מונולוג

אני מתגעגע אלייך ממש הולך לישון בלילה במחשבות עלייך וקם בבוקר כשאת בראשי את תופסת לי את הראש בסדר בוקר, בחברותא בצהריים ובגמרא בערב אני מתגעגע אלייך ממש איך אפשר בכלל להתגעגע אלייך כשאני לא מכיר אותך? רק מרגיש את החוסר את הרצון לשלמות. עכשיו אני חצוי אני אפילו לא יודע מי את אולי כן? הרי אני מכיר את עצמי ואת חלק ממני בזמן האחרון ניסיתי להדחיק להמשיך בשגרה ולהפסיק לחשוב עלייך אבל אמרו לי שגעגועים זה געגועים ושאי אפשר לקבור אותם וצריך להתמודד איתם אז התחלתי לחפש לחפש אותך. מעניין אם גם את נמצא שם בצד השני מחפשת אותי את היא אבדתי ואין לך מושג כמה את חסרה לי. וזה מקשה עליי לתפקד אולי תצאי לי מהראש? תני לנסות לעבוד לנסות ללמוד אמצא אותך כשאני יהיה יותר שלם יותר מכוון אבל את לא מוותרת ומרגע שניכסת- קבעת לך קבע ולא תרצי לצאת אני מתגעגע אלייך ממש אני בטוח שאת קיימת שנינו שמענו את אותה בת קול שמייעדת אותנו אחד אל השנייה. אבל שכחנו ולא ידענו ועכשיו כמו עיוור אני מגשש באפילה מנסה לאחוז מנסה למצוא אותך. אז אולי כשאמצא אותך וכשאת תמצאי אותי ונשאל אחד את השני- למה התעכבת? ואיפה היית? אז אולי אולי אפסיק להתגעגע ואמצא. שלך באהבת עולמים החצי השני.

קפוא בחוץ. מנסה לקום. התרמוסטט של מפזר החום היה מוגדר חזק מדי, ויחד עם שמיכת הפוך העבה הוא נמס ומזיע. לפחות ישן עמוק וטוב. מצליח. מוקדם מדי. מהחלון של המטבח לשם ניגש ליטול ידיים, הוא רואה את השלג שמכסה את המכולה הקטנה והירוקה של הגנרטור, ואז את הדשא שנהיה לבן, ואת כל הרכס ממול. אז בסוף השלג הזה הגיע! הגיע הזמן! (שכתוב של בוקר שישי אחד לפני הרבה מדי שנים)

את לא טובה. אני- לא טובה? לא טובה. את בדרך.. בדרך? בערך. ודרכי? האם יודעת היא? אני בערך. אני לא שלמה.. אני בדד דרך. ואולי, אולי אין בי ערך? אני בדרך? יום אחד תמצאי בי ערך? לא אתן לזה לסחוף אותי.. לא אהיה רק דרך. דרך לבערך.

"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפריה יחוננו" תשעה באב, תשע"ז. השיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש, פעם עם דמעות, פעם כשיבשו כבר. שלחו לי היום משהו יפה: תשעה באב זה היום היחיד שאנו צריכים להתאבל רק בשביל ה', לא בשבילנו, כי לה' אין בית. במהלך השנה הוא אומר לנו להיות בשמחה על אף החיסרון, אבל היום להתאבל על צער השכינה, כי לה' אין בית. זה יפה. אבל לא מבינה איך אפשר. תמונות מעומעמות עוברות לי בראש, תמונות מלפני 12 שנה. דלת נעולה, צעקות מפי אישה בוכה, חיילים עם מדים ירוקים ווסט כחול, ואבא יושב על הרצפה, בוכה. ומיד אח"כ, כמו בסרט נע חולפות עוד תמונות, חזקות, בהירות, זכורות, ולא לטוב. עוד הפעם חיילים מפנים, עוד הפעם נערים מתבצרים, עוד הפעם הורים בוכים, עוד הפעם ישוב פונה. הדמעות מתחדשות, דמעות על זכרונות מעומעמים, דמעות על זכרונות עכשווים, דמעות על עבר, על הווה, על עתיד. דמעות על חורבן בית. עכשיו מתחילה להבין קצת מהזה כשל-ה' אין בית. אבא, תרחם ציון, כי רצו עבדיך...

לא, לא. אני לא מסכימה. זה לא יקרה שוב. אנחנו לא נבכה שוב. נתאבל. הפעם התסריט חייב להיות אחרת. אבאאא. אנחנו מחכים לך כבר. אנחנו מחכים כבר לבית שלך. אנחנו מחכים כבר לצינור שיחבר אותנו אלייך ישירות. מחכים שתשכון בנינו. אנחנו כבר לא יכולים יותר אבאא. תראה כמה אנשים נרצחים. כמה פיגועים. תראה מה הולך בחדשות. אבא. אנחנו רוצים אותך יותר קרוב. אנחנו כבר כמעט איבדנו שליטה. ממני המחכה.

רוצה לגמור איתה. די, אי אפשר להמשיך ככה. זה רק תוקע, חונק. מרגיש כמו עצם בגרון, לא יכול לנשום. אני רוצה לרוץ, היא אומרת עצור. רוצה לקום, היא אומרת לישון. כבר חשבתי לא פעם, אולי אגרשה. אולי אכתוב מכתב, נחמד עם דקל וים, חוף וציפורים. וערסל או שמשיה. הרי זה הכי חשוב. זוכרת כמה שכבנו שם, בלי לעשות דבר? שעות. שבועות. וכך יהיה כתוב בו: הקשיבי נא, ידידתי. הגיע זמננו להיפרד. וזו את, וזה אני. הייתי שמח לתת גט, שיכרות את הקשר שבינינו, קשר של שנים.

וכבר כמה זמן שאיננו מדברים, נאמרות בינינו מילות צורך ואוויר, מילות שגרה ומילים סתומות. הקיר ניצב. גבוה, יציב, שקוף ונקי. כבר איננו חשים בקיומו כפי שהיינו לפנים. ביתנו נקי, ללא רבב וחיים. על שולחן הבוקר העגול שתי צלחות בהירות וריקות ובניהן הקיר. כבכל זמן, השגרה תמלא ותרוקן אותן, נלך איש לדרכו עד הבוקר הבא. בחשבי עליך, חשה אני את כובד משקל זכוכית הקיר, את משקל חומרי הבניה ליצירתו ואת נוכחותו המגבילה בביתינו. אני מרגישה שהקיר הנתון בנינו יצר חוצץ בליבי וכשאני ניגשת לאגפך בו, אני נתקלת בחומה ונרתעת אחור. אינני זוכרת את שאיבדתי. ואתה? כבר שנינו לא נעשה דבר בנוגע לקיר. הוא יוותר שם, יציב ושקוף. אין אנו זוכרים. קמתי הבוקר, בחוץ סגריר והאויר קר. ירדתי במדרגות הצחות לעבר המטבח. אצבעותי לוטפות את קצה שולחן המתכת, בזווית עיניי נראה היה לי שראיתי צבע עז. נשאתי אותן והנה לפני פרח ענוג, ורד אדום, יחידי על צלחתי התכלכלה. הוא עבר את הקיר. ליבי עצר. פתע פרץ, החל שותת ומחמם, חיוך קטן עלה על פני, זוכרת אני. זוכרת. הבטתי בך, אוהבת. מתגעגעת.

עמדתי על גג המוצב. שוב רק אני לבדי. זה הוא יום אחרון בחברון. הציוד כבר מועמס, הפלוגה מקופלת ומוכנה לקלוט את מחליפינו בקו. על הגג הזה לא שומעים דבר, אך רואים כל כך הרבה. העיר כולה נפרסת תחתיו. רוח ערב שקטה נגעה בי שעה שהתבוננתי במבנים העתיקים, צבועים בקרני שמש דועכים של כתום וורוד. שאפתי את הטבק הבוער בחוזקה כמנסה לשוב את הנוף המרהיב אל תוכי. העשן הלבן התמוגג דרך נחיריי, יחד עם הרוח שנשאה אותו מערבה. הגגות מולי אף הם לא נותרו יתומים. עליהם טיפסו ילדי ערבים צוהלים, מקפצים מעל הרחובות ללא חת ומטיסים עפיפונים אל השקיעה. חבלי העפיפונים היו כה מתוחים שנדמה ועוד רגע והיו לוקחים עמם את הזאטוטים לשמי מרום. ואולי בעצם, כך קיוו, הילדים. להתעופף גבוה, לברוח אל מחוץ לצפיפות הקסבאות והשווקים, החולי הקור והעוני. להגיע לארץ טובה יותר, אל חיים אחרים. ארץ שבה ילדים מתעופפים. ואולי זה אני שרציתי לאחוז באחד מהם, העפיפונים. לאחוז ולא להרפות עד שזה ישא אותי אל מעל הצפיפות החונקת שסביבי ובתוכי. לאן ייקח אותי. הרחק מהמפקדים שאיתי,חבריי לנשק. הרחק מהחיילים שלי שאחריותי להם כאב על ילדיו. הרחק מעצמי ומהרעש הבלתי פוסק בראשי. הרחק . רטט מכיסי החזיר אותי לקרקע ובישר שמישהו מתקשר. על הצג הופיע המספר של החמ"ל. "כן?" אני עונה ברצינות, עיניי לרקיע שכבר כהו פניו. "נדקר חייל במערת המכפלה."

"תגידי, לא נמאס לך לחיות כל הזמן בתוך הכאב הזה?" הוא שאל "אני?" השבתי בפליאה "את רואה פה עוד מישהו?" ספק שאל ספק אמר "לא" עניתי והרכנתי את ראשי "יפה,לא נמאס לך?" "לא יודעת... וחוץ מזה מי אמר שזאת אשמתי?" "מי אמר שזאת אשמתך?!" שאל בנזיפה קלה "את זאת שמתעקשת לחיות בכאב הזה, את זאת שלא באמת מנסה לצאת ממנו. זה כאילו נותן לך כח ועושה לך טוב, אבל ביננו את יודעת שזה לא. איפה כל השמחה שיש בך?!" "כן, יש בי גם שמחה..." "אני יודע! בגלל זה אני אומר. אני זה שרואה אותך עם חברות צוחקת ושמחה ופתאום שאת לבד את מתעקשת להכנס לתוך הכאב הזה למה את עובדת על עצמך?" "ואולי אני עובדת עליהם?" לא, את לא.שנינו יודעים שאת אדם שמח ואת סתם נסחפת אחרי העולם. למה קשה לך לקרוא דברים עצובים שכתבו או לראות אנשים עצובים? אולי גם בגלל שאת קצת מזדהה אבל בעיקר כי את אדם שמח שלא רוצה את כל הסבל הזה והעצבות הזאת. אני צודק?" "אולי" "רק אולי?" "טוב, אתה צודק. ודרך אגב גם הם צודקים, הרבה יותר קל להביע בכתב את העצב יותר מהשמחה". "אז קחי את זה על עצמך כאתגר" "טוב, אני אנסה, אני לא מבטיחה כלום." שתקתי קצת ואז שאלתי אותו: "ומה הלאה?" "את תקומי, תתאוששי ותמשיכי בשמחה וכן, מותר לפעמים ליפול לרגעי משבר אך צריך לזכור לא להסחף איתם, לא להתקע בהם אלא לתת לרגשות להיות בתוכך ואז עוד פעם לקום ולהמשיך אבל לא להמשיך בלית ברירה אלא להמשיך מתוך ידיעה שיש מטרה לחיים ויש בהם שמחה ולהתמקד בשמחה הזאת אחרי הכל יש כאלה שחייהם פחות טובים משלך." ואז פתאום הוא שתק אבל אני רציתי לשאול אותו עוד, הסתכלתי סביבי, לא היה שם אף אחד, ואז הבנתי שזה היה הקול

כותבת ואיני דומעת,רק שותקת קול פנימי בתוכי לחש בוגדת עד מתי עתידך לוט בערפל? תפקודך מדימיונות התבלבל רצית לתת דרור למכחול את עולמך לצבוע בכחול עומק השמיים לליבך מדבר תפרשי כנפיים תתחילי להשתחרר לכל אדם נפש שהיא אומנות עלייך להבינה לקבלה בכנות תני לציפור שבתוכך לעוף לטוב בתוכך על פני המים לצוף בעולמות של דינמיקה לטייל עם שיר על שפתיים להלל יש גם מקום שמח בעולם הוא נמצא בתוך כל אדם..

