילד בן 5

בעיניי

אין מה לצפות שילד בן 5 יתמודד עם קושי

שגם מבוגרים מתקשים להתמודד (לחזור לישון אחרי שמתעוררים)

צריך לעזור לו

גם אם זה פוגע בשינה שלך

(אםשר לצמצם את הפגיעה

נניח עם מזרון לידך שישן שם כשהוא מתעורר)

ודבר שני אומר שאיש מקצוע שמבטל את התחושות שלכם - הוא לא איש מקצוע שאתם אמורים להקשיב לו.

ואם את מרגישה שיש פה משהו לא תקין, וגם אמא שלך מרגישה את זה - אז כבר יש פה שתי תחושות בטן אימהיות שאסור להתעלם מהן.

נכון, אולי באמת הבעיה פה נובעת מהדינמיקה הספציפית ביניכם, אבל אי אפשר לומר שזו לא בעיה.

ועוד דבר - ילד שרק בבית מראה את הקושי שלו זה לא אומר שאין לו קושי. זה פשוט אומר שבבית הוא מרגיש את הביטחון לבטא את הקושי שלו, כי הוא יודע שאבא ואמא יאספו אותו ויכילו אותו, מה שבגן לא יקרה...

ונקודה אחרונה - ממה שקלטתי יש שני סוגים של הורים: הורים שאם אומרים להם שיש בעיה לילד שלהם הם ננעלים ומנסים לברוח מהתגית ולהתמודד כאילו אין בעיה, והורים שכאשר הם מבינים שלילד שלהם יש בעיה אמיתית - הם מבינים פתאום שהם לא אשמים, ואז זה עוזר להם להתמודד טוב יותר עם הבעיה. (אני מהסוג השני, ונשמע שגם את...)

לכן מצטרפת לשאר שאמרו פה - להחליף מדריכת הורים. או לחפש מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית, שהתרשמתי ממנה לטובה מהיכרות מהצד, או לחפש פסיכולוגית, שאולי תצליח להבין לעומק ממה נובע הקושי שלו.

שולחת לך שוב חיבוק, כי זו באמת נשמעת התמודדות קשה מנשוא (וכן, גם אני חושבת שזה כבר לא רגיל בגיל הזה), ומתפללת בשבילכם שתמצאו את הדרך הטובה לעזור לו ולכם!

סליחה שאני מתמקדת בזה

יש אנשים שמומחים לילדים רגילים, הם מבינים את המערכת הרגילה, יודעים לעזור לה ומדריכים מעולה בתוך המרחב הזה.

אבל הם מתקשים מאוד לזהות חריגויות ולהבין אותן.

הם לא למדו מספיק לדוג' על ויסות רגשי וחושי ואופני התקשרות שונים (לדוגמה, אני לא פסיכולוגית).

ולכן ההדרכה תהיה כזו שמתייחסת לילד כרגיל, עם כל העצות הרגילות.

נשמע שבאופן כללי, אתם עושים עבודה ממש טובה. וייתכן שיש קושי מהותי, ולכן הייתי הולכת להתייעץ עם מי שמכירה ולמדה על ילדים עם קשיים כאלה ויכולה להדריך בהתאם.

בנוסף, קצת מוזר לי שאחרי פגישה אחת היא קובעת שאין לו שום בעיה. אני חושבת שצריך קצת יותר מפגישה אחת כדי להחליט.

שלצערי אני פגשתי לא מעט מדריכות הורים עם כל מיני המלצות אבל עם שום הכשרה אמיתית...

הורים בגן שלי שהלכו לכמה כאלו ולא קיבלו שום עצה טובה ועשו רק נזק..

ממליצה לחפש נשות מקצוע עם הכשרה רלוונטית..

לצערי פגשתי לא מעט מטפלות בלי הכשרה שעושות הדרכת הורים לילדים עם אוטיזם, הפרעת קשב, ויסות חושי ועוד ועוד ועושות נזק...

לא כל מי שעשתה קורס בהדרכת הורים באמת יודעת מה לעשות...(תמיד כדאי לבדוק תואר רלוונטי והכשרה..)

ההתנהגות שלו נשמעת נורמלית.

יש לי ילד בן 5+

היה לו בכי כזה והתעקשות על שטות ודרישה ממש דומה למה שנתת.

דבר נוסף ראיתי שכתבת שהוא התחיל להתאזן זאת אומרת שכן תפסתם מה עוזר.

אבל לגבי זה שבגן הוא לא מתנהג כך וגם לא שמח ללכת לגן.ייתכן שהוא צובר המון בבטן בזמן שהוא בגן וההתפרקות פשוט יוצאת לו בבית בצורה הרבה יותר קיצונית.

מה שעלה לי זה דיברתם איתו ? שאלתם אותו בזמן רגוע תוך כדי משחק למה זה קורה?למה אתה בוכה בלילה? מה יכול לעזור לו?

אני שואלת את הבן שלי לא תמיד יש תשובה,אבל לפעמים הוא מצליח להסביר לי,לפעמים הוא לא יודע להסביר.

