ונכון שאפשר להוכיח את התורניות מהתנ"ך- רבקה לבשה נזם...

זה פשוט לא מקובל בציבור התורני.

מדברת ממני...

שלא איכפת להן מההישתייכות, פשוט מאוד...

יש מצב שהן תמצאנה את הגבר המתאים להן- תורני בלי ניראות תורנית...

הכיפות הסרוגות גרמו לעזיבה של הדת?

העזיבה הייתה הרבה קודם, לדעתי בדיוק הפוך זה עצר את העזיבה.

שינויים הרבה פעמים מעידים על משהו פנימי בלב של האדם (לרעה או לטובה) 

וכשמוציאים את זה החוצה זה הופך להיות עובדה מוגמרת ופחות דבר משתנה, ובהחלט גם משפיע.

אז לא צריך לזלזל בשינויים (רב בישיבה שלי תמיד אומר שזה שמישהו בלי פאות לא אומר כלום, אבל אם הוא מוריד פאות זה בהחלט אומר).

הכיפות הסרוגות זה יותר מזה, זה בא לעצור משהו שכבר היה קיים בעולם.

אנשים הפסיקו לאכול געפילטע פיש כי זה נהיה להם מגעיל; לא כי משהו פנימי בלב שלהם השתנה. 

אתה רואה שבתקופת התנ"ך נשים (וגברים) הלכו עם נזמים. זה השתנה. למה? כי האופנה השתנתה. לא רואה סיבה שחזרתהּ עכשיו תהפוך להיות סמל למשהו פנימי ובעייתי. כולה שינוי אופנתי. 

צריך לבדוק כל דבר לגופו ולא לזלזל בשינויים.

אנשים שטענו שהשינוי הוא הרסני. 

אז יש שתי אפשרויות מבחינתי: להתייחס לשינוי וזה אומר להתנגד אליו, או להתעלם מהשינוי ולהיות אדיש אליו. 

כיוון שאני לא מוצא סיבה להתנגד, אני אדיש. 

לבדוק כל דבר לגופו

א. הרב קוק לא חידש את האפשרות לבדוק כל דבר לגופו. הרבה לפניו בדקו הרבה דברים לגופם. 

ב. אם יש שינוי שמתריע לי 'משהו פה מסריח' - אז אני לא אהיה אדיש אליו; שינוי אופנתי לא מתריע לי את זה (בדיוק מהסיבות שציינתי לעיל: פעם גברים הלכו עם שמלות, היום עם מכנסיים. פעם גברים הורידו שערות בכל הגוף, היום זה לא מאד מקובל, בלשון המעטה, וכן הלאה וכן הלאה) - ולכן באופן גורף אני לא רואה סיבה להיבהל מזה. השינוי הזה פשוט לא מטריד אותי, מה אני אעשה.

ג. בטח הצהרות כמו "ככה זה תמיד מתחיל... רק משינוי קטן אחד" - שזו היתה התגובה שלה הגבתי בהתחלה - איננה מעידה על 'בדיקת כל דבר לגופו', אני מקווה שאתה מסכים. כמו כן הטענה ש"כל דבר" מתחיל ככה - שזו היתה התגובה שלך - איננה סמל ומופת לטענה שצריך לבדוק כל דבר לגופו. בטח לא כשמנחיתים את זה לדיון בשרשור שעוסק בסוגיה ספציפית. רוצה לבדוק כל דבר לגופו? אז תבדוק את המקרה הספציפי הזה לגופו, ואל תאמר לי "ככה זה תמיד מתחיל" שזו טענה מכלילה בהגדרה. 

א. החרדים מפחדים מכל שינוי "חדש אסור מן התורה", ואני חושב שהרב קוק חידש שלא 

    צריך להיבהל מכל שינוי.

ב. לא אמרתי שצריך להיבהל אלא לבדוק

ג. "ככה זה תמיד מתחיל... רק משינוי קטן אחד" ו"כל דבר" זה ביטויים,

    בסה"כ הגבתי למה שכתבתה "ששינויים הם שינויים, ותו לא" (שזה גם הכללה)

    ורציתי לכתוב שלדעתי לא צריך לזלזל בשינויים אלא לבדוק אותם. 

לטוב או לרע.

לגבי מעבר למכנסיים במקום שמלות איני יודע, אבל האחרים כמעט בוודאות היו חלק משינוי עמוק יותר.

