בס"ד

אבל זו לא טענה כלפיו

בס"ד

מבטל את קדושת המדינה.

בס"ד

הוא לא אומר את זה, והכי קל להעמיד את העמדה הזו כדחליל ולהפיל אותה בנוק-אאוט במקום להתמודד עם הדעות שלו בצורה אמיתית.

כשתהיה ראש ממשלה, נדבר על הנושא הזה...

"חכמים מנעו עצמכם מהמחלוקת".

בדיון הזה אין סוף ואין יכולת להכיל האחד את השני, משום מה. למרות שכולם מכוונים לשם שמים והמשמעות של זה לא באמת מתקיימת בפועל.

ב. לאו דווקא, דיני 'דינא דמלכותא' לא קשורים להשקפה האידאולוגית כלפי המלכות. הלכתית כל מלכות היא מלכות.

ג. ניכר שלא קראת מה הוא כתב. ההאשמה הזו היא נטו בורות ובזיון ת''ח.

בין הגישה הלכתית של 'ההלכות קשור לדיני וחוקי במדינה' - דינא דמלכותא. בזה לא אמור להיות הבדל בין בעלי גישות אידיאולוגיות שונות. לבין היחס הפוליטי ששם שייך שיקולים אידיאולוגיים (משום מה דווקא היותר ממלכתיים עוקצים יותר תקציבים וד''ל).

ג.

1. מסתבר שלא. הוא לא כופר בטובה, להפך - הוא טוען שהטובה היא טובה של ה' למרות הרשעים, לא שהרשעים הם הטובה. זה שהוא לא רואה את המקום של ראשי המדינה בגאולה כמו שאתה רואה אותה זה הופך אותו לכופר בטובה? זו גם טיפשות וגם חוצפה.

2. שמעת מרבנים נוספים שהוא כופר בטובה? ספר לי מי הם.

היחס לצבא ולמוסדות המדינה, נגזר מזה. היחס הפרקטי, לא רק הרעיוני.

המלחמה על ההתיישבות ואולי גם "אחים לנשק" וכדומה זה נגזרת מעשית.

לומר שאין נפק"מ? לא נראה לי נכון.

אבל, מישהו אמר לי בשם רבני הר המור, שהמדינה היא כמו הבן שלנו, גם כשהוא לא מתנהג יפה וגם כשהוא הוזה עם חום גבוה, הוא עדיין הבן שלנו ונעשה הכל כדי שיבריא.

עצמאות לאומית מאז יצאנו לגלות, הגאווה היהודית והפסקת הנשפלות התמידית, הפריון התורני שלא היה מעולם, השיבה הלאומית לארץ ישראל, "ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה" והיחלשות/הפסקת הגלות בהרבה מובנים ומישורים - לכל אלה ומשום כל אלה יש משמעות עצומה למדינת ישראל. המילה "קדושה" היא מאוד מורכבת כאן, כי צריך להבין את המשמעות הכללית שלה ואז להחיל אותה על המדינה ובזה אני פחות מבין.

כך שמעתי. דעתי האישית עוד מבררת בעניין.

בס"ד

התכוונתי לפתגם ההוא המוכר 'בכל לשון שאתה אומר'

יש לו כמה ספרים (רובם בעיון, חלקם במחשבה), ובנוסף כתבים נוספים. וכמובן ישיבה. אם אתה רוצה להכיר זו הדרך.

באמת.. אדם שהוא כאילו יד ימינו... לא גדול הדור. אבל תח גדול ומידות מכף רגל ועד ראש.

הספרים שלו בעיון - פחות... כי.. יש לי את הפוסקים שלי.. מיד אחריהם - הוא יהיה שם

תפילין כל היום?

אולי הכוונה לחלק?

זאת הנהגה של כל הישיבה? ככלל?

ואפילו לא קרוב, זה עניין אישי. יש גם ר''מים שלא נוהגים ככה.

זו הנהגה שהרב נוהג בה ורואה בה דבר נכון (ואפילו מצווה מדאורייתא), אבל ממש לא חיוב של הישיבה.

"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין" (רמב''ם הלכות תפילין מזוזה וס''ת פ''ד הכ''ה).

אגב - ככה נוהגים גם בזילברמן.

כאן - לא 

ואכן כמו שארץ השוקולד העיר זה גם מופיע בכתובים.

@ארץ השוקולד ואנוכי אמרנו אותו דבר - הרב מעודד את זה ועושה כך בעצמו, אבל אין בישיבה שום יחס שלילי כלפי מי שלא מניח תפילין כל היום.

אז כן

ככה כתבתי בתגובה הראשונה:

"זו הנהגה שהרב נוהג בה ורואה בה דבר נכון (ואפילו מצווה מדאורייתא), אבל ממש לא חיוב של הישיבה". לא יודע איך הבנת ממנה ההפך.

וברור לכל שאמורים היינו להיות בתפילין כל היום כולו.

מציאות מעניינת לחשוב על זה שיהודי היה עם תפילין כל היום. כאילו שזה חלק ממש מהגוף!

יש שיטות בראשונים (הריטב''א למשל) שהמצווה היא רגע אחד ביום וכל השאר זו מדת חסידות אבל לא מצווה מהתורה (ומסבירים שזה שמברכים עליה זה כי מברכים גם על מידת חסידות).

ואם לא, זה שיש דעות בראשונים זה נחמד, אבל בפועל מוסכם אחרת.

ככה אני מכיר את ההלכה, וככה לימדו אותי, ייתכן ואני טועה.

זה שמישהו סובר משהו יוצא דופן לא עושה אותו לא בסדר...

