בזמני קדם היו מלכויות בהן המלך היה כפוף לחוקי המדינה והחלטות השרים, העם היה עצמאי, ואוצרות הממלכה היו שייכים לממלכה ולא למלך באופן אישי.
והיו מלכויות דיקטטוריות יותר, בהן המלך היה השליט הבלעדי והעם והאוצרות היו שייכים לו אישית.
אחשוורוש התחיל את מלכותו כמלך בממלכה מהסוג הראשון, והוא רצה לשנות את זה. זוהי הסיבה שקבע את הבירה בשושן, כדברי חז"ל, ולא המשיך לשבת בבירת המלכים שלפניו, כדי להראות שאינו תלוי בהם ומלכותו היא עצמאית לגמרי.
וזוהי גם היתה מגמתו בעשיית המשתה, כדלהלן.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--לְפָנָיו" - מדוע השרים והעבדים נזכרים לפני הפרתמים ושרי המדינות שהיו חשובים מהם?
כי במשתה, אחשוורוש כיבדם יותר, כדי להראות שהחשיבות מגיעה להם מצד שהם 'שריו ועבדיו' האישיים, ולא מצד עצמם, וכן מפני שהוא מינה אותם, וחשיבותם גדולה מהפרתמים ושרי המדינות שאינם משרתים אותו באופן אישי וכן הם היו "לפניו" - כלומר לפני שהוא מלך ולא הוא מינה אותם, ולפיכך חשיבותם פחותה כביכול.
בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. - התפאר באוצרות הממלכה והראה בכך שהם שלו אישית, ובכך ביטא את היותו מולך מלכות עצמאית ולא מוגבלת.
וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה--שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ - השווה את הגדולים במעמד עם הקטנים, להראות שכולם שווים מפני שכולם עבדיו , ואין משמעות להבדל המעמדות במשטרו הדיקטטורי.
אבל המכשול שעמד בפניו בדרכו זו, הוא ושתי, שכן היא היתה מזרע המלוכה של בבל כידוע (נבוכדנצר - אוויל מרודך - בלשאצר - ושתי), ולידה נראה שהוא טפל לה ואינו מלך מצד עצמו. לכן כעת אחשוורוש רצה להפוך את היחס הזה ולבטא את עליונותו עליה.
לפיכך עשה כך שהיא תעשה "מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" - בבית מלכותו ולא בבית מלכותה, כדי להראות שהיא טפלה לו.
וזוהי גם הסיבה שאמר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת: לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" - להראות שהוא שולט עליה והיא כפופה לפקודותיו, וכן להראות שבחר בה רק מפני יופייה ולא מפני שעל ידה זוכה למלוכה, אלא הוא מלך מצד עצמו. ולפיכך מובן מדוע וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ-
היא קלטה את המגמה וכמובן לא ששה לשתף עם זה פעולה.
נשים לב שאחשוורוש אומר "וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה", ואילו כשהיא ממאנת, נאמר "הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" - כי כוונתו היתה שהיא כשלעצמה סתם 'ושתי' ובזכותו היא 'מלכה', ומצידה להפך- קודגם כל היא 'מלכה' מצד עצמה, ולכן 'ותמאן'.
לאחר כל זה, מובן שסירובה של ושתי שיבש את כל תוכניתו של אחשוורוש, שכן עכשיו כל באי המשתה מקבלים רושם בדיוק הפוך מזה שהוא רצה...
ולפיכך "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ".
(ע"פ מלבי"ם, וכן בפינות הבאות אא"כ יצויין אחרת)
וכיצד הוא התגבר על הבלת"מ הזה? בע"ה בלנ"ד בפינה הבאה
בפעם הקודמת ראינו שמטרת אחשוורוש במשתה ובהבאת ושתי היתה להפוך את מלכותו למלכות לא מוגבלת, והיותו שלטי בלעדי שלא כפוף לשרים וכד'. ראינו גם שסירוב ושתי לבא הפך את הקערה על פיה, ועל זה נאמר:
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד- קצף כלפי חוץ על כך שלא קיימה את דברו, ומלבד זאת -- וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ - בתוכו, חימה פנימית שלא יכל לבטאה כלפי חוץ, על שיבוש התוכנית והמטרה האמיתית שכיוון אליה.
וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה: כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ - ממוכן מציג כאן שתי השפעות שליליות אפשריות של פרשיית ושתי: אחת עַל-הַמֶּלֶךְ, שהיא קלקול התוכנית הסמויה של אחשוורוש, שממוכן זיהה מעצמו, ואחת עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים -
1. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה- כל אישה תמרוד בבעלה, וכך יתערער הסדר המשפחתי והחברתי באימפריה כולה.
2. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס-וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ - שרות פרס ומדי שהיו נוכחות במשתה הנשים ושמעו את דְּבַר הַמַּלְכָּה עצמו, דהיינו מה שהשיבה לסריסים, תאמרנה את דבריה לכל שרי המלך, מה שאמרה שהיא הַמַּלְכָּההעיקרית ואחשוורוש טפל לה, ועוד דברי בזיון שאמרה על אחשוורוש כמו שאמרו חז"ל; וכך, כאמור, תתבטל כל תכנית אחשוורוש.;וּכְדַי בִּזָּיוֹן שיבזו את המלך (בעיה 2) וָקָצֶף - שיתעורר כעס וקצף ומריבות בכל הממלכה (בעיה 1).