יהודים בגולה גם לא נולדו עם שטריימל. גם זה פשוט היה האופנה מתי שהוחלט להכניס את זה גם לקהילות היהודיות. וגם הפראק. 

ו'שינוי עמוק' לא אומר שהוא לרעה; וגם לא אומר שהוא קשור לשינוי האופנתי... זה שחלו תהליכי עומק בחברה - זה תמיד קורה, גם עכשיו, גם במקומות שבהם בחורות דתיות לא מעיזות לשים נזמים. זה לא אומר שזה קשור ללבוש, וזה לא אומר שצריך לפחד מהשינויים האלה - וזה בדיוק מה שכתבתי (לא כתבתי שכל אלו לא לוו בכלום, אלא שלא לוו בהתדרדרות רוחנית; אם אתה כבר נכנס לפרטים - אז כנס לפרטים גם במה שאני כתבתי). 

אגב - המעבר למכנסיים היה בעקבות מפגש עם התרבות הפרסית. בפועל המכנסיים בסופו של דבר כבשו את העולם, ורק בחברות מאד מסורתיות נותרה השמלה לבוש רשמי גם של גברים. 

אבל אני אומר שכשיהודי החליט להפסיק ללכת עם שטריימל, וללבוש לבוש שנחשב אז כמודרני יותר, הוא ידע שהוא בוחר לאפיין את עצמו באופן מסויים, ושאם הוא יישאר ללבוש קפוטה ושטריימל הוא יאופיין באופן אחר. [כמדומני, שהשינוי הזה, לעיתים קרובות, לווה בהתדרדרות רוחנית].

כשנער החליט ללבוש כיפה סרוגה במקום ברט, הייתה בזה אמירה שהוא רוצה לאפיין את עצמו כדתי לאומי. [בתקופה שבא הייתה נטייה לאנשים להתבייש בדתיותם].

כשמישהו לעבור מכיפה סרוגה רגילה לכיפת צמר גדולה, זה בד"כ לא כי קר לו בראש, אלא מסיבות אחרות.

אם נער חרדי בוחר ללבוש ג'ינס, יש בזה אמירה משמעותית, למה הוא רוצה להשתייך ולמה לא.

לא כל שינוי הוא לרעה, חלק מהשינויים כן.

לנידון הספציפי של נזם איני רוצה להתייחס.

ושינוי תרבותי אינם ירידה רוחנית. זה מה שאמרתי, זה מה שאתה אמרת, ולמעשה בכל רגע ורגע הם מתרחשים בכל זהות ותרבות (ובדיוק מה שאמרת על השטריימל אפשר גם להגיד על מי שהתחילו ללבוש מכנסיים). אני לא מבין איפה הוויכוח. 

מישהו אחר פה בשרשור הגדיר את זה היטב: כל שינוי אופנתי נתפס כ'ערעור' עד שהוא הופך לנורמה. הבעיה היא כשמתחילים לומר שזה 'ערעור' על העיקר, כשזה בסך הכל ערעור על ביטוי תרבותי מסוים של  אותו עיקר. 

אוסיף ואומר: ברור שמי שאינו רואה עניין לערער על הביטויים התרבותיים הנוכחיים של הזהות שלו לא יצא עם מישהי שכן רואה עניין כזה; מיותר לחלוטין שהם ינסו בכלל - בזבוז זמן ואנרגיות. אבל ההגדרה של האחד כנחות יותר מחבירו - היא הבעייתית בעיניי. ומן הבחינה הזאת הדוגמאות שהבאתי משקפות את זה במדויק, ואני מניח שגם אתה מסכים שכיפה סרוגה או ויתור על פראק אינם מעידים על רמה רוחנית נמוכה יותר. 

מאחר שנדמה לי שאני יודע מה ההקשר התרבותי שבו הפסיקו ללבוש שטריימל, אמרתי עליו את מה שאמרתי.

אני לא יודע האם כל שינוי לבוש קשור לשינוי תרבותי, נראה לי שלא, יש גם גורמים אחרים.

אם יש שינוי לבוש, שקשור לשינוי תרבותי, יש לדון לגופו את השינוי התרבותי שעליו מדובר, לטוב או לרע.

אם זה שינוי רע, לא נכון להזדהות איתו, גם במאפיינים החיצוניים.

אם שינוי הלבוש יהפוך לנורמה, ייתכן מאוד שהוא יאבד את ההקשר התרבותי המקורי.

