פורום בית המדרש (עמוד 152)

מה, אתה חושב שעבודת ד' הגבוהה והחשובה והרוממה,

כל אחד יגיע איך שבראש שלו, איך שמתאים לו, איך שזורם לו?...

מה עם הכנות?

עם עבודת המידות רצינית?

עם תלמוד תורה מעמיק, להבין את ערכה של עבודת ד', ומיהו ד' אשר אנו עובדים אותו?

כמובן שאני לא תוקף אלא מנסה לתת כיוון מסויים לענ"ד כמענה לשאלתך..

שכוייח!

כמובן וודאי!!
לא הסברתי עצמי כנראה באופן מובן...

לא התכוונתי שח''ו כל אחד יעבוד איך שמתאים לו איך שזורם...

חס ושלום - כוונתי הייתה שצריכים אנו להבין שאם מישהו עובד את ה' שלא כמוני

אבל בדרך שהיא כמובן סלולה על ידי גדולים ע''י עבודה ע''י לימוד

אין אני צריך לחשוב שהוא לא עובד נכון אלא זו עבודתו וזו עבודתי

כמו חומה שצריך לבנות וכל אחד הוא אבן

כמובן שכל אבן צריכה להיות במידה המדוייקת והמכוונת ביותר

אבל אם היא בצבע שונה (הכוונה לעבודה בצורה שונה)(

זה בסדר העיקר שהיא בגודל ומהחומר המתאים

כמו שכתב שלמה "הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה..."

שואל הבן אבא היכן אתה נמצא איך אדע איך לעבוד אותך?

ועונה השי''ת "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרועים"

אם לא תדע לך בן יקר בן אהוב לך וחפש את דרכך אך "על משכנות הרועים" על רועי ישראל

שאלו הצדיקים הגדולים שמראים ומכוונים אותנו אל הדרך הנכונה.

כמובן שיש להקפיד על דרך נכונה ...אבל להבין שכל אחד והמבנה שלו

אם אחד עובד ה' עם יותר דרך ארץ זו דרכו

ואחד עובד עם יותר חסד זו דרכו

ואחד עובד עם יותר תורה זו דרכו

אמר רבי עקיבא: תורה עם דרך ארץ

אמר רבי מאיר(רבי נהוראי): איני מלמד ביני אלא תורה

וכי אחד צודק ואחד לא... ח''ו

גם אבותינו הקדושים כל אחד ודרכו זה בחסד זה בגבורה וזה בדין

וכמו שלימדנו דוד המלך כשהולכים להילחם זה כולם יחד שלקח 5 אבנים

אבן- אב ובן בשם האבות להביא הבנים

בשם כל האבות עם כל הכוחות...

ישר כוח על הבירור!!

יש הדרך ויש המטרה.

כולם צריכים לעבוד על מידותיהם ולהיות אנשים שלמים וטובים יותר.

כל אחד על המידות שלו.

אבל נניח- אחד יותר לומד תורה ואחד יותר עובד....

וזה סביר והגיוני!

מפני שבסופו של דבר כולנו אחד אחד גדול,

ואם אחד לומד- הוא לומד בשיביל כל עמ"י,

ואם אחד עובד-

הוא עובד בשביל כל עמ"י.

ואלה שלא רואים, ומתעצבנים על הלומדים/ על העובדים....

איי... אין טעם, זה הכל כולנו ביחד כ"כ...

הסתבכתי במילותי=)

לבין אידאולוגיה שונה-ועבודה שונה בהתאם.

אם אני חושב שצריך גם חסד, גם דרך ארץ (היינו מלאכה) וגם תורה, ואני בוחר באפיק השקעה אחד מהשלושה כעיקרי, אז ההשקפה שלי היא אחת, ולפי מי שחושב שצריך רק תורה, או רק דרך ארץ-אני טועה, ישנה כאן מחלוקת אידאולוגית, כאשר יש קבוצה צודקת, וקבוצות טועות...

ולכן יש חלוקה למגזרים-חלוקה לדעות שונות, שאחת היא האמת (או שאף אחת היא לא האמת...)

עד כאן כתבתי משהו שיכול להתאים לכל השקפה שהיא, מכאן והלאה אני כותב ע"פ השקפתי, יתכן שיש שחולקים עליי...-

כמובן שגם שאר הדרכים שורשם באמת,  כל אחד, מבסס את הרעיונות שלו על דברים אמיתיים, אותו אחד שחושב שצריך תורה, ולא חושב שצריך עוד משהו-הוא אמנם טועה לפי דעתי, אבל לא כי השיקולים שלו אינם אמת, השיקולים שלו הם אמת, אבל חסרים לו שיקולים, יש בעולם הרבה שיקולים של אמת (יש כמובן גם הרבה שיקולים של שקר), ויש כאלו שמחזיקים רק את חלקם, ועל זה נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים-כולם מביאים שיקולים ששורשם בדברי אלוקים, אבל לא כולם מביאים את כל השיקולים...ומי שיש לו רק חלק מהשיקולים, דרכו אמיתית, אך לא שלמה...

אני תוהה האם כאשר ה' יתברך נתן בעולם תורה וחסד ודרך ארץ ומוסר וכו...

רצונו שכולם יקיימו את הכל או שחלק יקיימו התורה בדגש חזק וחלק יקיימו החסד בדגש חזק

וכן הלאה.... (כמובן לא רק את התורה אלא ישימו עיקר חייהם התורה אך וודאי שעליהם

לקיים וללמוד שאר הדברים, וכן לגבי השאר)

כוונתי שאם אני שם דגש על חסד ונתינה ואהבת הבריות וישיבה בכל חלק בארץ הקודש

אזי אחשוב כי האחר שהוא אחי היקר והאהוב ששם דגש על התורה לא פועל נכון...

והגדרתו כמו שאמרת דרכו אמיתית אך לא שלמה...

או שאסתכל על כך בצורה הזו שהוא מדגיש חלק אחד ואני חלק אחר וכל אחד דרכו אמיתית ונכונה

וייחחדד דרכינו שלמה לבורא..

שאחרת למה לו לבורא לברוא כמה וכמה בריות אם לא לשם כך שישלימו האחד את השני ולא ידמו בכל

תודה רבה על השיתוף והתגובה!!!! אשריכם ישראל !!

לדעתי- לא כולם צריכים להיות שווים במעשיהם, אבל כן צריכים להיות שווים ושלמים באמונתם והשקפתם.

אם הבנתי אותך נכון...

זה בדיוק מה שהעלתי בהתחלה האמונה וההשקפה שווים

אך המעשים זה מה שמבדיל בין האחד לאחר

ההינו שלכל  אחד תפקיד שונה בפאזל עם אותה המטרה להשלימו

שזו האמונה...

ואם מסתכלים על זה בצורה הזו אז לכאורה מנק' מבט מסויימת

אין כלל פילוג בעם אלא כל אחד עושה את תפקידו עצמו רק כמו שאמרת

יש כאלו שאין להם את כל השיקולים ואז כאן נוצר הפילוג-שהוא חושב שהאחר טועה

ואין זה נכון שהאחר אינו טועה אלא רק עושה את תפקידו האחר.

ואז נוצרת מציאות משלימה

כלומר זו שאלה שנובעת מנקודת הנחה.

אני לא שולל ולא מאשר, אני רק חושב מחשבה תמה.

ואולי בזמן התנ"ך אנשים חיו בצורה שהם ראו את הקודש מול העיניים - חי!

הם לא היו צריכים שיספרו להם על העולם הבא.

אגב, עוד סיבה שגורמת לי לחשוב שלא, היא שכתוב במפורש במשנה האחרונה במסכת אבות שהתכלית היא לכבודו של הקב"ה..

"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו."  ואומר, "ה' ימלך לעלם ועד"."

כדי שאוכל להשיב לעצמי תשובה ברורה.

לשם כך הצגתי כאן ראיה לצד אחד שרצוני לדון בה, כדי שאולי תשכילו אותי ותוסיפו חיזוק או פרכה לראיה זו.

תודה רבה.

הבא,הדברים כתובים ומועלים במפורש אצל רבותינו ורמוזים בהחלט בתורה,אולם אני לא חושב שאלו סוגיות לפורום,תראה את התגובה שכתבתי למטה

אבל א. ממליץ מ-א-וד ללמוד את "הקדמות הרמב"ם למשנה".

הרמב"ם מסביר שם את כל המושגים: תחיית המתים, גן עדן, גהינום, עולם הבא, ימות המשיח, נבואה וכו'..

בד"כ היום אנשים מרבים לטעות ולערבב בין עולם הבא, תחיית המתים, גן עדן וגיהנום, ועולם הנשמות..

אחת התשובות לשאלה למה לא מוזכר השכר לעתיד לבוא על המצוות והעבירות, היא שבאמת א"א להבין מהו..לעומת השכר בעוה"ז שכן אפשר.

