כל שנה, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שאנשים שוכחים מהמטרה המרכזית של כל דיני האבלות , מתמקדים בלשמוע רק שירים ווקאלים ובלא ללבוש בגדים מכובסים, במקום להתמקד בעיקר - האבלות על ביהמ"ק והמשפט עם התוכחה המכאיבה ביותר שיכולה התורה להשמיע לנו," דור שלא נבנה בימיו - כאילו נחרב".
אחד מהדברים שהגלות הארוכה צרבה בנו עמוק, הוא ההפרדה בין התורה למציאות. התורה הפכה ל" 4 אמות של הלכה" וכל ההתעסקות בה היתה בתוככי בית המדרש בלי שום משמעות פנימית לעולם, לחיים המעשיים.
הפסיקו להתמקד בטעמים, התמקדו בפרטים. איך לקיים
(הרמב"ן הידוע "הציבי לך ציונים" מכאיב אפילו יותר.. אבל לא אאריך לחפור לכם) וכמה שיותר פלפלים ב'איך'? במקום ב'למה'?.
חזרנו לארץ ישראל בתהליך של גאולה שהחל ב"ה.
ואנו חייבים לעשות סווי'צ גם בתחום הזה.
ההתעסקות באם לשמוע שירים או ללכת למסיבת חברים
חייבת חייבת חייבת לבוא יחד עם ההבנה על מה אנחנו מתאבלים, ואיך זה נוגע לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו.
איך א-נ-י משתנה, איך אני דואג להיות מוכן יותר לקדושה?
אחרי השאלה הזו, מנהגי האבלות יקחו אותנו למקום נכון הרבה יותר.
למקום בו נהיה אמיתיים עם עצמינו.
שנזכה!
נ. ב ההודעה הקודמת מסודרת בצורת נוהל קרב צבאי, כלומר כך מסדרים לחיילים שיבינו מי נלחם עם מי, איזה כח יש לנו, ומה המשימה הכללית...
כתבתי את זה בצורה כזו מ2 סיבות.
המרכזית היא כי שמתי לב שהפקודה הזו כ"כ עוזרת במלחמה להסביר בצורה בהירה לחיילים מה טוב ומה רע, מה חשוב ומה פחות, בעיקר עוזרת להבין איך לא מתבלבלים בין הכלים להשיג את המטרה - למטרה עצמה..
הסיבה השניה היא כי.. הרבה הודעות בפורום פה נסובו על ענייני צבא וזה הזכיר לי כל מני דברים..

️