לא זכור לי שראיתי בחורה דתייה עם זה,

לדעתי ברור שזה מעיד על הרמה התורנית שלה.

ואני לא מחשיבה חצאית ארוכה בתור דוסית

יש גם הרבה נשואות תורניות עם נזם.

ענין של סגנון, וטעם, אני מניחה.

בעיני ממש לא מדד לכלום.

בטח שלא לרמת תורניות.

זה כמו שכשאני הייתי נערה ועשיתי חור שני באוזן זה היה נחשב איזה משהו לא דוסי.

והיום- כמעט לכולן יש...

עשו לעבד שלא רצה לצאת מאדונו, אז נתנו לו להישאר אבל הענישו על זה שהוא שמע את עשרת הדיברות ואמור להיות עבד של ה' והוא רוצה תוספת של אדון?!

מקווה שאני אמרתי את הטענה נכון...

אני רק אומרת שיש עוד דעות לעגילים... זה לא שהעגילים בטוח מותר ויש שאלה על הנזם, ויכול להיות שגם לנזם יש דעות שזה מותר, מי שרוצה שתשאל את הרב שהיא תמיד שואלת...

לא הלכתי לברר את הנושא, אפילו לא חשבתי שיש בעיה, פשוט פעם דיברתי עם מישהי וזה עלה, הבנת? אחרי שזה עלה, בררתי את זה מבחינה תורנית,

ונזם אף פעם לא בררתי כי אין לי את הרצון לזה, רק לי זה נראה שהמראה הוא לא מראה תורני ולכן בת שאני אראה עם נזם אני אצטרך יותר להשתכנע מהפנימיות שלה בשביל להאמין שהיא תורנית וכזו שבלי נזם ונראית תורנית אני אצטרך להשתכנע מהפנימיות שלה שהיא לא תורנית, מבינה?

מקווה שהסברתי נכון ואני לא מקפיצה עלי את כולם.

למרות שאני חושבת שכיום נזם זה יותר גרוע מעגילים, אבל אולי זה נכון עוד לא השתכנעתי...

ובע"ה מחכה ליום שנהיה ראויות, ולא בגלל הנזם, אני לא חושבת שאני אשים את זה גם אז, פשוט כי העולם אז יהיה טוב יותר ומלכות ה' תהיה גלויה לכולם.

[משמע קצת מהלשון, לפחות בחלק מהנוסחאות, שגם בבבל היה מנהג שקשור לטבעת, אבל זה לא היה הקידושין עצמם].

ובהמשך תקופת הגאונים, גם בבבל היה נהוג לקדש בטבעת.

[מופיע בתשובות הגאונים וברס"ג].

נדמה לי שיש אפילו סיפור על אחד שנודה כי קידש במטבע

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

על אחרי החתונה?

זה בהחלט נראה לי מוזר...

מדובר פה על צניעות, וזה הרבה פעמים מושפע מאיך אנשים 

מסתכלים על זה.

נזם לבחורה, מה דעתכם/ן? 

גברים.. 

בנות

שאלה לבנות, בנים לא להגיב בשום אופן! 

האם זה מוריד? - לא בדווקא, אבל זה אולי מעיד.

אם היא עושה את זה בתור התרסה וכדי להוכיח לעצמה ולסביבה שלא אכפת לה לבעוט במוסכמות אז זה גם יכול להוריד.

האם זה מוריד? - לא בדווקא, זה תלוי בנורמה החברתית ומאיזה מקום זה מגיע (אם מרצון פשוט להתייפות או מרצון לבלוט בצורה פרובוקטיבית).

אם היא עושה את זה מתוך התרסה וכו' אז למרות שזה לא בגלל שהיא רוצה למשוך תשומת לב זה עדיין יכול להעיד על רמה רוחנית (תלוי נגד מה היא מתריסה, זה גם יכול סתם להעיד על ילדותיות אם זה כנגד ההורים למשל. תלוי בעניין ובגיל).

נראה לי שבאופן כללי התשובה היא כן.

ואולי משנה (כביכול) כי זה רק הוא שופט והוא כתב את התורה 

זהו שהשליחים של הקב"ה בעולם להסביר  את רצון ה' הם הצדיקים ות"ח בדור (תניא בכמה וכמה מקומות)

אם לא כך אז אני חושב שאני הוא המבין מהו רצון ה' ותראי מה כתבתי בסוף השרשור מהו רצון ה' 

(הוא לא אומר את זה במילים האלה) לאכול הרבה (יותר ממה שצריך לחיות)זו ירידה רוחנית?