אבל שוב, תלמד טוב את הקדמות הרמבם למשנה,עונה על הרבה שאלות באמונה!

ואני יודע את ההבדלים בין עולם הבא (של אחרי ימות המשיח) לגן עדן, ולעולם הנשמות...

שלא כתובים בפירוש בתנך...

מדברים ששמעתי נראה לי כך--

התורה הרי נתנה כולה אחד לא היה שום רווח בין אות לאות ובין מילה למילה

ומשה סדרה אם כן יש הרבה דברים הרמוזים בפנים שאין אנו משיגים בהם

שאלו כבר דברי רמז וסוד, אם כי יש דברים שיכולים אנו לעיין בהם בפנימייות התורה("טללי חיים" של הרב החלבן מומלץ!!)

ואת העניינים הללו מבארים לנו חזל

ואותנו ציווה בתורתו "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"." (ספר דברים, יז).

ומסופר על רבי יוסי

ב, ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

ב, טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

ג, כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.

אז מה קרה פה, בעצם?

אדם וחווה נבראו בגן עדן. שם הם היו אמורים להשאר, "לעבדה ולשמרה".

אך הם חטאו, ולכן המדרגה של חיים בגן עדן לא התאימה להם, והם גורשו לעולם הזה.

עולם שיש בו מגבילים לחיים הטבעיים - בזעת אפיך תאכל לחם, בעצב תלדי בנים.

התפקיד של האדם הוא לתקן את החטא - כדי שגן עדן יוכל לחזור ולהופיע פה.

כמו שהיה צריך להופיע בתחילה.

אז העולם הבא הוא לא "שכר" בשבילנו, הוא המציאות בה נוכל לחיות את החיים שלנו בשלמות. בטבעיות.

"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"" (ברכות ס"ד: )

(אני מניחה שבבסיס השאלה שלך עומדת שאלה אחרת... אשמח אם תכוון אותי)

כירבים אומרים שהסיבה לבריאה היא שדרך הטוב להיטיב-דהיינו שהתכלית היא שנזכה לשכר....

גן עדן אמנם מופיע בתורה כמו שאמרת אבל לא בהקשר שלשכר ועונש, לגבי המניע לשאול את השאלה, כתבתי בתגובתי האחרונה להרש.

נכון שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב - 

איך הגעת למסקנה שהכוונה לתת לנו שכר?

הרבה יותר פשוט לומר שהוא ברא את העולם כדי להוסיף טוב.

אבל מה זה "טוב"?

אני באמת לא בטוחה שבהכרח נושא שכר ועונש קשור לעולם הבא.

במיוחד אם מביאים בחשבון את הדעות (רס"ג? לא זוכרת) שאומרות ששכר/עונש הוא תוצאה טבעית של מעשה.

"נהמא דכיסופא"?

ורוב הדעות לפי הידוע לי לא מסכימות על זה ששכר ועונש הן רק תוצאה טבעית של המעשה.

(חוץ מזה-אחרי הכל, לפי אותן שיטות- הקב"ה הוא זה שברא את העולם כך שכתגובה למעשים-יהיו תוצאות רעות או טובות בהתאם)

היא פשטנית.

היא נכונה - בוודאי,

אבל אני מניחה שהיא מדרגה אחת ובסיסית בהבנה.

ממנה צריך להתקדם הלאה (ולבדוק שהתפיסות החדשות "מתלבשות" על הישנות).

כלומר, בהבנה הבסיסית (וקצת ילדותית...) אפשר לומר שאנחנו מקבלים פרס על מעשה טוב, ועונש על מעשה רע.

ואז העולם הבא זה פרס גדול שמחכה בסוף, אחרי המוות.

ואפשר להבין יותר מזה.

העולם הבא זה העולם שבא. העולם שצריך להופיע פה. (אם זה היה אחרי המוות, אז היו קוראים לזה "העולם שיבוא", לא? "בא" לשון הווה)

עולם שכולו טוב, בלי החסרון שנולד מהחטא.

עולם כזה הבורא המיטיב רוצה שיהיה.

ואת הטוב ("השכר") הזה אנחנו נקבל אם נעשה טוב.

אני לא מכירה את המושג "נהמא דכיסופא", אבל מגיגול קצר -

אולי יש פה קשר למידת הרחמים ומידת הדין, לבית שמאי ובית הלל.

העולם הזה לא היה יכול להתקיים בלי הרחמים של הקב"ה (לתת לנו טוב למרות שלא מגיע לנו),

אבל בעולם הבא? מידת הדין, מידת האמת - היא השולטת. 

כמו שהלכה כבית הלל, אבל לעתיד לבוא - ברור שבית שמאי יותר צודקים!

יש מבין? 

שהשכר של המצווה, הוא זה שייקל לנו לעשות את המצוות ע"י שמבחינת גשמיותלא יהיו בעיות. וכך מסביר גם את "שכר מצווה- מצווה" שכר מצווה, להגיע בקלות לעוד מצווה..

אולי, לוידע אם לזה התכוונת.

אבל מסתדר טוב -

שכר מצווה, להגיע בקלות לעוד מצווה.

מי שבונה קשר נפשי ושייכות אל הטוב, בוודאי נמשך לשם באופן טבעי.

יותר פשוט לומר -

ה"שכר" לא צריך להיות איזה משהו שמיימי, וי בפנקס, כסא במושב גבוה יותר באמפיתאטרון שם למעלה.

השכר זה משהו טוב. 

ואיזה נפלא שיש מנגנון נפשי שגורם לטוב להופיע בעקבות מעשה טוב.

מה צריך יותר מזה.

על כך אומר הרמבם בהלכות מלכים שבימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג". הכוונה כמנהגו הטבעי שלפני החטא.

ה"שכר" של "גן עדן" הוא הנשמה עצמה. חיי הנשמה הם שלמים ושם יש "גן עדן".

אלו רבדים של "הארה" או "התגלות" או נבואה.

אלא שב"עולם הזה" היא נעלמת ונסתרת ובימות המשיח היא מתגלה ואז מתקרבים ל"עולם הבא" הנצחי - המציאות הבאה של "שמים חדשים וארץ חדשה" "ובילע המוות לנצח" (ישעיה). כאן.

המציאות הזו כבר קוראת והאפשרות לממש את הנשמה בשלמות כבר כאן.

מציאות זו נקראת גן עדן התחתון שהוא שלב ביניים עד "עולם הבא".

נהמא דכיסופא זהו מצב בנפש לאחר השבירה והחטא. אבל ברובד הנשמה יש אהבה שאינה תלויה בדבר

וכל העניין של "לאחר המוות"  הפרטי החל רק בבית שני.

בתקופת התנך חיו את הכלל ופחות חשבו על הפרט ועתידו.

בתהלים יש ביטויים נצחיים

אם היה מוזכר העולם הבא אנשים היה חושבים שהתכלית זה העולם הבא ולא המצוות

ואז אנשים היו אומרים שהם לא עושים מצוות כי הם לא רוצים גן עדן וגם רב האנשים היו עושים מצוות מיראה

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד):

העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א):

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג):

ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז):

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות:

והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל):

פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו:

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב):

כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר (משלי יג):

אור צדיקים ישמח. ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צב):

אמר רבי יצחק:

מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו:

והנה על העיקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קהלת (רבה, ז) שאמרו, זה לשונם:

ראה את מעשה האלהים וגו' (קהלת ז), בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חכמינו ז"ל רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה, והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר, והוא מה שאמרו, העולם הזה דומה לפרוזדור, כמו שאמרו ז"ל:

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ב). מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא לים וכו' (ק"ר א). וכאלה רבים על זה הדרך:

ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם:

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו):

וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים:

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד):

על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט:

והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל, ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו. וכפי כח האמצעים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור. מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על ענין המצות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו:

נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג):

דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך, כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו, להשיג את הקירבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש לנו לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם מתחלת הדבר ועד סופו, כמו שסדרם רבי פינחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם:

הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענוה, יראת החטא, והקדושה. ועתה נבארם אחד בסיעתא דשמיא:

פעם נפגשתי עם בחורה חילוניה, ואחרי שלמדנו קצת מסל"ש, היא הציבה בפני את השאלה הכי אבסורדית שיש -

אתם הדתיים, אין לכם שום ערך בחיים האלה. הכל זה ה"עולם הבא" - מה שאחרי המוות.

(אז למה אתם יולדים כל כך הרבה ילדים...?)

אני חושבת שהשאלה הזו זועקת מאוד דווקא היום, והיא קריטית,

ולכן חשוב להתבגר מהתפיסה שאומרת שאחרי המוות נקבל שכר.

