בעיקרון - פוסק על פי הירושלמי. זה פחות או יותר הבסיס.

(למרות שלפי שהתרשמתי הוא לא רואה צורך להסתמך על מישהו מסויים).

ידועים דברי הרי"ף בסוף עירובין, וכן דברי הפוסקים בכמה וכמה מקומות שהירושלמי שני במעלה לבבלי.

 שזה שהעדיפו את הבבלי לאורך הדורות זה בגלל אלימות של גאוני בבל (מה שנכון במידה מסוימת מבחינה הסטורית - השאלה אם זה משנה*) אבל אליבא דאמת תורת אר''י היא העיקר (שזה גם נאמר בבלי ולא רק בירושלמי).

* לענ''ד לפחות לפי הרמב''ם נראה שלא - הוא לא טוען כמו הרי''ף שהבבלי עדיף כי הוא ראה את הירושלמי לקח אותו בחשבון ובכל זאת חלק עליו (טענה קשה לכאורה) אלא בגלל קבלת כל ישראל. ובאמת ברמב''ם יש משקל גדול יותר לירושלמי ודומיו - הרמב''ם אפילו עשה עליו 'הלכות' בדיוק כמו שהרי''ף עשה על הבבלי.

- בתקופת הגאונים באמת היו מחלוקות חריפות בין גאוני בבל לגאוני א"י (וכמדומני שהתוודענו לזה רק ע"י פתיחת הגניזה הקהירית) אך האם יש עדות לכך שגאוני בבל ניסו לסרס גם את התלמוד הירושלמי? אדרבה הם מביאים אותו על ימין ועל שמאל. דומני שגם אם נטען שהיה פוליטיזציה בתקופת הגאונים, התלמוד הירושלמי היה מחוץ למשחק.

- אם תקבל בכל זאת את טענתו בדבר העדפתו של הבבלי באופן אגריסיבי, לא הבנתי מדוע לפי הרמב"ם זה לא משנה. הרי אם קבלת כל ישראל את התלמוד הבבלי נולדה בחטא  של הפעלת כח ומניפולציות, לכאורה היא בגדר קבלה בטעות.

- מדוע טענת הרי"ף קשה? הרי בגמ' עצמה ובפוסקים חוזר שוב ושוב העיקרון של 'הלכה כבתראי' (יש רק דיון האם עוד לפני תקופת אביי ורבא או רק מהם ואילך, אך זהו דיון מקומי). ושמא כוונתך לומר שלא ברור שחכמי בבל נחפשו לתלמוד הירושלמי, אך גם זה טעון בירור. הגמ' בחגיגה למשל רומזת לתלמוד הירושלמי.

- אתה בטח מתכוון למחלוקות הידועות סביב נושאים מסוימים כמו הסמיכה, קביעת לוח השנה ומולד זקן (מח' רס''ג ור' אהרון בן מאיר) וכדו' הנובעים משאלת הסמכות הכללית שגם נדונה בפנ''ע כמו שרואים בכמה איגרות (למשל באיגרת ר' פרקוי בן אבוי, בתשובות רדב''ז ראש הגולה, רס''ג ועוד) - לטענת חלק מהחוקרים ממניעים כלכליים (תרומות למתיבתות מיהודי הגלויות).

ודאי שאין מחלוקת על עצם היותו של הירושלמי חיבור אמוראי חשוב אבל שאלת הסמכות משיקה ישירות גם לשאלת העדפת תלמוד אחד על משנהו - אם תורת אר''י עדיפה אז הירושלמי עדיף, אם עיקר התורה הוא בבבל ומשם יוצאת ההוראה אז התלמוד הבבלי עדיף. הראיה שגאוני בבל פסקו בעיקר ע''פ הבבלי כמקובל היום והתעלמו כמעט לחלוטין מהירושלמי ואילו גאוני אר''י כירושלמי וכמסורת א''י אפילו בניגוד לבבלי. ואכן כמה מגאוני בבל הקודמים לרי''ף כתבו שאין לקבל את הירושלמי מול הבבלי מסיבות שונות (למשל פרקוי בן אבוי כתב שהוא משובש בנוסחו, רב יהודאי גאון כתב שמנהגיהם הם לא הלכה אלא מנהגי שמד בדיעבד, רב שרירא ורב האי כתבו שמשום שהלכתא כבתראי - הם מקורו של הרי''ף).

