פורום בית המדרש (עמוד 115)

כולנו שואפים לגדול בצורה ובמצוות
אך מהי הדרך להשיג מעלות גדולות בעבודת ה'?

לפעמים אנחנו צריכים הוכחות לקיום העולם הבא והטוב הצפון בו לצדיקים, ביותר מכך טוב לנו בעולם הזה ו'שיפסיקו לבלבל אותנו עם מה שיהיה אח''כ'...

המקום של הרגשה כזו נובע מפחיתות בנפש.
בחובות הלבבות כותב רבנו בחיי שכשהאדם מרגיש בושה מכך שהוא נזקק לאכול ולשתות כבעלי חיים אז זה חלק מרוממות הנפש. כמו שהאדם לא הולך כשראשו למטה וההולך כך יחשב כחיה ומה שאנחנו לא מרגישים בושה באכילתנו משום שנפשנו עדיין לא מרוממת כראוי לה.
והנה יקשה הקורא הרי שנינו באבות:
'מאד מאד הוי שפל רוח'
ועוד שנינו שמי שיש בו רוח שפלה הוא מתלמידו של אברהם אבינו, ואם כן כיצד אני אומר ששפלות הנפש חסרון היא?

התשובה לכך היא שלכל דבר יש מקום ראוי לו. שפלות בלי מעלה רוחנית קודמת היא שפלות מחמת כוחות האדם וטבעיו הבהמיים - שפלות שאינה מעלה אלא חסרון.
אבל אדם שכבר הבין את גודל נפשו ומעלתה והוא מלא בחכמה אזי השפלות היא המעלה העליונה והמשובחת.

וכשהאדם בעל נפש, ומכיר הגדולה, מצטער הוא על כל מעלה שיכל להשיג ועדיין לא השיג.
יסוד זה מצוי בפרשתנו וכך אמרו במדרש:
בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים ... והיו כולם עשוים דגלים דגלים ...פ כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן ... אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם... מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו:

הרי שעם ישראל רואים את המלאכים חונים בדגלים ורוצים גם. משום שכשהאדם מבין את ערכו הוא מתאווה למעלות העליונות , וכשהאדם מבקש מעלה כזו, הקב''ה נותן לו...

וכך מצינו בפסח שני, בגלל שהתאוו ישראל להזדמנות נוספת קיבלו. התאווה למצווה מביאה לתביעה להזדמנות נוספת לקרבן.
וכשהאדם באמת מתאווה לקדושה הקב''ה ממלא את רצונו.

שנזכה לרצות באמת ולהתאוות לקדושה!

שבת שלום


ע''פ אור יחזקאל ח''ד עמ' שטז
וע''פ שפת אמת במדבר תרלא

כתוב שה' הכביד את ליבו.

להכביד את הלב זה לא נקרא לשלול בחירה חופשית.

האם יש שיעורים קבועים?

מצווה בין אדם למקום או בין אדם לחבירו, מה איכפת לי?

 

חוץ מיום כיפור כמובן וההבחנה ממי לבקש סליחה אם עברתי.

אך מה באמת נפקא מינה.. למשל כיבוד הורים יש כאלה שאומרים שזה בין אדם לחבירו כי זה הגיוני וסביר וגם גויים מכבדים את הוריהם וכו' וכו'...

 

ויש כאלה שאומרים שזה כלל לא הגיוני כי מצווים לכבד הורים באשר הם הורים. אם לדוגמא יש אדם שאומץ ואביו מסומם בכלא אביו קודם לאביו המאמץ.... מצוה שבין אדם למקום...

 

אבל.. שוב מה זה משנה? לא נראה לי שזה עניין למדני בלבד...

אני לא מבין מה קרה שם...

זה מציק

איפה אני יכול ללמוד על זה קצת ולנסות להבין?

 

מקווה שזה המקום הנכון. אבל אני צריך בדחיפות עזרה!!