המטרה היא החיים פ-ה. שהחיים פה יהיו שלמים, אידיאליים, מלאי טוב אינסופי.

אין שכר יותר גדול וטוב מזה.

ובשביל זה צריך לעבוד קשה (ובנתיים, לצערנו, גם מתים).

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא"

שואל "עמק המלך" שם איך הרמבם כותב כזה דבר שתכלית כל עבודת ה' וימות המשיח הם העולם הבא בשביל השכר?!

והוא נשאר בתימה.

הקושיה מתחזקת פי כמה וכמה עפ"י הגר"א במשלי שאומר שיש 2 סוגי עובדי ע"ז - 1 שעובדים בשביל עולם הזה, ו1 שעובדים בשביל עולם הבא.

מהי התשובה?

שהעולם הבא שהרמבם מדבר עליו בעניין ימות המשיח, איננו עולם הבא שלאחר המוות, אלא המציאות הבאה - "שמיים חדשים וארץ חדשה" ו"בילע המוות לנצח" כדברי ישעיה הנביא.

תכלית עבודת ה' בימות המשיח, זה השכר פה, וזה ע"י גילוי הנשמה - ה"בא" שמעבר ל"זה"..

היא לא מדויקת (אינני יודע אם את לא דייקת או הוא לא דייק), כי הרמב"ם לא כותב שזו התכלית, אלא שזה היה רצון החכמים והנביאים, ור' חיים מוולוז'ין הקשה גם כן את אותה הקושיה, ותירץ שאותם אנשים באמת רצו להגיע לעולם הבא ולקבל את השכר, אבל לא מתוך אגואיזם,אלא מתוך רצון לקיים את רצון ה', שרצון ה' הוא שנהיה בעולם הבא ונקבל שכר.

דבר זה יכול לתרץ גם את הגר"א.

האפשרות שאת מציעה לאט מתאימה לניסוח של הרמב"ם-

"שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה כדי שיזכו לחיי העולם הבא",

צריך להיות-"שיזכו לחיי העולם הבא"-כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה.

הדגש של הרמבם בסופו הוא על ימות המשיח והמציאות הבאה - "ובאותו הזמן..."

זה רק חיזוק לרעיון שהתכלית היא אכן השכר (שכר במשמעותו הפשוטה) שבעולם הבא.

אמנם נכון שבפרק י"ט משמע ממנו עצמו אחרת, שהחסיד האמיתי, כל רצונו לקדש שם שמים, ולא מזכיר את ענין השכר, אבל שם הוא לא כותב במפורש שזה התכלית, וחוץ מזה - עדיין קשה מפרק ראשון.

איך אפשר להבין את זה בצורה הפשטנית,

ואיך אותם המילים בדיוק מתאימים מאוד! להבנה עמוקה יותר.

שהיא הכרחית לאור השאלה שהוספתי בסוף התגובה.

אני לא חושבת שהבאתי לך הוכחות מוצקות לכך שאני צודקת,

אני רק רוצה להביא כיוון חדש למחשבה.

אשתדל לחפש שיעורים בכיוון, אם תרצה להעמיק (בעקרון, די ברור שאפשר למצוא בערוץ מאיר).

א.זו סוגיה שצריך ללמוד בבית המדרש ולא נראה לי שכאן המקום.

ב.יש הסברים לכך.

ג.אפשר לצורך העניין גם לשאול שאלה נגדית מעניינת למה התורה לא מדברת על סוגיית השארות הנשמה כסוגיה בפני עצמה למרות שהיא רמוזה בה במפורש ? (לדוגמא ששאול בא לבקש לדבר עם שמואל -לאחר מיתתו- ואכן המציאות הזאת התקיימה) וכדומה... ולכן בודאי שיש סיבה לכל דבר ותשובה ולתורה יש גם מטרות ממוקדות שאותן היא רוצה להעלות אבל אלו סוגיות רחבות לבית המדרש.

אם אתה מתכוון ע"פ מקורות-אתץה מוזמן להביאם...

ב. אשמח לקרוא את ההסברים הללו (, אם יש לך הידע והרצון לכתוב לי, כמובן).

ג. כי כנראה זה לא מספיק חשוב...

דברים שהם עיקריים, ראוי לכתבם, הלא כן?

משום שאלו סוגיות רחבות,אני מאמין שצריך ללמוד אותם בצורה רצינית בבית המדרש,יש גם את הסכנה שאם יביאו מקורות אולי הם יהיו חלקיים,ואולי לא נבין חלק מן המקורות ובסוגיה משמעותית כזאת תשאר אצלנו מעוותת וכו' ?

למדתי על זה פעם

זה לא נכתב בבירור בתנ"ך מ-2 סיבות עיקריות-

א. בתקופת התנ"ך הדגש השוס, העניין, היה להגיע לנבואה! רק אחרי החורבן וביטול הנבואה הגיע כל העניין של לימוד התורה, פילפול והתעמקות. כשיש לך דיבור ישיר עם ה' הפרופורציות של גן עדן/עולם הבא משתנות. אתה יודע מה התפקיד שלך בעולם הזה.

ב. זה לא נכתב כי אז באלגנטיות היינו פשוט רוצים לעבור לעולם ההוא (כמו שהוכרע- טוב לא לאדם משלא נברא יותר משנברא), או שרק היינו חושבים עליו. בשביל שנתרכז בעבודה פה- זה רק רמוז.

ויש איזכור לזה בתנ"ך, בעיקר בקהלת (יב)-

  וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ׃ סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע; אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם׃ כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם; אִם־טוֹב וְאִם־רָע׃

זה מה שאני מכירה. 

אחלה שאלה אגב, יפה לך.

בסיום הקללות בבראשית כתוב שהקללות , כולל המוות, הן "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב"

נשאלת השאלה - מדוע בפסוק יש גם "אדמה" וגם "עפר"? האם זו אותה משמעות? אם כן אז למה ביטויים שונים?

תשובה:

"עד שובך אל האדמה" - זהו תיאור מצב גלות. האדמה היא א"י ["למען ירבו ימיכם... על האדמה"]

לעומת תיאור העפר שזהו תיאור פיזי של מוות.

כוונת הדיוק בפסוק: עד מתי "אל עפר תשוב" ? עד שובך אל האדמה, אל א"י. סיום הגלות. אחרית הימים. התחיה.

עפ"י רמח"ל

וכן בזוהר לגבי גלגולים עפ"י הפסוק "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת":

בגלות - "דור הולך ודור בא" - גלגולים וכו

בגאולה, בא"י - "הארץ לעולם עומדת". נצח!

שיחות הרצי"ה "ארץ ישראל" [הספר האדום. של הרב אבינר] - 2 פרקים אחרונים - "עדן העתיד"

הרב קוק לא אומר שיש 3 כוחות שפועלים כל אחד בנפרד, וצריכים לא להפריע אחד לשני.

הוא אומר שיש 3 כוחות שפועלים כל אחד בנפרד, וצריכים להתחיל לפעול יחד.

כולם יחד, תחת שרביט מנצח אחד-הקודש העליון, מלכות ה'.

החידוש של הרב קוק, הוא לא שאפשר לתת לגיטימציה לכל כוח בפני עצמו, אלא בדיוק להפך-כשכל כוח בפני עצמו- כל אחד מהם מזיק בדרך אחרת, רק אם הם יסכימו אחד עם השני, ויסכימו לחלק בינהם את התפקידים - כך בונים מלכות שלמה, כולם מאוחדים תחת מלכות אחת, יש שאחראים על הקודש, יש  שאחראים על הלאומיות, ויש שאחראים על הפרטים, כל אחד לפי נטייתו הטבעית, וכולם יחד בונים מלכות שלמה.

ומכאן אולי אפשר להסיק עוד שתי מסקנות מעשיות יותר :

- כאשר ישנה תנועה שמאחדת את כל הכוחות-אז לה יש את הזכות להאבק בשאר התנועות, כי התנועות המפלגות, אינן לגיטימיות, אלא הן תוצאה של גלות, וחוסר מלכות בישראל במשך כאלפיים שנה.

-בזמן שהתנועות הינן מפולגות, ואין תנועה שמאחדת את הכוחות, עלינו לבחור בקודש, כי אמנם כל הכוחות נדרשים, אבל כשצריך לבחור בינהם, כשצריך לבחור בין הדת לחיים-מוטב למות כיהודי מלחיות כגוי.

זה בניגוד למשתמע מדבריו של הרב שרלו שהטוב הוא שיהיו כמה תנועות, כל אחת עם האופי שלה.

תודה רבה!

חופש שווה ומנוצל לכולנו!

בכל אופן אני מאוד מאוד ממליצה.

נעים לעין, קליל, מענין, נוגע מאוד לנוער.