- לפי הרמב''ם מה שמשנה הוא מה מנהג רוב ישראל בפועל, לא רלוונטי איך ולמה התקבל המנהג (בסופו של דבר כל מנהג רווח מתקבל בצורה 'אלימה' ובלחץ חברתי), אין פה עניין של 'מנהג טעות' שלא שייכת בבחירת פוסק/פסיקה (ראה למשל דברי הירושלמי על 18 דבר שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה שבית שמאי הרגו בבית הלל כדי להיות רוב) אלא במנהג הלכתי שמבוסס על טעות בהלכה. אבל לשיטת הרי''ף ההבדל הוא ענייני ומהותי - לדבריו הבבלי כולל בתוכו את הירושלמי - זה דבר שמאוד תלוי ברקע ובשאלת נכונות הטענה.

- לענ''ד הטענה קשה מכמה סיבות: 
א. הירושלמי לא נחתם בתקופה אחת אלא במשך כ400 שנה, ובסופו אולי אפילו אחרי הבבלי או במקביל לו.

ב. הבבלי עצמו מכיל תקופות שונות כך שנניח שהסינכרון, אם היה, נכון רק לגבי סוף תקופת האמוראים ולא לגבי כל התלמוד הבבלי (פה אני מתייחס לטענת הרי''ף שמסביר למה הלכתא כבתראי ולא לטענת רב האי שאמר את הכלל בסתמא).

ג. יש סתירות בין הבבלי והירושלמי - לפעמים בנוסח מימרא או בסיפור מעשה - ובמקרה שהמעשה נעשה בא''י (מעבר לזה שסביר לקבל את גירסת הירשולמי) הבבלי אפילו לא מביא גירסה זו כדרכו להביא גירסאות שונות - מה שמצביע שככל הנראה לא הכירו אותו.
ד. יש מקומות שהירושלמי לכאורה יותר מסתבר מהבבלי גם מבחינת סברה וגם מבחינת גירסא (למשל נתמך בברייתות כגון תוספתות ומכילתות) ובכל זאת לכאורה לא הובא בחשבון בבלי (בניגוד לרמב''ם למשל שכן הביא אותו לפעמים בחשבון אפילו כנגד הבבלי) - מה שגם מצביע כנ''ל.

נ''ב

אני קצת עמוס כרגע אז מחילה אם יצא לא מספיק מסודר ומבואר.

קראתי הכל. כמובן שלא הסכמתי, אך החכמתי.

בכל אופן אשמח לשמוע עם מה לא הסכמת.

יש בספר 'אמרי במערבא' רשימה של יותר ממאה מקומות שבהם מופיעה מסקנת הירושלמי בבבלי [לא בשם הירושלמי, כמובן], ונדחית שם. (מקור)

איני יודע האם זה אומר שהירושלמי כספר חתום היה לפני מי שכתב את הדברים בבבלי, אבל יש כאן ביסוס חזק לכך שבאופן כללי הסוגיות בבבלי הכירו את עיקרי תורתו של הירושלמי, ושקלו אותם, ולכן הם בתראי. [וגם אם האמוראים שבסוגיא קדמו, הרי שבזמן חתימת בבלי לא ראו לבטל את דבריהם מפני החולקים].

מה היחס בין המקורות בהן אתה מוצא את מסקנת הירושלמי מופיעה בבבלי ונדחית, למקומות שבהן מופיעה בירושלמי מסקנת הבבלי ונדחית.