דמדומי שעת בין הערביים עוד מקלפים עצמם מחלל האוויר בעודי מעלעלת בין דפי התמונות. סבתי יושבת לידי, בחיקה מוצפנת כוס תה חמה ובחיקי מוצפנים הזיכרונות. פה, היא אומרת, רואים את אמא. את סבא ודודה. כולם מחייכים. שמחה זולגת מעיניהם. הלוואי והייתי זוכה אני להיוולד גם כן בתקופה זו. כלום לא רציתי כ"כ להלחם בהגנה לצד כל נוער הקיבוץ?! רציתי. ועוד איך רציתי, אך גם ההוא שם למעלה רצה. רצה דברים אחרים. ולהיוולד בקיבוץ, ופה, מחזירה אותי סבתא להווה. "את יודעת, היא ממשיכה, תקופה זו היתה מבין המרשימות בהיסטוריה, אני גאה בהיותי חלק ממנה, אך אל לך ביתי למהר ולהסיק מסקנות. גם לך יש הרבה לעשות כיום. אני וסבא וכולנו בנינו משטח כדי שתאם תקימו עליו את הבניינים רבי הקומות עליהם אנחנו חלמנו. אספו עצמכם ולכו להגשים מטרותיכם". כך אומרת סבתי. סבתי אהובת ליבי, שמצחה חרוש הוא קמטי אהבה ואחווה, כאב ויגון. שידיה, ידי אושר וכאב. סבתי שלי, אהובת ליבי. סבתי המזכירה לי, לנו שיש לנו תפקיד בעל הווי, אושר ונעורים, אולי מסוג אחר, אך הם עודם קיימים. מחכים לנו, מצפים לצאת לחופשי מהכלוב בהם נכלאו ולכבוש את עולמנו בדרכם שלהם. אנו נקראים לשחררם.

שומעת שוב את אותו השיר ששמעתי בלילה אמש. שומעת, מקשיבה למילים. ומנסה לחשוב מה היה לי באותו הלילה.. ?! רגשות זה לא דבר שאפשר לכתוב, אבל עדיין אותה תמונה שאז הייתה לי בראש עדיין כאן.. לראות אותי יושבת לבד בחדר ענק, חדר חשוך, יושבת מקופלת בתוך עצמי בפינה, ובוכה. בוכה בלי סוף. מרגישה כמין דקירות חזקות כאלו בלב. לא, זה לא היה דכאון, ולא יאוש. <<לשם שינוי..>> זה היה כאב!! כאב חזק בלב! משו שהוא לא להגדרות. משו שהוא יותר מהגדרות.. הרגשתי פשוט ל-ב-ד! כ"כ כ"כ לבד. אפחד לא היה פה בשבילי.. לבד. הכי כואב שרק אפשר. הלב היה לבד.

יושבת על הספסל ומחכה לאתמול. לזמן שחלף. פוסעת בחולות שפיזרתי במדבר, סופרת את צעדיי אל הלא נודע. -- עומדת מול האיש הירוק ברמזור, נותנת לאדום להגיע ולאלצני לעצור. רודפת אחרי הנוצה שעפה לה ברוח, תופסת ושולחת לאוויר. -- יושבת על ספסל ומחכה לאדם שכבר הלך. תוקעת מבטיי במיכל האשפה הסמוך, מתכננת את כניסתי אליו. -- מצחקת למראה הילדים המתחרים הם רצים אחד אחרי השני. שמה רגל לאחד מהם. מנסה אותו. הוא נופל, קם, מנער את מכנסיו ו- ממשיך לרוץ. הלאה. -- הקנאה בוערת בי מול הריצה ההיא. מול היכולת לא להסתובב סביב עצמך. כנגד הדבקות ההיא, העיקשת אל המטרה. מטרה? מה זה בכלל?

אולי זו השגרה ששוחקת, ואולי אלו הסיבות שאני מחפשת (כדי לחיות.) ואולי הכל מתחיל אצלי בראש, אולי אני צריכה יותר לדרוש מעצמי להיות בשמחה?!

אתן, מה מטרה אתן מוצאות בלהעליב ולפגוע? מה כיף אתן רואות בלעצבן ולקרוע? הלב שלי עדין, מיתריו שבירים, כל פריטה קטנה קורעת אותו לגזרים! העיניים שלי רטובות תמיד, אך אתן לא רואות, הנפש שלי בוכה במיסתרים, אבל אתן לא נמצאות, אני שם בשבילכן, אך אתן נעלמות. אוהבת אתכן חברות יקרות!

ומה אם לא אשכח אותך? ודמותך לא תעזוב אותי, וכל לילה במיטה הזכרונות יציפו את ראשי? מי ידאג אז, ינחם ויעודד? למי אוכל לשפוך את הלב? מי ימחה את דמעותיי ויאמר שיבוא יום ויהיה טוב יותר? על כתף של מי אוכל להשען, מי יבין אותי בכלל, את שעובר עליי?! אף אחד. זה רק אני והרגשות. אני והכאב. אני והחושך ואתה. ואולי גם הכוכב שנוצץ בתוך השחור ומעניק לי קצת אור, אולי. ומי יחייך אליי כשאהיה עצובה? מי יתמוך בי כשאראה אותך איתה, מרעיף עליה אהבה? מי ידאג להסיט לי את הראש, להתמקד בדברים אחרים ולשכוח? מי יעמוד לצידי וינסה לעצור אותי כשארצה לקום ולברוח? מי?! עדיין אין לי תשובה... מי ידע ברגישות להבחין שגם אם אני צוחקת ליבי שבור לרסיסים? שתקוותי אבדה ואני כבר לא מחכה לניסים? מי יבין את כאבי הלב, את הפחד החזק שלי לשוב ולהתאהב?! אף אחד. זה רק אני והכאב. לבד.

בס"ד אני לא האח שייחלת לו, אני לא הבן שאמא ואבא ציפו לו. אני שופע ביטחון עצמי מעושה, יודע-לא יודע שאין לי ביטחון כלל. כן כבוד הרב, מה לימדת את התלמידים שלך היום בישיבה? מסכת בבא משהו? בחיים לא הצלחתי ללמוד עמוד. המילים בילבלו אותי. אהבתי יותר לשחק כדורגל. להכין מטוסים מנייר. להציץ על הילדות שקופצות חבל בחוץ מהמרפסת. אתה ניסית ללמד אותי, ישבת איתי שעות לפני הבגרות, הדבר הרחוק הזה, התעודה ההיא... מה שלא הוצאתי בסוף. והמוח ריק. באמת שהייתה לך סבלנות. אם לא היית כזה מלאך עוד מילא, ניחא, אבל אתה סמל כל הטוב. אני לא יודע ללמוד. אני יודע לטאטא את המסדרונות במתנ"ס אבל לא להלחיף נורה שם אז אני רק מנקה לא איש אחזקה. תמיד היית עילוי אחוי'ה, מלך הכיתה, מלך הסניף, מלך כל מקום שרגלך דרכה. ואני תמיד הייתי יושב בצד, מכלה את הכאב שלי בעוד פיתה עם משהו. מקור הגאווה של אמא ואבא. מקור הגאווה של כל האחים. ורק אני הולך אחרי הצל שלך, ומנסה לתפוס פירורים ממנו. התחתנת צ'יק צ'אק, עוד לפני שהורדת את המדים. תואר בהוראה, עבודה, ילדים, בית לתפארת. ואני עדיין נדחק למרפסת הסגורה בבית של אבא ואמא. החדר שלי מימים שעוד ציפו ממני למשהו. מימים שעוד הייתה תקווה, שלא חשבו שהכל אבוד. מנסה לקום בבוקר לביה"כ, ולא מצליח. מאחר לעבודה. אתה בשעה הזאת כבר מזמן אחרי תפילה בהנץ, מפזר את החמישיה הפותחת בגנים. כמה שהם יפים... כמה שהם חכמים... כמו שאתה היית. ואני תמיד הייתי כדור קטן ממולא קש. את כל העולם ניסית להכיר לי, כל מי שחשבת שיש סיכוי שתסכים, וכולן ברחו אחרי חמש דקות ועוד צילצלו נעלבות "למה חשבת שאני מתאימה ליצור כזה?" אני אוהב אותך אחי, באמת, זה לא אתה אשם, זה אלוקים, איתו יש לי הרבה מה לדבר. לפעמים אני הולך לגג של הבניין ומתפלל, כמו שולי באושפיזין שאף אחד לא יראה ויחשוב שאני עוד יותר אהבל ממה שאני. מרים ידיים למעלה וצועק. לפעמים סתם "אאאהההה" לשחרר את כל מה שעצור בי. לפעמים אני יושב שם, מדבר אלייך בלי קול, רק עם השפתיים, שתיתן בי קצת חכמה בינה ודעת, שתעזור לי הפסיק לשתות ולעשן שאני אמצע עבודה נורמלית, ואם אפשר שגם תמצא לי כלה אני מחפש, באמת, עושה הכי הרבה השתדלות שאפשר. אבל אף אחד לא רוצה קטר עם ריח של ערק שעוסק בפינוי פחי פלסטיק במתנ"ס. 10 קבין של חכמה ירדו למשפחה שישה מינימום נטל כבוד הרב אח שלי אלפית אני, חלקיק כלשהו, והשאר התחלקו בשאר. אולי אני לא כל כך טיפש, אולי למדתי להיות כזה כי זה מה שאמרתם לי שאני. כי תמיד הייתי צל. כי תמיד רציתי להיות כמוך אחויה, אז לא ראיתי מה אני בעצמי. ריבונו של עולם, הרבה יצורים בראת בעולמך, את ההולכים בראש, את אלה שבאמצע, את אלה שבסוף, ואת אלה שמלקטים את הצללים של כולם ואת פירורי הצללים, ומחפשים את התלם שלהם. את התלם שכל פעם צעקו עליהם, "לכו בתלם". אבל איך מוצאים את התלם הזה? אני מנסה ללכת בו, וכל פעם אני נוטה לצדדים, רץ אחרי הצל שלך מאחור אחי, ולא מצליח לבנות את עצמי, כפי שאני. שמעתי פעם שיר, על דרך ארוכה ומפותלת, על הנופלים והקמים. מחר אני אקום. אבא, תתקשור לי עוד היום סטיקלייטים על העצים שבתוך התלם. ותוריד את התמונות של אחינו מהשלטי חוצות באיילון של התלם, הם גם ככה אצלי בלב.

בחומות סגרת עצמך. לא אפשרת להם להכנס אלייך. הם לא מצאו את הדרך, את הגישה. (אולי לא חיפשו מספיק? אולי זו אשליה? אולי.) את רב הזמן אומרת שאם רוצים באמת, אז מסוגלים להכל. איפה היית עד עכשיו? על מי את עובדת? עונה לך, בעיקר על עצמך. לא יותר מזה. לא עליהם. כי עכשיו רק אותנו זה מעניין, אותי ואותך. כבר אין פה אדם שאכפת לו ממך, לא אחרי כל מה שעברת. אני אומרת לך, את נשברת. הנשמה שלך גיששה אחר האמת, כאדם הכבול בחושך וצמא לניצוץ ולו הקטן ביותר, שידריך אותו באפילה בדרך אל האור העצום שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בעולם הזה. אותו אדם אשר בסיומו של היום יהיה גאה בעצמו על מעשיו. אך את מיאנת להאמין לה, לנשמתך,הסתרת לה את האור, הסתתרת. צעדת בכיוון ההפוך, מרדת. עכשיו הנשמה שלך אחרת,היא שונה מתמיד. שינית אותה. גרמת לה להשתנות. ומעתה ואילך נשמתך כבר לא נרתעת ומתרגשת מכל הבזק. היא מקבלת אותו כמובן מאליו. היא התרגלה לחושך האינסופי. את מחזיקה את עצמך חזק, כדי לא ליפול. כי יותר למטה, מהבור האטום שלך עוד לא היה. ואז הגיע האור הגדול, הנורא הזה והאיר את כל חדרי חדריה של נשמתך ''הזכה''. האור שהיא מאוד צפתה וייחלה לו, אותו האור שרצה בה כל כך. אך את ונשמתך סרבתן. הסתנוורתן. [לא הייתן מסוגלות לקבל אליכן אור גדול כל כך, שכבר ביקשתן לכבות אותו. התייאשתן. אך אני- אינני.] "זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל מחדש בכל פעם." -- ארוך אולי. מתק' אחרת, של אהבה.

אבא, התשמע קולי? האם תשיב פני ריקם? ענני כיצחק בהר המוריה, ענני כישמעל בשעת צמה, ענני בשעת צרה וצוקה, ואל תירחק ממני, אל תתעלם מתחינתי ושוועתי, קרב אלי גע בי בנשמתי, נהג עימי ברחמים, יודע תעלומות.

