פשוט מאוד

"יביא אותו" - קרובי הנזיר, או הכהן העורך את הטקס, יביאו את הנזיר לטקס רב רושם בבית המקדש, כי יום חשוב הוא יום זה עבור הנזיר,  ואין זה מכבודו של הנזיר ביום זה לבוא לבד, רק "יביא אותו" יביאוהו אחרים, קרוביו ואוהביו והכהנים יביאו אותו אל פתח אוהל מועד. ופשוט.

"יביא אותו" זה לשון כללית, "יביא המביא" ולשון יחיד חלה גם על רבים, וגם מן הסתם יש אדם אחד שאחראי על טקס ההבאה למקדש ועליו נאמר שהוא - האחראי - "יביא אותו", אבל המלווים הם רבים, והלשון המפורשת מתייחסת רק לאדם שבראש החבורה

הואל נא והסבר מה הקשר בין דבריי לבין דברי הראב"ע?

יש כאן שתי שאלות

א. מי מביא אותו

ב. האם יש סיבה שמישהו אחר יביא אותו

לגבי א. אז באמת גם לפי הפירוש שהבאת מהראב"ע וגם לפי הפירוש שלי התשובה דומה (אם כי לא זהה) - מישהו אחר מביא אותו (דומה ולא זהה, כי לפי הפירוש שלי זה גם קרוביו ואוהביו ועיין סעיף ב')

לגבי ב. זה מה שעושה את ההבדל, וההבדל הזה הוא משמעותי בהחלט -

לפי הראב"ע השאלה היא עד כמה הנזיר יכול או רוצה להשתתף בטקס, וכיצד אנו מגיבים על כך (בכל מקרה אנו מגיבים, השאלה רק איך). 

לעומת זאת לפי הפירוש שלי, יש כאן אמירה על חשיבות הטקס - שהוא כל כך חשוב עד שאין זה נאה שהנזיר יבוא לבד, אלא אנחנו מלווים אותו "מביאים אותו" (תחשוב על רב חשוב שבא לתת שיעור בישיבה, אז נכון "מישהו מביא אותו" כלומר מסיע אותו ומארגן בשבילו את כל מה שצריך, ונמצא לידו כל הזמן. כך נוהגים בכל מקרה שבו רוצים לכבד באירוע את "חתן האירוע". וגם כאן הנזיר הוא "חתן האירוע", ולכן הוא לא בא לבד, אלא "מביאים אותו")

א. מי אמר שלא עושים? גם בנזיר זה כתוב רק בדרך אגב, 

ב. אולי בכהן זה ברור שעושים ולכן לא צריך אפילו רמז לכך שמלווים אותו

ג. ייתכן שלהפך - כהן לא צריך את זה כי כהן עצם העבודה במקדש נותנת את הרגשת החשיבות והכבוד,

ד. כהן הוא חלק ממשפחת כהונה ויש פחות ייחוד בחשיבותו - גם מצד שהוא ככל אחיו הכהנים וגם מצד שזה לא בא מבחירתו ומהתנדבותו, ובנזיר הוא טרח לקדש את עצמו במה שלא התחייב ומעבר למקובל בשבטו.

ה. דין כבוד בנזירות - הרי נאמר "כי נזר אלוקיו על ראשו"

וכן הוא אומר "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים"

תשובה - צעירים מעל עשרים

א. בוא נתחיל מזה ש"פשט" אינו תלוי במה שאתה חושב שצריכה להיות התייחסות, אלא במה שהכתובים עצמם מוכיחים שיש להתייחס אליו

ב. הסברתי כאן בפיסקה האחרונה ובכן - צעירים מעל עשרים למה צריכה להיות התייחסות. וכמובן שלא "צריכה" להיות התייחסות, אבל יש הרבה הגיון בכך שתהיה לזה התייחסות.

ג. כמו שהסברתי בא', הפירוש תלוי במה שכתוב ובמשמעות הסבירה של מה שכתוב, ולא במה שאנו חושבים שצריך להיות כתוב. להגיד שהתורה התכוונה למשהו שבכלל לא הוזכר - וגם זה בכלל לא מסגנון התנ"ך, וגם לא מסגנון שפת ימינו להזכיר דברים כאלו אלא אם כן אומרים במפורש "יביא את הקדושה ואת הט.הרה" שזה כמובן גם כן משפט מטאפורי ולא רגיל לחלוטין, שאם לא מפרשים את הכוונה אז זה הופך למוזר ובלתי ומובן, וכמובן שזה בלתי שייך להגיד על זה לשון "יביא" כי זה לא דבר ש"מביאים" זה דבר שאו שהוא קיים או שלא. זה לא דבר שאפשר להזיז אותו ממקום למקום. ואין כאן לשון "אותו", כי אין כאן לא "מישהו" וגם לא "משהו" - אין כאן תפיסת חפץ ביד. 