אם היחס נוטה בבירור לכך שמסקנת הירושלמי מופיעה הרבה יותר פעמים בבבלי, הרי שזה מבסס את הגישה שהבבלי הוא בתרא לירושלמי. [ולא כ"כ משנה האם הוא הכיר אותו כספר, או כאוסף מסורות בע"פ]

לא עשיתי את הבדיקה הזו, אבל, מאחר שעניינו של החיבור הנזכר הוא להביא מחלוקות בבלי וירושלמי, ולמצוא 'שיטות' שמקשרות בין המחלוקות, ואין לי שום רמז לכך שהמחבר מנסה להגן על תפיסות מסויימות, אני מניח שהסיבה שיש שם רשימה ארוכה של מקורות כאלה, ואין שם רשימה הפוכה, היא שבאמת זו הנטייה.

הטעות היא שאתה יוצא מתוך הנחה שאחד מחותמי התלמודים הכיר את התלמוד השני (יש כמה הנחות בתוך ההנחה הזו אבל נתייחס לעיקר), ולכן אם נמצא נטייה סטטיסטית לאחד הצדדים נגלה איזה מהם הוא שראה את השני. הטעות היא בהנחה הזו שכן ייתכן, ואף מסתבר, שאף אחד לא ראה את השני.

טעות נוספת (שמסתבר שגם הרי''ף הניח אותה) היא שזה שיש לא מעט מימרות אר''י בבלי מראה שלפחות חותמיו הכירו את התלמוד הבבלי. הטעות היא שייתכן, והסטורית ידוע שכך היה - אפילו מתוך התלמודים עצמם, שהייתה נדידה גדולה של ת''ח מאר''י ללמוד בישיבות של בבל והם מקור השמעתות האר''י שבבלי ולא התלמוד הירושלמי כולו שלא היה מוכר בהכרח לחותמי הבבלי.

ושוב - אני מזכיר את הקשיים שהעליתי לעייל בהנחה שמביא הרי''ף ובקושי שעולה מקיבוץ המימרות שנפסקו להלכה בירושלמי שכן מאה הוא מספר נמוך מאוד במושגים תלמודיים.

לא הנחתי שאחד התלמודים הכיר את השני. 

לא משנה האם הוא הכיר את השני, משנה האם הוא הכיר את מה שנאמר בשני.

והמשמעות של ממצא סטטיסטי כזה, הוא שהדברים שנאמרו בבלי נכתבו מתוך היכרות עם הירושלמי, עכ"פ יותר מאשר שהדברים בירושלמי נאמרו מתוך היכרות עם מה שנאמר בבבלי.

אל תביך אותי עם תארים שהרבה יותר קרובים אליך מאשר אליי.

אני אקח מהפרגון רק את מה שבאמת מגיע לי, ואודה לך מאוד עליו!

לגופו של עניין: טענה מעניינת ואף מסתברת, אך טעונה ביסוס.

אך דווקא משום ה'אליה' שבה - שלא נגעו בה ידיים, קוץ בה - שהירושלמי, כידוע, מלא שיבושים וצריך להיות אומן ובקי כדי ללמוד אותו כסולת נקייה.

על זה בדיוק הדיון. מי אמר שיש כזו? שהיא מחייבת? שכל כולה מחייבת?

אי אפשר לזרוק הנחות - צריך להוכיח ולבסס אותן.

ואם אתה שואל על גופו של אדם - זו בדיוק הטענה שלו, הוא אומר שהוא חוזר למסורת הפסיקה המקורית אותה 'שיבשו' אמוראי וגאוני בבל (הוא מאוד לא אוהב את רבא למשל בגלל זה...).

יש הבדל גדול בין זה לקראות, ואה''נ - גם את אי נכונות הקראות עצמה צריך להוכיח (וחז''ל והראשונים עשו את זה).

ושים לב שהעליתי כמה שאלות ולא רק האם היא קיימת - מה היא אומרת ומה מקור תוקפה.

ואם ארצה לדמגג אפשר לומר את אותו דבר גם על עצם היהדות שהתכחשה לאמונה המקובלת ושללה אותה מהיסוד.

להכרעת גדולי הדורות הקודמים, ומגבילה את היכולת לחרוג ממנה [אני לא נכנס לגדרים המדוייקים, אלא לעיקרון], שייכת לבסיס המשותף של הבבלי והירושלמי.