ניתן להשיג היום את כל הכרכים (אאל"ט בדברי שיר, ואם לא- בישיבת מרכז הרב)

לכל אחד יש את הקליל שלו...

מה הסגנון שאת מחפשת.

אמוני, מוסרי, או אחר?

"בנין אמונה" של הרב בלייכר,

חובת התלמידים,

שמונה פרקים לרמב"ם (יש פירוש של הרב אבינר),

אורות התשובה (אולי יש פירוש של ראש יהודי?),

'מאמר הדור' דרך שיעורים http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=51801&cat_id=3776

בקיצור, יש אינסוף... רק לבחור ולהתמיד.

בהצלחה רבה רבה!

כל לימוד קטן, תשובה קטנה, של אחד מאיתנו - משפיע על כולם. אז תודה לך.

יש שם גם אמונה גם הלכה גם וגם וגם...

ערוץ מאיר כמובן ברשת - כל כך הרבה שיעורים נוחים ונחמדים ומהם אף משעשעים.

אפשר לחפש ע"פ נושאים או רבנים - מה שאת מתחברת אליו באותו רגע.

תמיד יכול להיות משהו שיעניין, לא חייב להיות סדר.

בהצלחה!

מציע גם פשוט ללכת לחנות ולראות מה מושך אותך שם,

לדפדף, להתייעץ עם המוכר.

http://www.kosharot.co.il/ask_show.asp?id=5716

על כלים חשמליים או כלים מחומרים שהתחדשו בדורנו (פיירקס/דורלקס/חרסינה וכיו"ב)

-ניתן למצוא שם תשובות בנפרד,

או-כפי שכתב לפני-לשאול רב.

בעקרון:

כלים שיוצרו ע"י גויים -

כלי מתכת מטבילים בברכה.

כלי זכוכית - המנהג להטבילן בברכה.

כלי חרסינה - המנהג להטבילן, ולא מברכים.

כלי פלסטיק - לא מטבילים.

כלים חשמליים זה בלאגן.

אפשר לטבול ומייד לייבש בשמש או עם פאן.

פתרון שני זה לפרק פירוק שצריך אומן כדי לחזור ולהרכיבו ולהרכיב שוב ע"י יהודי.

פתרון נוסף זה לעשות בכלי שותפות עם גוי ואז הכלי פטור מטבילה.

מבינה שזה גם נובע ממניעים שיוויוניים שאין להם מקום ביהדות.

מבינה שזה לא תפקידה של האשה  וכו' וכו'...

אבל כבוד הציבור? מה הקשר? ומה פוגע בכבוד הציבור שאשה קוראת בתורה?

למשל בבית כנסת גדול  חייבם לעלות עם טלית אפילו נער בר מצוה - מפני כבוד הציבור.

יש רמה כלשהיא של מכובדות בבית הכנסת,ומאותו סיבה שכתוב שגבר שאישה מוציאה אותו,זה לא כבוד גדול בשבילו בלשון המעטה, למרות שהיא יכולה, כי לכל אחד יש את התפקידים שלו.

רק מפני כבוד הציבור נשים לא עולות ולכן פוסקים שאם בשבת חתן יש איזה סבתא מכובדת שרוצה לעלות וכולם סבבה עם זה מותר

בס"ד

אבל משהוא יכול להגיד לי מה המקור?

מדובר בקריאה בתורה או עליה לתורה? (אני שאלתי על קראה אבל היחס לעליה גם מענין אותי) 

המקור בגמרא זה מסכת מגילה כג' עמוד א'.

ובהלכה בשולחן ערוך סימן רפב' סעיף ג'.

רמב"ם (כרך אהבה) הלכות תפילה פרק יב' הלכה יז'.

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=93228480#1.1139.5.fitwidth

תחפש שם...

וכבר התפלמסו על זה רבות...

מה-לא-מכבד-את הציבור בכך שאשה עולה לתורה?

זה נובע מראיתה כדבר נחות שלא לכבודנו שיקרא בתורה...?

[ואני הכי מבינה בעולם שזה לא תפקידה, לא טוב וכו' וכו'- ובאמת שלא קוסם לי בכלל לקרוא בתורה, אבל אני רוצה להבין את ענין הכבוד!]

פעם ראשונה שאני שומע

ראיתי איפשהו כתבה על מקומות שפתחו  זרם חדש בין הרפורמים לאורטדוקסים.

אגב,גם כשאשה אומרת צריכה לומר קדיש, זה מהצד השני של המחיצה 

בשו"ת "בני בנים" (וכמדומני בפולמוס ב"תחומין") מסביר הגאון הרב יהודה הרצל הנקין שליט"א במענה לכאלה שכתבו שכל הבעיה היא משום כבוד ציבור, ואם כן הציבור יכול למחול ויכולות נשים לעלות לתורה.

ההסבר של הרב הוא שהם לא הבינו בכלל את המושג "מפני כבוד ציבור".

"כבוד הציבור" זה לא שהאישה נחותה מהאיש ח"ו וכדומה.

אלא הכוונה היא כזאת:

תקנת קריאת התורה נוסדה בשביל שלא יעבור על יהודי שלושה ימים ללא לימוד תורה. כיוון שבלימוד תורה גברים חייבים ונשים פטורות (אלא רק חייבות לדעת מה שצריכות לקיים, אבל אין להם מצווה בלימוד עצמו, אלא הלימוד אצלם הוא רק כהכשר לאפשרות לקיום המצוות) - ציבור שאשה עולה לקרוא ומוציאה במצוות הלימוד את הגברים, זה מראה שהגברים כביכול לא יכולים ללמוד תורה בעצמם, וצריכים מישהו אחר שפטור מהמצווה שיוציא אותם ידי חובה.

בדומה לזה מצאנו שקטן שמקריא לאביו את ההלל - אינו מוציאו ידי חובה, כיוון שהאב חייב בהלל ובנו הקטן אינו חייב. לכן הפתרון ההלכתי למי שלא יודע לקרוא את ההלל הוא שיקריאו לו משפט משפט והוא יחזור.

ומסיימת המשנה על זה: "אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה (=קללה) על מי שבניו ובנותיו הקטנים מקרין אותו את ההלל", ושוב זה מאותו טעם, שכשאדם מחוייב במצווה צריך אדם שפטור מהמצווה להוציאו - זה בזיון.

ולפי זה, הציבור אינו יכול למחול, כי זה כבוד אישי, אלא כבוד החיוב במצוות!

בס"ד לק"י.

הייתי שם בתקופת אלול.

אחד מ3 פיתויו של עץ הדעת הוא "נחמד העץ להשכיל"

חטא הדעת הוא בעצם נתון טבעי בסיסי של הנפש מילדות, עם נטיות לחוסר הרמוניה בעולם, ואחד מאותם נתונים בסיסיים הוא החמדה להשכיל.

וכשהאישה נותנת לאיש לאכול מהפרי אשר טעמה, כתוב שהוא אוכל מהעץ ולא מהפרי כמוה. מדוע?

האשה (ולא "חווה" כפי שהכתוב מחלק) מייצגת צד מסוים בנפש של כל אחד ואחת והאיש צד שני. [בינה וחכמה, שמאל וימין וכו]

ובכן - חטאה של האישה זה האכילה מהפרי ללא אכילה מהעץ וחטאו של האיש זה אכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי

והנמשל: האיש, או הצד הזה בנפש, נוטה לאכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי, או במילים אחרות שכל ללא תוצאות. זהו "נחמד העץ להשכיל" - סקרנות וחמדת השכלה בנטיה לא בריאה.

הפילוסופיה היבשה המנותקת אולי ממחישה עניין זה - עודף שכל ללא נפקא מינה.

כח המחשבה לא נועד לניתוק מהעולם כפי שאולי הורגלנו, בעיקר מגלויות, אלא נועד לתיקון העולם.

התכלית איננה חשיבה שכלית, אלא חיבור לנשמה ולאלוהות במודעות נבואית הכרתית ללא "מחשבות" וזה כבר עניין קצת אחר שקשור לרבדים אחרים שפחות מוכרים עדיין בעולם התורה..  בעניין זה נוטה גם עולם הישיבות לעודף שכל והשכלה של דעת במקום חיבור נשמתי לעץ החיים

ועל כך אמר החכם (ר' ידעיה הפניני, ספר בחינות עולם) 4 מילים שגונזות עולם מלא: "תכלית הידיעה - שלא נדע"!

או במילים מוכרות יותר: "עד דלא ידע". תכלית ה"דעת" זהו החיבור ל"חיים", להויה, לנשמה..

יתכן ותיקון עניין זה מתבטא בדורנו ביציאת עולם השכל התורני הגברי גם אל מחוץ לכותלי בית המדרש ומאידך בצמיחת קרן השכל התורני הנשי פנימה..

