אחד מ3 פיתויו של עץ הדעת הוא "נחמד העץ להשכיל"

חטא הדעת הוא בעצם נתון טבעי בסיסי של הנפש מילדות, עם נטיות לחוסר הרמוניה בעולם, ואחד מאותם נתונים בסיסיים הוא החמדה להשכיל.

וכשהאישה נותנת לאיש לאכול מהפרי אשר טעמה, כתוב שהוא אוכל מהעץ ולא מהפרי כמוה. מדוע?

האשה (ולא "חווה" כפי שהכתוב מחלק) מייצגת צד מסוים בנפש של כל אחד ואחת והאיש צד שני. [בינה וחכמה, שמאל וימין וכו]

ובכן - חטאה של האישה זה האכילה מהפרי ללא אכילה מהעץ וחטאו של האיש זה אכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי

והנמשל: האיש, או הצד הזה בנפש, נוטה לאכילה מהעץ ללא אכילה מהפרי, או במילים אחרות שכל ללא תוצאות. זהו "נחמד העץ להשכיל" - סקרנות וחמדת השכלה בנטיה לא בריאה.

הפילוסופיה היבשה המנותקת אולי ממחישה עניין זה - עודף שכל ללא נפקא מינה.

כח המחשבה לא נועד לניתוק מהעולם כפי שאולי הורגלנו, בעיקר מגלויות, אלא נועד לתיקון העולם.

התכלית איננה חשיבה שכלית, אלא חיבור לנשמה ולאלוהות במודעות נבואית הכרתית ללא "מחשבות" וזה כבר עניין קצת אחר שקשור לרבדים אחרים שפחות מוכרים עדיין בעולם התורה..  בעניין זה נוטה גם עולם הישיבות לעודף שכל והשכלה של דעת במקום חיבור נשמתי לעץ החיים

ועל כך אמר החכם (ר' ידעיה הפניני, ספר בחינות עולם) 4 מילים שגונזות עולם מלא: "תכלית הידיעה - שלא נדע"!

או במילים מוכרות יותר: "עד דלא ידע". תכלית ה"דעת" זהו החיבור ל"חיים", להויה, לנשמה..

יתכן ותיקון עניין זה מתבטא בדורנו ביציאת עולם השכל התורני הגברי גם אל מחוץ לכותלי בית המדרש ומאידך בצמיחת קרן השכל התורני הנשי פנימה..

זו היתה נקודה ל"מחשבה"

אתה בטוח שפירשת את המשפט 'תכלית הידיעה שלא נדע' כמו שהמקור רצה?

לפי מה שאתה אומר זה משפט מפגר קצת - כי אם אין ערך לשכל, אז מה בכלל אנחנו מדברים על תכלית הידיעה.
איך אנחנו מדברים על ידיעה?

ומזה מצוות ידיעת התורה?

משמע שכן יש ערך בידיעה שהיא 'שכלית'.

ברור שיש עניין לפילוסופיה, זה חוכמה. אדירה.

הם קידמו את העולם לרמות חשיבה ומוסר גבוהות מאד.

לא סתם הרמב"ם אמר על אריסטו שהוא תמצית המוח האנושי ודן בפילוסופיה.

זה כיף וחשוב, אבל זה לא לימוד תורה.

זה חשוב מאד כי אם לא אין לך שיח עם העולם, אתה נשאר אדם קטן מאד. אתה לא משתמש בכל הכוחות שה' נתן לך.

והעולם שם לב מי קטן ומי גדול.

ואם נשים לב נראה שהרבה גדולי עולם שהשפיעו רבות על העולם התורני ועל העולם הכללי שלטו בפילוסופיה כללית.

וכיף - אין מה להתווכח על זה...

סוג'וק שואף ל"חיים" ורק חיים -

אם השכל הוא לא חלק מהחיים - איך אנחנו חיים אותו?

אנחנו חיים משהו שהוא לא חי?

ראשית כמה עמודי פילוסופיה ושכל שרוצים - אני אוכל להוסיף כפול גם כאן, ותעיד עלי המנהלת

מוזמנים לפתוח תחרויות פילוסופיה..

