האם המצווה המיוחדת בלילה הראשון היא לאכול כזית בסוכה או שמא לקיים דיורים בסוכה ,שפועל יוצא שלה הוא אכילה. זה יכול להיות נפ"מ האם מצטער חייב בלילה הראשון לאכול בסוכה.

או למשל כותב הרמ"א שמי שעשה סוכה במקום שמצטער בשינה, אז גם באכילה הוא לא יוצא בה.  אך מדייקים שאם באמצע החג הגיע צער שאינו יכול לישון , זה אינו פוסל.  עכשיו יש לחקור האם זה פסול מצד הסוכה, אז מה זה משנה אם קרה באמצע החג או לפני. אם זה דין ב"גברא" המצטער, מדוע שמצטער בשינה ישפיע על האכילה וכו' 

המצווה היא לאכול כזית,

ואפשר לעשות זאת רק בסוכה,

ונפ"מ שאם ירדו גשמים מקיימים את המצווה באכילת פת בבית.

תוכל לשלוח לי למייל davidking348877@gmail.com את המקור שבו אומר זאת החזון אי"ש ?

תודה רבה! (אני פשוט לא מסתכל פה הרבה...יותר במייל).

הרמח"ל בדרך חכמה בסוף המאמר מדבר על דרך הלימוד הנכונה ומשמע מדבריו שצריך לשלב,

זה גם נשמע לי הכי הגיוני ולא שבן אדם בן 28 לא מבין כלל בדרך הסברא והעיון, אגב אם מעלים סברא לא צריכים להיות בטוחים בה בגיל צעיר, ואפשר לשאול רבנים בישיבה שבה אתה לומד אם זו סברא טובה או לא,

אם כתוב "אם הימצא תימצא בידו הגניבה... שנים ישלם" - 

למדתי ברגע זה גם הלכה וגם סברא.

אני גם יודע דין תורה - גנב צריך לשלם (כמה?כפל)

וגם יודע סברא תורנית - גנב צריך לשלם! (כמה? כפול!*)

*שימו לב להבדל בין "כפל" ל"כפול!" ששניהם מצויים בתוך המילים "שניים ישלם", ובאופן זה ברור שיש כאן גם הלכה וגם סברא

הסברא יכולה להתפצל לכמה סברות, אבל גם הדין יכול להתפצל לכמה דינים.

לכן כל השאלה היא על מה אתה שם את הדגש, האם על ההלכות שאתה לומד או על הסברות שאתה לומד (או האם אתה מחפש יותר סברות או שאתה מחפש יותר הלכות)

כל אחד לפי עניינו ולפי שורש נשמתו

ובשביל זה חשוב ללמוד מ/עם אדם חי ולא רק מספר

לימוד עיון צריך להיות ע"פ סברות תורניות, לא סתם סברות שכל בן אדם ימציא. כמובן, החידוש של הסברא זה שהיא מאפשרת להגיד חידושים. אבל צריך להכיר את סוג הסברות ה"נכון" והראוי - ואת זה אפשר ללמוד רק בהיכרות עם סברות התורה. כמובן הסברא זה קצת תורה שבעל פה - בית המדרש

כך אדם יכול להגיע לדרגת 'ראוי להגיד סברות', וכמובו יש 'ראוי להוראה לעצמו ולא לאחרים' וכמו כן בסברות יודע ללמוד בסברא נכונה ולא יודע ללמד אחרים וכדומה 

ר"ל בכל דבר יש דרגות, אבל צריך להיות מודע לכך שכל 'דרגה' היא 'מדרגה' בפני עצמה.

ויכול להיות מישהו שיוע להורות בהלכות יו"ד נניח ולא חו"מ או להפך (כמו באמירה הידועה "כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין וכו'"), וכמו כן בסברות

מי קובע? כמובן כמו בכל סמכות, יש רבנים חכמים ומומחים שיכולים לקבוע מי במדרגה ומי לא ובאיזה מדרגה

מה שכתבת על מידות שהתורה נדרשת בהן, ודאי אדם יכול לדון ק"ו מעצמו, אבל זה רק אחרי שחכמים קבעו ש'קל וחומר' היא סברא נכונה, וגם אז יכולים להיות קל וחומרים של שטות ופלפולים של הבל, ואדם צריך להיות קצת 'מבין' כדי ללכת בדרך הנכונה. הסברא מטבעה היא "שייכת" לאדם שאומר אותה, אבל אם יש לו "תורה דיליה" אז גם הסברות שלו יהיו נכונות.

מה שבתרבות אחת נחשב נכון וראוי, בתרבות אחרת יכול להיות אסור וחמור, ולהפך, לכן גם בסברות ישנם הבדלים בין סברות של צורת לימוד אחת לצורת לימוד שנייה, יש 'סברות' שמתאימות למתמטיקה ויש 'סברות' שמתאימות לספרות. ואם אתה רוצה להגיד סברות של צורת לימוד "תורנית" - אתה מוכרח להתאים את עצמך לחשיבה התרבותית של התורה. יכול להיות שיהיו סברות יפות שבאות מחוץ לתורה, ואז התורה תבדוק אם היא רוצה ויכולה או לא רוצה או לא יכולה או לא רוצה ולא יכולה לקבל אותם (וגם אז, זה לא אומר שהיא בהכרח תילחם בהם, אבל היא אולי גם לא תקבל אותם). הכל לפי העניין. אבל עצם הרעיון שיש 'סברא תורנית' ויש 'סברא לא תורנית' הוא הגיוני ונכון

אני אסביר את זה על ידי הסבר שמסבירים סיפור על ר' עקיבא (לפחות אצל החרדים), שבודאי גם אם לא תסכים איתו עדיין זה יעזור לך להבין על הבדלים בין "סברות" בתחומים שונים.

הסיפןור ידוע - ר' עקיבא אחרי 12 שנה בבית המדרש חוזר לביתו ושומע את אשתו אומרת לשכן שהיא תשמח אם ר' עקיבא ילך לעוד 12 שנה. היא עדיין לא ראתה אותו שחזר, והוא עדיין לא ניגש להגיד שלום. עכשיו הוא שומע את זה, ומחליט מייד לחזור לבית המדרש. נשאלת השאלה - למה הוא לא נכנס 5 דקות הביתה? והתשובה - "12+12 לא שווה 24". אם הוא יכנס ל5 דקות, הוא כבר נמצא בבית ומאבד את הרצף של ה24. הרצף מוסיף ואי אפשר להשלים אותו על ידי 5 דקות נוספות בבית המדרש. 

זה דוגמא איך המתמטיקה פשוט "לא עובדת" בנושאים אחרים. זה לא שהמתמטיקה פחות נכונה, אבל פשוט הנושא מצריך חשיבה מסוג אחר. זה כמו ספירה על בסיס 10 או על בסיס 2 (בינארית). האמת אותה אמת, אבל השפה שונה כל כך שאי אפשר להשתמש בדרכי החשיבה של הדבר האחד גם בשביל הדבר השני.

השאלה היא לא משך הזמן הספציפי, זה באמת מגוחך.

השאלה היא על המשמעות הפסיכולוגית של "משך" הזמן.

לא הבנתי את הדוגמה שלך בכלל. אכן, השאלה בסיפור הזה אינה מתמטית.

אף אדם עם שכל בקודקדו לא יעשה כאן חישוב מתמטי, רק ילד יעשה את זה.

שאם בשאלה פסיכולוגית אי אפשר להתחשב בתשובה מתמטית, ככה בשאלה תורנית גם לא תמיד אפשר להתחשב בתשובות, נניח, מתמטיות.