והפתרון הוא:
אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת - מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר- ייקבע שמעכשיו כל דְבַר-מַלְכוּת יצא מִלְּפָנָיו - מלפני המלך לבדו, ולא יזדקק להסכמת השרים.
וה'דבר מלכות הראשון שיצא עכשיו הוא: "אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, - אם רק יהרוג את ושתי זה עדיין לא יפתור את הבעיה הנ"ל, לכן יעץ לו שיתפרסם וייכתב לזכרון המשפט הזה, שנשמע ממנו שושתי לבסוף קיבלה את מרות אחשורוש, אלא שהוא גזר שלא תבוא עוד לפניו.. וכביכול גם ישתמע מסוף המשפט שסירובה לא הזיז לו, והיא הועברה מהמלכות רק כי לא היתה מספיק טובה - וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" .
וַיִּיטַב, הַדָּבָר, בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַשָּׂרִים; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ, כִּדְבַר מְמוּכָן, -כנ"ל, וגם וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ - (מלבד הפירוש הרגיל ל'מדבר כלשון עמו' המלבי"ם מוסיף פירוש לפי דרכו, שעד אז, את האגרות ששלחו למלכות היה צריך לכתוב בלשון המלכות, והאיגרת הזו קבעה של איש ידבר כלשון עמו באגרות ששולח למלכות, וכוונת אחשרוש בזה היתה לבטא את זה שהמלכות מיוחסת לו לבדו באופן אישי ואין יתרון לשפה הפרסית, של האומה שלו, על פני אומות אחרות).
והטעם שהיה צריך להקדים את כל עניין זה לסיפור המגילה, שאילולי הסמכויות שקנה לעצמו אחשוורוש בפרק א', לא היה המן יכול להוציא את האגרות והגזירה שזמם, כיון שכל החלטה היתה צריכה לעבור את הסכמת השרים וכו'. אך כשסמכויות המלך נהיו בלתי מוגבלות, היה אפשרי להמן לעשות ברשות המלך ככל העולה על רוחו. (והיו לכך עוד השלכות, יעויין במלבי"ם)
חלק מהפרשנים האחרונים (מעשי ה', הגר"א, המלבי"ם, כל אחד בדרכו) נוקטים בפירושם לאורך המגילה, בשונה מחז"ל ומהפרשנות המקובלת, שאחשוורוש לא היה שותף בכלל למזימת המן. אם נעיין היטב בפסוקים, נראה שהמן לא אמר לאחשוורוש באיזה עם מדובר, ויתרה מזאת, הוא לא אמר כלל "להשמיד להרוג ולאבד", אלא "ייכתב לאבדם", כלומר לאבד את הלאומיות והדת שלהם, או למכרם לעבדים וכד', ולזה אחשוורוש הסכים.
ע"פ זה מובן מאוד מה שאומר אחשוורוש "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן", (שהמפרשים האחרים נדחקו בפירושו.)
גם מובנים דברי אסתר "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי", שכן זה מה שאחשוורוש חשב שהמן מתכוון.
המן פיתה את אחשורוש להסכים לעצתו, בכך שהעלים ממנו את שם העם, ואמר לו "ישנו עם אחד", והבין ממנו אחשורוש שמדובר באיזה שבט נידח חסר שם, ואילו היה יודע שמדובר על היהודים סביר להניח שלא היה מסכים לאבד את "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"; ועוד שאמר לו "לאבדם" ולא "להשמיד להרוג ולאבד" כמו שכתב באגרות, והבין אחשורוש שכוונתו למכרם לעבדים ולאבד את חירותם, כדי שעל כל פנים תופק מהם תועלת, ולכן אמר להמן "וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ".
כעת המן רצה להוציא את זממו לפועל ועם זאת להמשיך להסתיר מהמלך את הכוונה האמיתית, וכן רצה גם להסתיר זאת מהיהודים עצמם, שלא יפעלו במשך אחד-עשר החודשים הללו לביטול הגזירה.
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ - מיד באותו יום שקיבל את הטבעת, פן יתחרט המלך.
וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם... פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל-הָעַמִּים--לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה - יש כאן סתירה לכאורה: איגרות המן היו ממוענות לאחשדרפנים והפחות והשרים בלבד, או שהיו גלויות לכל העמים?
המן כתב שתי איגרות. אחת שהיתה מיועדת לשרים בלבד, ובה היה כתוב: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם לָבוֹז". איגרת זו היתה חתומה וסגורה, ונאסרה לפירסום עד הגיע היום המיועד. השרים נצטוו לשמור את תוכן האיגרות כמידע מסווג.
איגרת שנייה היתה גָּלוּי לְכָל-הָעַמִּים, ובה נכתב רק "לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה", יום י"ג באדר, אך לא נכתב מה יהיה באותו יום.
ע"פ תכנית המן, הדבר יישאר בסוד עד אותו יום, שבו השרים יפרסמו את האיגרות החתומות, ושונאי ישראל יקומו עליהם מבלי שיהיו ליהודים זמן ואפשרות להתכונן ולהתגונן.