זו היתה נקודה ל"מחשבה"

אתה בטוח שפירשת את המשפט 'תכלית הידיעה שלא נדע' כמו שהמקור רצה?

לפי מה שאתה אומר זה משפט מפגר קצת - כי אם אין ערך לשכל, אז מה בכלל אנחנו מדברים על תכלית הידיעה.
איך אנחנו מדברים על ידיעה?

ומזה מצוות ידיעת התורה?

משמע שכן יש ערך בידיעה שהיא 'שכלית'.

ברור שיש עניין לפילוסופיה, זה חוכמה. אדירה.

הם קידמו את העולם לרמות חשיבה ומוסר גבוהות מאד.

לא סתם הרמב"ם אמר על אריסטו שהוא תמצית המוח האנושי ודן בפילוסופיה.

זה כיף וחשוב, אבל זה לא לימוד תורה.

זה חשוב מאד כי אם לא אין לך שיח עם העולם, אתה נשאר אדם קטן מאד. אתה לא משתמש בכל הכוחות שה' נתן לך.

והעולם שם לב מי קטן ומי גדול.

ואם נשים לב נראה שהרבה גדולי עולם שהשפיעו רבות על העולם התורני ועל העולם הכללי שלטו בפילוסופיה כללית.

וכיף - אין מה להתווכח על זה...

סוג'וק שואף ל"חיים" ורק חיים -

אם השכל הוא לא חלק מהחיים - איך אנחנו חיים אותו?

אנחנו חיים משהו שהוא לא חי?

ראשית כמה עמודי פילוסופיה ושכל שרוצים - אני אוכל להוסיף כפול גם כאן, ותעיד עלי המנהלת

מוזמנים לפתוח תחרויות פילוסופיה..

חובה להפריד בין שכל למחשבה. זה לא אותו הדבר. שכל הוא כח קיים, מחשבה זה משו אחר, המחשבה גורמת גם לסבל. במחשבה יש מח (מחשבה - מח שבה) אבל היא לא המח.

"אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת)

הנשמה היא ישרה, אלוהית, חיה, וגם שכלית! שכל של חכמה אלוהית דעת אלהים ונבואה! היא מיוצגת בסיפור בראשית כקרובה יותר ל"איש" - הוא זה שאלהים מדבר איתו. [בכל אדם זה מתבטא במח ימין - מח החכמה, המכונה גם "אבא" בקבלה, שם יש אינטואיציה וחכמה אינסופית]

לעומת זאת, יש את הצד השני שמיוצג ע"י ה"אשה" בבראשית, שאיתה מדבר הנחש [זה מתבטא במח שמאל - הבינה, המכונה גקם "אמא" ושם המח הפרשן שמבין דבר מתוך דבר ושם יש גם חטא וסבל]

כח המחשבה היותר מוכר לנו הוא הצד השני, שהרי זוהי הנטיה הראשונית בנפש - אחר דעה אנושית ולא דעת א-להים.

וגם כשעוסקים בחכמה ובאלוהות , לרוב זה קורה מתוך הצד השני של הבינה. הזוהר מכנה תורה כזו בשם "אילנא דמותא" - עץ המוות. זהו עץ הדעת כיוון שלמרות שזהו עיסוק של חכמה, זוהי חכמה מתוך דעה אנושית ולא רבדים של חכמה פנימית חיה, שמקורה מחוץ למח..

הפילוסופיה, מבחינה זו, בעצם שללה את עצמה, כיוון שא"א להגיע לדעת א-להים מתוך הדעת האנושית. לשם כך נצרכת חכמה נבואית מעל השכל והבינה. [כך גם אמרו הפילוסופים בעצמם, אולי קנט או דקארט]

הצד הראשון, של חכמה נבואית על-אנושית, הולך ועולה רק בדורות אלו עם הגאולה, תורת א"י, תורת הרב קוק שהיא חכמה נשמתית וגם עזרות של חכמת המזרח שחכתה בצד אלפי שנים עוד מימי אברהם אבינו. לכן דור הגאולה נקרא "קץ הימין" - כיוון שמח ימין הולך ועולה ואיתו רבדים עליונים של חכמה אלוהית נבואית. לחכמה כזו לא מתחברים ע"י עוד ועוד ידע ודעת, אלא ע"י חיבור פנימי לנשמה ולאינטואיציה האלוהית וע"י שקט פנימי של המחשבה המוכרת, עבודה שבלב, תפילה, מדיטציה וכו'. זה מה שנקרא "היום אם בקולו תשמעו" - בקולו (שבתוכנו) ולא בקולכם. רבדים כאלו די נדירים עדיין ומגיעים אליהם לרוב ע"י סבל פנימי שהיום כבר לא נצרך עם הדרכה נכונה. זה דומה למה שעבר איוב, שאף תשובה אנושית לא סיפקה אותו עד שהגיע להתגלות מתוכו.

ולגבי חיים - אומר "אור החיים" שההבדל בין נבואה לחוסר נבואה [או בהקשר הנ"ל בין מח ימין לחוסר מח ימין] גדול מההבדל בין חיים למוות.

אלו חיים אמתיים שעוד לא ממש הגענו אליהם.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - כל דעת אמורה להתחבר אל החיים, אל הלב, אל הנשמה וההויה הנצחית.

"תכלית הידיעה - שלא נדע", פירושו בפשט: כל מה שאתה לומד בבחינת עץ הדעת, תכליתו לגלות את הידיעה שמעל הדעת - עץ החיים, להגיע לדעת אלהים ולא רק ידיעת אלהים. דעת אלהים זוהי הכרה נשמתית שמחוץ ל"מח" ולקול הפנימי המרעיש.

דוגמא אישית פשוטה אני יכול לתת מתחומי הלימוד שלי בשנים האחרונות שמרוב לימוד הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כ"כ רק בשביל להבין שתכלס לא צריך את כל זה..  אז כן שכל וכן העמקה וכן דעת אבל התכלית איננה שם בדעת

למה הרמב"ם חיבר ספר פילוספיה שלם(מורה נבוכים זהו ספר פילוסופי לגמרי-כמובן יהודי) בשביל להסביר אותו?

כמובן שהניתוק מהחיים ומכח זה גם קביעות פילוספיות לפעמים גם מוזרות, הוא נקודת התורפה של הפילוספיה,

אבל מצד שני למה ליקבוע שזאת הפילוספיה?

הרבה מהראשונים עסקו המון בפילוספיה רמב"ם, רמב"ן, ריה"ל, רמח"ל, ועוד.

הרמב"ם גם העריץ מאוד את הפילוסופים (ובמיוחד את אריסטו, דוגמא אחת שהוא אומר עליו שהגיע עד הגבול שעליו יכול להגיע אדם ללא סגולת ישראל, שזה אומר קדמות העולם ומזה נגזר שהסיבה הראשונה לפי אריסטו היא חלק מהעולם ומוגבלת בתוכו גם, ודוגמא שניה הרמב"ם למרבה הפלא קורא לאלוקים לפי אריסטו אלוקים בק', ולא בא' כמו שיש לקרוא לאלוהי ע"ז והרבה מפרשים מסבירים שהרמב"ם כמובן חלק עליו במהות האלקות אבל מאוד העריך אותה עד כדי קביעה שבעיקרון אריסטו ואנחנו מחפשים את אותו אלוקים)

לדוגמא שהמהר"ל עוסק בשאלה איך מאחד יוצא ריבוי? הוא לא עוסק בשאלה פילוסופית?

צריך תמיד לדעת שכמובן השכל מוגבל ויש מקום שבו הוא יתקע (הרב קוק קורא לזה בעין איה (ברכות א' באזור פיסקה מ') לא על השכל החושב לבדו יחיה האדם) אבל עד לשם צריך להגיע באמצעות השכל!

(כמובן שיש עוד שיטות ביהדות לגבי השימוש בשכל, לדוגמא ברסלב שבאופן עקרוני שוללים שימוש בו מכל וכל, אפילו לא קצת)

אפשר להגיע לנשמה דרך המון שכל, וגם סבל וכד'. בדרך כזו השכל האנושי מגלה את האלוהי מתוכו.

ואפשר תמיד להתחבר אליה בפשטות, כי היא תמיד מחכה, היא האני האמיתי שלנו ולא המחשבות שלנו.

זה גם סוגים של אופי.

באופן כללי בדרך הראשונה נקט הרמבם ובשניה נוקטים יותר בחסידות וכד' עפ"י תורת הסוד.

ויש גם הרמוניה, כמו רמחל למשל וכמובן הרב קוק.

הגישה הזו באה כבר על גבי השכל החזק כ"כ של הפילו' והרמבם. היה צריך את הרמבם, היה צריך את הרמבן וכו' רמחל והרב קוק עושים הרמוניה

אני אישית עברתי ועדיין בדרך הראשונה ודווקא מתוכה אני אומר שאולי היא לא הכרחית..