אני שונאת אותם!! שונאת כל כך!! איזה שנאה, היא נוזלת ממני. כלבים! ימח-שמכם! איך אפשר?אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלכם כאן לידי. רשעים, רעים כל כך! מה,אתם לא בני אדם?! אני שואלת-עונה לעצמי,לא. הם פשוט לא! אסור לקרוא לכם ככה, החיות יעלבו. אני רוצה לרכז את כולכם ולהעלות באש. אבל לאט,לאט. שיסבלו! שיכאב ,שתראו את העם שלכם נכחד לנצח. צצים בתוכי כל מיני פוליטיקאים למיניהם, שיצתדקו ויאמרו"חפים מפשע". לא עוד, צבועים, נואמים בהלוויה ואז מוסרים שטחים? מקפיאים בנייה? איזה מגעיל. יצאתי , אחוזת בהלה, רועדת, עוצרת דמעות של כאב עמוק. לאן אני הולכת? לא חשוב, הולכת. מדברת איתך, אבא. אבא! אבא יקר שלנו,תציל אותנו, תרחם. אנחנו הבנים שלך. אבל איך?איך מתמודדים? אני כל כך רוצה לחבק את שלושת הנותרים, לומר "מתוקים,צדיקים, תהיו חזקים." להעביר להם כוחות. אני לא יכולה כבר לעבור ליד הבתים שלכם,לשמוע את השפה המקוללת הזו, לדעת שכלבים ממכם, הרגו את אחים שלי. לא מבינה, לא נתפס. חמישה?! הלכה המשפחה. רק שלושה נותרו. איזה אסון, הלב ונפל כל כמה שניות. איזה נוראי. מי חותך גרון של ילדה בת 3 חודשים?! רק חסרי לב. אבא, נכון. יש בעם שלנו לא מעט שסטו מהדרך, שקצת שכחו, מה הטוב, מה הדבר האמתי. אבל לעומת כל התורה, הישיבות, הפצת יהדות, אהבת העם והארץ,עמך-ישראל טהורים וצדיקים, ילדים מדהימים שעושים רק טוב. לעומת כל זה ? יש מה להשוות? איזה עם, מדהים. קדוש, נפלא. עכשיו אני כל כך יודעת מה זה לב אחד. לכולם כואב,אין פוליטיקה היום, אין חומות, אין דעות, אין זרמים וקבוצות. לכולם, פשוט, כואב. לזכרם של חמשת בני משפחת פוגל הקדושים הי"ד _________________________________________ כמה דברים: א. זה פריקה.זה לא סיפור, זה אפילו לא מונולוג, שהרי דיברתי לה'. אבל הייתי חייבת להעלות ולומר: עם יקר שלי, יש תקווה, יש עתיד.אם רק נתאחד ללב אחד. ב. יש לי פה ניק, אבל העלתי בכוונה מניק חדש ,ולא מוכר.

אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה. הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים... רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי. ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך יותר מהנגלה לעיין. רציתי להיות שם כשליבך ייפתח, רציתי להיות החיבור שלך לריבונו של עולם. זה היה אהבה ממבט ראשון... לקחת אותי איתך. ההתחלה הייתה קשה. לא הבנתי מה קרה לך? נפגשנו בקושי פעם ביום. היית מעיף בי מבט קצר, טיפה מרפרף בהסתכלות שטחית וממשיך הלאה. מה קרה לך? רציתי לשאול. איפה הרצונות? איפה השאיפות? תקופה ארוכה שהרגשתי בדיוק כמו כל אחד אחר. רציתי אותך ואתה לא רצית אותי... אני יגיד לך את האמת, היו תקופות שכמעט והתייאשתי. שכבתי בלילות בוכה. אבל אז הכול השתנה. אני זוכר את היום הזה שמוקדם מאוד בבוקר, אמרת לי שנוסעים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר היינו באוטו. בדרך לאיפשהו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו שונה, הסתכל עליי בחיבה. ואני שכמעט ששכחתי שאפשר להיות נאהב, לא הצלחתי להירגע. הגענו לכותל. קצת אחרי עלות השחר. אתה תופס אותי, מרים אותי בידיים רועדות. אני מסתכל עליך, רואה דמעות בעיניך. אתה פותח אותי לאט לאט, מתחיל להתפלל, ואני שכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא מצליח לעמוד בזה... ואתה ממשיך, בעיניים דומעות, אותיות מצטרפות למילים, ואלא מצטרפות למשפטים, ואלא לברכות ואלא לתפילות, ואתה ממשיך מילה אחרי מילה, ברכה אחרי ברכה, דמעותיך מכתימות את דפיי. משהו השתנה מאז. אין ספק, שמשהו נפתח בנינו. יצא לנו לדבר לא מעט מאז. לפעמים בכעס, לפעמים בנחת, ולעיתים קרובות בבכי. הבכי היה חבר טוב לדיבור בנינו. לא תמיד בכי של עצב, לפעמים של רגש, לפעמים של תודה. לפעמים של קושי. למדנו הרבה אחד על השני מאז. למדתי עליך שליבך תמיד מחפש. מחפש את הקשר עם אבא. ואני תמיד שמח לעזור לך בזה. למדת עליי, רבות. סודות רבים מסתתרים בתוכי, אני מגלה את עצמי רק למי שבאמת פותח את ליבו בפני. נוצר בנינו קשר מיוחד. היינו מתחילים ביחד כל בוקר (כמעט) מוקדם בבוקר, לרוב אפילו לפני שהשמש זורחת. הבית מדרש ריק, ואתה מגיע, פאותיך רטובות מהמקווה. מדליק את האור, מוציא אותי מבין החברים. תמיד ידעתי שיש לי יחס מיוחד אצלך. ואני מסתכל עליך. תמיד אהבתי לראות אותך מתעטף בטלית, מניח את התפילין. יש בתנועות האלה משהו מרגש. מדייק את התפילין במקום, סופר את הרצועות, מסדר את הטלית, ואז חוזר למקד את תשומת ליבך בי. אתה חופן אותי אליך, כמה אהבתי את הרגעים האלה. אבל תדע, לא סתם אני כותב לך את כל זה, לא סתם אני סוקר בפניך את הרומן הארוך שלנו. בתקופה האחרונה אני מרגיש עליך משהו. אני מרגיש שמשהו יבש אצלך. אני מרגיש שאיבדת מעט מהחיות, ומהשמחה ברגעים האלה. כן אנחנו עדיין נפגשים מידי בוקר (למרות שלפעמים גם זה לא) אבל התנועות מעט יבשות, קצת מכניות. ואני אמרתי לך עוד מההתחלה. אני רוצה את ליבך. אתה כבר לא קורה מילה במילה בהתרגשות. לפעמים במהלך הסדרים אני מסתכל עליך לומד עם אחד החברים במדף. ורואה שם את אותה התלהבות שהייתה שמורה לרגעים המיוחדים שלנו בבוקר בבית המדרש. רואה אותך מסתכל באהבה על החברים הגדולים הכבדים מהסדר בוקר. את אותה אהבה שהייתה פעם שמורה לי הקטן הכחול בכריכה מעט בלויה. בדפים מוכתמים. אחי אהובי. אל תשכח מה עברנו יחד. אל תשכח מדוע הדמים מוכתמים, זה מהדמעות שלך. במקום שלא יכולת לספר לאף אחד דיברת איתי. במקום שלא יכולת לחשוף לאחר, אני הכלתי את דימעותיך. אל תשכח אותי, לא עכשיו ולא לעולם. פעם היינו נפגשים שלוש פעמים ביום בשמחה עצומה. היום... זה טוב שאתה מתקדם. זה טוב שאתה מרגיש יציב יותר, אבל אל תשכח את נקודות החוזק שלך. אל תשכח להזיל דמעה פה ושם. ואל תשכח מה המניע שלך להתקדם. לרצות להיות אדם טוב יותר. להתחבר ללימוד. כל זה רק כדי להתחבר לה' להרגיש אותו איתך. ובאמת לא איכפת לי, אני רוצה רק בטובתך, גם אם תעשה את זה בדרכים אחרות. אני יסתכל וישמח, אבל רק שלא תשכח. אם תרצה. אני עדיין פה. אוהב אותך, יודע את ליבך, מכיר את נפשך, חושף את סודותיך. שלך באהבת עולמים הסידור שלך. (קול אליהו הקטן הכחול...)

לפעמים אני חושבת לעצמי מה בעצם מפריד בינה וביני זה שהיא כבר בלי חצאית? זה פשוט כי כבר נגמר לה כל מה שיכלה לאבד או שהפחד להמשיך איך שהיא התגבר זה לא איזה אומץ מיוחד נכון? מה מבדיל אותה ממני? לשתינו אגמי עצב בעיניים ושתינו מלאות יאוש גם לה וגם לי יש מחשבות שחורות יותר מהזפת המכסה את הכביש לי יש מורה, אהבת נפש וחברות לה יש את עצמה ואת זה שעכשיו אותה מרגיש ההוא עם המבט האפל שממתין גם לי בסיבוב מבטיח שאם אשחרר גם אותי יעלף או אולי יאלף עד האיבוד עד שאגמר ואקרוס לרצפה

אם הייתי צריך לתאר את תחושותי, הייתי מנסה את הכיוון של הצורות והצבעים. בצלילים אני פחות מבין ומילים זה מכבסה אחת גדולה. לפעמים התחושה מתלבשת בקווים ישרים ורכים. אז לרוב אני ארגיש טוב, נינוח, רגוע. לפעמים הקווים הללו נעשים גליים ואז הנפש מתחילה לסעור. משהו מרטיט את המיתרים שם, בתוך הנפש, והקווים שלה מתחילים לזוז. "קווי הנפש" אני קורא להם. ככל שהגל שלהם יותר גבוה, הפריטה שם בפנים יוותר חזקה, יותר עוצמתית. לפעמים הקו הזה יכול ממש להשתגע, למשל אם אני מרגיש אהבה עצומה בלב ואז זה אומר שאין פריטה על המיתרים אלא יצירה שלימה לפעמים הקווים הללו מקשיחים ואז זה אומר שלא טוב לה, לנפש שלי. כואב לה. לפעמים יש קו ישר בירידה מתונה ואז זה אומר שהיא קצת יבשה. עצוב לה בפנים אבל זה עדיין לא כ"כ מציק לה. לפעמים יש זיגזגים חדים לצדדים, למעלה ולמטה ואז המצב ממש קטסטרופה. אם אני לא אעשה משהו היא עלולה להתחיל לצעוק עלי בקול רם כ"כ עד שכבר לא אצליח לשמוע אותה ולא אבין למה אני ממש כאוב ועצוב. אם מפסיקים לשמוע אותה זה האסון הכי גדול שיכול גם צבעים יכולים לתאר את התחושות והרגשות. הצבע הלבן, עם זוהר מסביב הוא הצבע שמסמל לי את האהבה. ככל שהכדור הלבן הזה יותר גדול, הרגש הזה יותר נמצא שם בפנים. אם הכדור הזה גם קופץ זה אומר שהאהבה הזאת ממש משתוללת והנפש פוצחת במחול אדיר סביב משהו שהיא לא יודעת מה הוא (ליתר דיוק, מה היא...) ולוקח לה הרבה זמן להירגע. לפעמים חודשים שלמים. אם הצבע השולט הוא הצבע "הכחול העמוק" (מזל שמאיר אריאל ניסח את ההגדרה הזאת. מה היינו עושים בלעדיה...), זה שהוא לא חד מימדי אלא מתבונן לעומק, יש שם רוגע, אבל לא שיטחי אלא חודר, מתבונן. בכללי, משפחת הכחולים מסמנים רוגע. התכלת מסמל רוגע יותר פשוט. צבע של ים, אני יכול שעות להתבונן בים ולא להפסיק. לחדש את המבט כל רגע. הירוק הבהיר מסמל עליזות מסויימת. למשל אם נולד פתאום יום (לגמרי במקרה ובלי כוונה...) שבו קמתי על רגל ימין ובלי מחשבות ארוכות מדי, סתם יום עליז, כזה עם חיוך על הפנים בלי סיבה מוגדרת, הוא יהיה צבוע בצבע הירוק הזה. ברוב הזמן בו אני עליז לא ישלוט רק הצבע הירוק אלא תהיה משולבת תכלת. טיפה רוגע. בלי עליזות יתר. התמונה האופטימלית במצב הזה תהיה כרי דשא עצומים פרוסים על גבעות נמוכות המתחברות עם השמים בקו האופק.

פרידות. המון פרידות. אני נתקלת בהם יותר מידי, ועכשיו... אני נוסעת באוטובוס, מביטה בדרך החולפת על פני, אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה... והפלאפל שמאחורי התחנה, ששירת אותי נאמנה ברגעי מצוקה, קונה עוד אחד אחרון ואומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה... והשעון, שמחוגיו על השעות הקטנות ואני פוסעת ברחובות, מסתכלת, אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה... והנהג, שהסיע אותי שעות ארוכות, בגשם, בשרב, בכל מצב, אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה... רגל יורדת, ועוד אחת, דלת נסגרת בפעם האחרונה. נגמרה השנה. שנה שחלק ראו בי כמטורפת, אפילו אני. ואולי אני באמת כזאת, לא לוקחת פרופורציות, נלחמת, מתאבדת, מגשימה חלומות. והיו שתמכו, שעודדו, שדחפו, שליוו, שעזרו לי להיות מטורפת, שעזרו להגשים חלומות. לכו גם אתם אחרי החלומות שלכם, תרדפו אחריהם, תרוצו אליהם. ואתם עוד תמצאו את מי שיתמוך, שיעודד, שידחף קדימה. ותמצאו גם כאלה שירימו גבה, יביטו בפליאה. והכי חשוב תמצאו את עצמכם. נגמרה שנה, בדרך אל המטרה.