אדם שהולך אחרי הרצונות שלו האישיים או חיצוניות אחרת והנאות העולם החיבור שלו עם הקב"ה חסר 

למה??

כי רצון ה' זה להיות במה שיותר רוחני כמה שיותר לעשות רצונו 

ורצון ה' מתבטא במה שנצרך רק לעבודתו ית' 

וכמו שאמרתי האסור אסור המותר מיותר 

וזה כוונתו של הביטוי הזה: כוונת הבריאה היא לעשות לה' דירה כאן בעולם ורק מה שקשור לרוחניות מביא לזה ולכן מה שאסור זה ברור שזה אסור כי הוא סותר את כוונת הבריאה אותו הדבר בדיוק דברים מיותרים הם גם אסורים שהרי אינם משלימים את כוונת הבריאה אלא את הרצון העצמי שלנו 

קוראים לזה בעברית תקינה עבודה זרה ל"ע אני עובד מישהו זר - את עצמי

אני לא חושב שצריך ללכת לפי איך שנראה בחוץ 

אלא מוסיף ביראת שמים או לא 

כמו שאמרתי ע"פ הפתגם :האסור אסור והמותר מיותר 

כי זה לא עושה דירה לה' בעולם הזה

http://www.yeshiva.org.il/ask/?srch=1&orderby=3&q=%D7%A0%D7%96%D7%9D+%D7%91%D7%90%D7%A3&cat=1

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

ע"פ מדד רוחני תקראי מה כתבתי בסוף השרשור 

ןתביני

שער היחוד והאמונה של הרב יואל כהן תקראי בהקדמה הוא אומר את מה שאמרתי 

או תסתקלי בוף השרשור מה שכתבתי 

וברור שזה לא במדד של העולם אלא של רצון ה' האם זה מקדם אותי או לא אם לא זה לא נצרך מיותר- אסור

אבל לא הייתי רוצה להכיר מישהי כזאת בשביל האפשרות שהיא באמת צדיקה,

הולכים אחרי הרוב.

מבחינתי נזם מעיד על משהו, אז אני לא יצא אם מישהי כזאת בשביל שאולי

אחרי כמה פגישות אני יגלה שהיא צדיקה (ואז זה אולי בסדר), כי לדעתי הרוב לא כאלה.

לא יודעת...הנשמה מאירה.

אבל כל הדיון פה עושה לי חשק לעשות נזם באף . למה? כי זה יפה חיצונית לדעתי. 

כולנו מתנהגים במובן זה או אחר לפי מה שהחברה שלנו חושבת,

ככה זה, וזה לא בהכרח שלילי.

מה לעשות שאנחנו בני אדם וחשוב לנו מה חושבים עלינו.

אבל אם היא שואלת אז כנראה שלה זה חשוב.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

עובדה שיש פה גם הרבה בנים ובנות שחושבים אחרת,

כולם דוגמה אישית. 

בס"ד

יש שיאמרו שירידה רוחנית  עשויה להוביל לנזם.

 רמה תורנית יכולה לבוא לידי ביטוי בדברים מאד שונים.

יכול להיות שיש בחורה צדיקה וכ' וזה פשוט הטעם שלה.

אבל אצל חלק גדול בציבור זה מתפרש (לאו דווקא בצדק) כמישהי פחות תורנית.

אז כאן זה לשיקולך.

לפעמים גם אם משהו מצד עצמו לא בעייתי,

אם הוא מתפרש ככה ראוי להימנע.

נניח שרשרת מגן דוד לבן.

מקובל אצלינו שבנים תורניים לא עונדים שרשראות.

ובנים שכן לרוב מתויגים כערסים.

יבוא מישהו מאד ציוני שמתחשק לו מגן דוד ענק על הלב,

שרשרת רצינית כזאת, מאהבתו את עמו וכ'.

כדאי לו לשים?

לאכול הרבה (יותר ממה שצריך לחיות)זו ירידה רוחנית?

אדם שהולך אחרי הרצונות שלו האישיים או חיצוניות אחרת והנאות העולם החיבור שלו עם הקב"ה חסר 

למה??