וכשבחסידות (וכן בתורות המזרח הרוחניות שעדיין לא מוכרות בעומקן) מכוונים לשלילת השכל - הכוונה לשכל האנושי הקול הפנימי החושב האינסופי. המטרה היא חיבור לשכל עליון, לדעת של הויה. זהו מקום שבמהותו כמעט וא"א להסביר אותו ולתמלל אותו. זהו ה"אין" [ה"כתר" או ה"יחידה"] ומשם מתגלה מימד של הויה אינסופית נצחית.

"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ואפילו "מחשבות האדם - כי המה הבל"..

וברור שחייבים מיזוג כמו שאמרתי, עד איפה שהשכל מגיע ושמה כבר עוברים להרגשה(שד.א. לפי הרמב"ם זו הנבואה.. באדם מגיע לדרגה הכי גבוהה שאליה יכול להגיע שכל ישראלי אנושי ושם הוא מקבל את הנבואה)

חוץ מזה שקשה להתעלם מזה שלפחות לפי הרמב"ם יש מצווה "לידע" ולא להאמין סתם ברגש.. ככה שקצת קשה להישאר ברובד של אמונה פנימית..

כי במחשבה האנושית תמיד יש 2 צדדים.

הפרדוכס נגמר בדעת א-להים

כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - דברי אלהים חיים מתבטאים במגוון של אלו ואלו (הרב הוטנר כמדומני), עד כדי פרדוכס, "עד דלא ידע"..

א' אומר - "יש אלוקים".

- אתה צודק.

ב' אומר "אין אלוקים"

- גם אתה צודק.

ג' אומר - איך זה יתכן ששניהם צודקים?!

- גם אתה צודק.

לבנות דרך השקפתית, ולא להיות מוכן להתעמת מול דעות אחרות, באמירת - "כולם צודקים",

זה להשאר סמרטוט חסר עמוד שדרה. 

אתה לא מסוגל לעמוד אפילו על היחוד שלך מול דעות אחרות.

אני מחפשת דרך, שיטה, שתהיה כוללת את כל הכוחות והצדדים במציאות, תענה על כל השאלות והפרדוכסים, תכלול בתוכה את כל ה"אלה ואלה דברי אלוקים" -

שתהיה הכי אחדותית.

בשביל ראשית נברא העולם, בשביל המגמה האחדותית הזו שצריכה להופיע ע"י ישראל, כך מסביר המהר"ל (נצח). זו המשמעות העמוקה של להגיע לאחד. לריבונו של עולם.

אי אפשר להשאיר בצד חלקים בלתי פתורים. 

כשאני פוגשת דעות סותרות - אני מחפשת אמת גדולה יותר.

לא יכול להיות שאין אחת כזאת, כשם שלא יכול להיות שהקב"ה מחולק לשניים.

יתכן והתגובה הזו ממחישה את דברי

אני סבור בדיוק כמוך. הכוונה לאמת כוללת וכו

אממה - במוח שלנו יש שני רבדים. יש את הרובד שרוצה להיות צודק. ושם תמיד יהיה אחד מול או אחד נגד וכד'

ויש את הרובד שרואבה את המכלול ורוצה להיות מאושר ולא משנה מי צודק, זה הרובד ה"חכם".

הרובד הראשון נקרא "דעת תחתון" ושם יש ביטוי של האגו תמיד.

השני נקרא "דעת עליון" ושם יש אחדות ההויה שמכילה ומכלילה את כל ה"אלו ואלו" ללא יכול הבנה אנושית איך הם הולכים יחד.

האמת במהותה היא "נעדרת" - "עדרים עדרים" - כל עדר נושא בקרבו גוון של האמת וא"א לתפוס את הכל בדעה אנושית רגילה כיוון שהיא בנויה על תפיסה אגואית.

ממילא הרובד שכן אפשר לתפוס בו את האמת הכוללת הוא רובד החיים, הכלל, הנצח, ההויה - אחדות ההויה.

כשתתחילי לנתח את הצדדים השונים בשכל המוכר, מתישהו הדעות לא יסתדרו יחד.

תהליך זה קורה בימות המשיח שבד בבד הדור כולו זכאי וכולו חייב. המציאות מתעלה לרובד של אמת נעדרת.

דוגמא דומה אפשר אולי מתחום העדות - יש כאן מלא עדות וכל אחד יכול לבטא עדה מסוימת, אך בו זמנית גם כולנו ישראלים. ז"א אותו אחד יכול להיות עדה מסוימת ברובד פרטי אך בו זמנית הוא גם ישראלי במבט אחר ושם יש אחדות - ללא ביטול העדה הפרטית. יש בתי כנסת שונים, אך לבית המקדש עולים כולם יחד ואפילו גויים.

בס"ד לק"י.

אמרת דברים חכמים וחשובים מאוד.

הרצון שלך טהור, ורואים שאת 'מבינה' על מה את מדברת.

אך אני לא חושבת שאפשרי לו לאדם לבטא וליצור את מה שאת מתארת.

משום ובשל מה?

בשל היותו אדם.

הגיוני שלא נצליח להגיע לשיטה שמכלילה את הכל - אבל מי אמר שזו בעיה.

הרצון להגיע לנקודה הזו - הוא המטרה.

ההשתלמות הזו  - היא מצב של 100%!

מי שלא שואף להגיע לשם כי אי אפשר- הוא אדם קטן ומיואש מהחיים, הוא עוצר את ההתקדמות שלו בגלל פחד ממאמץ שלא יביא לתכלית.

וכל זה נובע מזה שהוא לא הבין לאיפה שואפים.

ישנם אנשים קטנים שנקודת המוצא שלהם היא - שלאדם יש אגו, והוא שולט בו, חזק, ללא יכולת לברוח ממנו וללא יכולת להיות נאמן לאמת.

אולם ישנה תפיסה שאומרת שהאדם יכול להיות גדול - ולנתח במוחו (שניתן לו ע"י בורא עולם), ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, אמיתיות ושלימות. וכל זה ללא נגיעות אישיות.

ולא הולך בשלום = שלומותו בפועל.

השתייכות אל השלמות היותר גדולה בהיותך שואף אליה מפנימיותך ועצמותך -

היא ההשתייכות היחידה והכי נעלה אל השלמות.

בס"ד לק"י.

אדם הוא דרגה כשלעצמה וכלא לעצמה נעלה מאוד, ולכן אדם יכול לשאוף לשם, וצריך. [לפי דעת "מעלמלה ללמטה".]

אך, האם הוא יגיע באמת?

לא. 

גם אם הוא מאוד יתאמץ.

כי הוא לא יכול! תרי"ג מצוות במלואם רק עם ישראל בכללותו יכול.

כלומר, אני מנסה להוסיף על קודמי -

המגמה הזו, של לאחד את כל המציאות, היא לא משימה של אדם פרטי.

הרי זה לא יתכן... הוא פרט אחד מתוך המון - הוא לא יכול להגיע לשלימות לבדו.

זו משימת חיים של עם ישראל כולו.

ולכן:

השתלמותי תלויה בכלל. יותר נכון ואמיתי לומר - השתלמות העולם תלויה גם בי.

אז כנראה שאני אישית לא אגיע לשלימות, אבל בוודאי שגם בזכותי עמ"י והעולם יתקדמו עוד צעד - בדור הבא הם יהיו קרובים יותר.

את מבינה? החיים הפרטיים שלי הם לא המוקד פה. לא יכולים להיות.

* אני חושבת שהשאלה-תהיה 'האם נצליח להגיע לשלימות' בטלה כשאדם אכן משקיע את חייו בהשתלמות, ועושה כל שביכולתו לעבודת ה'.

ההשתלמות ממלאת אותו כוחות חיים להמשך הדרך, עד שהשאלה "מה יהיה בסוף" לא רלוונטית.

האדם עושה את כל מה שהוא יכול, והקב"ה ינהל את העולם כרצונו.

לענ"ד, רואים את זה בתנ"ך. 'בני נביאים' אלה אנשים שמסוגלים לנבואה, אך היא בכל זאת לא שורה עליהם. ככה, זה רצון ה'.

האם הם מתייאשים? אומרים שהדרך לא היתה שווה? או שלעולם לא ניתן להגיע לשלימות-אישית מסוימת של נבואה? נשארים במקום שלהם?

ממש לא. 

הם מסתובבים בחבורות ועוסקים בלנסות להגיע בכל זאת לנבואה.

בלהתעלות מעל למדרגה שלהם כרגע.

השאלה האם הוא יגיע - כבר אומרת משו חיצוני.

מה אנחנו מחפשים? אחרי שנענה על זה השאלה הראשונה תשתנה.

אמת.