אני האחת שלך. שכל הזמן רק חיכתה לך, זו שניסתה להטביע את הצער בדברים לא דברים כי לא היית שם. זאת שדמעות של ציפייה נספגו בכרית. ומילים יפות נשמעו רק באוויר. אני האחת שאוהבת אותך. אתה האחד. האחד שחיכיתי לו. שיוכל לאהוב אותי הכי בעולם, ואני אותו. שכל חיינו יהיו צרופי אושר. ודמעות עצב יהפכו דמעות אושר, ואם יהיו דמעות עצב כבר לא אבכה אותן לבד, אלא איתך. אז עכשיו אני כאן, עומדת בשביל הומה. יש רוח חזקה, היא מאיימת להפיל אותי. אתה שומע אותה? ויורדות הדמעות, אתה מרגיש אותן? אתה מרגיש איזשהו דגדוג בלחי? עצב בלב? או אולי יש רוח שמאיימת להפיל אותך, והדמעות יורדות לך ולכן אני מרגישה את העצב בלב? אז אתה רואה? אני מרגישה! אתה מרגיש? בבקשה תן סימן חיים, תראה לי שאתה פה... אז עכשיו אני כאן. כשבשביל עוברים רק זוגות שהודפים אותי מהאזור. ואני מסתכלת סביב ומחפשת אותך. אבודה. איפה אתה? אני כאן. מחפשת. מרגישה. אתה פה? אתה יכול לבוא?

כמה הייתי נותן כדי לראות אותו עוד פעם אחת. את החיוך שלו, עם העיניים האלו, בגוון חום עמוק. כשהוא היה צוחק, כולם היו נדבקים ממנו, ואם הוא היה עצוב, זה ממש השפיע על האוויר. גם השמש היתה יותר עצובה. ביום שהוא הלך לא ראו בכלל את השמש. כל היום ירד גשם, כאילו השמים בכו איתנו ביחד. אני זוכר איפה הייתי אז באותו יום שישי. חזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל ונזכרתי בו. זו היתה הפעם הראשונה שנזכרתי בו ולא חייכתי. תמיד

החזקנו ידיים ועלינו עליות יחד הבטנו בשמים וקרענו את הניסיונות ספרנו חיים נפשות אבודות אחנו קרעים דבקנו למשפחות היינו נחמה זו לזו ופלטנו עשן מר צחקנו עם דמעות הוקענו מתוכנו את הזר והידיים הבוגרות אט אט נפרדו מקום למשהו אחר מפנות שבו לעד יאחזו יד חדשה ואיתנה מובילה ליעדים חדשים חיכוך וכח האהבה מבלבלת את כל החושים ולך יש דמות חדשה שתעלה אותך בידיים למעלה תסחרר אותך במעגלים של קדושה את האישה עם הידיים בידי בעלה

אשתקע לי בקליפותיי ואניח, רק אניח ללב לגלוש בשלו מתבהם לי לאיטי מתפחם, רק אחסוך ממצפוני את כאבו נפשי אליך שוקקה אבא, רק אבוא להשתחוות בביתך כבן מתחטא מול פני אביו.

ברגע של דמעות נעלמות לראש אשמורות... האם אפשר להסביר את הסיבוך הזה? האם אפשר לפרוש כאן את אינספור הפרטים המקיפים ומרכיבים את סיפור חיי המשוגע? האם אפשר לבקש ממך קצת מקום שקט שבו אוכל לפרט ולפתוח את המקום המדהים ביותר שלי ותוך כדי גם המקום הכי מכאיב שאי פעם הכרתי בעולם? פצוע ומבוהל, פלוץ. אז אנסה בכל מקרה. אבא טוב! נולדתי עם נטייה חזקה. זה כואב עד מוות. לפעמים זה פשוט לופת ומסובב אותי כמו פורפרה. אף אחד לא שומע. אף אחד לא רואה. איך שהקול הזה לא מרפה. משחר ילדותי התרגלתי לשמוע אותו בועט לי בלב. מתגעגע. במשך השנים הוא הושתק. אני בעצמי השתקתי אותו. האבסתי אותו בתחליפים משכרים. משכיחים. שמתי לו מוצץ גדול גדול, רק שיסתום את הפה, והוא נרדם כך. מזיע ומוזנח. עייף ויגע. וחשבתי שהוא הרפה. פיתחתי קולות אחרים. דהרתי עמם אל מעבר לקשת. קמתי ונפלתי. חשתי סיפוק. חשתי אכזבה וצער. חייתי את חייהם של החלומות האחרים. חיי המרדף. חשבתי שמסרתי נפשי. חשתי גאווה בכל פעם שדחפתי לו תמוצץ יותר עמוק. אבל ההד שלו נשמע. ומשאיר רושם. אמנם הוא הפסיק לצרוח ולאחר מכן הפסיק לדבר. וכי איך יעיז לפתוח פיו מול אורות השליחות ומסירות הנפש? אבל הוא ממשיך עד היום לרשום. בשקט בשקט דוקר לו כאב חד של געגוע את בשרי. בשרי שרחק כל כך ממקור מחצבתו. והקולמוס ממשיך לרטוט לו על לוח ליבי. כותב את געגועיו, רצונו. ומילותיו מתגנבות אל ליבי בדמות חלום ישן-חדש. חלום שמזמן מזמן שכחתי. מצייר הוא בידי אמן את העתיד. העתיד שתמיד אמרתי שאגיע אליו יום אחד אך חיי שעתי אינם מצדיקים אותו . הוא מצייר יפה ובסבלנות. עד יום שבת אחד. הרגשתי שקולו מתגבר והוא מעין מצא את תאומו החיצוני. בתוך האוהל הזה הוא איים לפרוץ. הוא ירה לכל הכיוונים כדורים של כיסופים. אף אחד מבחוץ לא ידע וספק אם אני התייחסתי לקולו ברצינות. אחוז טירוף הוא התרוצץ לי בפנים. לא היתה לו מנוחה. והרגשתי שקיבלתי חמצן. חמצן של שאיפה עמוקה יותר, רחוקה יותר. מאז- אני מחוייבת לשמוע את הילד שבתוכי. מוצאת את עצמי יושבת מלטפת ראשו ובוכה איתו ביחד, על כל הזמן שדילגתי מעליו, שחשבתי שהוא סתם מתעסק עם קשקושי ילדות. ולא הבנתי שזו מהותי. החלטנו שנינו- נלך ביחד. גם אם המציאות לא מאפשרת את זה. הרי נולדתי לחיות בטבע, וזה חתום.

עולם תחום, גבולי, אך בעיניים אנושיות נראה אינסופי, אם אפשר להגיד כך, הרי הכל יחסי. אנשים טוענים שנק' ההתחלה X0 שלהם נקבעה מראש, בלי יכולת של שינוי, אך למעשה בלי להיות מודעים (או אולי זו הכחשה) הם קובעים אותה לעצמם, כדי להרגיש שהם מתקדמים במהירות. הם מזניחים את מסתם, את הכוח לפעול, כאילו אין באפשרותם לעשות דבר. נגמרה להם האנרגיה שנטענה בנשמה שירדה לעולם. מעגל חשמלי ללא צרכן. הכל הולך לריק. זה פונקציה את זווית הגבול שלהם הם כבר קבעו מזמן. בכל המישורים. מזניחים. המתח מתפרץ ללא שליטה. האור כבה. לא גודל ולא כיוון. העיקר שזה נורמלי.

אני לוקחת נשימה ארוכה וצועקת, דופקת חזק חזק רק כדי שישמעו אותי, אני בועטת וצורחת. אך אחרי הסערה מגיעה הדממה והכל שוקט והכל שקט. כאילו לא צעקתי, כאילו לא צרחתי ואף אחד לא שומע. חסרת כוחות מתיישבת, הדמעות מרטיבות את הלחיים וצורבות בעיניים. אם משהו רק היה שומע, אם משהו רק היה יודע. אבל נראה שאף אחד לא ישמע ואף אחד גם לא רוצה לשמוע. הכאב החד מפלח בלב, לדעת שאני כאן בודדה ואין שום חבר לצרה. מאגרי הדמעות כבר מזמן יבשו וכן הקול רק הלך והצטרד. וכל מה שנשאר לעשות זה ללחוש חלושות 'אני כאן, רק תראו אותי, רק תשימו לב אלי. כל מה שאני צריכה זו יד איתנה שתמשוך אותי חזרה למעלה אל האור והשמחה.' נמאס להיות כלואה בין קירות אבן קרות שאף אחד מבחוץ לא יודע. כשאנשים באים, הם רואים קירות ורודים וצבעוניים, הם רואים חדר נעים ויפה והם רואים תאורה שנותנת אור בכל. אבל מה שהם לא מבינים שזה בעצם לא כ"כ יפה וטוב להיות כלואה שם כל הזמן, שהאור כבר מסנוור בעיניים והקירות כבר מזמן מתקלפים. 'עכשיו זה רק אני ואתה' לוחשת לו, ליחיד שיודע, ליחיד שעוזר, ליחיד שאוהב. אבל שום קול לא נשמע ומשום מקום לא באה הישועה. אני נבהלת וחוזרת שוב 'רק אני ואתה' וכלום. שקט. דממה. 'למה אתה לא עונה?' מגבירה קצת את הקול. עדיין כלום. 'תענה!' אני מתחננת. דממה מפלחת את האוויר. האם אני לבד? האם גם אבא לא שומע? האם נהייתי פשוט שקופה? שמשהו יראה, ישים לב. בבקשה!

בבבית השני והשליש יש פעמיים את המילה מטורפת. היה לי מילה במקומה אבל שחכתי:/ אם למישו יש רעיונות, הוא מוזמן ! רציתי לבכות כמו משוגעת לשחרר את כל הרגש שזורם לי בורידים . ששוטף את העורקים . שלוקח לי כל חלק של שמחה ומעלים אותו , הופך אותו לעצב מר . למועקה כואבת . רציתי להתפרק כמו מטורפת לשחרר את כל הקליפות שמכבידות לי על הלב . שמכאיבות בכל תנועה . שמפריעות לי לנסות להמשיך הלאה , ומעמידות אותי במקום. בלי יכולת תזוזה . רציתי לצרוח כמו מטורפת . שלא בכל רגע יעלו לי הדמעות לעיניים . ששורפת לי את הגרון . שלא נותנות לי להגיד את מה שיש לי הלב , ומשתיקות אותי . משאירות אותי בלי מילים . רציתי להיות מאושרת כמו בנאדם . שכל דבר שאני אראה יעלה לי חיוך על הפנים . ידליק לי אור בלב . שיעשה אותי משוחררת ונמרצת, כמו שאני רוצה . ויתן לי את הכוח להמשיך.

-נמחק-

בעזהי"ת מזה זמן מה, כרוכים חיי בחייה. היה בה משהו נאיבי, ביזארי, תמוה-- ואני נאלצתי לשבת שם, ממול, לבטיה פרושים למולי, חלקם פרשה היא בעצמה וחלקם נתגלגלו לידי בדרכים לא דרכים, בחירותיה שטוחות לרגליי, ואני רואה איך במו ידיה היא הורסת לעצמה את החיים. רואה אותה מתקשרת עם סובבים. חביבה, חייכנית, סוחפת. לפתע נתקפת עצבנות- מה, ובלי משים שורפת גשרים, מקללת זורקת קורעת צועקת זועקת עזרו לי-- היא בן אדם חופשי, כך היא אומרת. כבולה למערכת של חוקים חברתיים. משועבדת למודרניזציה האופנתית ולבריחה. בן אדם חופשי, כך היא חוזרת. כולה לשגעונות שלה עצמה.

נמאס לי. נמאס לי לצעוד לבד לטרה. נמאס לי לראות איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום?! לאן נעלמתי? נהפכתי להיות שבר כלי מכל הצעקות, הקללות והאיומים. נמאס לי. נמאס לי לחשוב שדווקא הדבר שפעם הכי התחברתי, היום אני כבר הכי שונאת! כי הם יצאו מפרפורציות, זה כבר בא על חשבוני. עד כאן!! אני זועקת והם לא שומעים אותי. מבינים אותי. נמאס שבשום מקום לא מצליח לי. דווקא ברגעים הכי טובים, אני בוכה ומתפללת שיעבור- כי אין לי עוד כוח נפשי. דווקא במקומות שהכי צריך להרגיש בנוח, אני סובלת.. נמאס לי שאין פה הגדרות איך חיים, שכל אחד חושב שהוא אלוהים. ואם כבר אלוהים, אז אני. נ"ב.. אלוהים? אתה קיים בכלל?!