כי רצון ה' זה להיות במה שיותר רוחני כמה שיותר לעשות רצונו 

ורצון ה' מתבטא במה שנצרך רק לעבודתו ית' 

וכמו שאמרתי האסור אסור המותר מיותר 

וזה כוונתו של הביטוי הזה: כוונת הבריאה היא לעשות לה' דירה כאן בעולם ורק מה שקשור לרוחניות מביא לזה ולכן מה שאסור זה ברור שזה אסור כי הוא סותר את כוונת הבריאה אותו הדבר בדיוק דברים מיותרים הם גם אסורים שהרי אינם משלימים את כוונת הבריאה אלא את הרצון העצמי שלנו 

קוראים לזה בעברית תקינה עבודה זרה ל"ע אני עובד מישהו זר - את עצמי 

אני רק בא להבהיר שכל מה שאנחנו עושים הוא התעסקות ענקית עם העולם הזה בלי התחשבנות אמיתית בה' לצערי 

אנחנו דור מאוד מבולבל

נראה לי שזה מחלוקת בגמ' על מה הקורבן,

אבל בכול מקרה ברור שזה השיטה של הרב קוק, והרבה אחרים 

במיוחד בדורות האחרוניםץ

אני שכחתי את הגלידה שאכלתי אתמול ובמיוחד את הטעם שלה

אבל אם זה לא הוסיף לי בעבודת ה' זה הוריד אותי 

אבל זה בהחלט רמה גבוהה לחיות ככה.

נתחיל 

לא קופצים (יש דרך)  אבל מתחילים לעבוד בשביל זה הגענו לכאן

לא??  

אבל קודם צריך להיזהר מאיסורים ממש ורק אח"כ

לבדוק כל הזמן אם מה שאני עושה מוריד או מעלה.

אם נקדים את המאוחר זה רק יזיק.

היא דברה על דוסות ברמות על שעושות את זה 

וחוץ מזה צריך להשתדל בז בלי קשר

אולי לא להתחיל לירות לכל הכיוונים אבל לפחות צריך נסות לחשוב אם זה נצרך או לא 

דבר שהוא בצורה הנורמלית כמו למשל לאכול כי אני רעב אף שאני לא חושב שאני עושה דירה בעולם הזה לה'  אז סבבה אבל דברים שלא נצרכים אז הם מיותרים כי אני מתחיל לחשוב מה אני רוצה 

בבקשה בספר תורת מנחם לרבי מלובביץ חלק יח עמ' 155 

ותגיד מה אתה מבין משם 

סבבה ?!

יש עוד מקורות לזה רק שם זה נכתב ממשהו שהיה חי עד לא מזמן ובצורה יפה מאוד תבדוק

בספר "טללי חיים" של הרב החלבן,על פרשת מטות.

מומלץ בחום!

הוא מסביר את עניין הנדרים, לכאורה יש מצוות ויש איסורים שצריך לקיים אז למה

יש אפשרות לאדם לנדור נדר ואז זה ממש הופך לו לאסור?

ההסבר זה שיש הרבה דברים שהתורה השאירה אותם על "רשות",

כמו כמה לאכול, כמה לבלות (ונזם באף לפי חלק מהאנשים פה),

ה' יתברך יודע שלא כל בני האדם שווים ולא כל הזמנים שווים,

לכן יש דברים שאין בהם הגדרות מדויקות.

אבל ה' יתברך רוצה שאנחנו נחשוב ונתקדם לפי מה שמתאים לנו לקבל על עצמנו,

כמובן שקודם כל צריך להקפיד על תרי"ג מצוות.

וזה החידוש של נדרים, למרות שלא כדאי לקבל על עצמך בנדר חומרות ("טוב שלא תנדור...")

אבל בלי נדר זה אפילו חובה ("קדושים תהיו").

הרב מביא גם את פרק י"ג במסילת ישרים שמדבר בדיוק על זה.

שנזכה!! 

בא נחשוב רגע אם היינו רואים שהבעש"ט או הגר"א רבי נחמן ואחרים היו שמנים מה הייתם אומרים שזה בסדר?

זה אותו הדבר במידה כזאת או אחרת 

תראה את האדמו"ר מבעלז ,והוא לא אוכל הרבה  

עייני ערך נוצרים.

תלוי מאיפה זה מגיע בנפש. 

איזה תנועה בנפש מובילה את המהלך של ההחלטה לעשות נזם.