במיוחד שכשהוא דעת יחיד דעתו מתבטלת מול אחרים. למשל המון דברים שהגרשז"א הקל בהם המון ובעצמו לא הורה ככה הלכה כי הוא היה דעת יחיד בזה

לא רואה בזה מי יודע מה חיזוק לכאן או לכאן.

בכל אופן, לימ"ל הפתרונים

בכל אופן לא מבין מה הראיה, אם לא תקפו דעתו של אדם?

א. העוסק במצווה פטור ממצווה, זה נכון. לכן מי שבאמצע לימוד לא צריך להפסיק כדי להניח. כל שכן שעניין התפילין הוא זכרון התורה והמצוות וזה מקוים אפילו יותר על ידי הלימוד עצמו.

אבל זה שמי שעוסק בתורה פטור לגמרי ממצוות תפילין (ולכאורה גם לא יקיים את המצווה אם הן עליו) זה לא נפסק להלכה ואני גם לא חושב שזו כוונת המכילתא.

ב. ברור לי שהרמב''ם התכוון לתיאור מציאות ולא לתנאי (הרב טל האריך בזה בספר שלו), וגם בתור תיאור - לא שמוכרח שכך יהיה אלא בדומה למה שכתב בסוף פרק ו: "אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם". כלומר שהתפילין מסוגלות (ע''י שמזכירות וכו') לעזור להגיע לזה, אבל זה תלוי קודם כל ובעיקר בבחירה של האדם.

לא ראויים וקלות ראש זה עניין של הגדרה, הטווח שבין לימוד עיון לבין הרהורי עבירה הוא גדול. התורה רצתה שגם אנשים פשוטים ובעלי מלאכה יהיו עם תפילין.

כלומר לענ''ד כולם יודו שמי שמניח תפילין מקיים את המצווה ולא יאמרו שהוא פטור ממנה לחלוטין,

כמו כן הם מחייבים לעצור ולהניח אם לא הניח אלא למד כל היום (לשיטת התוס' בזמן חיוב המצווה ודין 'קרקפתא דלא מנח' ודלא כשיטת הרמב''ם).

מה גם שהרמב''ם לא הזכיר את זה כלל (ובהלכות יסודי התורה גם הזכיר לימוד תורה עם תפילין "ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין").

אלא מה? הוא פטור מלהתעסק בהנחה, וזה משום שעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת, כל שכן כשהעניין שלהם זהה והן פועלות את אותה הפעולה וזו לענ''ד כוונת המכילתא.

(בתקופות שהייתי לומד עם תפילין באמת לא הייתי מפסיק לימוד בשביל ההנחה, רק כשהייתי עוצר לדבר אחר. לפעמים אפילו שעה ויותר)

אני לא רואה פסול בשתיית קפה ועישון עם תפילין (חוץ מהבעיה בעישון כשלעצמו) אם זה בכבוד, יש דברים שאסורים עם תפילין ויש דברים שמותרים והקב''ה רוצה שנהיה עם תפילין כשההלכה מתירה.

ברור לי שרוב העם לא נהגו ככה, ההלכה משקפת את האידיאל, לא את מה שנהגו בפועל.

טקסט לא מבטא מציאות, הדגשתי שהרמב''ם מתאר מה הסגולה של התפילין - זה לא אומר שזאת בהכרח תהיה המציאות.

כמו שאמרתי בהתחלה - שעניין תפילין ולימוד תורה זהה ולכן העוסק באחד מהם פטור מהשני (לא ממש פטור אלא כאילו עוסק גם בשני).

זה גם נראה ככה מההקשר במכילתא שהוא "למען תהיה תורת ה' בפיך", מזה המכילתא לומדת כנ''ל שהעניינים שלהם זהים ('בפיך' = לימוד בפה).

זמן תפילין שכתבת היא שיטת הרמב''ם, לתוס' ולעוד ראשונים (ריטב''א ר''ן ועוד) המצווה היא יומית (לחלקם יומית לכל היום ולחלקם יוצאים ידי חובה ברגע אחד). וכך גם נפסק היום, שחובה להניח פעם ביום כל יום.

לגבי קרקפתא זה לא מפורש בתוס' אבל הראש מעיר שגירסת הרי''ף היא 'דלא מנח תפילין לעולם' וגירסת ר''ת היא ללא לעולם. בנוסף ר''ת מעיר שאם עשה תשובה אז נמחל לו, מכאן שקרקפתא זה אפילו לא לעולם שאחרת אם עשה תשובה הוא כבר לא קרקפתא ולא רק שנמחל לו. והדין הזה תלוי בשאלה הקודמת של זמן החיוב (אגב הרב טל אז יש לו שיעור ארוך על זה, וגם על גדר הסח הדעת מהתפילין).

כסגולה לעבודת ה', לא להנאת הגוף ח''ו.

ידוע ומוסכם לכל שהרמב"ם היה בעצמו תורתו אומנותו.

למרות שיש מחלוקת לגבי סדר גודל ומבנה הסדר הפרקמטיא שהיה לו עם אחיו, הוא בוודאי לא עסק בפרנסה עד גיל 40 פחות או יותר.

יש מצווה על אוזלת יד?

אולי אפשר להגיד שזה יהיה עבירה להיהרג על ידי יהודי כי בסוף היהודי יענש על זה. וזה יהיה אולי מצווה להרוג את היהודי שמאיים עליו אולי זה שהיהודי נהרג ע"י ערבי יתן לו מעמד של הרוג מלכות?

השאלה האם מותר לגוי להתגונן גם במחיר של לרצוח יהודי.