ד. "יביא" אינו חיוב על קרוביו דווקא אלא דרך ארץ של החברה בסביבתו שתכבד אותו בטקס, בדיוק כמו שעושים סיום מסכת, אז באים הקרובים והחברים לכבד את האדם, זהו דבר מובן ומקובל בכל חברה ובכל מקום, זה דבר בסיסי שהרבה יותר סביר שהתורה תציין אותו, בפרט שכוונת התורה איננה לתת נזירות של פרישות והתנתקות קיצונית מהחברה - אלא שהנזירות של האדם הפרטי מכבדת את החברה שהוא חי בה, ודווקא לשיטתך שנזיר חוטא היית צריך להבין זאת, שהנזיר בנזירותו מכבד את החברה, ועל כן גם היא אמורה להכיר בו כבעל הישג התורם לחברה, כי נזיר שחוטא בהתרחקות בעלמא הוא באמת חוטא, אבל אם הוא מקדש את החברה בנזירותו - אז תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וודאי שראוי שיכבדו אותו בטקס רב-הרושם.

נכון וזה בדיוק העניין

אדם ששומר כשרות רק באופן חיצוני, ולא מתחבר לייעודי התורה לנפש, אין בזה את העומק של הקדושה, את הנפשיות של הקדושה, 

שניהם חשובים, הקדושה צריכה שתהיה לה פנימיות, ולמעשה השמירה על החיצוניות היא הביטוי של הפנימיות

אני חושב שלא מסתבר כלל לומר שזו מחלוקת במובן הרגיל.

כולם מסיכימים (וכמו שכל אחד מאיתנו מבין) שמצד אחד יש מעלה להיות פרוש מגשמיות העוה"ז וזה מרומם את האדם,

ומצד שני גם יש בזה חיסרון, כי הוא מפסיד סוג של מפגש עם רבש"ע דרך ההנאה מטובו הגשמי.

כל אחד מדגיש צד אחר.

וכך זה בהרבה 'מחלוקות' בענייני מחשבה בחז"ל. כמו שכל אחד מאיתנו מבין את ההיגיון שבשתי האמירות, כך גם הם הבינו. כל אחד הדגיש צד אחר (ואולי בהדגשה יש מחלוקת, אבל זה כבר ניואנס).

הנאה גשמית לא בהכרח מקרבת את האדם למעלה, אבל אם הוא יודע לנהוג בזה נכון, אז כן.

ויש להאריך בזה ואכ"מ.

וממאמר חז"ל עתיד אדם ליתן את הדין וכו' - נראה שלזה כוונתו (ולא כתירוץ המסילת ישרים, שקצת דחוק במאמר חז"ל הזה).

@חסדי הים@קרוקס@ארץ השוקולד

סוג של "אין לי רשות" או "אין לי זכות" להרגיש. הרגשות שלי צריכים להישאר אצלי. כאלה.

מעין חוסר צניעות כשהאדם מגלה את הדברים האינטימיים שלו (רגשית) גם חשש להיפגע ולא יודעים איך לא לפגוע כשהכל

כך חשוף וגלוי לעין השמש....

זה ממש מרגיש לי משהו פרטי וחשוב, לא כזה שאפשר לשלוף בכל זמן ולפני כל אחד שלא ידע לכבד את זה, להבין ולהתייחס כראוי.

שמבין את החשיבות של הגילוי לב הזה

או מישהו שמזדהה

עם עצמי אני מאד מודעת לתחושות שלי... זה עצם החשיפה 

כחתול זמני, דעתי האובייקטיבית היא:

– דבר ראשון שמחי בכך שיש לך רגשות. יש כאלה שאין להם, ובאסה.

– לא נראה לי שאנשים בכללי כל־כך אוהבים כשנופלים עליהם עם רגשנות בלי קונטקסט מתאים. זה באמת מעיד על חולשה מסוימת: ההבדל בין ילד למבוגר זה שמבוגר יכול להתאפק, לא להפיל על אחרים, להתמודד בעצמו וכן הלאה. או מוטב: לדעת מתי כן ומתי לא, איפה ראוי ואיפה לא. "לכל זמן ועת לכל חפץ".

– כמו ש @נחלת אמרה כמו שלא חושפים את הגוף לכל אחד בכל מצב (טוב יש כאלה שכן ר"ל...) כך גם לא את עמקי הנפש...

תראה מה נחלת ענתה

רגש זה משו שלא תמיד קל לחשוף אותו

במיוחד שזה לא עם אנשים שקל לך להיפתח אליהם

זה נראלי פשוט משתנה בין אדם לאדם ויש גם רמות של גילוי רגשות

(וגם זה שאני גבר זה מתבטא אצלי אחרת, אז אולי אני לא יודע...)