ולפיכך: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה... והָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" - אנשי העיר שושן, שבה כבר ניתנה הדת ראשונה, היו נבוכים - שלא הבינו את פשר האיגרת, שקראה להיות עתידים ליום י"ג באדר ולא פורש מה ייעשה בו.
"וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה" - שנודע לו ברוח הקודש מה עומד מאחורי האיגרת הגלויה, ופירסם זאת כדי לעורר את ישראל לפעול לביטול הגזירה במישורים הרוחניים והארציים.
וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ--אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד; שַׂק וָאֵפֶר, יֻצַּע לָרַבִּים. - אע"פ שכאמור, מהאיגרות לא היו יכולים לדעת, ואם כן כיצד ידעו על תוכן הגזירה? או שע"י מרדכי הדבר התפרסם בכל המדינות (מלבי"ם), או שהשרים גילו את הסוד למקורביהם היהודים (הגר"א) והם פירסמו את הדבר.
מרדכי פועל לביטול הגזירה, ראשית כל במישור הרוחני - תשובה ותפילה- וגם בהשתדלות מעשית, ומפרסם את תוכן הגזירה, כמו שכתבתי בפינה הקודמת - וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.
ותבואינה (וַתָּבוֹאנָה) נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה, מְאֹד; וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת-מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו-- מדוע אסתר שולחת לו בגדים? וכי היא חושבת שאין לו?
אסתר כמובן ידעה שמרדכי לובש שק בגלל דבר שקרה, ולכן היא 'התחלחלה מאוד', אך שלחה לו בגדים כדי שילבשם ויוכל להיכנס לבית המלכות כדי לדבר עימה ולטכס עצה.
-וְלֹא קִבֵּל - מרדכי בשלב זה ראה יותר חשיבות בהשתדלות הרוחנית של התשובה, השק והאפר, מהשתדלות מעשית שבאה על חשבונם.
אסתר שולחת את התך איש סודה למרדכי- וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)--לְאַבְּדָם. וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם, נָתַן לוֹ--לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר - את האיגרת הגלויה שנכתב בה 'להיות עתידים ליום הזה' וּלְהַגִּיד לָהּ - את מה שעומד מאחורי דברי האיגרת, שהגזירה היא על היהודים, וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ, לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו--עַל-עַמָּהּ.
וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם - אפשר לפרש בשני אופנים שונים:
א. אסתר חששה שלא נקראה זמן כה רב מכיוון שסר חינה בעיני המלך, ומזכירה זאת כדי לחזק את החשש שלא יראה בעין יפה את כניסתה ללא הזמנה...
ב. להפך - מכיוון שלא קרא לי שלושים יום, בוודאי לא רחוקה העת שיקרא לי, ואבקש ממנו אז, ולמה לי להסתכן בשביל ימים מועטים?
דבריה של אסתר נראים משכנעים. מדוע מרדכי אינו מקבלם, ומהי משמעות תשובתו אליה?
וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר:
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים.
כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר,
וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ;
וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
לא מובן, אם רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, הרי זה מחזק את טענת אסתר, שכן מדוע שתסתכן אם בכל מקרה תצמח ישועה לישראל?
ולמה וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ?? הרי הם יינצלו כמו כל היהודים!
יש מפרשים ש"תאבדו" בעוון זה שאת מחרישה מלהציל את כלל ישראל. אך יש בזה כמה קשיים: מה אשמים בית אביה, וכן- אם היא יודעת שתעמוד הצלה ממקום אחר, הרי היא נוהגת כדין בזה שהיא "מחרישה בעת הזאת", ומדוע שתענש?
אכן נראה מפשטות דברי מרדכי שהעניין הוא בשבילה כנ"ל, ונציע שני הסברים אחרים מדוע "וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" אם אסתר לא תפעל כעת לפי התכנית:
א. המלבי"ם מפרש ש'תאבדו' היינו, מכיוון ש"לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"- כלומר העת הזאת היא המיועדת עבורך, ומסוגלת להצלחתך, ואם תדחי זאת כבר לא יהיה הזמן שלך ולזמן ההוא הכין הקב"ה אמצעי אחר להצלה, ואם כן נמצא שכל מה שנלקחת לבית המלך ועודך שם - הוא לבטלה, וזהו פירוש 'תאבדו'.
ב. אפשר גם לפרש, שכעת אסתר אבודה בבית המלך ומנותקת מעמה, וכן ילדיה וצאצאיהם יגדלו בבית המלכות בין הגויים וייטמעו ביניהם. באיבוד זרעה של אסתר, בעצם אובדת גם ההמשכיות של בית אביה. אם לא יקרה דבר, זהו העתיד הצפוי.
אבל, אע"פ שבכל מקרה תעמוד הצלה ליהודים, אם תזכה אסתר ותהיה היא זו שהביאה את ההצלה, ייתכן שזכות זו תעמוד לה שהיא וזרעה לא יאבדו בין הגויים וישובו ביום מן הימים לחיק עמם ומולדתם.
עד כאן בויכוח מרדכי ואסתר, אפשר לראות שהגישה שח אסתר יותר פרקטית, ושל מרדכי יותר רוחנית, כפי שהתבאר לאורך הדברים.