אבל הסטורי ענה תשובה בסגנון מאוד שונה, ואני לא ממש בטוחה למה כיוונת בדבריך.

של הרב אליהו בלומצוייג. רעיונות עמוקים בשפה פשוטה.

"תורה מאירה" התלהבתי על החומש הזה(:

משתדלת לשמוע שיעורים... כל מיני רבנים, מגוון  

הרבה פעמים כשמחפשת משהו קצר- את הרב אליהו עמר על "הזרע שמעון" לפרשת השבוע.

ספרים בעבר יצא לי ללמוד מ"בקרבך קדוש" של הרב יהושוע שפירא

ו "אהבת חיים" חכם מנחם מנשה

ספרים יפים! 

ביוטיוב

לא זוכר ציטוטים מדויקים אבל יש "כמעשה האמורי אשר ישב עשיתם" "בואו הר האמורי". כשם שלעיתים כל יושבי כנען נקראים הכנעני.

לזכרוני עיקר ורוב יושבי ההר היו אמורים ורוב יושבי המישור היו כנענים(פיניקים ודומיהם "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן"). 5 המלכים שנלחמו עם יהושע בהר יהודה ובשפלת יהודה נקראים 5 מלכי האמורי. ביהושע ובמרגלים האמורי מתואר כיושב ההר יחד עם החיתי היבוסי והחיוי. לעומת הכנעני שיושב על הים ועל יד הירדן.

מבחינה מחקרית - יש כמה דעות אבל לזכרוני רוב החוקרים רואים בחיתים של כנען ובחיתים של טורקיה אותם חיתים ("וילך האיש ארץ החיתים", "כי שכר מלך ישראל עלינו את מלכי החיתים") אלא שהחיתים רובם ישבו בטורקיה וצפון סוריה, ורק מיעוטם כמושבות ישבו בכנען. כנ"ל הרבה מהחוקרים וגם הרמבן טוענים שהחיווים זה כינוי לחורים, ורוב החורים ישבו במזרח טורקיה ורק מיעוטם כמושבות ישבו בכנען. בעוד שהאמורים היו רוב יושבי ההר.

לא בטוח שסביבת שכם היתה חיוית, למרות שהעיר עצמה כן. לפי המחקר העיר שכם שלטה על שטחים נרחבים מאוד בשומרון.

2. ייתכן שעם ישראל למד מעשים רעים וע"ז משאריות האמורי יושבי ההר, שם ישראל גרו, ולא מהכנענים יושבי העמק, שם עם ישראל לא גר (לא במישור החוף, ובעמק יזרעאל גרו רק אחרי שהורישו את יבין מלך כנען וסיסרא "וישב בית יוסף בהר כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם" ציטוט לא מדויק.

3. אולי סתם כינוי. ואולי גם בגלל שעם ישראל בעיקר ישב בהר ולא בעמק, איפה שיש אמורים ולא כנענים, אז זכרו שבית עתיק זה של אמורים (במיוחד שבימי חז"ל  מחוז החוף של לבנון עד חיפה נקרא פיניקיה וההלניסטים תושבי החוף שם עוד חלקם ייחסו עצמם לפיניקים, הצידונים-כנענים תושבי החוף, למשל ההיסטוריון של הכנענים פילון איש גבל שחי לפני 2000 שנה בגבל בחוף לבנון)

אגב הפסוק "ובואו הר האמורי", אולי עוסק בסיחון מלך האמורי.

אבל שאר הראיות/הסברים נשמעים טוב!

לישראל להכנס לארץ לפני חטא המרגלים, הם היו אמורים להכנס לארץ מדרום מקדש ברנע במדבר צין, ולא לעבור דרך עבר הירדן המזרחי (רק אחרי חטא המרגלים פנו להכנס לארץ ממזרח "ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף...ונסב את הר שעיר ימים רבים... פנו לכם צפונה...אתם עוברים בגבול מואב ועמון וכו'). קדש ברנע כתובה גכבול הדרומי של ארץ כנען עבר הירדן המערבי , בפרשת מסעי

גם כתוב "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים" תיאור חבלי הארץ של עבר הירדן המערבי שחוזרים גם כמה פעמים בספר יהושע

כלומר לעיתים אמורי זה כינוי שם קיבוצי לכל תושבי כנען

בייחוד בהקשר של המאבק עם שבטי ישראל, והמלחמה התודעתית נגדם שהחשיבה את העבריים לפולשים ולכובשים (הבנה מצוינת של המדרש ובהמשך רש"י, בניסוח "לסטים אתם"). הלגיטימציה לארץ כנען כארצם של נוכרים שמיים אך לא עבריים (לא נימולים, עובדי גילולים, "גליל גויים" עם גויי הים) היא בהמשגתה מעל הכל כארץ האמורי.
בנוסף, היה גם המונח הגויי REZENU, כלומר ארץ הרוזנים (של הנוכרים), ואולי לכך מתכוון הפסוק "שמעו מלכים האזינו רוזנים", בדיוק בשירה החשובה של ספר שופטים כנגד אותו גליל גויים כנעני של סיסרא ויבין.

עם שאר עממי כנען.

גם הפיניקים וגם האמורים דיברו אמנם שפה שמית,אבל זה לא עושה אותם לבני שם. כי שפות יכולות לעבור מקבוצה לקבוצה (למשל האירים מדברים אנגלית כיום).

מה ההבדל הגדול בין האמורים לבין הכנענים-צידונים-פיניקים ("החיתי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן)?