אפשר לראות את זה בעיסוק של תנאים בעדיות בשם תנאים מוקדמים יותר, ובהסתמכות על דברי הקודמים להם.

אפשר לראות את ביחס של האמוראים למשנה, ושל האמוראים לקודמים להם. 

גם קיומו מעמד לקבלת האומה, שייך לבסיס המשותף. [ב'כוזרי השני' מאריך לבסס את זה על התנ"ך, כגון 'קיימו וקבלו היהודים' ומקורות נוספים].

מאחר שזה שייך לבסיס המשותף, מובן שאפשר להסתמך על זה להכרעה בין התלמודים.

מאחר שזו גישה קיצונית ביותר, אין צורך לדון בשאלת הגבולות המדויקים של סמכות גדולי הדורות והמנהג, כי בכל מקרה זה מחוץ לגבול.

מבחינה עקרונית - נכון שיש משמעות לפסיקה קודמת, זה מקובל על כל מי שמקבל את המשנה וכל שכן לפחות את אחד התלמודים ככה שבנקודה הזו אין מחלוקת. אבל את ההנחה המוסכמת הזו יש להבין למה היא נכונה ומתוך זה מה ההגדרה שלה ומה כלול בה וממילא מה לא*.

ובנידון דידן - השיטה שמעדיפה את התלמוד הירושלמי לא מבטלת את שרשרת הקבלה אלא טוענת בדיוק ההפך - שהיא זו שמקיימת אותה בכך שהיא 'מחזירה עטרה ליושנה' ומקבלת את הפסיקה המקורית של הקבלה ש'נחטפה' בדרך שלא תואמת את מהות ודרך העברת המסורת.

* [בעניין הזה אומר את ענ''ד (המבוססת על דברי הרמב''ם) אבל היא לא מייצגת דעה של אף אחד אחר:

התורה נתנה בסיני כמאמר חז''ל ''התורה והמצווה'' = תורה שבכתב ושבעל פה, וכן ניתנה לחכמי הדורות (= הסנהדרין) האפשרות לפרש אותה ע''פ הבנתם ברוב קולות שנאמר ''על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה''. כאשר חכמי דור אחד הבינו וחידשו דבר מסוים והתקבלה ההבנה היא נהייתה ברירת המחדל להבנת אותו דין ולא ערערו עליה לאחר מכן ובדורות הבאים ללא סיבה (לא כי אין אפשרות כזו אלא כי אין צורך מאחר שכבר נערך דיון סנהדריני בעניין). בהמשך הדורות, בהם כבר לא היה גוף שראוי ובעל הסמכות לפרש את התורה, הפכה הסיבה לקבלת דברי הדור הקודם לסיבה אחרת והיא הקרבה הכרונולוגית לדורות הסנהדראות - מתוך ההנחה שהם שימרו טוב יותר את המסורת שקיבלו מהם ואת ההבנה בה ששמעו מהם (ולכן בתקופות האלו ההבדלים הם בין תקופות של מאות שנים - תנאים, אמוראים, גאונים וכו' - בהם לא חולקים בין דור לדור ולא לפי דין כזה או אחר כמו בתקופת הסנהדראות).

ממילא הקבלה של פסקי הדורות הקודמים: א. לא מחייבת בכל מקרה כי היא מבוססת על הנחה כללית שודאי לא נכונה בכל פרט (וכן הרמב''ם כתב מפורש בהקדמתו למשנה תורה שאינה מחייבת) ולכן חכם יכול לחלוק על דברי הקודמים לו אם ברור לו שטעו. ב. היא לא שייכת כלל לשאלת שיטת הפסיקה עצמה שכן בה אין עדיפות לדורות קודמים מכיוון שהיא לא הייתה קיימת לפני שהיא נשאלה אלא רק לשאלות בפרטי הדינים.]

זה רק מראה שעקרונית בית דין יכול לחלוק על הקודמים לו (וזה בדיוק מה שבאה המשנה הזו לומר - שמביאים את דברי המיעוט כדי שבית דין מאוחר יותר יוכל לשנות את ההלכה כדבריו).