חובה להפריד בין שכל למחשבה. זה לא אותו הדבר. שכל הוא כח קיים, מחשבה זה משו אחר, המחשבה גורמת גם לסבל. במחשבה יש מח (מחשבה - מח שבה) אבל היא לא המח.

"אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת)

הנשמה היא ישרה, אלוהית, חיה, וגם שכלית! שכל של חכמה אלוהית דעת אלהים ונבואה! היא מיוצגת בסיפור בראשית כקרובה יותר ל"איש" - הוא זה שאלהים מדבר איתו. [בכל אדם זה מתבטא במח ימין - מח החכמה, המכונה גם "אבא" בקבלה, שם יש אינטואיציה וחכמה אינסופית]

לעומת זאת, יש את הצד השני שמיוצג ע"י ה"אשה" בבראשית, שאיתה מדבר הנחש [זה מתבטא במח שמאל - הבינה, המכונה גקם "אמא" ושם המח הפרשן שמבין דבר מתוך דבר ושם יש גם חטא וסבל]

כח המחשבה היותר מוכר לנו הוא הצד השני, שהרי זוהי הנטיה הראשונית בנפש - אחר דעה אנושית ולא דעת א-להים.

וגם כשעוסקים בחכמה ובאלוהות , לרוב זה קורה מתוך הצד השני של הבינה. הזוהר מכנה תורה כזו בשם "אילנא דמותא" - עץ המוות. זהו עץ הדעת כיוון שלמרות שזהו עיסוק של חכמה, זוהי חכמה מתוך דעה אנושית ולא רבדים של חכמה פנימית חיה, שמקורה מחוץ למח..

הפילוסופיה, מבחינה זו, בעצם שללה את עצמה, כיוון שא"א להגיע לדעת א-להים מתוך הדעת האנושית. לשם כך נצרכת חכמה נבואית מעל השכל והבינה. [כך גם אמרו הפילוסופים בעצמם, אולי קנט או דקארט]

הצד הראשון, של חכמה נבואית על-אנושית, הולך ועולה רק בדורות אלו עם הגאולה, תורת א"י, תורת הרב קוק שהיא חכמה נשמתית וגם עזרות של חכמת המזרח שחכתה בצד אלפי שנים עוד מימי אברהם אבינו. לכן דור הגאולה נקרא "קץ הימין" - כיוון שמח ימין הולך ועולה ואיתו רבדים עליונים של חכמה אלוהית נבואית. לחכמה כזו לא מתחברים ע"י עוד ועוד ידע ודעת, אלא ע"י חיבור פנימי לנשמה ולאינטואיציה האלוהית וע"י שקט פנימי של המחשבה המוכרת, עבודה שבלב, תפילה, מדיטציה וכו'. זה מה שנקרא "היום אם בקולו תשמעו" - בקולו (שבתוכנו) ולא בקולכם. רבדים כאלו די נדירים עדיין ומגיעים אליהם לרוב ע"י סבל פנימי שהיום כבר לא נצרך עם הדרכה נכונה. זה דומה למה שעבר איוב, שאף תשובה אנושית לא סיפקה אותו עד שהגיע להתגלות מתוכו.

ולגבי חיים - אומר "אור החיים" שההבדל בין נבואה לחוסר נבואה [או בהקשר הנ"ל בין מח ימין לחוסר מח ימין] גדול מההבדל בין חיים למוות.

אלו חיים אמתיים שעוד לא ממש הגענו אליהם.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - כל דעת אמורה להתחבר אל החיים, אל הלב, אל הנשמה וההויה הנצחית.

"תכלית הידיעה - שלא נדע", פירושו בפשט: כל מה שאתה לומד בבחינת עץ הדעת, תכליתו לגלות את הידיעה שמעל הדעת - עץ החיים, להגיע לדעת אלהים ולא רק ידיעת אלהים. דעת אלהים זוהי הכרה נשמתית שמחוץ ל"מח" ולקול הפנימי המרעיש.

דוגמא אישית פשוטה אני יכול לתת מתחומי הלימוד שלי בשנים האחרונות שמרוב לימוד הגעתי למסקנה שצריך ללמוד כ"כ רק בשביל להבין שתכלס לא צריך את כל זה..  אז כן שכל וכן העמקה וכן דעת אבל התכלית איננה שם בדעת

למה הרמב"ם חיבר ספר פילוספיה שלם(מורה נבוכים זהו ספר פילוסופי לגמרי-כמובן יהודי) בשביל להסביר אותו?