שוב אני חושבת עליו ומתגעגעת ושוב אני סתם שוכבת במיטה, משמיעה שירים של סינרגיה (כשאת צוחקת - אני חי, כשאת בוכה - עצוב מדי. אני פותח ת'ידיים - לחבק אותך...) ומתמכרת למחשבות, לקטעי זכרון. אחרי כמה זמן עולה בי חשק לסדר קצת את החדר. אני קמה - או יותר נכון מחליקה לרצפה - ופותחת את הארון העליון, כי כמו תמיד כשאני מסדרת אני מתחילה מהארונות, אפילו שבטח לא צריך. אני מוציאה קופסאות נעליים מאובקות ומרשרשות ופותחת את הראשונה בערמה. אוסף מפיות מכיתה ד'-ה'. הנה המפית בגווני התכלת שאני כל-כך אוהבת, המפית עם הסוסים החומים, הדוהרים בדממה בציור. עוד מפית אחת שאהבתי - צהובה ומעוטרת בפרחים ופרפרים צבעוניים. כולן יפות וגל נעים ומחוייך מציף אותי. קופסת נעליים נוספת נשלפת, קטנה יותר. אני פותחת ובפנים מתגלה אוסף המדבקות שלי מגן חובה ועד תחילת כיתה ד'. תיקיה מלאה במיקי ומיני מאוס, אחרת מלאה בפו הדוב. "הלו קיטי" מככבת בתיקיה נוספת, לצד כל מיני מדבקות מיוחדות ופשוטות כאחד בשלל צבעים. אני נוגעת בעדינות במדבקות הללו וצוחקת למחשבה עד כמה הן היו חשובות לי כשהייתי קטנה יותר ואז עולה בי תחושה ש... גם עכשיו המדבקות האלו חשובות. מעניין. הקופסה השלישית היא הכבדה ביותר ומגלה בתוכה אוסף גדול ומבולגן של צ'ופרים מהסניף. אני שופכת את תכולת הקופסה על הרצפה ונוברת בערימה. מכתב מאימא שנמסר לי כשהייתי במחנה (אל תשכחי לצחצח שיניים אפילו שהכיור מגעיל וגם המים) תמונה של כל הקבוצה ביחד, מזרק עם מדבקת "זריקת מרץ!!!" (בטח המזרק היה מלא בעדשים קטנים) רובה מים מהמחנה השני (הבא להורגך - השכם להורגו!) כמה השתוללנו עם הרובים האלו, יחד עם משרוקיות צורמות פתקה קטנה וצבעונית מלמדת אותי שגם אם קשה ללכת - עליי להתעודד כי אני מקיימת מצווה רק כשאני צועדת בארץ ישראל. סוכריה צבעונית על מקל עוד נמצאת בתחתית הקופסה (בטח פג תוקפה). כל מיני שטויות שגורמות לי לצחוק, להיזכר, לחוש בימים נשכחים ולהתגעגע אליהם. בעיקר להתגעגע. והגעגוע הזה מזכיר לי אותו שוב. קטעי שיחות ביננו צפות ועולות בזכרוני, משמחות וחלקן מצחיקות אך בה-בעת גם מכאיבות. מין כאב דוקר. פתאום כבר אין לי כוח. אני מפנה לעצמי קצת מקום על הריצפה, בין כל הצ'ופרים והאביזרים, מושכת אליי את השמיכה מהמיטה שלידי ונשכבת, שותקת. השירים ממשיכים להתנגן ובחוץ כבר מחשיך, אבל אין בי כוח לקום ולהדליק את האור. בעצם, נוח לי ככה, בחושך. אני מרגישה יותר פרטיות ככה. אף אחד לא יכול לראות את הדמעות שזולגות לי מהעיניים (בעצם גם ככה אין אף אחד בחדר). אתמול הצלחתי לאזור אומץ ולמחוק את כל האימיילים שלו. חוץ מאחד. מישהי אמרה לי שאני גיבורה. אני לא. בנות אחרות היו נוהגות בדיוק כמוני (אני חושבת). איכשהו אני שולפת מהמגירה שלי אלבום עבה ואני נאלצת להדליק את האור כדי להסתכל בתמונות ילדותי, במשפטים ופתגמים שלקחתי לחיים (תן חיוך - הכל לטובה!) וכתבתי על פיסות נייר. מכתב שמסרה לי חברה טובה כשעברה דירה. על דפי האלבום מודבקות מדבקות מסוימות ועל שני עמודים התשתלטו ארבע מפיות שהיו האהובות עליי. אני מלטפת את התמונות, החיוך והדמעות הקטנות משמשים על פניי בערבוביה. בעמוד האחרון ישנו דף מקופל. מכתב שכתבתי לו בידיעה שהוא לעולם-לעולם לא יישלח. הוא נכתב ביום המעצבן והמכאיב הזה. השורות הראשונות ישר גורמות לי לקפל את הנייר הלבן בחזרה ולהטמין אותו באלבום. אני קמה ומכבה את האור ואז חוזרת ונשכבת על הרצפה, מתכסה בשמיכה ומנסה שלא לחשוב כמה אני נראת מטופשת כך, בין כל הקופסאות והצ'ופרים. אבל לא אכפת לי. אני מחבקת את האלבום ועוצמת עיניים, מניחה לתמונות מהעבר לעלות מול עיניי, מניחה לעצמי להתגעגע. נשארתי כך זמן רב. שוכבת. ושותקת. וכואבת. והגעגוע מתנגן לו ברקע בזמן שאני נרדמת.

למה דוקא ברגעים אלו קל לי? איך פתאום המילים מאירות לי? ושוב, "אלוקי נשמה"... אבל לא! זה לא שוב, זה מחדש. היום זה פעם ראשונה כי להם זה כמו חיים חדשים. הם לא יראו יותר את אבא שלהם. הם לא יראו. הם לא יבחינו, ויתבוננו, בפנים שלו עוד פעם כשהוא יעיר אותם בבוקר. ושוב הבכי, מי הרשה לו להגיע בכלל?! כנראה שדרך הדלת האחורית לא צריך לבקש רשות. אז מה? נכון, מותר לבכות ואמא אומרת שזה גם עוזר, ואם זה לא עזר לי, מה זה אומר? אני לא בסדר?! כבר הגעתי ל "מחזיר נשמות לפגרים מתים" והמילים, רוקדות לי בין העיניים, מנסות להעביר לי מסר חדש. שאותו לא הבנתי. לא רוצה להבין.

בס"ד אני שונה. זה מצחיק שרק עכשיו שמתי לב לזה. לשוני. ככל שאני מנסה להתגבר עליו הוא גדל ומתרחב בעיניי. לא משאיר לי נקודת התבוננות אובייקטיבית על מה שנמצא מסביבי. אני לא יודעת אם השוני טוב. ייתכן שטוב להיות שונה מכולם, מיוחדת. אך ייתכן שבשבילי בשוני הספציפי הזה מזיק יותר מאשר מועיל. השוני מתבטא בחשיבה, בכתיבה, בדיכאון שפוקד אותי מפעם לפעם. אני מנסה להילחם בשוני הזה. שגורם לי להיות בוגרת וחושבת יותר מאשר בני גילי, ומצד שני גורם לי לקחת כל דבר קטן ללב. ללא הצלחה. המחשבות ששוטפות אותי כמו נחלים, גורמות לי לחזור לחשיבה ולכתיבה לפני שאני מצליחה לחוות כיצד זה להיות ילדה רגילה. אחת ששמחה רוב הזמן, שאין לה סודות מתחת לכל דף אומלל, שלא מרחמת על עצמה, אחת ששלמה עם מי שהיא.אבל אני לא כזאת. זה טוב? זה רע? אני אמורה להיות ילדה רגילה ולאבד את המיוחדות שבי, או שאולי טוב לי יותר להמשיך להיות אחת שונה עם כל הקושי שבכך? האם אפשרי להמשיך לכתוב ולחשוב באותה מידה, בלי להכנס לדכאון מכל מבט, מילה או ביקורת שבעיניי לא נכונה? יש למישהו תשובה לכל השאלות האלו? הלו, מישהו שם?

שיבולת בשדה כורעה ברוח... שולי שמלה לבנה מתנפנפים כמות (כורעים כמעט תחת עומס הריק הסובב אותם) סלים ירוקי שוליים מורמים אל על, ואני-אנה אני באה? בין שיר לריקוד בין אומר לדקלום בין השבילים האפורים של אותו מקום, של אותם החיים. פוסעת, מרקדת, מעיפה מבט לוקחת חלק. שם ולא שם איתם. וכל כך לא. ואחר כך אל תוך החדר אוכל.. ופלטות של גבינה ויין לבן משובח, או לא. ותוכניות מלאות כלום אל תוך הלילה. ליל מתן תורה...   ...והיא אי שם. פוסעת לה בשבילים ארוכים. אפורים אולי. אך כל כך מלאים. כים של שיבולים. לילה שכזה, לבן-שקט-כל כך אישי. שולחן עם מפה לבנה וכילים נאים יין, בשר וחלה אפויה. ויש לפני. (לפני הרבה שנים בארץ מואב..) ויש קידוש. ויש אחרי.. והיא רוצה, כל כך רוצה להספיק, עוד פסוק של תהילים ועוד פסוק והיא רוצה כל כך רוצה לקבל את התורה, באמת. בפנימיות. באהבה. וזה לא קל. ילדים בוכים, עיפים, הבעל צריך ללכת. וגם רוצה. גם הוא רוצה לקבל את התורה. לתקן פגמים של אותו הלילה ליל מתן תורה. וזה לא פשוט. ערימות של כלים נשארו לה. שם בצד אחרי הסעודה מבוישים משהו על ששינו צורתו של מטבח נקי של חג. אבל היא ממשיכה, משתדלת, חותרת בין גליו הגבוהים של ים העשייה ואומרת עוד פסוק. עוד מילה. מתקרבת לה כך לאיטה אל קצה ההר אל קצה קצהו של אותו רגע מופלא מרגישה כמו מוסרת את נפשה והיא שמחה.   ואני... רוצה לבוא איתך לגעת בשולי שמלתך הצחורה באמת, במהותה לפסוע בשבילי הוייתך הלא פשוטה- אני יודעת, אבל נוגעת כל כל באמת. לפעמים עד כאב. רוצה לטעום ממטעמי חגייך, שבתותייך, מנפלאות שירייך, תפילותיך. ללון במרחבי שדותייך העמוסים לעיפה בזרעי החיים עצמם. ולגעת בקצה קצהו של ההר לפחות אם לא יותר. איתך. כמותך. עמך- עמי אלוקייך- אלוקי. התרשי..? ....אחותי....?