וזה נכון שלא פשוט לבטל דברי בית דין קודם, צריך שיהיו גדולים בחכמה ושיהיה חכם גדול בראשו יותר מבית הדין שפסק את אותו הדין. אבל שתי נקודות:

א. הדין הזה תקף רק כשמדובר בבתי דינים המחייבים כדוגמת סנהדרין, לא כשמדובר בפוסק יחידאי שאין לו סמכות מחייבת (למעט מרא דאתרא על בני מקומו וכדו') - אי אפשר להכיל את הכלל הזה באופן שרירותי על כל פסק שהוא למרות שחז''ל לא התכוונו אליו בכלל באותו הכלל, זה עיוות.

ב. (נסה לקחת צעד מחשבתי אחורה ולהבין את הכוונה שלי למרות פערי ההשקפה) הכלל הזה של 'אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו' הוא עצמו כלל שנתון לבחינה ולהבנה - האם הוא מדאורייתא? אם לא האם הוא מדרבנן? אם הוא מדרבנן אז למה הוא תוקן? על איזה צורך בא לענות? אם תענה על השאלות האלו תבין למה כתבתי את הסוגריים המרובעות בתגובה הקודמת (גם אם לא תסכים).

'אמונת חכמים' היא לא 'קבלת כלל ישראל' ושתיהן הן לא 'מסורת פסיקת ההלכה'.

וגם אני אגלה לך סוד - יש מצווה לחשוב לברר ולשאול שאלות, ואין שום מצווה להתעקש לעצום עיניים מהשאלות - להפך.

ולמרות שלצערי זה לא הדדי אמשיך לענות עניינית:

"אמונת חכמים" - אילו חכמים? הרי יש מחלוקות...
''אמונת חכמים'' משמעה לקבל כל דבר שחכם אומר כתורה מסיני? אם כן אתה בבעיה גדולה חביבי...
או שמא "אמונת חכמים" משמעה אי שאלת שלות כללית?

''קבלת כל ישראל'' מחייבת תמיד? נניח מעשה העגל? מה מקור תקפה?

"קבלת כל ישראל" נכונה תמיד (נניח שבכל אופן מחייבת)? אם כן אז מה כשהיא משתנה - פרדוקס? אם לא אז למה היא מחייבת ולמה לא לפחות לדעת את הטעות?

האם בכלל קיים היום כלל כזה "קבלת כל ישראל"? למשל לגבי השו''ע שאוהבים לומר שכולם קיבלו ובפועל אין כמעט אחד שקיבל אותו לחלוטין (אפילו לא הרב עובדיה זצ''ל), או אפילו התלמוד הבבלי שכאמור רבים מהפסקים המקובלים היום על רוב הציבור מנוגדים לו.

"מסורת פסיקת הלכה" - מניין הגיעה ה'מסורת' הזו ומה המקור שלה (מספר מועט של כללי פסיקה מסוימים התחילו להופיע בתקופת הגאונים, מה תוקפם? ומה עם השאר?)? איזו מסורת? של הרמב''ם והתימנים ההולכים לפיו, של השו''ע ושיטת עמודי ההוראה שלו, שיטת הרב עובדיה של צירופי ספיקות, או של כל מאות אלפי הרבנים שפסקו אחרת זה מזה לאורך הדורות כולל אלפים רק בדור הזה?

יצא לי מבולגן, דמגוגיה עושה לי

נראה לי ש"אין בית דין רשאי לבטל בית דין חברו"  זה מדאורייתא...

כי לומדים את זה ממעמד הר סיני שהקב"ה עצמו אסר לעלות להר סיני

והיה צריך שהקב"ה עצמו יבטל את את האיסור.  "במשוך היובל המה יעלו בהר"

ודאי שזה לא דין דאורייתא (לא מצאתי מקור ללימוד שהבאת מהר סיני, לא בחז''ל ולא במפרשים על המשנה הנ''ל. בכל אופן גם לו היה כזה הוא בודאי אסמכתא בעלמא - כל הדין כולו מתייחס למצב שהוא לא דאורייתאי אלא במצב שאין סנהדרין ולכן משאירים את דעת המיעוט - מה שלא קרה כל עוד הייתה סנהדרין).