ואתה אולי חושב ש"רק ילד היה עושה את זה", אבל אני יכול לחדש לך שהרבה מבוגרים "חכמים" היו עונים: "תראה, הרי אתה לא באמת מפסיד, כבר הגעת עד לכאן, זה לא משמעותי אם נכנסת רגע, מה אסור לך לבקר? תוכל אפילו להשלים עוד שנה 13 על חשבון ה5 דקות האלה ותראה שלא יחסר לך כלום" וכאן נכנס הרעיון שהתשובה לשאלה לא יכולה להתבסס על "חשבון" אלא צריך חשיבה פסיכולוגית. והתשובה הזאת של "לא יחסר לך כלום" למעשה גם היא תשובה פסיכולוגית אלא שהיא מצדיקה את עצמה באמצעים מתמטיים, וזה דוגמא איך סברא מתמטית יכולה לבלבל אותך בפסיכולוגיה. (וכמו שידוע היום בפסיכולוגיה - שיכולות להיות לבן אדם כל מיני הטיות פסיכולוגיות בלא-מודע, ורק אם הוא מכיר היטב את המכשולים הוא יעלה על זה" "הא למה זה דומה לגן המבוכה" וכו' כמ"ש במסילת ישרים

ושוב - אותו הדבר בסברות תורניות

פשוט יכולים להיות מצבים שונים ואנשים עם העדפות שונות

זה ודאי שמותר לעשות מצוות וגם דברים של החיים הם לא כולם ביטול תורה, אבל אחד מהעקרונות שלוקחים בשקלול זה - רציפות

הוא נענש כי אשתו רצתה שיבוא

אבל אשתו של רבי עקיבא העדיפה שימשיך ללמוד

האם אתה מאמין בנתונים או שאתה מאמין בנפש.

אתה מאמין בנתונים, ב-"מה" - במושא, בחלקים המתים של הסיפור

אני מאמין בנפש, באדם ב"מי", בבעל הסברא, בנושא, באיש החי שנותן טעם בדברים.

אתה מאמין שהחילוק הוא בין נתונים. 

אני מאמין שהחילוק הוא בין סברות.

ובזה כמדומני שאין יותר מה לדון, אלא אם כן רצונך לדון במה שאמרתי עכשיו (שבודאי נשמע לךמוזר, כך אני משער, אבל מה שאמרתי עדיין נכון.)

אני לא מצליח להבין ממך, איך נראה תהליך הסברא התורנית בניגוד לתהליך סברא חוץ תורנית.

אני רואה שבחורים ורבנים לומדים ומבצעים את אותו תהליך חשיבתי גם כשהם לומדים תורה.

אנשים מסיקים מסקנות ומתווכחים, ואם מה שהם אומרים מסתדר עם כל התורה אז מה שהם אומרים הוא נכון והגיוני.

לדעת לחשוב, זה גם כישרון וגם ניסיון. מהיכרות שלי, אנשים שהיו חכמים מאוד וכשרוניים בעולם החוץ תורנית (ואפילו רחוקים קצת), הפגינו את אותם כישורים בעולם התורה.

כדי לדון בתוך נושא, אדם צריך להבין על מה הוא מדבר. במתמטיקה צריך להבין מתמטיקה וכו',
בתורה צריך לדעת תורה (נתונים ויסודות מוחלטים) ואז אפשר לבנות עולמות נפלאים.

ומעבר לזה, אכן אם אדם חי תחום מסויים, ואם אדם באמת "באהבתה שוגה תמיד" (משלי) אזי כל כוחו ומאמציו יהיו בסוגיה שהוא לומד וממילא הוא יחשוב יותר, ידון יותר, יהיה יצירתי יותר, יקיף יותר תורה, וכן על זה הדרך. התוכן המילולי הוא בעצמו עולם שלם, ויכול להופיע במגוון תכנים - ברור שזה תלוי באדם.

אני מנסה להבין מה זה אומר חילוק בין הסברות. איך עובד החילוק הזה? איך מתנהלת סברא? תהליך החשיבה?

"אני מאמין גם בנתונים וגם בנפש"

מצד שני אתה כותב:

"בתורה צריך לדעת תורה (נתונים ויסודות מוחלטים) ואז אפשר לבנות עולמות מופלאים"

כלומר, מהמשפט השני ניתן להבין שלדעתך מה שצריך לדעת זה "נתונים" מוחלטים ולא נפש.

יש כאן סתירה,

1. נתונים

2. יסודות מוחלטים (למשל 13 עיקרים להרמב"ם)

אם כי זה לא משנה בכלל.

הסברתי שם בדיוק איפה נכנס המקום של הנפש. תקרא שוב.

אל תחפש איפה אני טועה. תנסה לקרוא בלי דעה קדומה.

אתה מסביר שוב ושוב שהנפש נבנית על סמך רעיונות מדידים ומוחלטים. ואני בא לומר את ההפך הגמור.

אתה פשוט מתקשה להבין את מה שאני אומר, מכיוון שאתה שבוי בתפיסה של ימינו שהאובייקטיבי הוא העיקר, שזו כמובן שטות גמורה, ואני לעומת זאת טוען שהסובייקטיבי הוא העיקר.

תרגום של מונחים מלועזית לעברית:

אובייקט=מושא.

סובייקט=נושא.

אם

יוסי אכל תפוח, 

אז

תפוח הוא המושא

אכל הוא הנשוא

יוסי הוא הנושא

עכשיו מה הכי חשוב בסיפור, מה צריך להנחות אותנו בהבנה של מה שקרה, מאיזה כיוון אנחנו מסתכלים על הסיפור הזה, מהצד של התפוח או מהצד של יוסי?

אני מקווה שכל בר דעת מבין מה צריכה להיות התשובה.

האובייקט חשוב הרבה פחות מהסובייקט.

הסיפור על יוסי נוצר לא בגלל שהיה תפוח ליד יוסי, אלא הסיפור על יוסי נוצר בגלל שיוסי רצה לאכול ולכן הוא לקח את  התפוח ואכל אותו. יוסי הוא גיבור הסיפור ולא התפוח.

הנפש היא גיבורת הסיפור ולא הנתונים

הסברות הנהגות (משורש הג"ה) במחשבת האדם - הם גיבורות הסיפור של הלימוד, ולא הנתונים הנלמדים.

אתה חושב שרק המסקנה שונה אבל החשיבה אותה חשיבה

וזה פשוט לא נכון

"יסודות האמונה" גם הם אינם "נתונים" אלא תכונות נפשיות-נשמתיות

הסברא אינה תלויה בנתונים אלא להפך

כמובן אפשר לבנות על סמך נתונים סברא דחלילית שעושה קולות של סברא אמיתית, אבל במציאות הסברא הזאת היא חסרת חיים. החיים אינם"נשימה, לב פועם וכו'" החיים הם משהו רוחני שאין בו תפיסה גשמית ולא טכנית. החיים, הסברא, הם דברים מופשטים. אין לתארם ואין להגדירם, כי אם כדי לקרב - הביטוי הנפוץ הוא "לקרב אותם אל הדעת", אבל בעצם צריך לומר בהקשר הזה "לקרב את הדעת אליהם", כי הם האמת והנכון

חנניה בן עזור מתנבא ואומר: "שברתי את עול מלך בבל. בעוד שנתיים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה'" וכו'. 

