בטקס השתתפו בכירי סגל א' של המדינה, בני משפחת רבין, חניכי תנועות הנוער ונוספים. יובל רבין, ינשא דברים וידליק, יחד עם פרס, נר לזכרו של ראש הממשלה המנוח.
"שלהבוֹת הנרות הבהבוּ מדן ועד אילת. המוני ילדים ובני נוער, נשים וגברים דוֹמעים, הדליקו אותם בייחוד, הדליקו אותם חבוקים בצוותא. רֵעִים ביגון. מלוכדים בזעם", הזכיר פרס וציין, "הם ביכּוּ את יצחק רבין, המנהיג שנרצח במעלה הדרך התלולה והמפרכת אל פסגת השלום הנכספת. הם הטביעו את אֶבלם בדמעות תַמות, בניגון נוּגֶה וחרישי. השלהבות הרועדות דלקו בנדר: לשמור על הגחלת, עד שתישרף השנאה בפְנִים והאיבה בחוץ".
הדור הצעיר נָצַר בליבו כי לא תהיה לרצח המטורף ולרוצח הנתעב תקוּמה. המטרה הפושעת לא תקום. ואם זָמַם הפושע, בּכַבּוֹתוֹ את נר-חייו של יצחק, לכַבּוֹת גם את תקוַות השלום – מזימתו תהיה לְאַיִן", הוסיף.
לדבריו, "היַעד שאליו חתר יצחק באומץ, במדינאוּת גדולה וּבחזון נועז, לא יִינָּטֵשׁ. הַשגתו, גם אם תתמַהמֵהַ, בוא תבוא. ארבע-עשרה שנה חלפו בִּיעָף. בהן שנים ארוכות של הבקעה והתמודדות, שעשינו – יצחק ואנוכי – שלא השיגו את כל המטרה. אבל הניחו את המסד למצב חדש. כשהתחלנו, כל הפלשתינאים היו מחנה טרור אחד. עכשיו ישנה רָשות למשא ומתן. אז הייתה מפת 1947, הבלתי אפשרית. ומאז מפת 1967. עם הפלשתינאים התחיל המשא ומתן. עם הירדנים נחתם השלום. והמחנה ההולך בדרכו של יצחק – גָדל והָלַך. אידיאולוגיות נסוגו, למען יעד שהפך להיות מלכד".
עוד אמר כי "יש לשלום אויבים רבים מחוץ, ולהבדיל, ספקנים מבַּיִת. הרֶצח של יצחק שיבש ועיכֵּב את המהלך המדיני, אבל נחיצותו להבנה היסטורית בינינו לבין שכנינו הובהרה בכל תוקפה. ובכל דחיפותה. רעיון השלום, ערך השלום, וּשאיפת השלום מושרשים בתורת ישראל, בתרבות ישראל ובמורשת ישראל. ולא נרפה עד שהשגתו תושלם".
"אני מאמין שזו חובתו הלאוּמית והמוּסרית העליונה של כל מנהיג וכל ראש ממשלה בישראל – להשקיע את מלוא מִרְצוֹ וּתבונתו כדי לפַנות את הדרך לשלום ממכשולים חיצוניים וקשיים פנימיים. גם מנהיגים שהסכמתי איתם, וגם מנהיגים שחלקתי על דעתם. כמעט כולם, הגיעו למסקנה שאין אלטרנטיבה אחרת. ולמרות נקודת המוצא שלהם, נקודת היעד שלהם היא השלום. אין זה דבר של מה בכך, כאשר עם עתיר מנהיגים בעלי דעות שונות, מוצא מכנה משותף", הדגיש פרס.
הוא סיפר כי "בערב האחרון בחייו עמדנו שכם אל שכם על במת העצרת בַּכיכר הנושאת מאז את השם "רבין". מעולם לא ראיתי את יצחק כה משוכנע וכֹּה קורֵן. האהבה והגיבוי מן הקהל העצום כלפיו יצרו אווירה מחַשמלת. האהבה הגיעה לו – כדורי המרצח הנתעב פגעו בעם כולו".
"כל מי שהיה שם חָשׁ בגודל השעה ושָׁר במלוא גרונו עם יצחק את "שיר השלום". ההתלהבות הרקיעה שחקים. הכל נראה לנו אפשרי ופתוח, ומה שקרה רגעים ספורים לאחר מכן, קרע את לב העם. הלב נותר עם יצחק. אבל לב קרוע לאחר הָיָתְמוּת הפתאומית שבאה לאחר הירצחו", הוסיף.
לסיום אמר, "נר יצחק יהיה נר תמיד שיידלק בתוכנו. בנשמַת העַם. בתולדות העם. בזיכרון העם. בייעודיו הנשגבים. אוֹר מעשיו של יצחק, אהבתו וּמסירותו לעמו מנעוריו ועד יומו האחרון, יאיר ולא יוּעַם לעד. יהי זכרו בָּרוּךְ".