עוד נקודה אגב - נראה שכל הדין הזה לא נאמר בהלכות (כלומר פירוש דיני דאורייתא ופרטיהם) אלא רק בגזירות ותקנות (אם תרצה הרחבה תאמר).

הרמב''ם מסביר שהדין הזה הוא מתוקף קבלת כלל ישראל (שגם בה עצמה יש לדון מה מקור תוקפה אבל אכמ''ל). אני מפנה שוב לסוגריים המרובעים כאן - אחלק את התשובה לשתיים, שם כלול גם העניין הזה.

וזה לא ויכוח, יותר דיון...

לא משנה, בכל אופן זו הייתה הערה סתם מה שנראה לי...

לא זכיתי ללמוד ברמה שלכם אז... אני אפרוש לי מהדיון ורק אהיה צופה מהצד  

לא הייתה עליו מסורת שנידון בסנהדרין.

למשל, תנאים נחלקו, ולא הייתה הכרעה בסנהדרין. [יש לדון למה, אבל זה נראה ברור שזה המצב במחלוקות התנאים].

אחרי זה, האמוראים הכריעו במחלוקת. אמוראים מאוחרים יותר מקבלים בד"כ את ההכרעה, וגאונים וראשונים מקבלים אותה תמיד.

ב. השאלה של דרך הפסיקה עמדה בפני גדולי הדורות הקודמים. מי שחולק על ההכרעה בבלי, חולק על אותם גדולים, שהכריעו כך. [ועל סמך מידע דל למדי שעומד לפניו].

ג. הרמב"ם סובר שאין כלל מוחלט לציית לדורות שקדמו, מלבד לתלמוד "הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, איש מפי איש עד משה רבנו.". גם הוא, נותן משקל לחכמי הדורות שקדמו לו, אבל כאן אנחנו מדברים על אותה הקבלה המחייבת של הסכמת כל ישראל.

(של רב שרירא ורב האי גאון באיגרת המכונה 'איגרת רב שרירא גאון') שהם עדיפים כי הם מאוחרים יותר כרונולוגית והכלל הוא ש'הלכתא כבתראי' כלומר ההלכה כדור המאוחר יותר. הרי''ף מסביר שההיגיון הוא שחותמי התלמוד הבבלי כבר ראו את דברי הירושלמי ולקחו אותם בחשבון ואעפ''כ חלקו עליו וזה היתרון שלהם על התלמוד הירושלמי שלא ראה את דברי התלמוד הבבלי ולכן הייתה להם כביכול תמונה חסרה.

יש עוד טענות כגון שהתלמוד הירושלמי עצמו (כלומר השימור שלו לאורך הדורות) וגם המסורת שהוא העביר (אפילו עוד בזמן כתביתו) משובשים. וכן יש טענות שבארץ ישראל היה שמד גדול יותר מאשר בבל ובנוסף לשיבוש גם לא יכלו לקיים מצוות וללמוד תורה כמו שצריך והרבה הלכות הן משובשות כי הן הלכות לשעת השמד דווקא.

התלמוד הבבלי מחייב כי אותו קיבלו כל ישראל, בניגוד לדורות שאחריהם שהגלות התפשטה מבבל לארצות רחוקות יותר וכבר לא היה מקור תורני אחד לכל ישראל.

אבל - הוא מאוד מחשיב גם את התלמוד הירושלמי, הרבה יותר משאר פוסקי 'המזרח' בזמנו ושלפניו, לפעמים אפילו נגד הבבלי*.

*הרחבה: לענ''ד כי הכלל של 'קבלת כל ישראל' עצמו הוא כלל לא גורף, כלומר יש מקרים בהם קבלת כל ישראל לא תקיפה כמו למשל 'מנהג טעות' שהרמב''ם מאריך עליו בתשובה ועוד. הסיבה שהוא לא גורף לענ''ד היא כי הוא לא מבוסס דיו, אלא רק על דימוי לדין תורה ולא שהוא עצמו כזה ולכן יש לו תוקף פחות

שקיבלה על עצמה.