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

לכן תפילה מן הסתם לא תוריד ונזם אולי כן.

הרב כותב נדמה ל ישזהבשמונהקבצים שיש אפשרות להוריד את עצמי בתפילה וזה ע"י שאחשוב שבזכות עצמי התפילה התקבלה

וגם אז עדיף אני חושב שעדיף שימשיך להתפלל

"מתוך שלא לשמה"

ימשיך להתפלל אלא שהענין הוא שזה מוריד ולא מעלה (תפילה כזו)

אבל בגדול צריך להתרחק ממעשים שיכולים להוריד, גם אם אין לך כוונה שלילית, לעומת תפילה...

אני מקווה...

ואת האף- עכשו מובן איך התופעה מתפשטת.. הן כולן חושבות שזה יפה? או שזה טרנד שנחשב אינ וכאילו לא דוסי מיושן?

שלא מתאימות וזה ישפיע עליך.

אתה כן מסכים שזה משפיע

נגיד את זה ככה. אם תשים כיפה בגודל של חבית אתה לא נקרא ירא שמים.

מי שלא הולכת צנוע היא בד"כ פחות שומרת תורה ומצוות מבחורה שהולכת צנוע לגמרי. אבל לא בגלל הבגדים היא פחות דתיה, בגלל שהיא פחות דתיה הבגדים שלה פחות צנועים

הרבה פעמים שינויים חיצוניים שלא בהכרח הגיעו מכוונה מסויימת

משפיעים על האדם לטובה או לשלילה,

בטח בדוגמה שכתבת (בגדים לא צנועים) שזה ממש עברה "עברה גוררת עברה".

בד"כ זה מעיד איפה נמצא 'הראש שלה', בעולם הסלפי או בעולמה של תורה.

אמנם אני מאמין שיש דוסיות שבאמת עושות את זה בקטע של ניראות וטיפוח נטו. ועדיין פחות מתחבר לסגנון...זה בא ביחד עם טיפוס תוסס כזה...

אני מכירה מלא נשים נשואות, תורניות, מתפללות כל יום,

אמהות טובות , נשואות לאנשים תורניים, 

והנקודה הפיצית באף שלהן, לא באה להתריס שום דבר,

זה סתם יפה בעיניהן . זה לא שיש להן איזה חישוק שאריה יכול לקפוץ בתוכו. ממש לא חושבת שזה מוריד למישהי ברמה התורנית.

עגיל בגבה / בשפה / בטבור / בלא יודעת איפהשהו מוזר אחר ,

זה כן מוריד, כי זה סוג של להשחית את הגוף, פירסינג בגבה זה משהו לא בריא וכואב,

פירסינג בשפה או בטבור זה משהו שמזוהה עם בנות פרחות כבדות, לא יצא לי לראות מישהי חילונית

ערכית עם פירסינג בשפה או בטבור. תמיד אלה שהכרתי היו בנות פרובלמטיות.

אליקס לדעתי כיום כן פחות מקובל בציבור התורני-גוזמבות. אני לא הייתי רוצה שהבת שלי תבוא לי אם אליקס כשהיא תגדל, פשוט כי לדעתי זה סתם לחורר את הגוף במקום שזה יכול להיות לא נעים וכואב לעשות עגיל. ועדיין, פעם גם חור שני היה לא מקובל, והיום כן.

אבל מי קובע מה זה תורני? רק חרדל"ית עם חצאית מטאטא , חולצת-חנק וגרבי כותנה עם סנדלים היא תורנית ממש ? למה מישהי בסיגנון בנ"ע שמתפללת כל יום, מקפידה על ההלכות ממש ועדיין ההשקפת עולם היא פחות סגורה והיא מתלבשת לפי ההלכה אבל לא מחמירה בגרביים וחצאיות ארוכות, היא "פחות תורנית" ?  ,

אז 'תורני' זה מי שנראית בדיוק כמו אשתו של הרב מלמד. 

ב. הטענות בשרשור הזה אינן ענייניות יותר מהתגובה שלי. צר לי. 

ג. זה לא בהכרח דבר שלילי. לכל 'קהילה' יש זכות להתאגד. פשוט מומלץ שהקהילה תהיה מודעת לכך שיש עוד כמה דברים מחוץ לה (ומסתבר שלא כולם מודעים לכך). 