 

הספרים הם בנושא חסידות/מוסר

שחכתי את שמו של המחבר, אני יודע שהוא היה משגיח בישיבה אולי בפתח תקווה/רחובות בשנות ה50, לדעתי קשור לחסידות חב"ד

היו לדעתי 3-4 ספרים שהוא הוציא בענייני זוגיות, בית, אמונה וכדומה.

כרגע אני לא זוכר יותר מזה....אוף

 

איך רוב קהילות ישראל נוהגות מנהגי אבלות של ספירת העומר בחודש ניסן

אבל מצד שני לא מציינים את יום השואה כי יש איסור להתאבל בניסן?

מחפשת לראות/ לשמוע באינטרנט סידרת שיעורים שתטעין אותי ותחבר לקב"ה.

(רק לא משהו על שידוכים/ זוגיות וכד'!!!) 

רוב תודות. 

שלום
שמעתי רב שאומר שאין בעיה בנטילת תרופה לצרבת שטעמה טעים בפסח מכיון שזו לא דרך אכילה.
שאלתי היא האם ייתכן שרב יוכל לפסוק הלכה על פי ראייתו *שלו* את הדברים במקורות?

[הבאתי דוגמא רק כדי לסבר את האוזן.
אגב, תרופה לצרבת שטעמה טעים בפסח אסורה לפי רוב רובם של הפוסקים.]

שלום לכולם

 

אפשר לתת מקורות העוסקים בנושא הפרק? "ההפרש בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו"

 

אשמח למקורות המפרשים את הרמב"ם וגם למקורות עצמאיים

 

תודה!

שמעתי עליו הרבה שברי ידיעות.
מישהו יכול להסביר לי את הסגנון שלו? ספרים מומלצים שלו?
תודה!

אני לא יודע אם זה קשור וזה..אבל מישהו מכיר ישיבה דתית לאומית חסידית ששמה דגש על לימוד חסידות חבד?

מישהו יודע באיזה שבתות יש טישים

ב1.מודזיץ

2.מרכז חידי ויזניץ(ויזניץ הקטן

3.ויזניץ (ויזניץ הגדול

קודם כל, יש להבין ששאלת מספר פתילי התכלת הולכת יד ביד עם שאלת הקשירה.
אמנם יש מלא סוגי קשירות אבל למען האמת יש מחלוקת אחת עם שתי שיטות.
המחלוקת היא האם יש לקשור גם בלבן או רק בתכלת.

ולמה יש רק שתי שיטות?
כי השיטה שמובאת ברוב האחרונים (האשכנזים) של רש"י ותוספות שאומרים "שניים של תכלת ושניים של לבן" יש כנגדה קושיא רצינית. הספרי כותב במפורש "שלושה של לבן ואחד של תכלת".
אם כן, מדוע זה לא קושיא על.דעת הרמב"ם? 
משום שבזמן התנאים לא היו כופלים את הפתילים. התחילו בכך מתישהו בזמן האמוראים, ולכן השאלה מה נעשה כאשר כופלים את הפתילים האם נשאיר אחד מתוך ארבע או שנעבור לאחד מתוך שמונה.

אין הוכחה חד משמעית לדעת הרמב"ם ומכיוון שהרמב"ם לצערנו לא נשאיר אחריו הסבר לפסקיו (חוץ ממה שנמצא בתשובות) לא נותר לנו אלא לשער בעצמנו.

ההשערה היא ואנו רואים זאת גם במקומות אחרים במיוחד בהלכות שלא היו רלוונטים לזמנו כ"כ (בעיקר בספר זרעים) שהוא מפרש את המצוות על פי פסוקי המקרא. ואכן אם נעיין היטב בדבריו בהלכות ציצית פרק א הלכה ג:
"נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁתֵּי צַוָּיוֹת: שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת [...] וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו,לח)."