כי ההמשך לזה הוא שהחיתים נחשבים חמיים מבני כנען, מה שאני בספק שביקורת המקרא תקבל ללא עירעור. ועוד יותר מכך, האנתרופולוגיה המודרנית הרי מוכיחה ומגנה את היהדות בכלל על בדלנותה האתנית, כי כל אדם "לבן" (ליתר דיוק קווקזואידי, caucasian באנגלית), נחשב גנטית לא רק לאותו מין אלא לאותו תת מין, ואלו כללו הן חיתים והן עבריים. ועדיין מבחינתי מה שחשוב הוא שהגויים, אפילו שמיים במוצאם, מערערים על עצם הזכות של שבטי ישראל לשבת בארץ המובטחת בכלל.

שפה הודו-אירופית.

אבל או שכדעת מיעוט החוקרים, החיתים בארץ הם לא החיתים בטורקיה אלא רק נקראו על שמם (כמו הממלכות הנאו חיתיות שלא כולן היו חיתיות אבל עם מורשת חיתית. או כמו הגרמנים הפרוסים שנקראו על שם שבט ליטאי קדום).

או שהחיתים אמנם דיברו שפה הודו-אירופית אבל הם ממוצא חמי, כמו שהצרפתים הם ממוצא פרנקי וקלטי אבל מדברים שפה לטינית. שפות יכולות לעבור מעם לעם, במיוחד בראשית הצויליזציה העולמית (גם העילמים מבני שם אבל מדברים שפה לא שמית).

השאלה אם האמורים ראו עצמם בתור שמים.

אבל למה בעצם הארץ נקראת אמורו ולא בשם שקראו לעצמם הצידונים-פיניקים-כנענים, שדיברו שפה דומה לאמורית, ואפילו עוד יותר קרובה לעברית? (לא יודע איזה שם זה)

לעתים מושג הופך לשם נרדף עם משמעות שחורגת מהמקור. אולי לכנות את הארץ על שם האמורי הפך לפולמוסי יותר מאשר סתם לכנותה "ארץ כנען", שהחל להישמע יותר "ארץ המסחר" מאשר המשמעות הלאומית המקורית, כמו שאין לנו בעיה לשיר באשת חיל "וחגור נתנה לכנעני", במשמעות שהתחדשה עוד בזמן המקרא לעניין השקלא וטריא והלכות בני אדם באשר הם.
לאיזו שפה התכוונת, אוגריתית?

היתה פיניקיה - הלוואנט, חוף לבנון, נמלי הים לקרת חדשת ואירופה המקראית, וכמובן הציוויליזציות העירוניות הנוכריות היהירות של צור וצידון (עליהן נושא יחזקאל את "קינותיו" האוניברסליות) - כל זה ככל הנראה לא היה בשאיפה גדולה להיכנס לשאלת העליונות והפולמוס בארץ כנען ה"פרימיטיבית" משהו, עם גב ההר העברי "המזוקן" ו"הישראלי". החלון היה קרוע מערבה אל הים הגדול, ולא מזרחה, בארץ שבה היה בכלל יחס אל הים התיכון בתור "הים האחרון".
לגבי אוגרית, זו בכלל היתה היתה מכונסת בתוך עצמה כאומת-עיר, ממש בסגנון ערי המדינה הכנעניות כפי שהיתה שכם בימי אותו "LABAYA" "המשתולל", או כמובן בהמשך יוון ההלנית. לא מכיר באופן כללי שאיפות התפשטות אימפריאליות בחברות מהסוג הזה.

ומימי שלמה והלאה יש קשר חזק בין הצידונים לעם ישראל (ואולי גם בתקופת השופטים מוזכר?

זה הקוריוז הציוני להכיר בתעשייה הצידונית כשותפה-בכירה לארץ המקראית שלנו, דרך המיתוג "פיניציה" של מפעל הזכוכית הישראלי. כאילו ייצוא של יינות הארץ חייב להיעטף באותו ניחוח אירופאי-לוואנטי (ולא חלילה לוונטיני...) של נוכריי לבנון המעורבבים בין בני שם לבני יפת (או אולי אפילו חמיים כפי שציינת מתוך המקרא, אבל שאני חייב לסייג ולהזכיר שבמידה רבה זה עבר להיות כינוי לכל עממי הסביבה שאינם עבריים אבל בהחלט אולי שמיים). עם המוסיקולוגיה ההלנית והשיק המרסילייזי ("תרשיש") של חופי דרום צרפת המקראיים, עם שוקי היין והלחם הפרובנסליים. בין צידונים, יוונים, מצרים אותנטיים, אולי אפילו גאלים ואטרוסקים, ישראל הציונית די נהנית לחשוב את עצמה כ"לפאתי מזרח קדימה" אבל עם כל העיניים על הספינות ממערב.
עוד עניין: אני תמיד לא בטוח אם יש מתחת לפני השטח - דווקא אתה הזכרת לשון נופל על לשון - קשר אטימולוגי בין עבריים, AMURU, ואפילו עמורפי (המוכר לנו בתעתיק קצת שגוי כחמורבי), וה"עפירו" המוזכרים לגנאי בהיירוגליפים המצריים (ובוודאי כל סיפורי ההיקסוס, ההקבלה או שלא לירידה למצרים וליוסף וכל זה). והנה, היצפתי את כל זה בלי שום AI.

הפיניקים-צידונים לבני יפת, מלבד זה שהם באו במגע ומסחר עם היוונים והשפיעו עליהם, וייתכן שמעט הושפעו מהם כמו שהושפעו מהמצרים ומכל עם שהם סחרו איתו.