כל העולם במה: "את שחקנית מוכשרת" תמיד אומרים לי. "יכולת הדרמה שלך יוצאת דופן" מחמיאים ומשבחים. ככה מאז ההצגה בת החמש דקות במסיבת חומש בכיתה ב'. ככה כל החיים. אני מביטה לאחור, אל היום שחלף. איך פקחתי את עיניי בעייפות. הסיוט המבעיט מהלילה אותי רדף. הרגשתי עייפה ולא ידעתי מה אני רוצה יותר- לישון שוב, או לברוח מהמיטה והסיוט. קמתי מהמיטה באיטיות, מנסה להבדיל בין חלום למציאות. זה כל כך קשה, צריך בשביל זה טקס הבדלה שלם, כמו בין קודש לחול. אמא זרזה אותי. יכולתי לקום מייד, אבל ההצגה שלי התחילה. סצנה ראשונה- חולה אנושה, עם מקרה חמור של מגרנה קשה. "לא אמא, אני לא מסוגלת. היום- אני בבית נשארת! בבקשה, אני מרגישה רע כל כך, הראש מסתחרר ואני תיכף מקיאה. את לא מאמינה לי? תראי, אולי יש לי חום?" אמא אפילו לא בודקת. "ההרגשה הרעה תשתפר, אין מה לעשות." פוסקת "קחי אקמול ותצאי, בסוף עוד פעם תאחרי!" אמא הולכת אנה ואנה. ואני רק רוצה שתבוא אליי לחדר, לשמוע מה הפחיד אותי כל כך בלילה. מתארגנת בעצלתיים, רעש של מנוע אוטובוס ברקע, יוצאת מהבית שעה אחריו. סוף סצינה. נכנסת לכיתה, סצינה חדשה. "בוקר טוב!" אני מגלמת הבוקר את המדריכה האידיאלית, מאירת פנים ושמחה. "שלום כיתה י"א, מה נשמע? איזה יופי של בוקר, אה?" כיף לילדה פה, חיבוק ותפיחה על השכם שם. וסיפורים מרתקים מפה לאוזן. לאט לאט מהתפילה מגיעות כולן, ואני בכלל לא נטלתי בה חלק, כמובן. הפרצוף המחוייך נותר, אוכל, כסף במכולת, שירים וגיטרה. בקיצור, מנצלים כל רגע של ההפסקה הנותרה. "בוקר טוב בנות, נא לשבת ולהוציא חומשים" סוף סצינה, המורה מגיעה. המורה לא מפסיקה לדבר, משרבטת שטויות על הלוח. הראש נופל, אני עייפה, אבל ההצגה עוד ארוכה, צריך להמשיך בה בכוח. אני לא צריכה את הכדור הלבן המעצבן. אני יכולה להתרכז בלעדיו. עכשיו אני הילדה החרשנית והשנונה. משרבטת ציור במחברת ומוסיפה קו מתחתיו. שולפת מהראש איזו תשובה נבונה "בדיוק! מקסים!" משבחת בחיוך המורה.ומקשה על התירוץ, ואני משיבה. "אבל אולי בעצם אפשר להבין אחרת מפירוש הרמב"ן, הרי אולי אין כל סתירה בינו לבין הרבע"א?" אני והמורה מתנצחות בקולניות, אני מוכיחה בקיאות ולשון חריפה והסצינה נקטעת בצלצול מיוחל "הו, אלי. תודה!" ארוחת צהריים תמיד מגיעה בסופו של דבר, ואיתה סצינה נוספת כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו מסתכם בציונים כושלים ובפגישה עם גוף זר בגופי, שלי עדיין כואבת. אני משחקת אותה ילדת "לא אכפת לי" עכשיו. לא אכפת לי ליד מי אשב, לא אכפת לי אם האוכל מגעיל. לא ממש מפריע לי אם החברה אליי תיצמד, ולא כואב אם מישהי נוגעת בי. זה לא מזכיר לי כלום, שום דבר לא קרה בגופי. זה קרה במחזה אחר, לא בסצינה הנוכחית. ולא מפריע לי לשמוע בעיות טפשיות של חברה, או עצה מטומטמת מאחרת. לא אכפת לי על דיאטה חשובה, כי אני בכלל לא לא מקיאה אחר כך בכל מקרה. ובסוף היום, סצינה חדשה, שוב בבית עם המשפחה. לעזור וללמוד, אני עכשיו מייצגת מתבגרת נורא עסוקה. יש לימודים, ושיעורי בית, ויש גם פעולה לחניכות. יש חזרות, ויש לי חוג גיטרה, ואני מעבירה היום שיעור פרטי תמורת כמה פרוטות. אז אני מתרוצצת, ובין לבין גם עוזרת לקפל כביסה. ועם כל הטררם שאני מייצרת, אני עדיין מרגישה שכלום אני לא עושה. ושביום למחרת, בדיוק כמו הערב, רשימת המטלות תהיה זהה. ואני עסוקה וכל כך מתחייבת, שאין לי זמן להספיק לגמור כלום. הסצינה נגמרת כשאני יוצאת עם גיטרה כי "בטח אבא, סיימתי הכל" אני משיבה בביטחון לאבא, שהעיז לשאול. אני יוצאת החוצה, ועם עצמי קצת שרה. מתנחמת בקול שלי, הגבוה. שרה לאט, והמנגינה מתגברת, האצבעות רועדות על המיתרים. והגיע הזמן למונולוג שלי, לא הספקתי לעשות חזרות. אז אני מאלתרת, ובקול סמכותי מנקה בשיעול את הגרון. "אהמ. טאטע, נממאס לי כבר. קשה לי, אתה מבין?" מפנה את ראשי למעלה, בטח שם נמצא הזרקור הראשי. "אלוקים אדיב, רחמן. אני כבר כל כך בודדה. ואיש לא יודע, ואיש לא מבין מאיפה כל הכאב שלי בא. תעזור לי אלוקים!" אני קוראת ומביטה בפסים הלבנים על גופי. חושבת על הפצע הפנימי שנוצר בסצינה אחרת, מזמן, מול שחקנים אחרים. "איש לא מאמין לי, כולם כועסים. ואף אחד לא יודע למה. ואליך, הריבון של כל העולם, אפנה בכאב- כמה? כמה אוכל לסבול לבדי? כמה אוכל עוד לשאת?" והתפקיד קשה לי, הדמעות עולות, התחברתי מדי לדמות המוצגת. במקרה כזה פשוט אין ברירה, אני מהבמה חייבת לרדת. אני יוצאת החוצה, נבוכה, ובוכה. ומתחילה מונולוג קצת אחר: "החיים הם עולם של משחק ותפקידים. ואתה לבדך, הבימאי. אני שחקנית כאן בעל כרחי, והזרקור לא מכוון רק אליי. לא עשיתי אודישן, לא בחרתי בתפקיד. לא נשאלתי ולא נעניתי. לא קיבלתי הפסקות, לא היו לי חופשים, זה תפקיד של משרה מלאה. ואין מי שיכתוב לי את התפקיד והדרישות, אני בהצגת יחיד מאלתרת בחוסר ברירה. ואתה, שם למעלה, בשורה הראשונה. אתה הבימאי, והמלאכים שלך הם הצופים. איש לא מכתיב לי מונולוגים מותאמים, אין עם מי להתייעץ על הביצוע או לבקש עזרה וייעוץ נוספים." הבימאי חוכך ידיים, הוא סומך עליי שאמלא את תפקידי באופן מושלם. בכל בוקר, כשאני מתייצבת לתפקיד שיידרש- אני מודה לו, לבורא העולם. שמאמין בי, שנותן סצנות ויודע שאני השחקנית המושלמת. רק אני לא יודעת, רק אני נבוכה. ומשתדלת להאמין שבסוף ההצגה, מחכה לי משכורת הולמת. הדמעות שלי זולגות, על הכל ועל כולם. ואני חושבת על כל השחקנים בעולם. שאין מי שישמע את התפקיד שלהם, אין מי שילחש מהפרגוד. הם מבצעים במושלמות את התפקיד שלהם. והולכים לקהל הצופים, לראות עוד. אני כל כך רוצה להפסיק לשחק בהצגת השוטים הזאת. לקבל את השכר אם הוא מגיע לי בכלל, ולקנות לי פופקורן גדול. לשבת בקהל הצופים השותק, ולנסות לעזור לשחקנים הבאים. יודעת שעל הטעויות שלי גם הם יחזרו, בהצגה שגדולה מהחיים.

אתמול נסעתי לים. לי ולים יש קשר מיוחד. אנחנו מכירים זה את זה. אנחנו מכילים זה את זה. כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי. כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי. ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו. ואת אהבתו. אני מרגיש שאני מבין אותו - את הים. הוא גועש, ושקט, סוער, ושלו, רוצה לשבור הכול, להרוס את כל המסגרת, אבל גם מוכן לקבל לתוכו בהכלה לא מוסברת אני מבין אותו - את הים. כי אני כמוהו - כמו הים. נפשי סוערת, וגועשת, ורוצה קצת שקט ושלווה. רוצה לעזוב את השנאה ולמצוא שם, גם אהבה. רוצה פורקן, לשבור הכול ולהרוס. לצאת מהצמצום הבלתי נסבל - ולשחרר להתאוורר. וזה הסיבה שאני מוצא את עצמי נוסע אליו לעיתים קרובות יש לנו שפה משותפת. בלילה. תמיד בלילה. בלילה נפתחים הלבבות, והרגשות. ולב אל לב אנחנו מבינים. ומגלים. ומספרים. לפני שבוע אחרי שנפרדנו, רצתי אליו - אל הים רציתי לצעוק רציתי לשבור רציתי לבכות. והים הקשיב לי בהקשבה שרק הוא יכול והים הבין אותי, בהבנה שרק הוא יכול. הורדתי סנדלים, רוצה להרגיש את החול הורדתי את הקפוצ'ון, רוצה להרגיש את הקור. פסעתי צעד קדימה אל המים. הים ליטף את כפות רגלי, נוגע ואינו נוגע. מדהים כמה רגשות אפשר להעביר במבט אחד. וסיפרתי לו, שזה נגמר. הוא היה הראשון לדעת, ככה הבטחתי לו, הרי את מי שיתפתי בכל הקשיים וההתלבטויות? מי עודד אותי במילים רכות? הים. תמיד הים. ובכיתי, דמעותיי מתערבבות בדמעותיו. והפעם זה היה קשה. אבל בסוף גם זה נגמר... והים - הוא יודע להרגיע אותי, להכניס בליבי שלווה. ואני יושב על החול הרטוב. מביט אל המשטח השחור. ובקצה רואה נקודה קטנה של אור.

כשפגשתי בך לראשונה לא היו ברקים ורעמים, גם לא זיקוקים. לא ידעתי מיד לומר שזאת את. את האחת. והדרך. גם הדרך לא הייתה קלה. התרחקתי, התקרבתי, התרחקתי ושוב. נפלתי. נכשלתי. הצלחתי. לעיתים אפילו הלכתי לאחרת- ניסית לברוח ממך. ממה שאת. היום. אני שב ונופל. וחוזר אלייך. קרוב יותר. שלם יותר. כשפגשתי בך לראשונה לא היו ברקים ורעמים, גם לא זיקוקים. הייתה רק אמת חזקה. שקטה. פנימית. לא ידעתי מיד לומר שזאת את. את האחת. הייתי צריך לקנות את זה בעצמי.

אז רציתי לספר לכם על המורה שלי בכיתה ט'. הרבה דברים עברו עלי באותה שנה אבל המורה של כיתה ט' כלום לא ראתה. הייתי ילדה עם ציונים טובים, אז היה לה ברור שטוב לי גם בכל התחומים האחרים. כאב לי... וניסיתי לצעוק לה. רציתי שתשים לב שתראה שקשה לי. התחלתי להתחצף, לאחר, לא להקשיב לא לפתוח ספר, לפתור תשחצים ולהבריז. עכשיו במבט לאחור אני מבינה שבכל דרך אפשרים ניסיתי לצעוק לה - אני במצוקה! המורה של כיתה ט שמעה את החוצפה, אבל לא הקשיבה לזעקה. ראתה את האיחורים אבל לא התבוננה במצוקה. היא תפסה אותי בתור הילדה שלא מקשיבה לה סתם, כי לא רוצה להיות תלמידה. היא לא הבחינה שבכל דרך השפרצתי בקשה לעזרה... אז התחלתי לרדת בציונים כי ראיתי ששמים לב יותר כשמתקשים... אבל המורה של כיתה ט' עדיין חשבה שאת הכל אני בדווקא לה עושה. וזה היה נכון - בהפגנתיות עשיתי הכל. אבל לא מחוצפה, אלא מתוך הכאב בלב עם החור. עכשיו אני כבר סיימתי י"ב אבל אני לא אשכח את המורה של כיתה ט'. אני בתוכי עדיין אותה הילדה חסרת האונים, שזועקת לעזרה. אז למורה של כיתה ט' היקרה בבקשה, אל תחזרי על זה שוב עם התלמידה הבאה. תביני, שלא הכל הוא כמו שאת רואה. תסתכלי על העיניים שלה, תתבונני. בתוך תוכן תמיד מסתתר האני. תראי שיש עוד מלא דברים מעבר למה שהיא מראה... יכול להיות שגם היא מתמודדת עם סוד גדול ונורא ובחוצפה הזאת שלה, בעצם מבקשת ממך עזרה. בבקשה -- תשתדלי שלא תהיה עוד תלמידה מכיתה ט'.

היום הזה שיש בו הכל, מכירה? עצב ושמחה, צחוק ובכי, טוב ורע. הזיה. זה מה שהיה לי היום, מבינה? יום מעורבב. רגע אחד כאן, ומיד אחר כך שם. ראיתי אש יוקדת, עיניים בורקות, ברסלב מקפץ על גגות. אבל אז רק יאוש טוטאלי, סוף. נזרקת למיטה ורוצה להישאר שם לנצח. איזה יום מגעיל. אוויר דחוס, מסתובבת עם גיטרה בתל אביב. חצאית ארוכה אבל אתמול הייתי עם ג'ינס. כזאת אני. בנאדם קיצוני. תפנימי. כשדוסית אז עד הסוף כשלא, אומרת שלום לתורה ולמצוות.. מחפשת את עצמי, ואיפה א-לוהים אמור להיכנס לי בחיים.

לבי טמא, טמא מאהבות, תשוקות ומראות. טמא מרצונות, שאיפות ורגשות. טמא מיצרים, מפחדים, טמא מריגושים. אבא, אני לא אשם, אני נשבע! נולדתי כך, נולדתי למציאות נגועה. ממי שפיר למים עכורים. אבא אני מנסה, באמת שאני מנסה. מנסה ולא מצליח. אנא, עשני צדיק,ככה בשניה, כמו נס. אני מודה, אני קצת נואש. רכך ליבי זכך ונקהו. זכני לאהבך באמת ובתמים, כמו אהבה ראשונה של נעורים. רוצה לראות אורך, רוצה לגעת קצת, לחוות את עולמך. הדלק שלהבת אהבתי. ועזור לי להאיר קצת את שלי.