לפעמים זו קבלה מוחלטת, ולפעמים זו קבלה חלקית.

זו לא חייבת להיות התכנסות של כל ישראל ביחד, זה יכולה קבלה שהתגבשה במשך דורות.

לכך שעם ישראל מקבל על עצמו לא לחלוק יש סיבות שונות - הקרבה של הדורות הקודמים למסורת, ירידת הדורות, שלא תעשה תורה כשתי תורות, שלא כל אחד יוכל להמציא דברים ולומר שזו דעתו ההלכתית ועוד.

כך לגבי קבלת התלמוד, כך לגבי קבלת הראשונים, וכו'.

(הדברים שכתבתי מבוססים בעיקר על מה שכתב הרב קוק בבאר אליהו סי' כה, והרב שלמה פישר בדרשות בית יש"י סי' טו).

[ייתכן שיש סייגים קלים לקבלת התלמוד הבבלי, כמו למשל שבעניינים שתלויים במנהג, לא תמיד ביטלו מנהג קדום ומבוסס אחר מפני הבבלי, אבל זה לא סותר את העיקרון הכללי של קבלת הבבלי].

ולכן כתבתי כבר בהתחלה שנראה שלפי הרמב''ם התלמוד הבבלי מחייב אפילו אם התקבל בגלל 'אלימות' בבלית.

אבל כמה דגשים:

א. זה הופך את החיוב של קבלה כזו ליותר גמישה כי הכלל של קבלת כל ישראל לא תקף בכל עניין וגם כי הקבלה היא כללית לגבי התלמוד וזה לא מוגדר כקבלה גמורה לגבי כל דין ודין (מקווה שמובן).

ב. צריך לדון מה נכלל בקבלת כל ישראל, כי בשורה התחתונה אין אף ראשון שמוסכם כל כל ישראל, כמו שגם אין פוסק אחרון שמקובל על כל ישראל. אוהבים לומר שכולם קיבלו את השו''ע ולכן הוא מחייב אבל זה לא נכון בכלל - אין אף אחד שהולך לחלוטין. כנ''ל לגבי הראשונים. וכנ''ל אפילו לגבי התלמוד הבבלי - גם אותו לא קיבלו לחלוטין, אתה יכול לראות לא מעט ראשונים שבפועל פוסקים לא כמוהו לא מעט.

כך שכשיש מישהו שטוען שהשו''ע או הראשונים או אפילו התלמוד הבבלי לא מחייבים לחלוטין - לטעון עליו שהוא מזלזל במסורת ישראל או במסורת הפסיקה או שהוא קראי זו צביעות, כי בפועל כולם עושים את זה. הוא רק אומר מה שכולם עושים.

ושוב אתה מתעלם ממה שכתבתי - אני טוען שגם אתה עצמך (וכל הדורות בעצם) עושה לבבלי מה שאתה אומר שאני עושה, רוצה הוכוחות? אתן לך בשמחה אם תתחייב מראש להודות בטעות כשאתן לך כאלו.

ייתכן שאנחנו לא מסכימים לגבי מה שאת קורא "מה שעשו מאות שנים" - אני מוכן להוכיח את הטענה שלי. צביעות זו לא.

להעדיף את הירושלמי ככלל על פני הבבלי זה ודאי מנוגד בצורה מוחלטת למה שקיבל עם ישראל למעלה מאלף שנה.

אם אתה רוצה לדון האם אפשר לפסוק כראשון פלוני נגד רוב הראשונים, או האם אפשר לחלוק על ראשון 'גבולי', או לפסוק נגד ראשונים במקום שיש מגדולי האחרונים שחלקו עליהם, אז אנחנו נכנסים לשאלת הגבולות.

גם אם אתה רוצה לפסוק כירושלמי במקום שבו משמעות הבבלי נוטה נגדו, אבל זה לא חד משמעי, וכן על זה הדרך.

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)