יש קשר בין הפלשתים לתרבות היוונית, אבל הפלשתים הם לא הצידונים. וגם הפלשתים ייתכן שמוצאם הוא חמי מאפריקה מאזור קירני בלוב ומשם היגרו למקום המיושב הכי קרוב שהוא כרתים ואז יוון, ואחר כך גורשו משם על ידי היוונים.

בסוף מרכז הציווילזציה בלבנט היה בערי החוף הצידוניות.  גם מרכז עבודת אלילי כנען הבעל האשרה וכדומה היה שם. מה שאנו פוגשים בדמות איזבל.

יותר נכון השמיות השפיעה על חופי אירופה. מקור השמות של הערים מרסיי (מסילת), קורדובה(קרת טבה) ועוד הוא בלשון עברית-צידונית, ואפילו ייתכן שהיספניה זה אי שפניה. גם האלף בית היווני הגיע מהאלף בית העברי העתיק (המכונה כנעני עתיק על אף שראשית כתיבתו בו היתה בשומרון בתקופת השופטים ונמשך גם בימי דוד המלך בחורבת קיאפה היא העיר שעריים, ועל ידי פועלים שמיים של המצרים במכרות בתקופת שעבוד ישראל במצרים) דרך הגירסא הצידונית שלו.

תרשיש זה כנראה תרסוס במזרח חופי דרום טורקיה לא רחוק מגבול סוריה.

עמורפי זה עמורבי, עמו-רבי, המשפחה הגדולה. אמנם היה משושלת אמורית ששלטה על בבל, אבל לא נראה לי יש קשר בין המילה אמורי לעמורבי.

כנראה שהעפירו לפי מה שקראתי הם לא בני ישראל, אלא תופעה חברתית רבת שנים ורבת עמים של קבוצות ממעמד של פליטים עניים מערים שברחו והתקבצו מחוץ לערים (תופעה חברתית שהמשיכה להתקיים, כדוגמת האנשים שהתלקטו סביב יפתח, או בעלי החוב שהתלקטו סביב דוד בנידודיו).

הגיוני שהפרעה שמינה את יוסף היה חיקסוסי , זה נראה לי מסתדר עם התקופה (והחיקסוס הם כנראה מיעוט המהגרים הכנעני והשמי במצרים שתמיד ישב שם כמיעוט בתוך המצרים והצליח להגיע למעמד אליטה ולמלוכה. אבל אולי הם פלשו בבת אחת) כי רצה שליט שמי. עד שהחיקסוס גורשו ואז הפרעונים החדשים ממוצא מצרי מקורי שעבדו את ישראל.

רק הוזכרו קוריוזים. בטח לא צריך להיבהל מכל רעיון שאולי לא עולה בקנה אחד עם היסטוריוגרפיה פרשנית למקרא.

"וכנען הוליד את צידון בכורו" לכן הצידונים נקראים סתם בשם "הכנעני". "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן:

כלומר, עדיין, במה זה עוזר לי? איך הפשט עצמו עובד עבורי? במה איישב אותו? וכמובן, מצד שני, דברי תורה אלו, מתוך חמשת החומשים ללא עוררין. לכן, אני מנסה שלא לצאת מעין יוסטון סטיוארט צ'מברליין יהודי. כן, לא אגיע כמותו לאבסורדים כגון שיושבי כנען הנוכריים היו זרים גנאלוגית לעבריים, לישראליים, עד כדי השיגעון לטעון שהגיעו עד אנגליה לייסד בה את המוצא הלאומי. ובאותו אופן לא אתעלם מהתובנות הגנטיות, שבוודאי מוצאות פער קטן בהרבה בין איש חצור לאיש נפתלי, מאשר בין איש חצור לאיש נוביה. אז גם אם בדוחק, אלך ליישב את המקרא שאינו יוצא מידי פשוטו, אבל כנראה אלך משם הלאה די מהר למחוזות הדרש.

לאתוס לאומי ותרבות. ואפילו לא תמיד לשפה.

הדוגמא הכי טובה לזה - ההבדל הגנטי בין האנגלים לאירים קטן. גם ההבדל הלשוני בימינו קטן כי שניהם דוברי אנגלית כשפת אם.

בכל זאת האירי קלטי והאנגלי אנגלו-סאכסי. בגלל הבדלי האתוס.

הפרסים הם בני יפת (דוברי שפות הודו אירופיות) והערבים בני שם.

מי אמר שיש כזה הבדל גנטי בין פרסי שגר בחוזיסטן החבל הערבי של איראן לבין ערבי שגר שם?

אין כזה הבדל גדול גנטי בין יוונים לטורקים.

אבל מעניין אם הצידונים עצמם ראו את עצמם קרובים יותר למואבים והארמים, או למצרים.

אגב מאיפה הקביעה שההבדל הגנטי בין הצידונים לישראל בבית ראשון קטן יותר מבין הצידונים למצרים?

כמובן לדעת האומר שכל נשות השבטים היו כנעניות, אז במילא חצי מהגנום העברי הקדום היה כנעני.

לגבי צידון בכור כנען. זה מתאים לכך שהצידונים היו הציווילזציה המתקדמת בכנען, והמרכז הפולחני של הלבנט

בטח רק תחת הבנות מסוימות.

למי לייחס את היותו חמי או שמי מבחינה תרבותית.

אלא אם כן מראה הגוף מאוד שונה (למשל מלוכסני עיניים). וגם זה יחסי - מבחינת החבשים הנוצרים באתיופיה הם בעיני עצמם שמים לכל דבר, שכן שפתם שמית, והם קצת פחות כהים מהעמים האפריקאים שמסביבם, ותווי הפנים שלהם יחסית מזרח-תיכונים לעומת העמים מסביבם.