אבל שמתי לב שאם אני מדברת איתו מספיק זמן מראש זה מפחית את הפעמים של ההתפרצויות הללו.

אבל שלי לא קם בצרחות בלילה.

להגיד שילד שקם בוכה בצרחות בלילה שזה תקין נשמע לי לא תקין יש משהו שיושב על זה.

הוא לא מתעורר ובוכה כי יש מענה או אין מענה הוא בוכה וצורח כי משהו מציק,מפריע,מפחיד לא משנה מה יש סיבה אחרת....

ואם את מרגישה ככה בתור אמא אל תתני לאף אחד לערער את מה שאת מרגישה.

לי יש בת מתוקה בת כמעט 4.

גם אצלנו יש תקופות של בכי היסטרי על שטויות. ויש תקופות טובות יותר. (וגם אצלנו בגן היא רגועה ומתוקה ואהובה על כל הצוות, בלי רמז למה שקורה בבית...)

זה בהחלט יכול לקרות גם בגיל כזה. אבל ברור שיש פה קושי שצריך מענה.

באופן אישי אני התייעצתי פעם עם @אפונה וזה מאוד עזר לי.

האמת שזה היה בתקופה עמוסה מהרבה בחינות, אז הספקנו רק מפגש 'אינטייק' שבו היא שאלה אותי הרבה שאלות על הבת שלי, שנתנו לה תמונה מלאה יותר. ורק השאלות עזרו לי להבין טוב יותר את הילדה, מה בעצם עובר עליה ועל מה יושב הקושי. אחרי המפגש הזה כבר חווינו הקלה... (היו גם שינויים אחרים חיצוניים שהקלו קצת מהקושי, אבל גם ההבנה שלי, ועוד כמה טיפים שאפונה נתנה לי והשתדלתי ליישם, הקלו מאוד והפחיתו הרבה מהבכי. וכשהיו שוב טריגרים שהוסיפו קושי - ידעתי לזהות ולצפות לקושי ולאפשר את הבכי).

בקיצור - ממליצה מאוד על הדרכה בגישה ההיקשרותית. אני חושבת שזה יהיה לכם הרבה יותר מדויק ונכון.

באמת הרבה פעמים הורים מגיעים להדרכה ורוצים לשמוע משהו, לקבל איזה הנחיות שישפרו את המצב. ואז האינטייק נראה להם טרחני או אולי אפילו בזבוז כסף..

אבל האמת היא, כמו במקרה של הפותחת, שבלי להבין מה קורה בחיים של הילד לעומק זה ממש לא אחראי לייעץ ולהדריך.

ותודה על המילים הטובות! גם בפעם השניה זה משמח לשמוע

מתארים הכל לרופא ילדים והוא נותן הפנייה.

אצלנו בקופה היה גם מענה רגשי, גם ריפוי בעיסוק, גם עודת סוציאלית (יש גם קלינאית תקשורת אבל חא היינו צריכים)

והרגשתי שמנסים כולם יחד לעזור לילד

קראתי הרבה כבר אתמול ונורא ריגשתן אותי...

לא הספקתי לענות.

מנסה לענות מסודר.

קודם כל, ברור לנו שלא נחזור אליה. לא התחברתי לגישה בכלל.

וחוץ מזה היו כמה דברים לא אתיים בפגישה איתה שלא היו נראים לי.

לגבי הכשרה שלה? לא יודעת, אבל ברור לי שלא תואר רשמי.

האמת לא היה כזה דחוף לי תואר, אלא יותר חכמת חיים וניסיון.

אבל במקרה שלה היה נשמע לי שיש לה תפיסת חיים שבה היא תופסת את כל ההורים ומכניסה את כולם לאותה משבצת. בקיצור לא.

בעצמי מתלבטת אם ללכת למישהי אחרת.

כי בעצם העניינים די נרגעו עד שהגענו אליה, מצד שני אנחנו יודעים שזה בא והולך בגלים.

מי שכתבה פה על זום זה באמת רעיון כי לצאת מהבית ביחד ולמצוא בייביסיטר זה ממש קשוח לנו.

כתבו פה על אבחון בקופת חולים,

אז זה מאוד מתעתע.

כי הוא ילד מקסים מקסים מקסים.

בגלל זה גם לא היה נשמע לי שזה עניין של גבולות, כי אני תופסת אותו כילד צייתן וקשוב יחסית.

לא טאטאלה מצד אחד (שזה טוב, אני לא רוצה ילדים שהם יס מנים) מצד שני בעיניי יש גבולות בבית, יש סדר יום ומאוד ברור מה עושים מתי ומה לא עושים.

אין כל היום כל יום מאבקים אלא יש נקודות חיכוך מסוימות ששם מאוד קשה לנו

כאילו ברור לי שזה לא ילד עם בעיות קשב ובטח שלא נראה לי בעיות תקשורת.

כן אולי בהגדרה של ילד רגיש, אבל אין לי מושג אם זה דבר שמאבחנים אותו בכלל...