עכשיו נשאלת השאלה - האם יש למישהו הוכחה שהוא נביא שקר? ירמיהו אפילו אינו יודע. חנניה עבר את כל המבחן של תנאי הנבואה, ואת יכולת הנבואה עד לרגע זה. עד שהקב"ה בעצמו אומר לירמיהו: "...ועשית תחתיהן מוטות ברזל... עול ברזל נתתי..." וכו'

ואז ירמיהו אומר "שמע נא חנניה לא שלחך ה'". זה תפקיד של הקב"ה לגלות את זה, כי הקב"ה הוא מקור הנבואה והוא היודע אם האדם שמולך צודק או לא. וגם כאן - אתה לא יכול למדוד את הסברא באופן "אובייקטיבי" כלומר לפי נתונים, כי הנתונים מתאימים גם לדבריו, ואולי אפילו נראים יותר כדבריו. אלא שירמ יה ידע שהקב"ה אמר לו משהו אחר. אבל עדיין יכול להיות שחנניה צודק, ובינתיים הקב"ה סלח לעם ישראל. אז ירמיהו לא מוותר על נבואת עצמו, אבל מצד שני הוא גם לא מקבל את דברי חנניה. אבל כשהקב"ה אומר לירמיהו שחנניה טועה - אז ירמיהו יודע. האדם יכול לעשות בדיקה נפשית נשמתית בתוך עצמו - ולדעת (לפעמים הוא יכול לעשות את הבדיקה הנפשית נשמתית גם מראש, כלומר עוד לפני שהוא שמע את הסברא המוטעית)

נכון - בצורה אובייקטיבית אי אפשר לדעת. מיאמר לך שאתה קיים? אולי אתה רק חולם? תשובה: אתה באמת לא יודע בצורה אובייקטיבית. אתה פשוט יודע בצורה נפשית נשמתית שיש לך איזשהוא קיום ("אני חושב משמע אני קיים") ולמרות שגם זה לא מספיק מבחינה אובייקטיבית (כי אולי גם המחשבה היא חלום?) בכל זאת מבחינה סובייקטיבית זה מכריע, ואתה לעולם לא תאמר לחברך "בהנחה שאני קיים אוכל מחר ארוחת בוקר".

"אולי מישהו יוכל לתרגם לי אותך, או אותי אליך?"

הנבואה והסברא יוכלו.

אם תוכל לצטט את דברי הרמב"ם שאתה טוען אליהם זה יהיה טוב, כי אני לא מכיר רמב"ם כזה.

מה זאת אומרת "אין להשליך בין נבואה לסברא"? למה לא? נבואה היא תכונת מחשבה אנושית וכן הסברא. שניהם אינן ניתנות למדידה.

בדיוק כמו השאלה "האם הייתה נבואה" (אצל חנניה בן עזור) כך אפשר לשאול "האם הייתה סברא" בענייננו)?

הנה - אתה למשל טוען שמה שאני טוען זה "קשקוש פילוסופי" כלומר אתה מודה שזה פילוסופיה, אלא שאתה טוען שמאידך זה גם קשקוש. כלומר, לדעתך זה מצד אחד סברא ומצד אחר לדעתך זה לא יכול להיות אמת. אז מה צריך יותר מזה כדי להראות דוגמא לכך שלגם לדעתך אדם יכול לטעון טענות סברתיות שאינם נכונות?

אתה שוב שואל על "הבדל מהותי ביכולת לחשוב" ומתוך שאלתך ניכר שאתה עדיין חושב על אישהם יכולות מוחיות, ואני חוזר בפעם האלף: זה לא מה שאני אומר. זה לא שאלה של ניתוח נתונים, אלא של הבחנה אינטואיטיבית. הנתונים של היכולת המוחית יכולים להיות אותם נתונים, ועדיין אדם יוכל לטעות אם לא יהיה לו יכולת אינטואיטיבית בנושא המדובר.

בנוגע לקשקוש הפילוסופי - אם היית אומר רק "קשקוש" היית חושב שאני מתייחס לכל דבריך, ולכן הוספתי את המילה "פיסולופיה" שבה אתה השתמשת לתיאור חלק מסויים מהדברים שלך.

נבואה היא מידע אינפורמטיבי ותו לא, סברא היא הסבר הגיוני של דבר מסויים.

נבואה היא תכונת מחשבה? תכתוב בעברית מה רצית במשפט הזה.

אני באמת לא מבין מה הקישור שאתה מנסה לעשות בין נבואה וסברא.

"חכם" ו"נביא" אינם זהים ביהדות. רק מזכיר.

ובעניין הרמב"ם, אין לי כרגע מולי (אני לא בישיבה עדיין) אבל אנסה להשיג ולחפש בשבילך.

יש לי כרגע רמב"ם שאומר דברים באותו עניין, זווית קצת שונה,
מופיע בהקדמה לשמונה פרקים:

"ודע, שהדברים אשר אומר בפרקים אלו ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם דברים שבדיתים מעצמי, ולא פירושים שחידשתים. אמנם הם עניינים ליקטים מדברי חכמים במדרשות ותלמוד וזולתם מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן הקדמונים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם - ושמע האמת ממי שאמרה.

ואפשר שאביא לפעמים מאמר אחד כולו מספר המפורסם, בלשונו - ואין בכל זה רע. ואיני מתפאר במה בשאמרו מי שקדם ממני - שאני כבר התוודיתי בזה. ואע"פ שלא אזכיר: "אמר פלוני" - שזה אריכות אין תועלת בה. ואפשר שיהיה מביא זיכרון שם האיש ההוא לחשוב מי שאין לו חיך: שהדבר ההוא נפסד ובתוכו רע, שלא יבינהו - ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר.."

(מצוטט מהמהדורה של הרב שרקי לשמונה פרקים)

להאשים אותי בהטיית הדיון זה ממש לא אתי

אשמח אם תביא מקור לדבריך אלו.

אני יכול בהחלט להביא לך מקורות המראים שמדובר על תכונה כוללנית המשפיעה על האדם מתחילתו ועד סופו

הרי הזכרת את הרמב"ם.

אז הנה דעת הרמב"ם

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/b13-2.htm#1

דע - כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא: שפע שופע מאת האלוה ית' וית' באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי תחלה, ואחר כן ישפע על הכח המדמה. וזאת היא היותר עליומנה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו*; והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, 

...

 ואחר זה תדעף שזה השפע השכלי, כשיהיה שופע על הכח הדברי לבד ולא ישפע דבר ממנו על הכח המדמה, אם למיעוט הדבר השופע או לחסרון היה במדמה בעיקר הבריאה ולא יוכל לקבל שפע השכל - שזה הוא כת החכמים בעלי העיון. וכשיהיה השפע ההוא על שני הכוחות יחד - רצוני לומר: הדברי והמדמה, כמו שבארנו ובאר זולתנו מן הפילוסופים - והיה המדמה על תכלית שלמות ביצירה - זהו כת הנביאים. 

...

כן הענין בכת השנית: אפשר שיבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא, לא זולת זה; ואפשר שיבואהו ממנה מה שחיב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו: הנה כבר התבאר לך, כי לולא זה השלמות הנוסף, לא היו החכמות מחוברות בספרים ולא היו הנביאים מפיסים בני אדם לדעת האמת - כי לא יחבר חכם דבר לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע; אבל טבע זה השכל כן הוא: שישפיע לעולם, וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו, עד שיגיע אל איש אי אפשר שיעברהו השפע ההוא, אבל ישלימהו לבד - כמו שבארנו בקצת פרקי זה המאמר: וטבע זה הענין מחייב למי שהגיע לו זה השיעור הנוסף מן השפע - 

*איך אמרת? "בסך הכל אינפורמציה"...

לא הבנתי אם נלחץ לך "העתק הדבק" הרבה פעמים או שניסית לעשות פה שטיפת מח או שהיית עצבני על המקלדת.