ובגלל זה הם נהגו בעבר באפליה בשאר העמים מסביבם. שלטענתם הם בני חם

וזו דוגמא טיפוסית לעירבובייה שאתה מייצר בין עניינים. מבחינתי כדובר עברית זה לא מעניין ששפתם נחשבת באיזה שהוא אופן שמית, כי אין קשר בינה לבין ערבית, או מואבית (את מצבת מישע גם אתה יכול לקרוא ולהבין כמעט כאילו זו כתובת של דובר עברית בן ארבע), או כל שפה שמישהו היה עוסק בה במסגרת ארצות המקרא.
Sewasew | Ethio-Semitic (ኢትዮ-ሴማዊ)

שהיו יחסית בהירי עור אבל שחומים כמו הערבים השחומים.

השפות שלהם היו דומות לשפות החבשיות (עריכה - בדקתי הרגע, זה לא כזה פשוט. יש דברים ששבאית דומה יותר לעברית, ויש דברים שדומה יותר לשפות חבשיות).

ואגב השפות החבשיות דומות לעברית, יותר מאכדית. 

בכל זאת אני מעריך ששלמה התייחס למלכת שבא כשמית. לא?

בעצם החבשים הנוצרים לא רק שמיים, הם אפילו בני עבר, מבני יקטן (שהתערבבו חלקית באולוסיות אפריקאיות). כך שמצחיק שעובד אריתראי הוא... עבד עברי😂 (כמובן שעברי בתנך זה רק בן ישראל)

דברי יעקב הם לשון נופל על לשון "שכם אחד על אחיך" כלומר - חלק אחד יתר על אחיך, כמו לעובדו שכם אחד, חלק אחד. כלומר יוסף יקבל 2 חלקים בארץ לשני שבטיו אפרים ומנשה. וזה עצמו מדבר על השומרון נחלת אפרים ומנשה שמרכזה העיר שכם, שהיתה בגבול בין אפרים ומנשה.

גבול אפרים עם מנשה מגיע מתפוח צפונה למכמתת על פני (ממזרח) לשכם ביהושע ומשם פונה מזרחה, משמע ששכם במנשה. אבל ברשימת ערי הלויים שכם נמצאת בערי אפרים. כנראה העיר היתה עיר גבול בין מנשה לאפרים. ועל חלקת השדה של קבר יוסף כתוב "ויהי לבני יוסף לנחלה" משמע שהגבול בין אפרים ומנשה עבר בתוך החלקה עצמה.

אז בעצם "שכם אחד על אחיך" הכוונה גם 2 נחלות אפרים ומנשה, וגם העיר שכם שנמצאת בדיוק ביניהם, שאת העיר שכם "לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (של שמעון ולוי , אבל זה בעצם שלו)". אין הכוונה דווקא לחלקה שאוצה הוא קנה בכסף, אלא לכל העיר שכם שכבש בחרב וקשת שמעון ולוי, ובמילא שדה העיר והחלקה איתה

אז שכם גם כחלק וגם כעיר שכם. כי אחד על אחיך מתאים לחלק, ולקחתי מיד האמורי מתאים לעיר שכם

מצאתי אחד שהוא נתן בישיבה בכוכ"ש אבל לא חושב שהוא מלמד שם קבוע.

אני מניח שיש הקלטות של שיעורים אם תלמידים הקליטו והעבירו ביניהם. יש לו שיעורים לבוגרים שאולי תוכל להצטרף או להשיג הקלטות שלהם.

שאלתך הראשונה, למה משה עובד על פרעה. זו השאלה והיא מספיק מעניינת מצד עצמה.

בספר "הרוחות מספרות", שואל את השאלה הזו, ועונה שבגלל שפרעה רימה את עם ישראל (הבה נתחכמה לו), רימו אותו בחזרה.

שאלתך השנייה, מה הקטע עם המשפטי קישור - רק צאנכם ובקרכם יוצג, לכו עבדו.. בארץ, לכו נא הגברים.

אני חושב שהכל טמון בפרשת השבוע (ויחי), שכשהלכו לקבור את יעקב "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן", לכן פרעה מציע שיעשו כך עוד פעם.

עדיין נשארת השאלה למה חשוב לציין את זה, הן בפרשת ויחי והן בפרשת וארא, ואז זה אשאיר לשאר חכמי הפורום

התורה ממש טורחת לכתוב את דבר הרמאות ואת הפירוט המפורט על ההתמקחות של פרעה על טיעון שקרי זה :"לכו זבחו לאלוקיכם בארץ" "לכו נא הגברים" "גם טפכם ילך" והתמקחות משה איתו בכל פעם "הן נזבח את תועבת מצרים", "בנערינו נלך כי חג ה לנו" "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה עד בואנו שמה".

אפשר לשים לב שלכל מכה יש סוג התמקחות אחרת , לערוב, לארבה, לחושך. קשה לומר שהתורה סתם מפרטת.

כל תשובות משה הן תשובות דתיות-שקריות (או חצי אמת, כי באמת הברית בהר סיני נעשתה עם זביחת שלמי פרים. וכפסוק בתהילים "אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח") לא נזבח במצרים פן יסקלונו, החג הוא לגברים לנשים ולטף, אנחנו צריכים את כל סוגי הבהמות לזביחה . ולא מספר לפרעה את האמת הלאומית.
 