ובשלב זה אסתר מקבלת את דרכו של מרדכי:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.
אסתר החליטה שהיא עושה את הצעד המסוכן, והחסר-סיכוי לכאורה, ונכנסת אל המלך אשר לא כדת:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – "בגדי מלכות" היה צריך לומר? "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקודש" - מתוך הצום הארוך ומתוך הנכונות למסירות הנפש, אסתר מתעלה למדרגה מעל המציאות הרגילה, והיא לבושה ברוח הקודש, נמצאת באטמוספירה שמעבר לעולם הזה.
וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ,
וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת.
וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו –
מדוע הפסוק מדגיש 'אסתר המלכה' הרי ידוע שבה מדובר? וכן מדוע מציין שוב שעמדה בחצר?
"מספר כי באהבת המלך את אסתר לא עלה בליבו מעולם שהגזירה הזאת שלא יכנס איש לחצר המלך הפנימית בלא רשות יכלול גם את אסתר, כי ביאתה אצלו אף לבית מלכותו היה חביב ויקר לו ולא חשב עליה כלל שתצטרך לעמוד בחצר ולהמתין עד שיושיט לה השרביט, ועל כן כראות המלך את אסתר, הגם שהיא אסתר המלכה ולא עליה תחול הגזירה זאת, מכל מקום בענוותה עומדת בחצר ואינה נכנסת לפנים, מצד זה נשאה חן בעיניו, כי ראה שזה אך מענוות צדק אשר בליבה, עשה רצונה ויושט לה את שרביט הזהב, ומספר כי הזדמן שהשרביט היה בידו בעת ההיא שזה ג''כ דבר שאין רגיל, ובהשגחת האל המשגיח". (מלבי"ם)
* * *
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ -
מדוע אסתר הזמינה את המן למשתה?
הרי יכלה לומר את דבריה לאחשוורוש גם בלי שהמן יהיה שם!
חז"ל והמפרשים ענו על כך תשובות רבות, ביניהן:
א. שיהיה נמצא איתם וכך המלך יוכל להענישו מיד, שהרי "מלך הפכפכן היה" ואם לא כן יוכל לחזור בו בינתיים ולנטות לטובת המן, וכן להמן לא יהיה פנאי לחשוב על טענות ולפעול להצלתו.
ב. כדי שתוכל במהלך המשתה 'להתקיל' את המן וכך לגרום למלך לכעוס עליו יותר, כמו שאכן קרה.
ג. "קנאתו במלך, קנאתו בשרים" - רצתה להשניא את המן על המלך ועל השרים, בכך שיקנאו בו, וכן לגרום למלך לחשוד בו שנרקמת מזימה בינו לבין אסתר.
ד. "לפני שבר גאון"(משלי טז יח) - לפני שמגיע לאדם שבר, הוא נמצא בשיא הגאווה והמעלה; כשאדם מגיע לשיא המעלה, שם מתחילה ירידתו. הזמנת המן למשתה של המלך והמלכה היא שיא המעלה והכבוד שאדם יכול להגיע אליו. והיא היא טומנת בתוכה את העילה למפלתו.
ה. שלא יחשוב המלך שיש לה שנאה אישית להמן, אלא כל בקשתה היא רק על עמה ומולדתה (מלבי"ם).
הגמרא מסיימת בעובדה מעניינת:
רבה בר אבוה פגש את אליהו הנביא, ושאלו:
כאיזו דעה סברה אסתר כשהזמינה את המן?
אמר לו אליהו: ככל התנאים וככל האמוראים [שנתנו הסברים לכך].
למי שמעוניין להרחיב אני מביא פה את הגמרא [מגילה טו:] ורש"י כלשונם, שיש בה עוד הסברים אך אין כאן המקום להאריך בהסבר כל אחד מהם. הדגשתי את התירוצים שהובאו לעיל):
"תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?
רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו' שנאמר (תהלים סט, כג) 'יהי שולחנם לפניהם לפח'.
ר' יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כה, כא) 'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חוטא על ראשו" - [המשתה עשוי לגרום לרשעים מפלה (על ההבדל בין שני תירוצים אלו, אפשר לעיין במהרש"א)].
ר"מ אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד (רש"י - במלך, שהיתה שעתו מצלחת).
ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.
ר' נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים.
ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת (רש"י - אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך).
ר"ש בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס.(רש"י - שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל. אי נמי- ירגיש שאני צריכה להחניף רשע זה ולזלזל בכבודי:
רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. (רש"י - שיחשדני המלך ממנו ויהרוג את שנינו [נ''א וכי גזרי גזירה ומית חד מינייהו בטלי הגזירה]).
רבן גמליאל אומר מלך הפכפכן היה. (רש"י - וחוזר בדיבורו אמרה שמא אוכל לפתותו ולהורגו ואם לא יהא מזומן תעבור השעה ויחזור בו).
אמר רבן גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי דתניא ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים.
רבה אמר (משלי טז, יח) לפני שבר גאון.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו (ירמיהו נא, לט) בחומם אשית את משתיהם וגו' - (רש"י - על בלשצר וסיעתו נאמר בשובם מן המלחמה שדריוש וכורש היו צרין על בבל ונצחן בלשצר אותו היום והיו עייפים וחמים וישבו לשתות ונשתכרו ובאותו היום נהרג ואף אסתר אמרה מתוך משתיהן של רשעים באה להם פורענות).
אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי? א"ל: ככולהו תנאי וככולהו אמוראי".
אסתר מזמינה את המלך והמן למשתה כבר באותו יום:
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.
וַתַּעַן אֶסְתֵּר, וַתֹּאמַר: שְׁאֵלָתִי, וּבַקָּשָׁתִי. אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת-שְׁאֵלָתִי, וְלַעֲשׂוֹת אֶת-בַּקָּשָׁתִי --
יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה, כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ.
לאחר שראינו את הסכמת מרדכי ואסתר לכך שצריך להקדים את ניסיון ההצלה ככל שניתן, תמוה לכאורה מדוע אסתר מותחת את החבל ליום נוסף, ולא ניגשת ישר לעניין כבר במשתה הראשון?
עונה האבן עזרא: "בעבור שלא ראתה שום אות שחידש ה' בעבור תענית ישראל,
וכאשר ראתה ביום השני דבר גדולת מרדכי - חזק ליבה".
* * *
וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב; וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת-מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-קָם וְלֹא-זָע מִמֶּנּוּ--וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה.
וַיִּתְאַפַּק הָמָן, וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
מדוע דווקא היום המן מתמלא חימה על מרדכי?
הרי כבר זמן רב שכל פעם שהמן עובר בשער המלך מרדכי לא קם ולא זע!
- דווקא משום שכעת הגיע המן לשיא המעלה והכבוד שיכל להגיע, והיה מפוצץ מגאווה, גם פגיעה קטנה בגאוותו ובמצב רוחו פגעה בעצם בתחושת השלמות המדומה שחש, כמו חוד קטן של מחט שפגע בבלון הנפוח ששמו המן, וגרם לו להתפוצץ.. מזעם..
המן היה צריך כוחות נפש עילאיים כדי לא לשלוף את חרבו ולשים קץ לחיי היהודי המרדן. "וַיִּתְאַפַּק הָמָן".
ומדוע באמת לא עשה זאת?
ולשם מה מספר המן על עשרו, בניו, גדולתו וכו'? הרי אשתו ואוהביו יודעים זאת היטב!
המלבי"ם מתרץ את שתי השאלות כאחת:
המן לא פגע בעצמו במרדכי מהסיבה הפשוטה, שלא לכבוד יהיה לו להתעסק בעצמו עם היהודי ולפגוע בו על רקע פגיעה אישית... ולכן המן הזכיר לאוהביו את כבוד עושרו וגדולתו וכו', כי רצה לומר שאלו עצמם הם המונעים ממנו לקחת בעצמו נקמה אישית ממרדכי.
הגר"א כותב הסבר אחר כתשובה לשאלה האחרונה:
"כאשר האדם בשמחה גדולה ובתענוגים גדולים, ואח"כ יראה צער ואפילו קטן - יכול למות מזה.
ורפואתו שיסיר הצער ממנו מליבו ויראה כבוד ובתענוגים הרבה.
לכן המן שהיה שמח וטוב לב, ואח"כ שראה שאין מרדכי כורע לו, היה לו צער גדול מזה, והיה יכול למות מחמת זה הצער, לכן סיפר להם את כבוד עושרו".
וכמובן הפשט הפשוט הוא שכל התיאור בא כהקדמה למה שאמר אח"כ:
"וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל-עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
מדוע? וכי העובדה שמרדכי לא קם מפניו מבטלת את הערך של כל גדולתו וקנייניו???
קודם הצעתי הסבר אחד, שכעת זה מנע ממנו את השלמות המדומה שחש, ומכיוון שאין שלמות, "כל זה איננו שווה לו" - לא מצד ערכם העצמי, אלא מצד זה שאינם נותנים לו את תחושת השלמות והעליונות הטוטאלית שהוא שואף אליה.
כעת אציע הסבר נוסף:
כל גדולתו וקנייניו של המן הם מדומים. כמו שקרה לבסוף, הכל התנדף ברגע אחד כאבק פורח וכחלום יעוף. קניינים גשמיים וכבוד מדומה אינם קניינים אמיתיים. אבל נוח להמן לחיות באשליה (שבה חיים גם רוב האנשים) ולשקוע בהנאות ובהערכה המופרזת לעצמו.
כשהמן נפגש במרדכי, האמת טופחת לו בפנים. הוא נחשף לאמת של מרדכי, לאמונה והביטחון שבו, ליציבות שלו, לבוז התהומי שהוא רוחש לכל עולמו של המן; וגרוע מבוז - הוא פשוט מתעלם. משל לא היה המן קיים כלל במציאות.
המן וכל מה שהוא מייצג, כל המעמד, הכבוד, הכסף, שנותנים לו את כל משמעות חייו - הופכים ליד מרדכי להבל וריק, והמן קולט את זה בעומק המודעות. וזה מטריף אותו כי זה שומט את כל הקרקע המעניקה לו ביטחון, מתחת רגליו.
לכן - "וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי".
וכיצד אשתו ואוהביו מציעים לפתור את הבעיה?
"וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ".