הנבואה אכן משפיעה על כל האדם, כי סו"ס הקב"ה מדבר איתו. גם חז"ל מצריכים תנאים מסויימים כדי להיות נביא (בין היתר צריך להיות קודם חכם), ואין ספק שנביא הוא דבר נשגב. הוא מקבל ממילא שפע שכלי, כנראה נכון (הרמב"ם אמר..) ופירושו הוא נהיה חריף יותר.

אני מסכים שלא דייקתי בדבריי, אבל זה כי ענייני היה לומר שאין בין זה לבין סברא מצד עצמה. כלום. אין לי מושג מה אתה רוצה לעשות עם הנביא בקשר לסברא.

בנוגע סברא:
"הא למה לי קרא? סברא הוא!?"

הגמרא שואלת; כיוון שזה הגיוני למה התורה הייתה צריכה לכתוב את זה? גם בלי התורה אפשר להגיע לזה, הרי זה הגיוני. נקודת המוצא היא שהסברא היא פשוט היגיון, כי אם לא כן מה שואלת הגמרא.

אתה קצת מטה את הדיון מהמרכז. אנחנו דנים על ההיגיון של האדם שכאשר הוא נותן הסבר בעניין מסויים אזי זה נקרא "סברא".

החלק השלישי שהוספת בעריכה בפיסקה הראשונה באמת היה חשוב מאוד...

(אינני מתכוון לענות לגבי החלקים האישיים שבכאן)

ובלי שום קשר, אין לי מושג איך קרה שזה נכנס פעמיים או שלוש, כי אני הכנסתי פעם אחת, כנראה קרתה איזה טעות

ולעניין:

א. אני מעתיק את דבריך:

אתה כותב:

"

הנבואה אכן משפיעה על כל האדם, כי סו"ס הקב"ה מדבר איתו. ...

ופירושו הוא נהיה חריף יותר.

אני מסכים שלא דייקתי בדבריי, אבל זה כי ענייני היה לומר שאין בין זה לבין סברא מצד עצמה. כלום. אין לי מושג מה אתה רוצה לעשות עם הנביא בקשר לסברא.

"

ע"כ

ובכן: לגבי השורה הראשונה לא ברור איך זה שהקב"ה מדבר איתו זה משפיע מבחינה אובייקטיבית?

ואיך זה עושה אותו חריף יותר?

ואם זה עושה אותו חריף יותר למה אחר כך אתה כותב שזה לא משפיע כלום על הסברא? הרי זה עושה אותו חריף יותר!

ואם כן כבר מובן שבאמת הנבואה היא חכמה כמו להגיד סברא עמוקה, ובזאת מתורצת שאלתך לגמרה.

ב. לגבי "למה לי קרא? סברא הוא!"

הכוונה לדעתי היא לא שדברי התורה הם מיותרים כשלעצמם, אלא שלא צריך לכתוב את זה כפסוק, אלא ללמוד את זה נניח כתורה שבעל פה או כדרשה על פסוק, ולא צריך לכתוב בפירוש. הרי כבר אמרו חז"ל "מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא". כל השאלה היא באיזה מידה טורחים ובאיזה מידה לא.

ג. כמו שנבואה צריכה אדם בעל חכמות וגם מידות, כך גם סברא תורנית צריכה אדם בעל חכמה תורנית וגם מידות תורניות

א. לא אמרתי שנבואה היא חכמה. אמרתי שלשתיהם תכונה משותפת והיא תכונת ה"חיות" של הרעיון. שתיהם אינן יכולות להיות תלויות באיזו "עובדה" יבשה. הן צריכות "אדם" חי שינהל אותן.

הנביא בהחלט מקבל "מוח של מלאך". כך כותב הרמב"ם: רמב"ם הלכות יסודי התורה ז – ויקיטקסטמיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.

ב. העמוד האינטרנטי שהפנית אליו הוא עדיין לא כתוב, כלומר הוא בינתיים עמוד ריק.

ולעצם הדבר - אתה בודאי מכיר את השאלה הידועה על ר' אליעזר, אם הוא לא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו, אם כן איך דרש דברים שלא שמעתם אוזן מעולם? והתשובה הידועה גם כן - שהוא "שמע" "בין השורות". וכך גם כאן: המקור של הסברא שאינה צריכה פסוק - גם לה יש מקור, והוא בעל פה, אלא שהוא איננו בפירוש אלא "בין השורות", וכל אימת שיצטרכו יוציאו אותו מבין השורות ויאמרו אותו בפירוש.

ג. איך אתה מגדיר "סיסמאות"? כל אמירה שהרבה אנשים יודעים אותה? כלומר אם אתה לא "שונה" אז אתה בהכרח "משתמש בסיסמאות"?

ולעניין - אתה עצמך מודה שהתורה צריכה להיות חלק מחייו של האדם כדי שסברתו תהיה תורנית. אז אני רק מוסיף - שסברתו צריכה להתאים גם לתורה המקובלת כצורת החיים התורנית. עכשיו כמובן שאפשר להתווכח על פרטים, ויכול בהחלט להיות אדם מחוץ למעגל המרכזי, שהגיע לתובנות יוצאות דופן אבל עדיין תורניות. זה נכון רק שצריך לזכור שהוא יחיד מול רבים. ותמיד צריך לשמר כעיקר את החשיבה של הזרם התורני המרכזי. ומן הסתם, גם אם האדם שמחוץ למעגל המרכזי צודק יותר בסברא מסויימת - סביר להניח שהוא צודק יותר בעניין מקומי, ולא צודק יותר בהכל. זה לא עניין של כן או לא, זה עניין של עד כמה אתה סומך על הסברא של היחיד מול הרבים. גם ר' אליעזר הייתה לו סברא תורנית שונה, והוא ניסה בכל מיני אמצעים להראות שהסברא שלו יותר "תורנית". אבל כיוון שחששו שזה יזיק לזרם המרכזי - סוף הדבר היה שנידו אותו ושרפו את טהרותיו, שלא יטעו אנשים לחשוב שכל אחד יכול לבנות בית מדרש על פי דעתו.

א. לא ברור כיצד הפיסקה הראשונה בסעיף א' קשורה לדבריי. אשמח אם תסביר

לגבי הפיסקה השנייה - יש כמה סוגי הגיון אנושי. בדיוק כמו שאדם שחושב על הצומח והדומם צריך "לצמצם" את מחשבתו לכדי חשיבה פשטנית, כך האדם החושב על הדברים האלוקיים צריך "להרחיב" את מחשבתו בהתאם.

ב. לגבי הפיסקה הראשונה - לא הבנתי מה אתה רוצה. יש שם הסבר כללי לגבי הביטוי. השאלה היא לגבי הפירוש המדוייק. בכל מקרה ויקישיבה אינו טקסט שנכתב על מנת לדייק ממנו דיוקים.

לגבי הפיסקה השנייה - אם אין לך מה לומר בהקשר לדבריי זה לא סיבה לכתוב פירושים לציטוטים שהזכרתי

ג. סיסמאות במובן הזה אכן לא כתבתי

ד. כן, אבל על מה מבוססות האקסיומות? על כרחך אתה מודה שיש איזשהוא "הגיון" שעל פיו קובעים איו אקסיומות מתקבלותואילו לא. ואותו דבר בדיוק - כמו שבבסיס - יש אקסיומות שצריכות להתאים לצורת חשיבה מסויימת - כמו בשורש כך גם בענפים צריך להתאים את עצמך ל"צורת החשיבה הנכונה" והמתאימה.

מה שהוספתי הוא שאין לאדם רשות לבנות במה לעצמו ולהגיד שהוא יודע מה התורה רוצה ולכן זכותו כעיקרון לא לקבל את דברי אף אחד. 