אם כבר חשבתי לפנות לקופת חולים לטיפול רגשי, אולי רכיבה על סוסים. כזה סוג.

אבל לא יודעת אם יאשרו ואם שווה להתאמץ על זה.

מניסיוני מאשרים בקופה ממש בקלות אבל לפעמים התורים ארוכים, אצלנו מאוד עזר אבל היו דברים אחרים.

את נשמעת אמא מדהימה, כל הכבוד לך על כל המאמצים.

על טיפול רגשי בגיל צעיר. הדרכת הורים הרבה יותר מתאימה ואפקטיבית בעיני.

לדעתי כל עוד ההורים מטפלים בילד (כלומר גיל ההתבגרות גם), תלוי גם בילד ובעיקר בנכונות של ההורים לעשות עבודה.

את מתארת גלים

גם כשהים שקט הוא מחביא מתחתיו דברים, וכשיש טריגר זה מתפרץ.

לא הייתי מוותרת על טיפול שורש ועל רכישת כלים שיעזרו לך גם בתקופות סוערות, גם מול שאר הילדים וגם מול עצמך.

לרכישת כלים יש אפקט כפול:

גם ביצוע בפרקטיקה, וגם רשת ביטחון.

רשת ביטחון חשובה כדי להשרות ביטחון בסביבה, מה שממילא תורם לרגיעה.

אם אני לא האופה הכי מומחית, בד"כ יוצאות לי עוגות סבירות. לפעמים גרועות.

אבל עוגות זה לא תחום שמאוד חשוב לי להתפתח בו, מקסימות יש ופלים בסופר.

אז לא משקיעה בהתפתחות שלי בתחום הזה וחיה בשלום עם הפעמים שלא הלך לי טוב.

לגוף אין חלקי חילוף, וגם לנפש, והקשר הבונה מול הילדים זה תחום שמאוד מאוד חשוב לי אידית להתפתח בו, ולכן בעיני שווה את ההשקעה.

השנים האלו חולפות בטיל!!

יש לי עכשיו שני גדולים (חטיבה ותיכון) הם בקושי בבית. יש להם כבר אישיות ורצונות ותיעדופים אחרים בחיים, יכולת ההשפעה לא אותו דבר. בעיני חשוב לנצל את השנים האלו במקסימום. בגיל הרך הילדים הם ספוג. מה שמלמדים אותם עכשיו זה כלים לכל החיים.

היום את מלמדת אותו איך לבטא תסכול, עוד שבוע הוא מלמד את אחותו התינוקת.

מהמקום הזה אני כן בעד הדרכה מסודרת. להטמיע שפה מסויימת בבית. על גבי זה בהמשך אפשר להשתלם עצמאית לצורך רענון וחיזוק.

וואי יצא לי מטיף, לא התכוונתי, מקווה שתביני מה רציתי להגיד.

החלטות טובות!

להתפתחות הילד.

גם אצלנו האבחון הראה שהכל בתחום הנורמה...

אבל בגלל הקושי הרגשי היומיומי שאנחנו ההורים תיארנו, קיבלנו מעטפת.

וטוב לפעמים להתייעץ עם מומחים.

והילד מאוד צמח מזה! ממש ראיתי דברים שהשתפרו.

את מתארת קושי של ויכוחים, התעקשויות, חלק מזה היה אצלנו.

בעיני חבל לא לנצל את הקופה בה את מבוטחת לפני שהולכים לפרטי... או לפחות לנצל במקביל

אפשר גם לקבל ריפוי בעיסוק וכזה שיכול לעזור מאוד לילד עם קושי בוויסות רגשי, אם זה מה שיש לילד שלך

ותלוי באיזה קופה את, אבל רכיבה טיפולית וכזה זה לדעתי דרך הביטוח המשלים ומאשרים מאוד בקלות.

ממש לא כדאי לחכות עד הבוקר!!

לפחות אשן שעה שעתיים, לא?

אישית כשזה קרה לי נחתי שעתיים + בבית ואז נסעתי אבל אני קרובה לבית חולים

ועדיין לקח כמה שעות עד הלידה

כשיש ירידת מים ללא צירים במילא נותנים לגוף לנסות לפתח לידה עצמאית.. למה לא להעביר את הזמן בבית?

כמובן תוודאי שאין דימום או מים מקונאלים

אבל היא אמרה שהיה טיפה גוון ורוד.

אני בן אדם לחוץ אז הייתי טסה למיון באותו רגע אבל נראה לי שזה גם ההנחיה שאם המים לא צלולים ושקופים לנסוע מיד ולא לחכות.

@*אורחת מה איתך?

לכן אומרים להגיע עד שעתיים שלוש מהירידת מים

מכיוון שכתבת שיש צבע קצת ורוד, אז אולי צריך לחשוש מקצת דימום שהתערבב במים, ואז עוד יותר כדאי לנסוע לבית החולים. ככה נראה לי.

מקווה שהכול בסדר!