החסידות חידשה באומץ רב שע"י דעת א-להים מתחברים להויה הא-לוהית. אין הכוונה לדעת אותו בשכל האנושי כמו הפילוסופיה, אלא לגלות את השכל האלוהי באנושי, מתוך הבנה שא"א בשכל האנושי להבין. תכלית הידיעה... דעת א-להים זו המצווה הראשונה ברמבם אך בסדר המציאות דווקא מגיעים אליה באחרונה, בימות המשיח.

למה? ככה זה..

אני לא מכיר את המקורות שעליהם אתה מתבסס.

אז יש לי רק להציג גישה אחרת. 

שהולכת לפי הרמב"ם, שאם הוא כתב את זה - הוא התכוון לזה.

ויש חלק מאד גדול של הבנת דעת אלוקים בשכל (כמו הרמב"ם).

נכון - אין מחשבה תפיסא, אבל יש רמות של הבנה.

והעיסוק בזה עם השכל מקרב לה' מאד.

א. "שכל" זהו כח קיים תמיד. שכל איננו המחשבות שלנו. אפשר לחשוב "כואב לי" - זה לא שכל.

אלא שהשכל מתבטא במחשבה, גם הרגש.

אבל לא רק במחשבה

ב. אותו כח שכלי שתמיד קיים ואיננו תלוי מחשבה, יהיה קיים גם בלי מחשבה.

אדם ללא מחשבות זהו לא אדם ללא שכל.

למשל אדם שעושה מדיטציה - יש כאלו שעושים ימים שלמים רצוף בשתיקה. זהו לא אדם ללא "שכל".

זהו אדם ללא מחשבות. או בעברית: no-mind..

אדרבה - אדם כזה מגיע לתובנות עליונות מעל תפיסה אנושית מוכרת.

כתוב שמי שרוצה גילוי אליהו שיעשה תענית דיבור 40 יום.

אני אישית די שתקן אך מדיטציה לא עשיתי יותר מכמה דקות..

בנוסף - כל אחד נמצא במצב כזה בשינה וזה לא אומר שאין שכל. גם בשינה יש תהליכים שכליים ועיבודים חשובים ללא מחשבות, לפעמים התהליכים האלו משמעותיים יותר מזמן עירות.

ג. ה"שכל" יכול להתבטא במחשבות שהם דעה אנושית, סוביקטיבית, וזו דעה נמוכה, כיוון שהפירוש העכשווי שבמחשבה שונה מקצה לקצה בדעות השונות וגם שונה מרגע לרגע וממצב למצב. זו מחשבה ארעית חולפת עוברת מוגבלת נקודתית בלבד, שם נכנס ה"נחש" "במחשבה ובמרמה" (רש"י בבראשית ג)

והשכל יכול להתבטא ללא מחשבות , ומצב כזה הוא מה שנקרא "הכרה אוביקטיבית", ללא פרשנות סוביקטיבית ארעית. זה מתבטא במרחב שקט של no-mind

ד. המצב הזה הכרה אוביקטיבית ללא מחשבות - מודעות טהורה, אינטליגציה טהורה, מודעות\הכרה ללא מחשבות, זוהי דרגה הקרובה לדעת א-להים ועליה נאמר "תכלית הידיעה - שלא נדע" - הידיעה האמתית היא האוביקטיבית שאיננה משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן.

זה מה שנאמר למשל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף נשרף מעליו - הכוונה למחשבות.

בעצם, כל ילד קטן נמצא במצב כזה ושום דבר לא יכול להטריד אותו. הוא יחייך סתם ככה, כי הנשמה ללא מחשבות מחייכת בלי סיבה. מחשבה כזו קיימת גם כשקמים בבוקר לפני שמתחילות הטרדות. מי שסובל מכאבים ישים לב שאיך שמתעוררים עוד לא כואב, כי ה"מיינד" עוד לא התחיל עם הטרדות שגורמות לכאב.

"א-להים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

הנשמה לא חושבת. המחשבות אינם הנשמה. וגם אינם השכל. השכל מתבטא בהם ומתבטא גם ללא מחשבות.

כדי להגיע למקום כזה צריך לתרגל מדיטציה ושקט פנימי של המחשבות הרצות בלי סוף. זו גם המטרה של התפילה. זה "שויתי". השתוות. "שויתי ודוממתי ונפשי..." - הדממת הנפש לצורך גילוי הנשמה, האמונה, השלווה והבטחון.

מצווה זו מופיעה ראשונה בבוקר, גם בשו"ע, אך עוד לא הגענו אליה..

במצב כזה של שקט לאט לאט מגלים את ההויה והנשמה. הדרך להגיע לשם זה להיות בהויה, בנוכחות של הרגע הזה ללא מחשבות וללא רעש בפנים. ואם עולות מחשבות- להביט בהם ולזהות אותם אך לא להזדהות, לתת להם לחלוף. זה לא קורה ברגע. סביר להניח שבמצב כזה יש הרגשת ריקות ויתכן אף "חור שחור", אך בתוך הריקות מסתתר אוצר ועם תרגול זה מתגלה. אם מתחילים להיות קשובים לציפורים זה סימן טוב..

במצב כזה השכל מזדכך ואין טרדה מחשבתית, ומגלים רבדים מחשבתיים לא מוכרים, מתוך מרחב. רבדים של "אין" - "החכמה מאין תמצא".

כי בסופו של דבר מחשבות אדם המה הבל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל - רק ה"אין" מתיר מהבהמתיות והסבל ומיוחד לאדם.

זהו תחום לא כ"כ מוכר בעולם התורה ומתחזק בשנים אלו.

מקורות ויהדות לגבי מדיטציה (יהודית) אפשר לראות ברשת אצל הרב ד"ר נתן אופיר

אבל גם משהו מעיק ומכביד קצת בניחוח השיווקי הדק שקצת עולה...

מחילה.

בדיוק בעניין זה רציתי להוסיף..

אנחנו עוסקים ב"פילוסופיה".. למה צריך את זה? לשעשועי שכל? לצריכת דברים מעניינים ועמוקים?..

אז ככה:

יש בעולם "תיכנות" תת הכרתי , שמתבטא גם בהכרתי, במחשבות שלנו וכו

ז"א לכולנו יש כבר "בילד-אין" איזושהי פילוסופיה על החיים, נרצה או לא..

אנחנו רואים את הדברים לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.

אז..

לאדם ניתן שכל כדי שיתחבר ל"תיכנות" נעלה ומועיל יותר, שיעשה עם זה טרנספורמציה לחיים, שיתחבר לנשמה ויחיה חיים טובים יותר. בשביל זה ניתן כח המחשבה והבחירה

בדיוק בשביל זה יש תורה: "דברה תורה כנגד יצר הרע" והיצר מתחיל "יצר מחשבות" (בבראשית ובתפילה)

האם לימוד שאינו מתבטא בהבנה מעשית שווה משהו?

"וידעת היום , והשבות אל לבבך"!

לאחר שלומדים, יודעים ומבינים, השאלה המתבקשת היא: איך מתנהג אדם כזה

[מה שעושה הרוחניות הלא דתית, שכרגע מתבטאת בעולם האימון\הנפש, הרוחניות המזרחית וכד' זה חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה - מה שמאוד חסר בעולם הרוח הדתי כתוצאה מהרוח המערבית שניתקה בין העולמות במשך מאות ואלפי שנים, למעט תקופת הנביאים והשראת השכינה. בדור זה הרוח הזו משיבה רבדים נבואיים לחיים וזה בעיקר בתחום המדיטטיבי. כח זה נקרא "איתן האזרחי" שמופיע בדור הגאולה - השפעות איתניות מהמזרח שמקורן עוד מאברהם אבינו שהגיע לאמונה מתוכו. ונזכר גם בנביא לגבי הגאולה "תורה מאיתי תצא" - זו תורה שנובעת מבפנים, מהנשמה, מהארץ]

גם לשאלות מופשטות יש לגיטימציה.

ברור שתלמוד צריך להביא לידי מעשה,

אבל "תלמוד" הוא בין השאר גם כוננות של זהות אישיותית.

לכל זהות יש גם תורה מחשבתית עליה היא מתבססת.

אחרת אתה מגיע לידי אורתופרקסיה - מהי חובתי ואעשנה...

זה גם מאוד מבלבל, למשוך להנהגות מעשיות תוכ"ד דיון רעיוני.

זה העניין, שהתרגלנו לעולמות נפרדים. אפשר תיחומים אבל הם מחוברים.

בגלות עולם הרוח מנותק. בגאולה העולמות מתחברים.

וחוצמזה - יתכן וכל מי שעולות לו שאלות נמצא בסוג של דרישה מהחיים, אולי אפילו מסבל.

אם הדיון ישאר רעיוני הוא לא בהכרח יפתור את הבעיות "הלכה למעשה"

אני מאוד מעריכה את הפילוסופים על עומק המחשבה והאופק הרחוק שהם הגיעו אליו.