ושוב - אתה כותב פירושים אחרים לעניין של ר' אליעזר, זה ייתכן, אבל גם דבריי ייתכנו - ובניגוד לדבריך - דבריי גם מתאימים לשיטה המקובלת ל"במה הגדולה" המותרת - בניגוד לכל מיני "במות קטנות" שאתה מציע.

ה. אם אינך רוצה להמשיך בדיון פשוט אל תמשיך. 

בהצלחה!

לא הבאתי את זה כראיה אלא כדוגמא על מנת להסביר

זה ודאי נכון, שכן אפשר לעוות הרבה בסברות כשחסר את הבקיאות הבסיסית.

ובכל זאת - גם להתלמד בעיון צריך, אז אמנם אי אפשר לעיין אליבא דהלכתא ללא היקף מספיק אבל להתלמד בעיון צריך ואפשר גם לפני (כך גם למד הרמב''ם בהדרכת חז''ל "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד" - שכשאדם עדיין לא בקי הוא צריך להקדיש שני שליש לבקיאות ושליש לעיון, אחרי שהוא כבר בקי אז כבר יתפנה כל יומו לעיון). 

חידוש שהתחדש לי פעם על דרך המליצה בהקשר המדובר:

הגמרא שואלת ''סיני ועוקר הרים - איזה מהם קודם (נ"א: עדיף)", כלומר האם עדיף בקי בגופי ההלכות או בעל סברא עמוקה וישרה. ועונה "סיני עדיף - שהכל צריכים למרי חטיא", כלומר עדיף את בעל הבקיאות שכן היא הבסיס הנצרך גם לבעלי הסברא.

ולכאורה יש להקשות: הרי הגמרא בתמורה מספרת ש3,000 (נ"א: 1,700) הלכות השתכחו בימי אבלו של משה (שקיבל מסיני, ולא הספיקו לשמרם כראוי). אבל כמו שאומר הגמרא לא אלמן ישראל - "אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו". הרי שסיני לא הספיק כדי לשמר את התורה ומי שהציל את המצב היה הפלפלן עוקר ההרים ומכאן שדווקא עוקר הרים עדיף.

אלא שיש לתרץ שאמנם לעוקר הרים יש יכולת לחדש הלכות ואפילו את אלו שנתנו בסיני ונשתכחו בעוונותינו, אבל אם לא יהיה את הבקי שישמר את אותן ההלכות עלול עוקר ההרים בין שאר ההרים לעקור גם את סיני...

וזו בדיוק כוונת הגמרא בדבריה 'לגמר איניש והדר (רק הדר) ליסבר'.

אתה יודע איפה זה בדיוק מופיע?

עוד לפני הדיוק בהגדרות וגם זה חשוב.

ברור שהגבול (הרחב אמנם) עובר איפשהו, וגם ברור שהדרך הנכונה הן בעיון והן בבקיאות היא דרך ממצעת כלשהי (ואף משתנה מאחד לאחד) וחשוב להגדיר את שניהם. אבל לקחת את הקצוות הקיצוניים של גריסה או תפיסת ה'סיני' כטיפש ועוקר הרים כחסר ידע ובזה לבטל את ההפרדה ביניהם זו טעות, חז''ל לא דיברו על הרמות הקיצוניות של העיון והבקיאות (תזכורת: מדובר על רב יוסף ורבה...) וגם במימרא של הגמרא 'ליגמר איניש והדר ליסבר' לא מדובר על חסר ידע (מדובר ברב כהנה אחרי שלמד את כל התלמוד...) ובכל זאת היא מדגישה את החשיבות של הבקיאות כבסיס וכתנאי לעיון.

ופוסקים כל הש''ך והט''ז והמגן אברהם בית שמואל וחלקת מחוקק ספרי ספרא ומכילתא ועל תשכח ילקוט שמעוני ותנחומא ואז תגיד סברא !

ודאי שזה לא נכון. סברא היא מידת החשיבה שלך והיא הדרך לקלוט את הגמרא ואת מה שאתה לומד מתוך הדרכת חכמים וקבלה ושימוש של תלמידי חכמים. 

שרוב מוחלט של הציבור החרדי לומד כשיטת בריסק.

חוג חזו"א הוא מצומצם מאוד בבני ברק.

רוב הציבור החרדי לומד כשיטת בריסק על גווניה,

וב"ה הם עושים חיל רב בלימודם ובראשי הישיבות שיוצאים מהם, והמוצי"ם והתחי"ם והדיינים וכו'.

בשונה מלימוד בקיאות כאשר מבינים את עיקר הרעיון.

לדוגמא - ללמוד את כל המפרשים למה מצוות תפילין היא חובה פעם ביום ומצווה כל היום, 

זה לא שווה כמו להבין מהי מהות הנחת התפילין אפילו לפי 3 ראשונים.

"שליש בתורה שבכתב;

ושליש בתורה שבעל פה;

ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר,

וידין במידות שהתורה נדרשת בהן

עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה --

ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד... 

והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם;

אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--

יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה,

וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו".

(רמב"ם תלמוד תורה א, יג-טו [יא-יב]).

מה יוצא לי מכאן, בהקשר לסוגיא:

א. גם בתחילת לימודו של אדם יש לימוד עיון (מה שקורא לו הרמב"ם תלמוד).

ב. יש חילוק בין אדם שהקיף הכל לבין אדם של הקיף את הכל.

הלוואי שאני אזכה גם ליישם...

חלקת, חיזקת, הערת?

ומז"א הלכתי, ברור שהרמב"ם כתב את זה להלכה...?

כי משנה נחשבת להלכה בלי טעם

("התנאים מבלי עולם הם, שמורים הלכה מתוך משנתם",

וע' מהרש"א [סוטה כב] שה"ה למורים מתוך שו"ע,

בלי ללמוד עיקרי הדברים בגמרא והראשונים (ולפחות ב"י או נו"כ),

ומיטב זכרוני גם הרמב"ם כתב את זה איפה שהוא.

חוץ מזה, כאן הרמב"ם מגדיר את התלמוד כעיסוק במקורות ההלכה,

ולא כעיסוק בגופי הלכות עצמן,

אז גם כאן זה לא כתוב.

אבל כידוע (כמו באמת ויציב), היפה הוא הכי רחוק מהאמת

מתחילת דברי הרמב"ם, נשמע שהוא כבר סיים תורה שבכתב,

שהרי הוא כבר 'לא צריך ללמוד' אותה,

ולגבי התורה שבע"פ יש לדון מה כוונתו

(מצד אחד לא גרע מתושב"כ, ומצד שני הוא שינה את הלשון.).

ייתכן, וזה קצת וורט, שתושב"ע הרבה יותר דינמית,

כי הרמב"ם והשו"ע לא פסקו מה דין מיקרוגל בשבת או בישולי עכו"ם וכדו',

ולכן לא באמת אפשר לסיים הכל ולכן שינוי הלשון. אבל זה וורט, לא פשט.

אבל מסוף דבריו, שהעיסוק במקרא ומשנה בעתים מזומנים הוא רק כדי לא לשכוח,

רואים שהוא כבר עבר על הכל,

שאחרת היה לו ללמוד משנה כדי להקיף את כל ההלכות.

[מה שאמרת על לימוד עיון,

כשהכוונה לפשט בעומק ההבנה ולא ל'רייד',

הוא נכון מאוד ברמה הנפשית.

אין לו שום קשר לדברי הרמב"ם...]

כי ממה שאני הבנתי ברמב"ם, הגישה שלך לא נכנסת

כשהיה אפשר לדייק, הם השתמשו באופציה הזו,
וכשלא היה אפשר לדייק והיה צורך להעמיד את המשנה/ברייתא אז נאלצו לומר "חסורי מחסרא".