ככל הנראה הרמב"ם למד מכך שהתכלת הוזכרה רק בהקשר לכריכה על גבי הענף שזהו כל עניינה. ולכן לא משנה עם יהיה 80,000 פתילים, רק אחד מהם צריך להיות של תכלת שזה האחד שקושרים איתו. ולכן ברגע שכפלנו את ארבעת הפתילים לשניים ונהיה שמונה, רק אחד מהשמונה צריך להיות תכלת כי רק איתו כורכים את הכנף.

ראשית אביא קושיא אחת שבעיני טובה מאוד על הרמבם על מספר הפתילים יש עוד שכשלמדנו את הסוגייא בישיבה אבל כרגע אני לא זוכר.

הגמרא במנחות אומרת שהמוצא תכלת בשוק אסור לו להשתמש כי הצביעה צריכה להיות.לשמה ואפילו אם זה שזור אסור כי אולי זה נעשה לקשט גלימה. אבל לפי הרמב"ם כפי שהוא בתשובה לחכמי לוניל על איך עושים את הפתיל חצי לבן וחצי תכלת, אם מישהו מוצא פתיל חצי תכלת וחצי לבן זה ברור שזה לציצית. אף אחד לא מכין סתם פתיל כל כך מוזר.

לגבי הקשירה הנה שני קושיות על דעת הרמב"ם שאני זוכר:
1. הגמרא אומרת שיש להתחיל ב"לבן" כאשר לבן זה הפתילים שבצבע של הבגד. אבל אם הבגד הוא תכלת אז משתמשים בפתילים לבנים ולא בפתילים בצבע של הבגד. הגמרא דנה בשאלה האם כשהגד הוא תכלת.צריך להקדים תכלת ללבן (המסקנה שלא) אבל לפי הרמב"ם כל הסיבה שיש סיבוב אחד של לבן בסוף זה בגלל שהתחלנו בלבן. לכאורה לדעת הרמב"ם השאלה הייתה צריכה להיות האם עושים הכח בתכלת. כי אם מתחילים בתכלת אין עוד לבן ש"מקדימים" לו.

2. הגמרא דנה בשאלה האם צריך לקשור על כל חוליה וחוליה. לא משנה שהמסקנה שם באופן ברור שלא צריך (והרמב"ם באופן מאוד תמוה פוסק שכן צריך) מה שבודאי ברור מהדיון בגמרא זה שיש אפשרות *טכנית* לא לקשור על חוליה וחולה. אי אפשר לקשור כדעת הרמב"ם (דהיינו עם רווחים) בלי לקשור על חוליה וחולה זה לא אפשרי טכנית.
3. בקשירת הרמב"ם אין 5 קשרים שזה דבר שמיע במדרש מוקדם למדי. לא רק שאין, כפי שהסברתי בסעיף הקודם אי אפשר בלי זה.

הקשירה שאני קושר היא לא באמת לגמרי שיטת הגאונים. הגאונים עשו ליפוף אחד ותחבו לבפנים. ואז עוד ליפוף ותחבו, וזה קשר אחד. ןאז סובבו בלי לקשור כשמחליפים כל שלושה סיבובים בין תכלת ללבן, עד שבשלושת הסיבובים האחרונים שוב קשרו בכל ליפוף וכך היה חמישה קשרים. 
הקשירה שרוב מוחלט של היהודים נוהגים כיום של חמישה קשרים כפולים של 4 על 4 הינה מאוחרת למדי (אם אני לא טועה מתקופת התוספות). אז מה עשו בעבר כשלא היה תכלת? הרי גם בזמן הגאונים לא היה תכלת.
עשו כפי שכתבתי אך בלי להחליף בין תכלת ללבן כי לא היה תכלת. ככה שמה שבעצם ראו זה גוש גדול של ליפופים ללא חוליות.

אנחנו יודעים שהרמב"ם לא הכיר את השיטה הזאת כי הוא כותב על כך שראה קשירה תמוהה שכזאת ולא הבין כי הרי הגמרא מלאה בכך שיש עניין של חוליות ופה אין חוליות.

ולסיום, סרטון הדרכה איך לקשור בפועל-