הם בהחלט "חכמים עליונים" כמו שהפילוסופים בכוזרי שואפים להגיע.

מדהים לראות עד לאן השכל של בן אנוש נחמד מרחיק לכת.

אבל...

זה לא חיים, ולא אמת,

זה אוסף רעיונות שמפוצצים את המוח - אבל ללמוד אותם זה כמו ללמוד היסטוריה ומתמטיקה.

זה לא מה שמוביל לי את החיים.

בקושי נוגע בהם.

אז זה מאוד נחמד ללמוד קצת מה היה להם לומר (יעידו הספרים על המדף שלי) -

אבל אם יש לי זמן, אני לומדת כוזרי, רמב"ם, מהר"ל, הרב קוק.

בתורה יש פי כמה יותר שכל ועומק ושינוי תפיסות,

שלא נשארים ברמת הדיון התיאורטי שהרבה פעמים סותר את המציאות, אלא מובילים לחיים טובים יותר, שלמים יותר, מאושרים יותר.

בהגדרה קצרה:

הפילוסופיה אומרת, שככל שאתה מרחיק לכת במחשבתך ומתנתק מהעולם ומהחיים, אתה יותר "חכם".

והיהדות אומרת, שהחוכמה נמצאת בעומק החיים.

ובחרתי בחיים.

וכן יש המון מקום לפילופיה ביהדות כמו הרמב"ם הכוזרי ועוד

את מי מעניינים המילטים, אפלטון ואריסטו, הסטואים והפיתגוראיים,

וכל היוּם, והקנט, והוויטגנשטיין?...

כלומר - לא חסר כאלה שמתעניינים... אבל זה סוג של תחביב חמוד כזה, לכל היותר.

איך זה נוגע לכל יהודי מאמין בימינו? מתי זה מעסיק אותו בדיוק?

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

ברור שאלמד כוזרי ומורה נבוכים, כדי לדעת מה רבותינו הראשונים כתבו בענייני אמונה.

(שמעתי כבר ר"מים שגורסים שבימינו אין צורך ללמדם, כי בעיות הפילוסופיה דאז לא רלוונטיות להיום.

לא כך קיבלתי מרבותיי כמובן... אבל אין לי תשובה מוחצת לטענותיהם.)

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

והערת אגב:

הפילוסופיה לא מתמצה בתחום התיאולוגי-דתי.

יש עוד תחומים, ביניהם: הפילוסופיה של המוסר וההכרה (שיש להם השקה עם עניינים של קודש

מזוויות מסויימות), ולוגיקה (הגיון) צורנית.

בלוגיקה צורנית יש למשל ניתוח של דרכי היסק, נכונות של משפטים וכן הלאה...

זה גם כן פן שמגרה את השכל בפילוסופיה.

לא נכנסתי אגב לשאלת ה"האם ללמוד פילוסופיה או לא".

אני אישית אוהב לעסוק קצת בנושאים האלה... כל אחד יעשה כהדרכת רבותיו.

שלא ניתנת לעירעור.

ואז אפשר להתחיל עם הרמב"ם וכו'

ההפך. יש 3 דברים שעליהם ר' נחמן כותב "מצוה גדולה". אחד מהם זה להיות בשמחה תמיד, זה ידוע. השני- לחדד את שכלו עד כמה שיכול. זה לא בדיוק הניסוח, אבל זו לגמרי הפואנטה.

"שכל" זה מושג רחב שאפשר להשתמש בו במובנים קצת שונים.

גם "דעת" זה מושג רחב, כנ"ל.

בלי להיכנס יותר מדי לענין של ברסלב (אין לי בעיה אבל זה לא הנושא פה), רק חשוב לי לציין שברסלב לא אומר "לחיות בלי שכל".

נא לא ללכלך...

יכול להיות מצב שלברסלבר פשוט יש הרבה יותר דעת מאשר לפילוסוף דגול.

רק צריך לחדד את המושגים ולהתאים אותם להקשר, כי לא ה"דעת" של החסידות כ"דעת" של הפילוסופיה, ובטח שלא ה"שכל" של אריסטו כ"שכל" של ר' נחמן.

יש כאלה שאומרים ששבחי הר"ן זה מזוייף, אבל כתוב שם הרבה על זה, וגם בליקוטי מוהר"ן.

שיש עניין להיות 'בלוק' בלי להפעיל את מה שהקב"ה נתן לנו.

את טוענת שיש מושג חדש, שכל שהוא במובן אחר - סבבה, אבל זה מושג אחר שלא קשור לדיון, כמו שהשכל שמזכיר המהר"ל לא קשור לדיון.

כל הדיון פה הוא על שכל כאינטלקט, לא שכל אלוקי או כל הסבר אחר.

אלא קביעה שחקירות וחפירות לא רלוונטיות לעניינים מסויימים באמונה ועבודת ד'.

לא שאינן רלוונטיות בכלל, שהשכל שנתן לנו הקב"ה הוא חסר שימוש.

להבין את התורות הברסלביות כשלעצמן באמת, בלי עיוותים - צריך הרבה מאוד שכל.

צריך הרבה מאוד שכל אינטלקט להבין את מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן.

 ברסלברים הם טפשים? לא משתמשים בשכל? נו, באמת,מי שאומר דבר כזה מעולם לא חווה "ברסלב" מבפנים.

התמימות של ברסלב היא לא תמימות שפירושה טפשות. היא התמימות שבאה אחרי ההבנה שכמה שהאדם ישכיל וילמד ויפתח את שכלו וכו' וכו', בסופו של דבר הוא לא מבין כלום...

יש אנשים שבאופן טבעי יש להם תמימות כזו, ויש אנשים שהשגת התמימות הזו היא עבודה קשה מאוד עבורם. אבל בשום אופן היא לא טפשות.

ומלבד זאת- נכון, ר' נחמן מזהיר מפני התעמקות בחקירות שכליות שאינן מובילות לקדושה ולקרבת א-לקים. מי שלא נוח לו עם זה שלא יקשיב, אבל שלא יטען שר' נחמן אומר לא להשתמש בשכל.

לפי כל השיטות שדנות בדעת אלוקים אנחנו מווים מצד אחד לחקור עד מקום מסוים ולפי כולם יש את הנקודה שממנה אסור(!) לנו לחקור, השאלה היא תמיד איפה עומדת הנקודה הזו.

ושוב לא אמרתי שבברסלב אין חשיבה אבל במק.צוע של ידיעת האלוקות עצמה עד כמה אנחנו חוקרים את זה הם יחסית קיצוניים לענין של הכי פחות חקירה בדבר.

ושוב חס וחלילה שאני חושב את רבי נחמן ורבי נתן לטיפשים!! (אני לא יגיד שלא יצאו מהתנועה הזאת הרבה שויטים.. אבל אתזה נעזוב..) מי אני בכלל!

קצת שעשעה אותי: אנחנו צריכים להכיר את כולם בשביל לענות עליה.

ולדעתי כן. יש הבדל מסויים בין הוגי דעות לפילוסוף, אבל דקארט הוא פילוסוף, ושפינוזה על הגבול. הוגו - אם זה ויקטור הוגו אז פשוט שלא.

למה הוגו לא?

נכון ששפינוזה עבר את הגבול, אבל זה לא אומר שהוא לא פילוסוף.

הוגו הוא סופר, לא פילוסוף. ושפינוזה על הגבול לא מבחינה דתית (אני כופר במושג הזה בכלל), אלא על הגבול בין הוגי דעות לפילוסוף. לוינס קצת השיב לו מכבודו האבוד.

השאלה היא גם למה את מתכוונת שאת אומרת "פילוסופיה" ..
 

וגם יש עניין 'לדבר' בנושאים כאלה.

זה בונה את האישיות, גורם לך לבנות יותר טוב את הידע הכתוב שדחסת.

בס"ד לק"י.

כמובן שיש סגנון אנשים שיש להם קשר הדוק עם הרב.

אך אני חושבת שעניין אישיותי זה בינך לבין עצמך.

[למרות שיש כאלו שהולכים ליעוץ חכם מפי רב.]

בס''ד

סוף שמינית...מה שעולה בראש שמתאים לסוף שמינית...

אני רואה בהקדמת "העמק דבר" לבראשית:

"הן קראתי בשם זה החיבור... העמק דבר כמשמעו - שבא להעמיק בדבר ד' בכל

שינוי ויתיר ודומה..."

בהקדמת "העמק שאלה" אין שום אריכות, ולא בשערים.

השאלה מעניינת כשלעצמה... לא חשבתי עליה אף פעם.

"ך..

דבר כנראה מדבר על דבר ה': בהעמק דבר- דבר ה' בתורה.

                                       הרחב דבר- דבר ה' בנביאים.

                                       משיב דבר- בהלכה.

לא יודע,מסברא..