ולמעשה, רוב ההלכות נפסקו לאו דווקא כר' ישמעאל, והלימודים היו בין היתר גם מדיוקים, לא?

תחילת הלכות ממרים מדבר על בית דין הגדול וכוחו ותפקידו וכו'..

אני מצטט מאמצע ההלכה, כי היא ארוכה מאוד, עיין שם:

"אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה. ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא".

כלומר, הם לקחו את הפסוקים ודרשו מה שנראה להם ממש.

ולא עוד אלא שדיני דאורייתא כאלה (כלומר שאינם תיקנת חז"ל אלא למדו שכך התורה אומרת) הרמב"ם ממשיך בהלכה א בפרק שני ואומר כך:

"בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו. שנאמר 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם' אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך".

ההלכות שם מאוד מעניינות, עיין שם.

לפעמים נעשה יותר איטי בגלל שמתעכבים להבין כל מיני עניינים, אפילו חשובים, אבל לפעמים מספיק,להסתכל בשוטנשטיין קצת, ואם זה לא עוזר אז פשוט לדלג הלאה, מקסימום לרשום לעצמך סוגיות קשות שאתה רוצה לברר, כי אחרת הסיכוי לסיים הרבה הוא הרבה יותר קטן. 

ועל כגון זה בדיוק אמרו חז"ל: "לעולם ליגרס איניש, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר (פירש רש"י: "שאין רבו יודע לפרש לו" - ובמקרה זה - שלומד לבד - אף על גב שגם שוטנשטיין לא עוזר לו)"

וכשעושים חזרה אז מבינים יותר, ועושים עוד חזרה ומבינים עוד יותר, ובסוף לומדים בעיון ומבינים הרבה  יותר, ומעל הכל מבינים שיש עוד כל כך הרבה מה לעיין עד אין סוף... ואז כבר לא איכפת אם לומדים עיון או בקיאות, העיקר שעושים משהו... ומתקדמים.

הרוב לענ"ד צריך להיות בקיאות, אבל גם חלק צריך להיות מוקדש לעיון!

או כמו בישיבות 3 שעות סדר עיון ובערך 5.5 שעות סדר בקיאות. תנ"ך צריך להקיף בצורה אישית (אני עושה ככה). משנה וירושלמי באמת צריך להתחזק..

על כאלה שחילקו את זמנם בין עיון לבקיאות וכותב שכך ראוי לעשות

השיטה של מאה השנים האחרונות היא כמו שלומדים היום... אז זה די מוכיח...

מספרים שאחד מראשי הישיבות של הדור הקודם שאמר, שהוא חינך הרבה בחורים, וראה שהם מחולקים לשלושה סוגים: החלק הראשון הוא זה שלמד כל היום רק בקיאות ולא יצא מהם כלל תלמידי חכמים, החלק השני, למדו כל היום רק עיון, ומהם יצאו מעט תלמידי חכמים, והחלק השלישי למדו גם עיון וגם בקיאות, ויצאו מהם הרבה תלמידי חכמים.

בקיצור, אי אפשר להיות קיצוניים לאף צד, עיון בלי בקיאות יוביל לסברות של הבל ולגריסת מים באותו מקום, בקיאות בלי עיון תוביל לשטחיות ואי הבנה של חילוקים פשוטים בין מקרים וסוגיות, וכו'. זה למעשה מה שנהוג ברוב ככל הישיבות בדורנו, בנטייה לכיון זה או אחר, והניסיון מראה שיצאו מישיבות אלו תלמידי חכמים לתפארת. 

בנוסף, קצת אמנה בהשגחה, אם כמעט כל עם ישראל מאז השואה לומד ככה, אז כנראה שאנחנו בדרך הנכונה, הקב"ה הבטיח שלא תישכח מפי זרעו, רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי מפיך לא ימושו מפיך, ועל כן, וודאי שהקב"ה מדריך אותנו בדרך הנכונה ללימוד התורה. אכן הניסיון מעיד, שניסיונות לשנות את דרך הלימוד, לתפיסות בקיאותיות יותר, לא הניבו יותר תלמידי חכמים. רואים באמת שבמהלך הדורות חלו שינויים בצורת לימוד התורה, שהתפתחו במקומות שונים שלא היו מושפעים ישירות זה מזה (למשל, העובדה שהבית יוסף והרמ"א שלא נפגשו מעולם שניהם חשבו שצריך לסכם את תקופת הראשונים בספר הלכתי מסודר. כך גם לגבי התפתחות תורת הראשונים במקביל גם באשכנז של ר"ת ור"י, וגם בספרד של הר"י מיגאש והרמב"ן). 

זה מה שהספקתי לכתוב, אולי אמשיך בהזדמנות.

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו" (משנה שביעית י' ט')

פרשת השבוע, פרשת ראה, עוסקת בין היתר במצוות שמיטת כספים. לפי מצווה זאת בסוף כל שנה שביעית שומט יהודי את כל חובותיו. לכאורה במצב זה לא ינתנו הלוואות והכלכלה תשותק, לאנשים לא יהיה כל רצון להלוות ביודעם שהכסף שלהם יילך לטמיון. פתחתי בציטוט: המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. שכן יש לו חשיבות רבה בהבנת המצווה. לכאורה יגיד אדם בן זמננו אז רוח חכמים נוחה הימנו, האם בגלל זה אחזיר חוב שאני פטור מלהחזירו? אולם יש להבין שלמשמעות רוח חכמים היתה בתקופות קדומות משמעות שונה מזו שאנו חשים כלפי רוח חכמים היום.

היום ובצדק איננו סומכים על אף איש גדול בעיניים עצומות, לא על ראש הממשלה , לא על הנשיא, לא על חברי הכנסת והשרים, לא על מערכת המשפט, לא על ראשי הצבא, לא על אנשי הרוח והפרופסורים ואפילו לא על הרבנים והמקובלים למיניהם. כולנו חשים שהם נגועים באינטרסים. בזמנים עברו עדיין הייתה בעם ישראל תחושה שרוב הגדולים עניינם טובת הציבור ולא טובתם הם, התחושה הייתה שהם באמת היו חכמים.

כאשר אומרים שהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו פירוש הדבר בתקופות קדומות היה שטוב לו לאדם שיחזיר את חובו מאשר שלא יחזיר למרות שפטור הוא מכך. הכיצד? ברגע שרוח חכמים נוחה הימנו האדם הוא בחזקת אדם ישר וכדאי לעשות עמו עסקים. המצב היום הוא שאנשי עסקים גדולים נמנעים מתשלום חובם בטענה שמערכת המשפט מתירה להם לעשות כן. לא הכל שפיט, יש טוב ורע ואדם הגון יכול לקלוט זאת. אדם הגון לא יסכים שאיש נוכל ששתיים מקבוצות הכדורגל בהן החזיק פשטו רגל יחזיק גם בקבוצת כדורגל שלישית. אם הייתה הנהגה ראויה למדינה אנשי עסקים שלא משלמים את חובם היו מנודים, לא הייתה להם אפשרות להופיע בקהל ובוודאי לא לקבל כבוד מלכים.

המטרה במצוות שמיטת כספים הייתה לאפשר לאביונים שבאמת לא יכלו להחזיר את חובותיהם לפתוח דף חדש ולא לחיות כחייבים כל חייהם. המטרה לא הייתה לאפשר לאדם שיכול היה להחזיר את חובו להימנע מכך. אולם אנשים מצאו "חכמים" שאמרו להם שהכל שפיט ואם התורה מתירה להם שלא להחזיר את חובם הם יכולים שלא להחזירו. בשל מצב זה תיקן הלל את הפרוזבול שלמעשה ביטל את מצוות שמיטת כספים.