שכבתי על הגב, עם הפנים לשמים השחורים, וחיפשתי משהו. מצאתי. הוא היה יפה וזוהר, והיה נראה לי חכם וטוב לב. פניתי אליו. "הי, כוכב!" כמה כוכבים סובבו את הראש לכיווני. סימנתי לו. "אפשר לדבר אתך רגע?" הוא התקרב בסקרנות. "כוכב, אתה רוצה להיות חבר שלי?" שאלתי בתקווה. "מממ חבר שלך?!" הוא גיחך במבוכה. "אני לא רגיל לבקשות כאלו", התנצל, אך ניכר היה שנהנה מהבקשה. "לא מבין, מבין כל השבעה-שמונה מיליארדים שם למטה לא מצאת מישהו יותר קרוב ויותר, אההמ, אנושי?" הוא התפלא. "איך אני אגיד לך," הוא היסס. "זה קצת מוזר, לא? שבת אנוש רוצה להיות חברה של כוכב. אין לנו נושאי שיחה משותפים, ובכלל, העולמות שלנו מאוד רחוקים. מנטליות שונה, שפה שונה, את מבינה על מה אני מדבר?" הוא בירר בעדינות. "אני מבינה, כוכב חכם שלי. אבל אתה יודע- דווקא לכן. אני רוצה חבר כוכב כזה, שיאהב אותי בדיוק כמו שאני נראית ושוקלת, מתלבשת ומחייכת. אתה יודע יותר טוב ממני, כוכב, עד כמה הגוף הארצי שלי הוא זמני וחיצוני בלבד. בסך הכל כיסוי. אז מה הטעם לאהוב או לא לאהוב אותו?? הוא רק עטיפה! הבעיה היא, כוכב, שבעולם פה למטה, מתחתיך,קצת שוכחים את העובדה הזאת. הם עסוקים לקשט את העטיפה שלהם, ולבחון את העטיפות של כל הסובב. וזה בסדר, כך אלוקים ברא אותנו, בני האדם. רק שיש שמתעלמים שהוא רק כיסוי, מתעסקים בו כאילו הוא העיקר. וזה מעיק. ומשפיל. ומלחיץ. ומקטין. לכן אני צריכה אחד כמוך, למשל, שלא מתעניין בעטיפה בלבד. בסדר, כוכב?" הפצרתי בו. "אתה מסכים?" הוא הנהן לאיטו, מבין את גודל האחריות. ומאז, בכל פעם שאני רואה אותו, או את אח שלו, או בן דוד שלו, אני מנופפת לשלום. לפעמים מדברת איתו, לפעמים שותקת איתו, ולפעמים זה בכלל לא הוא. אבל בשביל חבר שמימי זה בסדר, רק כדי לזכור שיש מקום גבוה יותר.

היי, מה נשמע? באמת, ספרו, אני רוצה לדעת. ספרו איך עבר השבוע... מה אתם עושים בחופש? ביליתם עם חברים? התחלתם להשקיע במשהו שלא הספקתם במהלך השנה? ספרו... אני מכירה מישהי, רכה כל כך כמו אפרוח שתמיד שואלת מה נשמע. החיוך שלה חמים ורך. העיניים שלה אוהבות ורכות. אפילו השיער שלה בלונדיני ורך, עוטף אותה ואת כל מי שמביט בה בחום. וכשהיא שואלת מה נשמע, הרכות הזו עוטפת ומחבקת מבלי לגעת וברגע הזה תוכלו לדעת שאתם בטוחים. אל תפחדו, היא תמיד תבין. תביטו בעינייה, הן ירוקות ועמוקות. בכל פעם שתביטו יהיה להן גוון אחר, אישיות אחרת. הן יתאימו את עצמן אליכם אם תרצו בכך... ספרו לה הכל, כמו שאני מספרת. היא האדם הכי קרוב אלי. אבל הכי כיף שזה קרוב בחיבוק. אני אוהבת את החיבוקים שלה. לפעמים כשאני מחמיאה לה מחמאה, כזו אמיתית וכנה שמצליחה באמת לרגש אותה, אז היא מחבקת אותי. לפעמים אני מציירת לה ציור מושקע או מפסלת פסל, כזה מושקע שכל פרט ופרט עוצב ביד יציבה ומלטפת ואוהבת. גם אז היא מחבקת אותי. הלוואי שהיא הייתה מהאנשים האלה שנותנים נשיקות על המצח. או על הלחי. הייתי רוצה לקבל חיבוק עם נשיקה. או בעצם, הלוואי שהיה לי תפקיד במחזה בו אצטרך להתנשק נשיקה ארוכה עם אחת הדמויות. ואז אספר לה על התפקיד ואגיד שאני מפחדת ממנו כי אף פעם לא התנשקתי. והיא תביט בי בחיוך החמים שלה שיהפוך פתאום למעט שובבי. ואז תקרא לי לגשת אליה ותאחוז בידי, ואז מהר לפני שאספיק להוציא עוד מילה, שפתייה כבר יונחו על שפתי. וודאי ובסוף, כשתרפה היא תעמוד מולי ותחייך. אני ארצה להמשיך אבל לא אעז לעשות דבר. אני אביט בה ואראה שהחיוך שלה הוא לא החיוך שאני מכירה. השיניים מתהדקות חזק וקצת חורקות והקצוות של הפה קצת עקומים. הגבות שהיו זקורות קודם באושר התכנסו פנימה, שוקעות אל תוך עינייה. יש דמעה שזולגת מהעיינים הירוקות המבריקות ומנצנצת על הלחי הרכה. היא תתחמק בריצה ותשב על הכסא שלידה. היא תטמון את פניה בידיה ושיערה הבלונדיני יעטוף אותה לא. המקרה הזה לעולם לא יקרה. היא חכמה מדי. גם אני לא יכולה לאפשר את זה, זה אסור. אנחנו לא יכולות. אין לנו סיכוי. זו תקוות שווא..... אבל אני אמשיך לקוות, כנראה לנצח.

_________ ואז הכאבת לי. והכאב התעצם. והלך וגדל. ואני טבעתי במחשבות יגון. צללתי למעמקים, נשכבתי על הרצפה. ניסיתי להבין עמוקות. להעביר מסר שמיימי, שאין עוד דבר בעולם החשוב יותר מעצמך הצריך הוגעת הדעת ואהבה עצמית כדי להגיע לארץ כל יכולה של השפיות. שים קרח על ראשך, נסר את הרוע, השלך את העבר לקבורה, לטביעת מעמקי עולם ועד! כתת רגלך ושאל רוצי טובתך. הצמח חיים חדשים מלאי יופי וטוב. והזעקה השקטה המנסרת רחבי תבל, הקורעת קורי אוויר, חוצה גלים ומגיעה עד עמקי הנפש ו מ ט ל ט ל ת !! נמרצות!!! התעורר!!!

קטע שכתבתי בתשעה באב בעקבות הגירוש מגוש קטיף 9 שנים אחרי אני מסתכלת בסרטים, רואה, מתגעגעת למקום ההוא ומאמינה שעוד נשוב, 9 שנים של כאב של פצע בלב שעדין לא החלים, אני זוכרת אותי שם, ילדה קטנה בת 4, זוכרת את החילים, את הצעקות את הבכיות ואת התכנונים, אומנם לא גרתי שמה אלא הייתי מהמשפחות שבאו לחזק, אך בחמש השבועות שהייתי שם ליבי נקשר למקום, לאנשים. נכון, הייתי אז ילדה קטנה אז תשאלו אותי מה את זוכרת? מי יכול לזכור דברים שהיו לו בגיל 4? אז תדעו שאני ועכשיו, 9 שנים אחרי, אני בת 13, צופה בסירטונים של הגוש וליבי נצבט, הדמעות זולגות ואני מבטיחה לעצמי אם אז הייתי יותר גדולה הייתי יושבת על הספה ולא זזה! שיסחבו אותי אני לא זזה מהארץ שלי! אך כל זה רק הבטחות, חלומות שכבר לא רלונטים, והדמעות ממשיכות לזלוג, זולגות כנחלים ואני זוכרת, זוכרת ולא שוכחת! ויודעת ומאמינה שעוד נשוב!!! 

זהו סיפור עצוב ביותר. מאז עזיבתה של עורפה את רות ונעמי - לא נשמע כמותו בעולם כולו. הכל החל לפני שנים רבות, בימים רחוקים רחוקים, בהם היינו כולנו חמשושיות. היינו מטופשות כדרכן של חמשושיות, התעסקנו בשטויות שבימים מאוחרים יותר כבר הסתכלנו עליהם בגיחוך. אט-אט התחלנו להתחבר האחת לשנייה, ואחות לרעותה. כך צמחה לה חברות נפלאה שכמותה לא נראתה מעולם. החברות צימחה וטיפסה לה כמו צמח מטפס על גדר הבית. לפתע נכנס לו חרק קטן שחיבל בצמח וכמו באבחת חרב - הוא נגדע לעולמים. עברה במקום פרה ולקחה את הצמח למקום אחר, אבל אוי, מה נורא. המקום האחר אינו טבעי לצמח ואינו מתאים לו. הוא רגיל לתנאים של פאר והדר ולפתע זרקו אותו למרתף צר וטחוב. הייתכן הדבר? האם לא כדאי להחזיר את הצמח לכור מחצבתו? האם הצמח לא יוכל להילחם בחרק הקטן שמנסה לפגוע בו? האם ניכנע לבינוניות? לקטנים? בואו ילדים ונחזיר את הצמח למקום מושבו, לביתו. הרי אסור לקטוף את פרחי הגן... בואי לגני אחותי כלה! בואי!

גלים מתנפצים על סלעים והם בשתיקה משיבים חושבת מהם צריכה ללמוד אולי להפסיק בדרכי, דרך ד' לעמוד על פני הרוח מנשבת במין לטיפה מרגישה איך אבי שלי בידיו מחבק ולוחש לי חזקי ילדה.. זהו נסיונך. רציתי לברוח, רק לא להרגיש, לראות להפסיק לכאוב , שאושר שוב יאפוף. זעקתי אל אבי היחיד שנותר "אבי ואימי עזבוני.." ואתה למה לא אספת אותי? וכוכב בשמים עלה כמו אומר תראי, יש ניצוץ באפילה אבל אני רק לחשתי, איך חוצים אוקינוס בלי אוניה, איך אוכל להתקדם ובליבי שקיעה ואתה כמו לחשת אלי, אל תדאגי ביתי עכשיו קשה לך, אני יודע למולך רואה את שמיי חייך מכוסים עלטה ואיך שובל זהוב נמחק ביד גסה את הדם הנשפך מקרעי לבבך ואת הדמעות שאינן יודעות להתפרץ אבל ילדתי, אתה לוחש, זכרי! תחקקי על ליבך מחר.. מחר תפציע השמש ותזרח בחומה תלטף את הדמעות שלא זלגו, תייבש ומלאך אשלח לך שיעזור ויתמוך שאת הקרעים יאחה ועלייך ישמור לא האמנתי שעוד יהיה לי טוב אך אבי שלי אסף אותי לחיקו ... "כגמול עליי אימו".

לברוח מהמחשבות הרודפות, לברוח מהלב, לברוח מהשכל, לברוח מהמציאות, לברוח ממני. לברוח ממך. למות.

פעם ראיתי איש עם חולצה, שהיה כתוב עליה מאחורה על הגב, כמה סנטימטרים מתחת לראש שלו "הלכתי לאיבוד, תכף אשוב". רציתי לשאול אותו אם הוא חזר כבר, ומה הוא מצא שם. אם היה בכלל שווה ללכת לאיבוד. האיש עצר באיזה תחנת אוטובוס (אולי בדרך לאיבוד) אני המשכתי הלאה. מנסה לא ללכת לאיבוד.. לא ללכת לאיבוד באמצע שום דבר באמצע סוף דבר. וגם לא בתחילתו הלוואי.

את, את שם, שקוראת לעצמך חברה... כמה דמעות חברה יכולה לגרום... את, את שם, שקוראת לעצמך שותפה, כמה צער שאת גורמת... לצער שאחרים גורמים, את שמה לב,ואף מעירה, וזה באמת מחמם את הלב! אבל, את, את מילותייך אינך שוקלת, את התנהגותך אינך בודקת.. פעם ניסית, לשנייה אחת, להסתכל בעיני?לראות את הצער, הדמעות והכאב? כן, את יכולה לומר: "תנסי לראות את הטוב" , "לא הכל רע בחיים"... , זה נכון, אבל את, בתור חברה, צריכה לראות גם את הרע וגם את הטוב... או שאינך חברה, ורק חשבתי לי... את, שקוראת לעצמך... איני יודעת איך לקרוא לך, כי בעצם את כל אדם שבעולם, כל מעשה שעושים יכול להוות וליצור אותך... אז, את שקוראת לעצמך את.... ראית פעם כמה שמחה את גורמת? ראית כמה אושר ואהבה יכולות לבוא ממילה אחת שלך? אז את, כל נערה וילדה ואישה בעולם... נסי, פעם אחת, להסתכל בעיני חברותייך, ולראות מה את נותנת וגורמת... אוהבת את כולכן...