אם המן יבקש מהמלך לתלות את מרדכי על עץ, לא יהיה בזה פחיתות כבוד להמן, אלא אדרבה - כולם יראו שמי שפוגע בכבוד המן נענש ע"י המלך ומוצא להורג בפומבי.
דבר זה גם יגדיל את כבודו, וגם המן ישיג את מטרתו העיקרית:
- להיפטר מהמיטרד המעיק שמערער את שלוות עולמו.
ושאלה לסיום: כיצד 'אוהביו' מכונים בהמשך המגילה, ומדוע?
בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים - כיצד זה היה אמור לעזור?
רש"י פירש ע"פ פשוטו: "דרך המלכים כששנתן נודדת אומרים לפניהם משלים ושיחות עד ששנתם חוזרת עליהם".
וחז"ל פירשו שאחשוורוש חשש שאסתר והמן זוממים יחד מזימה נגדו (מה פתאום אסתר מזמינה את המן??), אך אם כך ודאי מישהו היה מגלה לי על כך! או שמא מישהו פעם עשה לי טובה דומה ולא גמלתי לו טובה ולכן עכשיו אינו רואה עניין לעזור לי שוב?
ואכן זה לא היה רחוק מהאמת: וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ - כשקראו את הזכרונות לפני המלך - וַיִּמָּצֵא כָתוּב, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ--מִשֹּׁמְרֵי, הַסַּף: אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ--מַה-נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי, עַל-זֶה? -
כתב המלבי"ם: "המלך שאל, הלא מגיע לו על זה שני דברים, א. יקר בשעתו, להודיע אשר פעל ועשה שהציל את המלך ממוות, ב.גדולה - לעתיד, לגדלו על כל השרים, והגם שידע שנעשה גדולה למרדכי שישב בשער המלך, שאל מה נעשה לו גדולה על זה, כי מה שישב בשער המלך היה בעבור שהיה אומן את אסתר, לא בעבור זה".
1. מדוע המלך שואל את המן? הוא לא יכול להחליט בעצמו?
2. מדוע המלך שואל רק על 'יקר' ולא על 'גדולה'?
3. והתמיהה הגדולה מכולן: מדוע הוא מצווה על המן לבצע את המשימה המשפילה? הרי המן הוא משנה למלך! מה גרם פתאום לאחשוורוש לשנות את יחסו להמן מקצה לקצה???
נתחיל משאלות 1 ו-3:
כתבתי קודם שהמלך חשד בהמן שהוא זומם נגדו משהו יחד עם אסתר, וחותר תחתיו לקחת ממנו את המלוכה. עכשיו הוא שאל אותו "מה לעשות" וכו' כדי לבדוק מה נמצא לו בראש.... ואכן החשד מתאמת באופן ברור כשמש.
ולכן, מרגע זה המלך מחליט להעמיד את המן במקומו הראוי, וכצעד ראשון הוא מצווה עליו לבצע את התפקיד המשפיל ולהוביל את מרדכי שנוא נפשו על הסוס ברחוב העיר.
אך נראה שמסתתר כאן משהו נוסף מאחורי הדברים.
נחזור קצת אחורה. בסוף פרק ב מסופר על הצלת המלך מבגתן ותרש ע"י מרדכי, ומיד בתחילת פרק ג נאמר:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--וַיְנַשְּׂאֵהוּ; וַיָּשֶׂם, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
משהו כאן מוזר.. ההמשך המתבקש לפרק ב הוא: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את מרדכי"!
מי זה ההמן הזה שלא שמענו עליו? מדוע הוא 'מחליף' פה את מרדכי?
כן, ניחשתם נכון - אמנם אסתר אמרה זאת למלך בשם מרדכי, אבל המן הצליח לגרום למלך איכשהו להשתכנע שעיקר ההצלה היתה בזכותו (ולפי חז"ל שממוכן זה המן, הרי שבזכות עצתו הוא לקח את אסתר שגילתה לו), ולכן המלך גידל את המן ולא את מרדכי.
הלילה המלך הופתע: "וימצא כתוב" - מצאו דבר חדש, שהמגיד היה בכלל מרדכי! וכפי האמור לעיל, זה בדיוק היה החשש של אחשוורוש, ולכן החליט לגמול לו טובה מיד.
ומהי הטובה המתבקשת? להעביר אליו את גדולתו של המן, דהיינו את מעמדו בממלכה, שהרי כל מה שקיבל המן בעצם היה מגיע למרדכי.
וכתשובה לשאלה 2 -לכן שאל את המן רק על 'יקר' ולא על 'גדולה' (עיין הבדלם לעיל), כי לגבי הגדולה כבר החליט לתת לו את גדולת המן, והשאלה היתה על 'יקר' - כבוד חד פעמי.
וכתשובה נוספת לשאלה 1 - לכן שאל את המן, כדי לתת לו את הכבוד שהמן ציפה לקבל לעצמו; להפוך את כל טובתו של המן לטובת מרדכי.
וכתשובה נוספת לשאלה 3 - כמובן מתבקש שהמן שלקח לעצמו גדולה לא לו והתהדר בנוצותיו של אחר - ישלם על כך וישיב בעצמו למרדכי את הכבוד המגיע לו, והוא יהיה זה שעתה ירכיב את מרדכי ברחוב העיר.