מהמהדורות הישנות)

באיזה איזור בארץ אתה מחפש?

הלכות שבת, מתוך הספר שמירת שבת כהלכתה בהוצאה החדשה (הבנתי שהספר בהוצאה החדשה כולל בתוכו חלקים א-ב ויש נספח- חלק ג, או שמראי-המקומות וההערות מפורטים יותר, בשונה מהמהדורה הישנה)

ההוצאה החדשה (כלומר מהדורה שלישית) היא רק חלק א' של המהדורה השניה+ הטמעה של הערות ונספחים שהרב נויבירט הוציא בקונטרס נפרד כמה שנים אחרי המהדורה השניה.

את חלק ב' (במהדורה הזאת) הרב נויבירט זצ"ל לא הספיק להוציא בחייו. לאחרונה שמעתי שהוא כן התחיל לעבוד עליה ויש מי שעמלים לסיים, אבל ככל הידוע לי עדיין לא יצא לאור.

לא יודע אם מישהו עובד עליו היום.

לערוך ולהוציא אותה.

למי שמכיר את הסיפור עם שש"כ הראשונה. ביררתי פעם (בכובעי כאוצר החכמה) ומסתבר שהמו"ל (והיום יורשיו) לא מרשים להשתמש בשום עותק שלה לצורך שום שימוש, מאימת הצנזורה הפנימית של העולם החרדי.

את השינויים בחלק א' עשה הרב המחבר זצ"ל, לנוכח הביקורת בתוך הציבור.

צריך להיות חצוף מאד מאד, ולהיות בז לזכר הרב המחבר, כדי לשנות ממש.

אמנם, אנו מכירים תופעות של השמטות (צינזורים), כגון באם הבנים שמחה בהוצאת המשפחה ובדברי החפ"ק בעניין יישוב הארץ, אבל לשנות ממש לא מכיר שהעזו.

עיקר העבודה למהדורה החדשה היא פרויקט המפתחות ועריכה גרפית, ללא התערבות בתוכן.

נקווה שלא יחצו גבולות...

יש הבדלי ניסוח, אין כמעט יותר חומרות. כל מה שכתוב במהדורה הראשונה ב'למעלה', מובלע במהדורה השניה והשלישית בהערות.

(חוץ מקולט שמש, שאכן הרב אוירבאך לא הסכים לקולא וגם המציאות השתנתה לחומרא)

בין כך - כמעט כל הלכות מלאכות שבת, כבר נמצאות בכרך א'. כרך ב' זה דיני הדלקת נרות, קידוש, סעודה, תפילות וכד', ממילא יש שם פחות עניין לחומרות/קולות.

אבל אם פסיכולוגית זה עושה לך טוב, אז מומלץ (כותב ברצינות)

זה עובד יפה. פחות בגלל האמונה באדמו"ר שלהם זצ"ל ויותר בגלל המבנה של השיטה שלהם שהופך את זה לעובד פחות או יותר בדרך הטבע.

הדבר הבסיסי שהם עושים זה לכתוב מכתב. אנחנו יודעים ממקומות אחרים שעצם זה שכותבים מכתב ומסדרים לעצמנו בראש את הבעיה זה לבד מספיק הרבה פעמים כדי לפתור אותה באמצעים של השכל.

הרבי דרש בקול (שלא לומר צעק) שלא להימנע מלהצביע מהבחירות

ושזאת החובה הבסיסית של כל אחד

למי? הוא לא אמר

נראה שהציונות הדתית יותר דומה בערכים לרבי מאשר החרדים

אין צורך לחפש תשובות על דברים שהרבי דיבר וביקש עליהם במפורש, ספרים על גבי ספרים, שחור על גבי לבן, ועדיין מחפשים תשובות בכוכבים.

חוץ מזה שאגרות קודש זה מושג של חסידים שוטים, הרבי מעולם לא אמר לחפש שם תשובות או לחפש שם ניסים.

הרבי רק ביקש לאגד בספר אחד תשובות שונות בנושאים שונים, שמי שירצה יוכל להיכנס לראות את דעתו.

חיפוש תשובות בספרי קודש זה מושג קדום, יהודים היו פותחים בתנך או בתהילים עם בקשות וחיפוש כיוון.

חסידים אימצו את זה בלי קשר להוראת הרבי, למי שזה עובד, שיהנה.

… לא להכנס לפוליטיקה?

לא להיכנס לפוליטיקה

זאת אומרת לא להקים מפלגה

מהסיבה שאחת העקרונות שלו היא הקמת חזית דתית מאוחדת ובריבוי מפלגות מאבדים קולות

וכנראה גם כדי למנוע מחלוקות בתוך חבד

אבל להצביע מאז ומתמיד הוא ממש דרש מכולם

אם זה מעניין אותך יש ספרים עם הדעות של הרבי על הפוליטיקה הישראלית ודברים שהוא פעל ודיבר עם ראשי ממשלות לאורך כל תקופתו

היו לו דעות נחרצות מאוד וציוניות מאוד גם בנוגע להתנחלויות והחזרת שטחים וגם בנוגע למדיניות לחימה ובכלל.

זה אחד הנושאים היחדים שהרבי היה הכי הכי נחרץ לגביהם, צעק ואפילו בכה.

שאני מניחה שהרבה דתיים לאומיים יפתעו לשמוע.

אמנם חבד נחשבת ל"אנטיציונית" כי לפני קום המדינה האדמו"רים לקחו חלק עם הדעה האורתודוקסית

אבל הרבי מפריד לגמרי בין הדעה לפני קום המדינה לבין הדעה של חבד אחרי קום המדינה.

א. הרבי כתב במכתבים לאנשים מפורשות להצביע.

ב. זה בכלל לא בסתירה לעמדתו האנטי ציונית

ג. הרבי דיבר מספר פעמים על הסדר של אגרות קודש. דיבר במפורש על כתיבה במכתב. והכנסה לדפי ספר. וגם שפותחים ורואים מה התשובה. איך שעושים היום לא הגיע ממנו ממש. אבל לפועל הדברים עובדים

כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש – חב"דפדיה

בקישור ששלחת לגמרי כתוב שזה מנהג חסידים

הרבי מעולם לא הבטיח שיקבלו תשובות בדרך נס דרך אגרות הקודש.

הוא ביקש לכתוב לו פדיון נפש, זה עניין שונה לגמרי

כמו דו"ח שכל חסיד כותב לו על ענינו והתקדמות שלו.

בשנות חייו הוא ענה פיזית לכל מכתב ולאחר הסתלקותו חסידים אימצו מנהגים שונים.

גם אם הוא אמר שימצא דרכים לענות (הוא אמר זאת לפני הסתלקותו) הוא מעולם לא אמר על אגרות הקודש

והרבי מעולם לא דיבר על להכניס דפים לתוך ספר ולצפות לתשובה

תשלח את הקישור ששלחת בעצמך

הוא סותר את כל מה שאמרת

.. בין לפני או בין אחרי קום המדינה. הרבי היה נגד החזרת שטחים שבהשגחה עליונה נכבשו על ידינו כולל שטחים שלא כלולים בגבולות ארץ ישראל. הוא מאוד כעס על בגין והליכוד על החזרת סיני. בתרגיל המסריח אכן הוא חשש שהולכים להחזיר עוד שטחים ולכן הורה לאנשיו בכנסת לטרפד את הצעד. מכוון שבעקבות המשך ממשלתו של שמיר באה עלינו צרת האינטיפדה, צרת הטילים של סדאם שבעקבותיה נולד הרעיון של מלחמת טילים בראשם של אוייבנו הוא כנראה הבין שמעורבות של חסידיו בפוליטיקה לבחור ולהיבחר זה לא היעוד האמיתי של התנועה.