אוף. צריך להחליט. צריך להחליט מה לעשות בשנה הבאה? צריך לחליט האם להישאר עוד שנה בתקן שלי או אולי להחליף תקן? לשנות, לגוון. ואם להלחיף תקן- אז מה לעשות? לאן ללכת? ליסודי? לאולפנא? אולי בכלל לא חינוך... אוף יש כ"כ הרבה אופציות, אפשרויות... ואולי להישאר- פשוט כ"כ טוב לי כאן. זה יחסוך לי חיפושים וסיירות. מכירים אותי ואני מכירה. אבל זאת שגרה וטבעה של השגרה זה לשחוק, והשגרה נמאסת, לא מגוונת. קשה להחליט, לבחור. ואולי לחזור לאולפנא שלי- לחממה שמיוחדת הזאת. גם שם מכירים אותי ואני מכירה. אז רגע האפשרויות הן התקן שלי או האולפנא שלי. שתי אופציות טובות ומדהימות- אבל איזה יותר? איפה יהיה לי יותר טוב? אמא טוענת שאולפנות זה לא ממש מתאים לי... אבל לי נראה שזה יכול להיות רעיון בכלל לא רע, לי נראה שזה יכול להיות אתגר מעניין. בסופו של דבר- אני מחליטה. אבל אמא אומרת ואמא יודעת... כנראה שיש בזה משהו נכון. אווווווף למה כל שנה צריך להחליט מחדש? למה השאלה "מה את עושה שנה הבאה" מרחפת מעל ראשי כל הזמן, מאיימת ומתישה? למה? למה זה כ"כ מסובך להבין שזה ממש לא נחמד שכל הזמן שואלים "מה את עושה שנה הבאה?" זה מלחיץ, מעצבן, מתסכל ומקשה... תתאפקו, תפסיקו לשאול, תתגברו על הסקרנות.. מבטיחה שברגע שאדע לעדכן. ואולי פשוט יהיה זה מלאך קטן שיחליט במקומנו, יבחר בשבילנו מה לעשות בשנה הבאה. ואולי במקום להתחמק מההחלטה- נצעד לכיוונה בביטחון ונחישות ויחד נחליט... שבעז"ה כל ההחלטות שלנו יהיו אמיתיות וטובות.

בס"ד. ובלילות- כשרוח חרישית פורצת, כשענף ערבה בוכיה נשען אחור במין געגוע לא מוסבר, הלב שלי יוצא- אליך, בשבילך. ובימים- כשהמים השקטים עמדו קפואים, ולב הקרח שלהם-כמו שלי- נשבר לשניים, הלב שלי יוצא- אליך, בשבילך, ממך. בריחה.

שלום שירה. בוקר טוב! ראית את התזכורת? צריך לקום - יש יום שלם לפנייך וצריך לנצל אותו. משום מה המילים האלו תמיד גורמות לי להתחפר בשמיכה יותר ויותר. איזה לנצל! מה לנצל?! את השעתיים שינה שיש לי היום בשיעור אנגלית? תודה, עדיף לי להישאר לישון במיטה. עוד תזכורת ("שושו, בוקר טוב!") ועוד פעם הנודניק של השעון מעורר ("ואני שר, שתאמיני שאני מאושר...") ולי נמאס. אני מבטלת את השעון מעורר ואת התזכורת ומכסה את הראש שלי בשמיכה. צעדים. של אמא. כן, אני מכירה אותם טוב-טוב. "שירה, ממש מאוחר. קומי." אני לא רוצה ואימא מוותרת. בשביל מה לקום? כדי לישון בבית הספר או לבהות במורה בבלבול? כדי לצחוק בטיפשות מכל בדיחה גסה ומטופשת עוד יותר של חברה? כדי להסתכל בעצבנות על לי נשבר מזה, באמת. נשבר לי מהריקנות של עצמי ושל היום שלי. אני צריכה להשתנות ואין לי מושג איך. אני צריכה לשנות את המראה של הימים שלי. הרי לא הגיוני שכל יום יהיה אותו דבר?! אני פשוט מרגישה אבודה בין כל האנשים האלה שמקשקשים כל היום על מה שהם עשו או יעשו. לי זה תמיד נראה טיפשי, כי איך שאני רואה אותם – ואני רואה אותם! - הם לא עושים כלום חוץ מלדבר. אני אומרת לעצמי לקום. יש לי רצון אבל אני מרגישה כאילו אין לי יכולת. הגוף נדבק למיטה ובחוץ יורד גשם. אני שומעת מלמטה את האחיות הקטנות שלי מפטפטות בהתרגשות ("איזה כיף שיורד כל-כך הרבה גשם!") ומתחשק לי לקום ולחבק אותן על תמימותן הילדותית אבל בה-בעת מתחשק לי לסטור להן, גם על תמימותן הילדותית. ובסופו של דבר, אנשים אומרים לי שיש לי הרבה כוחות, אבל אני לא מצליחה אפילו לקום מהמיטה ואומרים לי שאני חכמה, אבל כלום, כלום לא נכנס לי לראש גם אחרי שעות של ישיבה ואומרים לי שאני בוגרת. אולי בגלל זה כולם נראים קטנים פתאום?...

(הערה: השיר נכתב תוך האזנה לשירו של בן סנוף 'הרוח בקרבנו'. מומלץ לקרוא תוך האזנה)     "אל נאבד את רוחנו מעולם לא נפלנו לבד כי אבינו שומר על דרכנו מלווה לצידנו איתן אז לאן... אתה מתרחק, בוא לכאן."   נפלתי, כמעט. יד הושטה לי מבעוד מועד, תפסתי אותה, והדפתי אותה לאחור. כאן, אסור לעזור, אבל מלמלתי תוך כדי כך כמה מילות הכרת טובה, לפני שהמשכתי לאיטי. מדדה, צולע, בדרך שהתמשכה מהעיירה. לא דיברנו, לא יכולנו, כבר לא היה כוח. וגם לא יכולתי לתאר את התחושה הזו, לא במילים, לא בקול רם. רק בשקט, בתוכי. באותן שעות ביטאתי מאות דברים, אמיתות, שקרים שהתנפצו, מתרחק מהכלבים, מתקרב לתוכי.   אני נופל, אבל יד של חבר מושטת לי מבעוד מועד. אני ממלמל כמה מילות הכרת תודה, לפני שאני ממשיך לאיטי בדרך שמתמשכת מהעיירה. אנחנו לא מדברים, המילים הטבעיות לא יכולות לתאר את התחושה. ולמרות זאת, אני מדבר, כמו כולם בעצם, אבל לא אליהם. אל עצמי. לתוכי. אני יכול לבטא שם דברים נשגבים שעכשיו אני לא מצליח לבטא בקול. עכשיו, באפרוריות הבוקר, ברעש גריסות הרגליים, ברעש הכלבים הנובחים אי שם. "אלוקים באו גויים בנחלתך טמאו את קודשך זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה חרפתנו על הר ציון ששומם.."   חרטתי בזיכרוני הכל, שמא אשוב אל המנוחה והנחלה שמעולם לא הייתי בה. וכל אותו זמן מתנגן בתוכי הניגון מבית אבא, "מזמור לאסף... אלוקים, באו גויים בנחלתך, טימאו את קודשך..." זה קרה, והם פשוט... באו. לקחו ממני הכל. באו, טימאו את היכל המעט שנבנה בדמים אין ספור, ניפצו את זכוכיותיו, קרעו ספרי תורה... הם באו, בני אדם המשולים לחיות, בני אדם להם שתי רגליים, ידיים, באו ועם בואם הביאו רק הרס ואימה. בין השמיים האפורים,   אני חורט בזיכרוני הכל. כדי לזכור, ולא לשכוח. לזכור, ולא לסלוח. אני יודע שהשאלה הזו מהדהדת בלב כולנו. למה? למה, למה, למה? ויותר מזה, איך...? הם פשוט... באו, לא כחיות, לא, כבני אדם. כעמי הארץ. הם בני אדם, אבל לא בני אנוש, הם בני אדם, אבל כאלה ששכחו את צל האלוקים לידו נבראו. אני מרים את ראשי, בין השמיים האפרפרים פורצת לה קרן שמש. מביטה, ולא שוכחת. מביטה, ולא סולחת. היא הייתה שם, אז. והיא כאן גם היום.     "אל נוותר לעצמנו כי קולנו חזק ונשמע כאן הרוח שוכנת עלינו מגינה מלווה בבטחה השכינה, שוב תחזור ותבנה את ביתה."   המשכנו ללכת. לשם, ליער. חלק נפלו בדרך ולא קמו, אבל המשכנו ללכת, חלק בראש זקוף, וחלק בראש מושפל. כשנכנסו ליער ונעמדנו שם, הם הגיעו. ירו פקודות וכדורים באופן מסודר. אבל היה שם עוד משהו. היה שם שמע ישראל. חזק, ברור. הוא הדהד ביער, מתגבר על קולות הכדורים, ואם הוא לא התגבר, הייתי בטוח שהוא עוד יתגבר. בזמן כלשהו, כשנחזור. עצמתי את עיניי כשקול המתכת המחוררת התקרב לעברי, וכמו רבים לפניי הרמתי את ראשי ובתפילה   אני ממשיך ללכת, שם, אל היער. אוזניי מצטלצלות מקול האנקות שאותם עצים ספגו. אנקות שממשיכות להישמע גם היום. תובעות נקמה. תובעות צדק. והקול שלנו מוסיף לקולם, מהדהד גם הוא. אנחנו נושאים את דגלי ישראל, את הכחול כשמיים, שם כס הכבוד, ואת הלבן כטלית, טוהר הנשמה. וכמו טוהר הנשמה, כך טוהר הקול. קול השירה שלנו מהדהד, רעש הכדורים בוודאי היה מחריש אוזניים, אבל עדויות מסמוך מספרות על המילים בשפת הקודש שנשמעו אף חזק יותר. אנחנו מתכנסים בעצמנו ונפתחים, אנחנו מרימים את ראשנו לשמיים, מסתכלים, כמו אותם יהודים, לא לפני מאה שנה אפילו, שהיו כאן וביקשו שישיב, והוא הבטיח להם, שישיב. כי הוא זוכר, ולא שוכח. ואנחנו חיים שם, במקום בו הבטיח שישיב, ומצפים שישיב בשנית. ואנחנו מסתכלים, ולא שוכחים, אנחנו מחייכים, ובוכים, וביחד עם עוד מאות קולות היהודים הרצוחים אנחנו קוראים בקול:   ה' אלוקינו, ה' אחד.

  מתחילה להתפרק רוצה להתחזק. מרגישה אבודה רוצה להיות יותר קרובה. קשה. זה באמת קשה. הלוואי ואצליח לעמוד בניסיון הזה. שלא אפול בבור שאמצא כבר את האור. שאתחיל להאמין יותר לא להיכנע, להישבר. רוצה לחיות כבת אהובה של יוצרה, בוראה.     אבא, עזור לי להתקרב, פתח לי את הלב. להבין את תורתך, סלול לי שביל בדרכך. אל תניח לי ליפול. אל תשים בפניי מכשול. הלוואי ואצליח באמונה חזקה ותמימה אותך לעבוד, כי אתה אבא שבשמיים בורא הכל ולך בלבד הגבורה והכבוד.  

יומני היקר, הוא היה פשוט ענק, מה זה ענק?! ענק זו לא מילה, לפחות עזריאלי... טוב אולי נסחפתי קצת, בסך הכל שש אמות וזרת, אבל איזו זרת, צריך לראות אותה כדי להבין מה זו זרת, וחוץ מזה כשאתה כזה קטן וכולם דורכים עליך אפילו הקטנצ'ק ההוא שעומד מולו, נו, זה עם הקלע והמקל שהנשרים כבר עפים מסביבו, נראה כמו עוג מלך הבשן. רק מלחשוב על הענק הזה נהיית לי צמרמורת. רק רגע! זו לא צמרמורת, האדמה פשוט רועדת, הענק הזה מתקרב וזה נראה ועוד לא הזכרתי את האחיות של סבתא שלי שהיו מבלות את מיטב זמנן בקטטות ומריבות, עד שמריבה אחת יותר מדי הפכה אותן לאבן אחת, או ליתר דיוק לכרית אחת תחת ראשו של יעקב בן יצחק. בכל אופן אם הבנתי נכון את הכוונה של "לעשות היסטוריה" במקרה דנן, הייתי מהמרת על אחד לחמישה שאחד מאיתנו אמור להכנס לקלע הזה, ולאחר כמה סיבובי אימים לעוף במהירות אל עבר הענק ההוא (קצת קשה לפספס) ולחדור לאיזה מקום שלא קבור מתחת למידגם מייצג חייבת א-ו-י-ר. הו! הרבה יותר טוב! מי אמר שאבנים לא יכולות לעוף?! נראה אותו עכש... אחחח, זו היתה חתיכת מכה. ממה הראש שלו עשוי לכל הרוחות? נראה לי שאני סובלת מאובדן תחושה, או ממשהו אחר שבו לא מרגישים כלום מלווה בקצת ערפל איפשהו באיזור שחושב. אני חושבת שאעזוב עכשיו... אהההממ... רק איפה פה אני נכנסת להיסטוריה? "ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל... ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי וימתהו..."