וכמה שאלות לסיום:
א. וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ - אומרים חז"ל - "שחזר לשקו ותעניתו". דברי חז"ל בעצם מחדדים את השאלה הגדולה:
לשם מה היה צריך את כל הסיפור עם הסוס? הרי הגזירה עדיין קיימת! במה זה הועיל לקידום הישועה?
תשובה חלקית לכך נמצאת באחת הפינות הקודמות... ולתשובה אחרת נגיע בע"ה בהמשך
ב. ולמה לפעמים זרש מוזכרת לפני היועצים ולפעמים אחרי? עיינו בועוד משהו דומה - צעירים מעל עשרים ובזו שלפניה
ג. ושאלה אחרונה: "עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ" - למה חשוב להדגיש שהם הגיעו ב"עודם מדברים"?
(תשובה בהמשך, אא"כ מישהו יכתוב כאן עכשיו..)
בין הפותרים נכונה (ושאר המגיבים) יופל פור הוא הגורל לפני המן וכו'
- ויָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, לִשְׁתּוֹת עִם-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה -
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן--מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְתִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ-
יש מפרשים ש'שאלה' היא לצורך עצמו, ו'בקשה' היא לצורך אחרים. לכן על השאלה אמר "וְתִנָּתֵן לָךְ"; ועל בקשה אמר "וְתֵעָשׂ".
ובהתאם לזה עונה לו אסתר:
אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב: תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד;
וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי-
-כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. - רש"י פירש שהצר - המן - לא מתחשב בהפסד המלך מכך שיהודים יאבדו.
אך לפי פשוטו נראה שזהו טעם לכך ש"החרשתי", (וכך פירש אבן עזרא ) - אין הצרה שלנו, ההימכרות לעבדים, שווה בנזק המלך -בהפסד שיהיה למלך אם לא נימכר (הכסף שישלמו תמורתם)..ולכן הייתי מחרישה כדי שהמלך ירוויח עלינו כסף...
הדברים קצת צורמים לאוזן, אבל כנראה בשביל להתחנף לאחשוורוש היה צריך לומר גם דברים כאלה..
העניינים מתחממים..
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה -
למה פעמיים "ויאמר"?
כתב המלבי"ם: "תחילה שאל המלך לכל אנשי הבית והמן בכללם כמתמיה מי הוא זה, ואחר שאין משיבו - שאל לאסתר המלכה".
מִי הוּא זֶה וְאֵי-זֶה הוּא, אֲשֶׁר-מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן??
אפשר להסביר בפשט בכמה אופנים את הכפילות שבדברי המלך:
1. "ומרוב כעסו אמר במהירות מי הוא זה פעמיים" (אבן עזרא)
2. מי הוא זה - מי האיש; ואי זה הוא - מיהו (סוף סוף) העם שלך? (גר"א)
3. מי הוא האיש הזה שעשה נבלה כזאת; ואי זה הוא, הסיבה אשר עוררתו לזה" (מלבי"ם)
4. ואפשר גם לפרש: מי הוא זה, ובאי-זה מקום הוא נמצא עכשיו שאוכל להניח עליו את ידי??
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב,
הָמָן הָרָע הַזֶּה!
וְהָמָן נִבְעַת, מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה -
מה פשר ההדגשה "מלפני המלך והמלכה"? וכי איננו יודעים שהם היו שם?
המפרשים מסבירים (יוסף לקח, גר"א, מלבי"ם), שאם היה עומד רק לפני המלך, היה מצטדק לפניו ואומר שאכן הם ראויים להשמדה, בגלל וכו' וכו' אך לפני המלכה לא יכל לעשות זאת כמובן... ואם היה רק לפני המלכה היה מצטדק ואומר לה שלא ידע שהם עמה, אבל לפני המלך לא יכל לומר כך, שכן "אם אמת כדבריך שהם ראויים להשמידם, איך תחפה עליהם עתה מיראת המלכה?"
ולכן "נבעת", כי לא מצא מענה בפיו, מאחר שהוא "לפני המלך והמלכה".
[בפשטות 'נבעת' זה לשון פחד וחלחלה וכן מתורגם בתרגום שני, אבל מעניין לציין בתרגום יונתן נוטה יותר ל'יצא מדעתו'..]
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ, מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן, אֶל-גִּנַּת, הַבִּיתָן - לנשום אוויר ולהרגע.
ויד ההשגחה סובבה כך, כדי שהמן ינצל את העדרו כדי ליפול על מיטת אסתר ולבקש על נפשו, וכך הוא יעלה עליו את חמת המלך עוד יותר.
ולמה כתוב "ממשתה היין" (ידוע ומיותר לכאורה)?
"רמז בזה שזכר לו עוונות ראשונים, וזכר מה שעשה לושתי שהרגה [כדברי חז"ל שממוכן זה המן], וזהו "בחמתו" - הראשונה, של ושתי, שכתוב שם "וחמתו בערה בו". ולכן אמר בכאן "קם בחמתו" הראשונה, של ושתי, "ממשתה היין" [כלומר שכעס מחמת המשתה של פרק א], ולא נח רוגזו עד שנתלה המן.
ואמרו במסכת מגילה: "שתי שכיכות הללו למה? [=כפילות הכ' במילה 'שככה' רומזת לשכיכות של שתי חימות]?
אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשוורוש. ויש אומרים: אחת של אסתר [שרצה המן להרגה עם עמה] ואחת של ושתי [שנהרגה בעצתו]"."
('אשכול הכופר', לר' אברהם סבע, ממגורשי ספרד)
מה ראה המלך בגינת הביתן? ומה ראה כשחזר? ומה משותף לשני הדברים? ומה הסיבה האלוקית שמאחוריהם?
בע"ה בפינה הבאה
בפעם הקודמת עצרנו בשלב בו אחשוורוש יוצא לגינת הביתן כדי להרגע קצת מהזעם שתקף אותו על המזימה שרקם המן [מאחורי גבו, כפי שהוסבר בפינות הקודמות]. ומה ראה בגינת הביתן?
חז"ל במדרש ובתרגום יונתן מתארים שמלאכים בדמות בני המן השחיתו את עצי הגן ואמרו לו שעושים כן בפקודת המן.
אך ב'תרגום שני' מופיע הסיפור בצורה הפוכה, שעבדי המלך כרתו לפניו עצים כדי לנסות שכך את חמתו, ללא הצלחה (כמו שאדם לפעמים בכעסו קורע או שובר משהו ונרגע, עיינו שבת קה: - "הקורע בחמתו... האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו" הקורע בגד בשבת חייב משום מלאכת קורע אע"פ שאין חייבים מן התורה אלא על תיקון ולא על קלקול, הוא גם כן 'מתקן' כיוון שמיישב את יצר הכעס).
בין כך ובין כך, השחתת העצים המלכותיים לא הוסיפו הרבה נחת ופיוס לאחשוורוש, וכך יצא ש - וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן - כועס יותר מאיך שיצא.. ואם זה לא מספיק, הוא מופתע לראות -
וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ!!
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת ?! ?!
ברגע הזה המן מבין כבר שהוא אבוד, ואין טעם לנסות להתווכח, להצטדק, או להתחנן על נפשו, מהמלך או מהמלכה.
יותר מדי דברים הצטברו נגדו בליבו של המלך, והסיטואציה המפלילה שבה המלך תפס אותו על חם לא מותירה מקום לספק בקשר לעתיד הצפוי לו. ולכן: הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן חָפוּ.
בפשטות, 'פני המן חפו' הכוונה שטמן את פניו בקרקע מבושה, אך מעניין לציין את פירושו של אבן עזרא שמפרש 'חפו' כפועל יוצא ולא עומד: "חפו המשרתים, והטעם [=הפירוש:] כיסו פניו, כי כן משפט מלכי פרס, שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך, וזה דבר ידוע בספרי פרס".
וכאן מגיע חרבונה ונותן את ה'מכה בפטיש' האחרון:
וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן-הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
גַּם הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ, עֹמֵד בְּבֵית הָמָן, גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה..
נשמע מהתנסחותו של חרבונה שהמן עשה את העץ למרדכי בגלל שהוא דיבר טוב על המלך, מה שכמובן מעלה את חמת המלך יותר.. ומעניין גם פירוש הגר"א על פסוק זה, שהמלך הבין מדברי חרבונה [גם] כך:
"גַּם הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר דִּבֶּר [המן]: "טוֹב [העץ] עַל-הַמֶּלֶךְ"..
באחת הפינות הקודמות שאלנו בסוף, על הפסוק עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ; וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת-הָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר -למה היה חשוב לציין שסריסי המלך הגיעו להביא את המן למשתה ב"עודם מדברים עמו"? כאן אנו מגלים את התשובה, שכן חרבונה היה אחד מן הסריסים כמו שכתוב פה ובפרק א', וכך הוא שמע את דבריהם אודות תכנית המן לתלות את מרדכי על העץ (שאז יועציו אמרו לו לרדת מזה), וידע לומר זאת למלך בעיתוי המתאים. [כך כותבים מפרשי הפשט, הגר"א כאן והמלבי"ם שם, אך חז"ל אמרו שהוא היה מיועצי המן וכך ידע].
אז אחרי שהמן הגדיש את הסאה מבחינת המלך:
שיעץ להרוג את ושתי
ונטל לעצמו את גדולת מרדכי
ורימה את המלך בעניין האיגרות
וחמד בליבו ליטול את המלוכה ממנו
ורצה להשמיד את היהודים עם אסתר
ובגללו הושחתה גינתו המלכותית
ורצה לכבוש את המלכה עימו בבית
ורצה לתלות את מרדכי אוהבו של המלך
(כמו שמוסבר כל הנ"ל בפינות הקודמות)
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו!
- וַיִּתְלוּ אֶת-הָמָן -
ולמרות הדרמטיות שבשלב חגיגי זה, בעצם הוא לכאורה שולי מאוד בסיפור המגילה העיקרי, שכן בל נשכח כי הגזירה עודנה בתוקפה ועוד מרחפת על ראשו של עם ישראל בדיוק כמו קודם לכן... אם כי היתה לזה משמעות בהתפתחות העניינים להצלת ישראל, (כמו שנראה בהמשך) כמו כל הפרטים במגילה.
ועל כך בע"ה בפינות הבאות
)