גם עניין המקנה מאוד חשוב לפי התורה, מכת בכורות באה לכאורה רק בשביל המקנה שהרי בחושך פרעה אישר לכולם לצאת חוץ מהמקנה. ונראה שהכאת בכור אדם ובהמה, וקידוש פטר רחם בכור באדם ובבהמה בישראל, קשור לעניין שילוח המקנה יחד עם העם.

המובאה של ויחי ביא חידוש מעניין שלא שמתי לב אליו, יישר כוח 🙂 זה רק מעמיק את השאלה חגבי העניין הדתי פולחני.

לגבי העניין הלאומי - אני חושב שלא הרי יציאת עם ללא רכוש גשמי כהרי יציאה עם רכוש גשמי. ובחינת החסידות - שגם הכוחות הבהמיים הנפש הבהמית יצאה לחירות מהטומאה. ולא רק הנשמה. אילו רק הנשמה היתה יוצאת לחירות זה היה מסר נוצרי שרק ההשמה יכולה להגאל אך לא הגוף.

בסוף אומה עם בהמות , האווירה של הבהמות נותנת טבעיות ורגליים על הקרקע לאותו עם, לעומת עם ללא בהמות.

ואולי יש לזה קשר לדברי הרב קוק על הפסוק "הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" והמדרש האומר "זרע בהמה לחוד, וזרע אדם לחוד" שם הרב קוק מסביר שקודם כל תהיה תחיית הכוחות הגשמיים בישראל בעת הגאולה - זרע בהמה. ואחר כך תחיית הכוחות הרוחניים - זרע אדם.

במדרש מסופר שמשה בא לפרעה ותיקן לבני ישראל מנוחה בשבת לאחר שהוא אמר לו שמי שיש לו עבד צריך לתת מנוחה יום אחד בשבוע.

שבית שמש מוזכרת גם בערי דן וגם בערי יהודה. ושצרעה אשתאול ואיילון ערי דן ביהושע הפכו להיות ערי שבט יהודה אחרי ששבט דן הלך לעיר דן (מובא בדברי הימים בביצורי רחבעם את ערי יהודה).

וגם את הקשר בין שמשון לזקני יהודה שמובא בסיפור שמשון.

ועל פי המדרש אמו של שמשון היא הצללפוני שמוזכרת בדברי הימים משבט יהודה.

והמדרש על מנוח ובועז-אבצן.

אין לי רעיון למה (רק זוכר משהו שהרב שרקי קישר ונדמה לי שאמר שיהודה הוא הלוחם הממלכתי ודן לוחם הגרילה שמשלים אותו (כמו שמשון, והיחס של זקני יהודה אליו) )

מצד שני רחל קראה שמו דן והוא ראשון "בניה" ויתן לי בן. ודן בסוף הולך עם ממלכת אפרים ובסמוך לנפתלי ועגלי ירבעם בדן.

מחוק

1. מקורות נוספים שמצביעים על הקשר בין יהודה לדן: רמב"ן, בעל הטורים (הפירוש הקצר) וכלי יקר, על הפסוק "דן ידין עמו".

2. עוד דוגמה לקשר מעניין בין יהודה לדן, בתוספות גיטין נה: ד"ה ביהודה, שביום קבורתו של יעקב, חושים בן דן היכה את עשו ונשרו עיניו, אבל עשו "לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו".

סיים את העבודה.

שמשון "והוא *יחל* להושיע את ישראל מיד פלשתים".

דוד בסוף "ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ויכניעם".

באופן כללי שמשון  הוא השופט הלפני האחרון, כבר ממש מבשר על תקופת המלוכה שבה בסוף המעבר יהיה משילה לירושלים,מאפרים ליהודה

נראה שמעבר תפקיד השופט לשושלת הכהנים הגדולים של עלי, היה ניסיון לייצר משהו דומה למלוכה שושלתי, אבל לא מלוכה ממש שהרי זה כהן גדול. אחרי כשלון המלוכה של אבימלך.

כל זה כנראה מהאיום של הפלשתים שהיה להם רכב ברזל ופרשים והיו איום בטחוני גדול יותר משאר העמים, ולכן עם ישראל רצה מלך שיגן עליהם. ובסוף דרש מלך משמואל.

אמנם שמואל אומר "ותראו כי נחש מלך עמון בא אליכם ותאמרו לא כי מלך יהיה לנו" , אבל נראה שזה הזרז הנקודתי, בעוד שהפלשתים הם הזרז כרקע לכל זה.

שמשון מתחיל את המאבק בדרך למלוכה. ייתכן גם שדרך הלוחמה שלו הוא ערעור מעמד השופט כמנהיג ריכוזי, כדי להכין את מעמד המלוכה (ודווקא זקני יהודה לא אוהבים את האנרכיה ששמשון יוצר)

וללמד שלהקב"ה לא אכפת מייחוס

(רדק: 'דן ידין עמו - אמר כי מדן יהיה שופט כמו מאחד שבטי ישראל. והוצרך לומר זה מפני שהיה בן השפחה, על פי כן יהיה כאחד שבטי ישראל בגדולה. וכן היה ראש דגל ושפט את ישראל'. אבן עזרא: 'דן ידין עמו - רמז שהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות, והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות'. רשי: 'ואהליאב - משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים. לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל')

בעוד שהכוכבים אצל יוסף מרמזים על כפיפות האחים ליוסף גם ללא קשר לרעב. וזה לא קרה באותו לילה. ובכוכבים יש שמש וירח,בעוד שבאלומות זה רק 11 אחים. ללא הורים

בבראשית רבה פרשה פט אות ה' - סוף המדרש כתוב "אמר רבי יוחנן, כל חלום שהוא סמוך לבוקר מיד הוא בא"

על פי זה מפרש, שמה שיוסף הוכיח מהשנות החלום זה רק "כי נכון הדבר מעם האלוקים" 

הכוונה, שחתום וגמור שזה מה שהולך לקרות.