די להתפלספויות... זה מנהג גויים, מעיד שהראש במראה, בסלפי, במיץ של ההבלים.. נו שויין, כיפות סרוגות.. זה בא ביחד עם חצאית שנהיית מיני בישיבה ועיקומי הלכה (כן כיסוי לא כיסוי סרט קשתית... זה גם כיסוי לא?) הקיצר, מי שעובד את השם בחיים אלו לא צריך עגילים באף, הוא צריך מידות טובות וספר הלכות טוב וגם דיבור עם השם יום יום. לכי על זה..

מה שתגידי

הפסוק בא לומר שדברים טובים חיצוניים הם לא העיקר, אפילו שהם טובים כשלעצמם.

"נזם זהב (=דבר טוב אבל לא...) באף חזיר" דומה ל- "אשה יפה (דבר טוב אבל לא...) וסרת טעם".

אני בטוח שאת מסכימה שרבקה אמנו לא הייתה עם ראש במראה, בסלפי ובמיץ של הבלים נכון? וגם לא כל שאר אמותינו שהלכו עם נזמים כמו שמופיע הרבה בתנ"ך ובחז"ל...

"עיקומי הלכה"? איזה איסור הלכתי יש בזה?

חבל סתם לעוות את הפסוקים וההלכה... נו שויין, בורים מתנשאים... זה בא ביחד עם הוצאת שם רע, שנאת חינם ועיקומי הלכה ומקראות...

התנשאות דוחה!

(מה שמזכיר את זה - חרדי הוא נטול אידאלים??! גזענות והתנשאות דוחה!, וכמו שאמרו רבותינו "קשוט עצמך אח"כ קשוט אחרים")

אבל במקרה הזה אין קשר לימנו, כבר כתבו פה שזה אופנה,

ועל זה אפשר להתווכח מה זה מעיד בימנו.

זה מראה שאין בנזם בעיה עצמית, מכאן אפשר לדון אם זה מעיד משהו או לא ע"פ הנורמה בזמנים ומקומות מסוימים.

אם היא טוענת שמי שעונדת נזם היא "סרת טעם" ודומה לחזיר (ועוד "מוכיחה" את זה מפסוק) אז בהחלט יש מקום להביא ראיות הפוכות מהתנ"ך.

אני לא יודע למה היא התכוונה בפסוק,

 אבל לא אהבתי את מה שכתבת לה. 

אם גבר שחי בדור שלנו, יחביא את אשתו באוהל (ע"ע שרה אימנו), הוא ייחשב לתמהוני. אם גיורת שחפצה להתחתן עם יהודי, תתגנב אליו למחסן (ע"ע רות המואבייה), הסביבה תרים גבה. כנ"ל עניין הנזם או כל דבר אחר שרווח אז ונחשב למשהו חריג בנוף הדתי היום.

ומרוב תגובות אין לי כח לפרט.

אני עם כיסוי ראש מלא, בלי פייסבוק, שונאת את תרבות הסלפי. אה ועם נזם.

מילא אני, אבל בעלי?

צדיק יסוד עולם. פאות ארוכות ושמירת העיניים זו רק ההתחלה.

מ"נזם באף" (לתגובת ה"הריונית"), גם לשיטתך שחושבת שזה דבר רע אצל כל מי שזה אצלה. כי נזם מצד עצמו אינו איסור, והיו תקופות שכך נשים הלכו. ובוודאי שאין כל השוואה בין הדבר הזה ללבוש קצר מידי או כיסוי ראש שאינו תואם-הלכה.

אבל הוצאת שם רע, בוודאי על ציבור, זה איסור גמור. התרבות של לומר "דיבור עם השם יום יום" כשהיא מחליפה הלכות מפורשות, אינה יותר טובה ממה שאת מבקרת.

[אגב, הפסוק שהבאת מראה בדיוק ההיפך. הוא אומר שאשה יפה וסרת טעם, דהיינו יופי חיצוני בלבד, זה כמו נזם זהב באף חזיר. משמע, שזה היה תכשיט מקובל, ושאשה שהיא יפה ועם טעם, עם מידות טובות, אז זה מתאים כמו נזם זהב באף אשה ולא באף חזיר...]

לא שאני אומר שכך צריך או טוב ללכת. זה כבר תלוי למה זה בא, ומה מנהג המקום.