...סיעתא דשמייא לאחר קום המדינה הוא הפריד לגמרי "בין הדעה לפני קום המדינה לבין הדעה של חבד אחרי קום המדינה."

ברגע שעשו הסכם שלום עם מצרים והחזירו את סיני הוא הבין שזה תחילת הירידה במסלול תלול שהביא אותנו עד הלום.

הרבי שליט"א אומר להצביע למפלגה שהכי מקדמת את תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, כמדומני שזה הביטוי המדויק, ויש מחלוקת בחבד האם ג' או המפדל-הציונות הדתית, בן גביר וכו' בבחירות הקרובות מפלגת 'הקהל' רצה ואפשר לומר הרבה שיש להם הרבה מהמאפיינים האלו.

הרי יש מחלוקות בסיסיות כמו:

עליה להר הבית, אחדות העם מול שלמות הארץ, עניין הציונות מול שלוש השבועות ועוד.

עכשיו אני רואה שרשום המפלגה הכי חרדית, אבל תורף העניין הוא אותו דבר, לא משנה מה עושים כל יהודי צריך לקדם את הגאולה ובשביל זה צריך להצביע למי שהכי מקדם את השם, הרבי לא הכריע כי זה לא משנה בדיוק מי, כל אחד מתעסק במה שהוא יכול לקדם את הגאולה, אם זה בהר הבית או בישיבות, מי שבכללי אכפת לו ממה שהרבי רוצה אפשר לראות וללמוד איזה נושאים העסיקו אותו בחיים ועפ זה להכווין את עצמו גם למי להצביע.

אפשר להסתכל באריכות בחבדפדיה בערך בחירות (לא מצליח להעלות קישור).

שעצם ההצבעה לא הייתה קריטית.

יש סיפור על ר מענדל פוטרפעס נראה לי, שעשה מבצעים מחוץ לבחירות, ושאל שמאלני אחד האם הוא רוצה להניח תפילין, אז הוא אמר לו שאם הוא מצביע עכשיו למרץ הוא מניח ר מענדל לא התבלבל והלך להצביע למרץ כדי שהוא יניח תפילין, כי זו הייתה המפלגה שהכי קדמה את הגאולה, שעוד יהודי יניח תפילין.

יחי המלך!

…. לצערי רוב החבדניקים לא יעשו כדבר וימשיכו לתמוך במפלגות שעל מצחם חקוק החזרת שטחים ופילוג בעם ישראל.

הרב בפרוש לאחר התרגיל המסריח סלד מפוליטיקה ולא בכדי הוא לא חזר לאשר לאף מועמד חסדי להציג מועמדות לכנסת. לעניות דעתי גם לבחור זה כלול אם רוצים להיות עקביים.

אני עדין מנסה למצוא עדות לתמיכתו של הרבי במפלגות שמפרות את שלושת השבועות למשל או מפלגות שמעודדות עליה להר הבית.

ואל תחקור במופלא ממך. בטח שלא להציק לאנשים על מה הם מצביעים.

תעשה את מה שאתה צריך לעשות, ודייך.

היא לא המפלגה עם הזקנים הכי ארוכים ושנקראת בהגדרה מגזרית "חרדית”

חרדית היא מי ששמה את התורה בראש מעייניה (התורה ולא בהכרח לימוד התורה)

לדעת הרבי החזרת שטחים זה פיקוח נפש ממש, הוא עודד התישבות, המדיניות הצבאית הימנית שלו, היא פיקוח נפש ממש.

מפלגה 'חרדית' ככל שתהיה שדוחה פיקוח נפש בשביל לימוד התורה היא לא בהכרח חרדית

לא סתם המון מחבד ורבנים מסוימים הצביעו וימשיכו להצביע לציונות הדתית ולא ל-ג.

לכן הדגשתי שאין הבדל בין המפלגה שדואגת לתורה העם והארץ למפלגה הכי חרדית, צריך לשים לב שהרבי דאג מאד לארץ אבל לא על פני התורה והקדושה.

העיקר לקדם את הגאולה, השמירה על שלמות הארץ היא קריטית כביטחון לעם ישראל והצלת נפשות, ולא כאידאיל עליון.

וכמו שכתבתי בסיפור העיקר צריך להיות תמיד בראש! הדאגה להשם ולתורה ולעם ישראל! דבר ראשון גאולה ומשיח!

משיח נאו

יחי המלך!

גאולה גאולה!

… טוב מאוד למה הכוונה אז כדאי שתחשוב על תשובה רלבנטית. כי המעורבות של חסידי חבד במדינה הציונית ובכל העולם כולו עוד מימי מלחמת ששת הימים היא הדוגמא האמיתית לאהבת עם ישראל . מקרה התרגיל המסריח היה מקח טעות היחידי שיש לו השלכות שליליות עד היום.(הסכם לונדון עם המלך חוסן היה מביא אותנו למצב אחר לגמרי היום).

א. זה לא חוקי להצביע תמורת הבטחה ממישהו.

ב. איך הוא יכול להוכיח מה הוא הצביע.

ג. זה לא היה ליד הקלפי בכפר חבד, לכאורה. אז איך הרב פוטרפס - תושב כפר חב"ד - הצביע שם?

ד. אני לא מאמין שחסיד כלשהו יצביע למפלגה חילונית (ובוודאי לא אנטי-דתית) בתמורה לכל דבר שיהיה - לא משנה אם גשמי או רוחני.

בקיצור: הסיפור כנראה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה.

האגרות לא נועדו להחליף את הוראותיו המפורשות של הרבי.

וכפי שהזכירו לעיל - הרבי הורה, ביקש, התחנן, זעק וכו' שלא יילך לאיבוד אפילו קול אחד, אלא שכולם יצביעו "בלי טריקים ובלי שטיקים".

תצביע למה שנראה בעיניך "הכי פחות גרוע", אבל אל תימנע מהצבעה, אם איכפת לך מהרבי.

ראה לדוגמא בחבדפדיה כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש – חב"דפדיה

שמביאים (בציטוט השני בפיסקה זו) את דברי הרבי שמסייג את פתיחת הספרים ל"ענין שלא נתפרשה בתורה הוראה לעשות כך או כך".

הפרשנות של המכתבים באגרות קודש - היא מאוד סובייקטיבית.

וזו אחת הסיבות מדוע אין שום היגיון שזה יחליף את ההוראות המפורשות.

ה' יתברך שומע הכל תמיד.

ותבקש אם לעשות ככה או ככה ויאיר דרכך,

גם תשליך עליו תבטח בו שהוא מדריך אותך בדרך הנכונה.

לפעמים לא טוב לנו בגלל עוונותינו -

וזה עיקר התפילה שנזכה לחזור בתשובה שלימה.

… ולצערי זה עדין רלוונטי. יהודים שלוקחים באופן אובססיבי את מצוות ישוב ארץ ישראל וביודעין גורמים למחלוקת ושנאה (לא אצלי כי אני חושב שבעזרת השם הכל יסתדר) מעכבים את הגאולה ממש.

מצוות זה obvious. הנקודה היא לא להסתפק רק בהן. ומי שמתעלם מהן יורש גיהינום. פשוט מאוד, יהדות זה לא נצרות.

ועלינו רק להתפלל ולבקש.

חוץ לארץ = גלות

ארץ ישראל = גאולה

ואם יש בידיך לעשות? תעשה!

יש סגולה לעלות לארץ ישראל... לארוז מזוודה ולעלות!

עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו

היום לא.

לצערי? לשמחתי?

לב מי חכם ויבין...