ומה שאמר "וממהר האלוקים לעשותו", זה לא מהשנות החלום אלא ידע את זה מכך שפרעה חלם את זה ממש לקראת הבוקר

מצאתי גם אור החיים: ואומרו וממהר האלהים וגו'. 

פירוש מה שבא החלום כפול בלילה אחת ולא בא בב' זמנים מרוחקים, לומר אליו שהזמן קרוב הוא.

כלומר מזה שהחלום של פרעה היה סמוך לבוקר ובא מיד, למד ר' יוחנן ש"כל חלום שהוא סמוך לבוקר מייד הוא בא".

כלומר זה לא מידע שהיה ליוסף ולא על זה הוא התבסס.

וכי בגלל מקרה אחד שחלום סמוך לבוקר התקיים מיד ר' יוחנן יגיד מדעתו שזה נכון לגבי כל חלום?  מניין לו?

יש עוד כאלה שאפשר לומר שזה כלל לכל החלומות?

בנוסף, אם אינני טועה, יוצאים מנקודת הנחה שליוסף נתגלה כל המהות של חלומות. ולא היה מידע שחסר לו

בפשטות מה שיוסף ידע זה לפתור חלומות, כלומר לקשר בין סמלים למשמעות באופן שתואם לכל מקרה ספציפי

אני לא מונח בכמה יוסף ידע, אבל כמדומני שכך הוא הלימוד מיוסף.  כלומר הוא מקור המידע על פיתרון חלומות

א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד הוא בא. שכן חלום פרעה היה סמוך לבקר נאמר ותפעם. אבל נבוכדנאצר ראהו בחצי הלילה. לכך נאמר ותתפעם רוחו ושהה לבוא.

משמע שהלימוד של ר' יוחנן הוא מכך שפרעה חלם סמוך לבוקר והתורה תיארה את זה בצורה אחרת מהחלום של נ"נ- "ותפעם" ולא "ותתפעם".

אז מה עונים על השאלה שזה רק פעם אחת? איך ניתן ללמוד מזה

סערת הרוח שהייתה להם מהחלום

כלומר ההבדל בין ותפעם- ותתפעם הוא לאו דווקא במידת הסערה מהחלום. 

להבנתי, "ותתפעם" או ותפעם" מספר לנו את רמת הסערה שהייתה לחולם - לאחד רגילה ולשני סערה כפולה

וחז"ל למדו מה גרם לזה... 

אבל לא שמילה כזאת יכולה ללמד סתם על חלום שעומד להתגשם מהר או לאט

כי אין קשר בין המילה הזאת לעניין הזה

רש"י רק מסביר למה המילה נכתבה עם עוד ת'.

ראית מישהו שכותב שהכוונה שהיה הבדל ברמת ההתפעמות?

יפה תואר על בראשית רבה פ"ט:ה':א'

ולהלן חלמא ופתרוניה. ואע"ג דשם בפסוק ג' כתיב ותפעם רוחו. י"ל כי הוא בקש מהחרטומים רק להגיד לו החלום לבד. 

ולר' נחמיה בקש מהם רק על חלום אחד. ולכן לא הגיד להם רק פעימה אחת. אבל באמת היו לו שתי פעימות:

יפה תואר על בראשית רבה פ"ט:ה':ג'

ליתן גדולה לד'. לכן היתה ההתפעמות בו יותר חזקה כדי להבהילו יותר ותצא הטובה לד'

עץ יוסף על בראשית רבה פ"ט:ה':ו'

שהוא בא מבערב דכתיב שם ושנתו נהיתה עליו דמשמע שאחרי החלום ישן עוד ושנתו היתה נשברה עליו שרוחו היה מתפעם כל הלילה. לכן כתיב שם ותתפעם פעימות הרבה:

מה שאני מבין מזה, שהתפעמות = לשון הלימה ונקיפה - כפירוש רש"י, כמו "לבו נוקפו"

זה שהלב חסר מנוחה לדעת מה זה החלום.  ואצל נבוכדנצר היה שתי התפעמויות בו זמנית, ואצל פרעה רק אחת.  

אני חושב שממילא אם יש לאדם יותר דברים שטורדים אותו, הוא יותר נסער

אז חזרנו לשאלה שלך, איך לומדים את זה מפעם אחת.

לפי מה שכתוב בלקח טוב לעיל: "א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד הוא בא. שכן חלום פרעה היה סמוך לבקר נאמר ותפעם. אבל נבוכדנאצר ראהו בחצי הלילה. לכך נאמר ותתפעם רוחו ושהה לבוא"- אפשר לומר שלומדים את זה לא רק מיוסף אלא גם מנ"נ, כלומר זה שנ"נ ראה בחצי הלילה והפתרון שהה לבוא, מוכיח גם את הצד ההפוך- שאם זה לקראת הבוקר הפתרון לא שוהה לבוא.

השאלה היא איך ר' יוחנן למד את זה מהמילים ותפעם- ותתפעם, כי הלימוד שלו לא נראה קשור למידת ההתפעמות.

זה נראה שלפי מדרש רבה אין קשר למילה "ותפעם" (מזה הבנתי שזה קבלה שכך האמת) ולפי מדרש לקח טוב יש קשר..

לא יודע אין לי תשובה אחרת.

(וסליחה על ההיעלמות לזמן ארוך)

הוא רק נראה פשוט

(כבר רגילים לזה, סנופ)