המרכיב הכי חשוב בבחורה הוא מידת היראת שמיים שלה. זה הדבר העיקרי שצריך לעניין אותך, זה מה שיילך איתך לאורך כל הדרך. האם הבחורה יראת שמיים באמת? כיצד ניתן לדעת? זו שאלה שצריכה יותר הסברה מאשר בפורום וכדאי להתייעץ עם מבינים. העגיל בגדול הוא סימן לא טוב אך יכול להיות שזה נובע מתמימות, האם היא באה מרקע דתי באמת? אולי היא בשלבי בתקרבות ולא מודעת לעניין?

יש לה עגיל בכל אוזן ואחד נוסף קטן ומתוק באף.

הוא לא מונע ממנה ללמוד תורה או להתפלל או חלילה להיעלב משטויות שאנשים אומרים פה בפורומים.

זה רק חור.

לכל מייבאי הפסוקים למיניהם ישנו נזם שאכן אסור מן התורה וזה "נזם שור" שעובר במחיצת האף מכיוון שהוא באמת נהוג על בהמות וזה לא לכבודנו.

משום מה הרמה התורנית כיום לא נמדדת לפי כמה אני מקפידה על קיום ההלכות או כמה אני לומדת תורה אלא לפי אורך חצאית סוג טלפון מי החברים שלי וכמה עגילים יש לי בפרצוף וזו בושה לממסד התורני שממבט סוקר מבחוץ אנשים חושבים שהם יכולים לקרוא את הלב והכוונות של בנאדם..

 אם אלו אנשי הציונות הדתית וערכה הראשי הוא "שפוט ככל יכולתך" אני מתחילה כבר עכשיו לחפש לי אלטרנטיבה.

לסיום. אני אוהבת את הנזם שלי.. ומעולם לא יצא לי להצתלם 'סלפי' הנוקיה שלי לא מאפשר את זה...ואם מישהו יחליט לסנן אותי בגלל עגיל זה רק אומר שהוא גם ככה לא חולק איתי תפיסת עולם כללית ולא ממש יהיה אכפת לי שהוא לא יעמוד לצידי מתחת לחופה.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אין לי נזם ולא קראתי את שרשור הפסוקים.

לראייתי נזם משדר סגנון מסויים.

גם נעלי עקב משדרות...

והבחורות, היחידות סביבי, שאני מכירה עם נזם באמת מתוקות, מקפידות על התבודדות (מעריכה) ויראות שמים כנראה (אני עדיין לא אלוקים)..

וזה עדיין סגנון..

אם היינו מלאכים או בוחני כליות ולב הכל היה פשוט יותר. 

אבל אנחנו לא. ואף אחד אחר לא.

אז מה נשאר? 

הצורה החיצונית, כמה שזה רדוד, לא חכם וגם ברב הפעמים לא נכון..

כל הופעה של אדם משדרת משו לאדם אחר מנקודת מבטו.

ובכל מקום אתה מידי לאיזשהוא כיוון. למעלה, למטה, ימינה שמאלה.... לפי המקום של מי שרואה אותך.

ששופט ביחס לעצמו.

אם ה' שם אותנו בחברת בני אדם, ששופטים על פי החיצוניות, כנראה שאנו צריכים להבין את זה ולא לנסות להילחם. כי זה כנראה לא הולך להשתנות, כמו עוד הרבה דברים.

אז לפני שיוצאים מהבית לבדוק אם אנחנו משדרים על הגל הנכון.. ואם לא, לדעת שזו בחירה ש-ל-נ-ו ולא של אף אחד אחר.

בהצלחה!!

"כל מה שנמצא בשפע אצל הלא-דתיים וטרם אומץ ע"י מרבית הדתיים, תמיד יסמל את הדתי שעושה את זה כפחות דתי". יש הרבה חילוניות עם פירסינג ומעט דתיות = דתייה שעושה פירסינג, תקוטלג (די בצדק, האמת) כפחות דתייה.

קצת הגזמה להגיד שנזם הוא סימן היכר של דתיות..

"מוריד לבחורה את הרמה התורנית"...

נזם לא יכול להוריד לבחורה רמה תורנית, כי הרמה התורנית אינה תלויה בו. 

האם זה כדאי ונכון לשים, מה זה מבטא בעיניה, מה זה משדר לסביבה - אלו כבר שאלות אחרות. והתשובות עליהן לפעמים גם משתנות לפי הבחורה וסביבתה.

הרמה התורנית שלה לדעתי לא יורדת בגלל נזם באף.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!