לא רק מגילוי רגשות שלי מול אחרים

גם כשאחרים מגלים רגשות מולי אני מובכת נורא

כמובן מראה אמפתיה והכל אבל מבפנים אני מסמיקה

בלגיטימציה שנותנים לרגשות

גם כאלה עמוקים

כמה חיים איתם בשלום אישית

ואז זה נותן לגיטימציה גם אצל אחרים

וגם ביכולת זיהוי מוקדמת

כי הרגשות נכרים דרך שפת גוף/ טון/ טונציה

ואז כשמישהו משתף בעצם כבר יודעים את הכיוון וזה לא מפתיע 

אם מדברים עליך

וואן גוך היה סמרטוט בחיים שלו. איכשהו אחרי שמת נהיה צייר ענק.

לוינס לא היה כל כך מוכר, ודאי לא רוב חייו (חלק גדול מחייו הוא היה בכלל מנהל בית ספר). היום הוא נחשב אחד ההוגים המודרניים החשובים ויש פקולטות שלמות שלומדות אותו.

ויגוצקי הוחרם בחלק גדול מחייו, והכתבים שלו התפרסמו הרבה אחרי שמת, רק אחרי נפילת מסך הברזל.

דה ווינצ'י היה חשוב מאוד בחייו, אבל נוסחאות שהוא הגה, תרמו לעולם המון שנים אחרי מותו.

יש"ו ויוחנן המטביל, בחייהם היו מהפכנים הזויים, והיום הרבה אנשים מעריצים אותם.

ועוד הרשימה ארוכה...

החתול הזמני עלול להפוך לקבוע.

לפי הגמרא, הם לא היו אנשים חיוביים, אפילו מקולקלים...

ואת תוצאות "מהפכנותם" סבלנו וסובלים עד היום...

בקטע של להשאיר משמעות לנצח בעולם

אם כבר להיות מפורסם עכשיו יותר קורץ לי

אבל גם זה לא באמת

הייתי מעדיף שיזכרו אותי כמה שפחות.

(בעיקר החוק השלישי)

על מנת לא לייבש את פורום לנ"ו מגולשיו נולדה ההחלטה לאסור כתיבת כל ענייני לנ"ו בצמ"ע כי אז מה עשינו בזה? פשוט העברנו את הטראפיק מפורום א לפורום ב.

גם אם תרצה להקים פורום אחר ותבקש זאת ממשה, הנטיה שלו לרוב תהיה לסרב אלא אם כן תמצא מספר ניקים מכובד שיהיו פעילים בפורום החדש ושהפורום החדש לא ייבש ויפגע בפורום ישן ופעיל יותר.

תבדוק בסניפים שקרובים אליך

בת"א, ברח' בן יהודה:

משלוחי אוכל ביתי בתל אביב - הו מאמא

יש לי אח שגר בקרבת מקום והוא קונה שם

בקיבוץ משמר השרון - 'בורדו'

אנחנו קונים שם שנים, לשבתות וחגים, כשאחים שלי גרו במעונות באוניברסיטה הצטיידו מידי שבוע משם.

https://share.google/2j99P4M4RBvveqDCr

ההורים שלי קונים כאן - קדירה חמה

ופעם שלחו לנו מהמשרה שלי מכאן - סורוצקין - מעדנייה יהודית

בהצלחה!

מנהל שתלוי בעובד שלו יקדם אותו.

אני אשאל בפעם הבאה. תודה!

אולי דוכן מיצים בפארק

או שערות סבתא ביום העצמאות

שאר המקומות מקבלים בעיקר אשראי

לאט לאט גם לא מקבלים מזומן.

לדוגמה היום הלכתי לקנות משהו בקניון

היו 2 ילדות-נערות לפניי שרצו לשלם במזומן

אבל הדוכן הזה מקבל רק אשראי

(רציתי לעזור. אבל לא היה לי כסף להחזיר להם עודף.)

לק"י
 

אף נהג מונית לא הציע לי.

זה מוזר שהכל עובר לאשראי. מה יעשו ילדים שהולכים לקנות....

מאחל שהמקום יהיה טוב לך ברמה האישית והמקצועית, שההמשך יהיה טוב מהפתיחה כעת, שתיהנה מהעבודה ושיהיה רגוע.

זה לפחות הרושם שלי מהפעילות שלך בפורום.

לכן אני לא דואג לך שיהיה לך בהצלחה רבה!

אני במרכז צריך להעביר כמה שעות והייתי צריך להטעין א הפלאפון אז הלכתי לבית אריאלה ונכנסתי לפורמים. קצת מוזר לי להית פה אחרי כל השנים האלה