כמובן שהניתוק מהחיים ומכח זה גם קביעות פילוספיות לפעמים גם מוזרות, הוא נקודת התורפה של הפילוספיה,

אבל מצד שני למה ליקבוע שזאת הפילוספיה?

הרבה מהראשונים עסקו המון בפילוספיה רמב"ם, רמב"ן, ריה"ל, רמח"ל, ועוד.

הרמב"ם גם העריץ מאוד את הפילוסופים (ובמיוחד את אריסטו, דוגמא אחת שהוא אומר עליו שהגיע עד הגבול שעליו יכול להגיע אדם ללא סגולת ישראל, שזה אומר קדמות העולם ומזה נגזר שהסיבה הראשונה לפי אריסטו היא חלק מהעולם ומוגבלת בתוכו גם, ודוגמא שניה הרמב"ם למרבה הפלא קורא לאלוקים לפי אריסטו אלוקים בק', ולא בא' כמו שיש לקרוא לאלוהי ע"ז והרבה מפרשים מסבירים שהרמב"ם כמובן חלק עליו במהות האלקות אבל מאוד העריך אותה עד כדי קביעה שבעיקרון אריסטו ואנחנו מחפשים את אותו אלוקים)

לדוגמא שהמהר"ל עוסק בשאלה איך מאחד יוצא ריבוי? הוא לא עוסק בשאלה פילוסופית?

צריך תמיד לדעת שכמובן השכל מוגבל ויש מקום שבו הוא יתקע (הרב קוק קורא לזה בעין איה (ברכות א' באזור פיסקה מ') לא על השכל החושב לבדו יחיה האדם) אבל עד לשם צריך להגיע באמצעות השכל!

(כמובן שיש עוד שיטות ביהדות לגבי השימוש בשכל, לדוגמא ברסלב שבאופן עקרוני שוללים שימוש בו מכל וכל, אפילו לא קצת)

אפשר להגיע לנשמה דרך המון שכל, וגם סבל וכד'. בדרך כזו השכל האנושי מגלה את האלוהי מתוכו.

ואפשר תמיד להתחבר אליה בפשטות, כי היא תמיד מחכה, היא האני האמיתי שלנו ולא המחשבות שלנו.

זה גם סוגים של אופי.

באופן כללי בדרך הראשונה נקט הרמבם ובשניה נוקטים יותר בחסידות וכד' עפ"י תורת הסוד.

ויש גם הרמוניה, כמו רמחל למשל וכמובן הרב קוק.

הגישה הזו באה כבר על גבי השכל החזק כ"כ של הפילו' והרמבם. היה צריך את הרמבם, היה צריך את הרמבן וכו' רמחל והרב קוק עושים הרמוניה

אני אישית עברתי ועדיין בדרך הראשונה ודווקא מתוכה אני אומר שאולי היא לא הכרחית..

וכשבחסידות (וכן בתורות המזרח הרוחניות שעדיין לא מוכרות בעומקן) מכוונים לשלילת השכל - הכוונה לשכל האנושי הקול הפנימי החושב האינסופי. המטרה היא חיבור לשכל עליון, לדעת של הויה. זהו מקום שבמהותו כמעט וא"א להסביר אותו ולתמלל אותו. זהו ה"אין" [ה"כתר" או ה"יחידה"] ומשם מתגלה מימד של הויה אינסופית נצחית.

"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ואפילו "מחשבות האדם - כי המה הבל"..

וברור שחייבים מיזוג כמו שאמרתי, עד איפה שהשכל מגיע ושמה כבר עוברים להרגשה(שד.א. לפי הרמב"ם זו הנבואה.. באדם מגיע לדרגה הכי גבוהה שאליה יכול להגיע שכל ישראלי אנושי ושם הוא מקבל את הנבואה)

חוץ מזה שקשה להתעלם מזה שלפחות לפי הרמב"ם יש מצווה "לידע" ולא להאמין סתם ברגש.. ככה שקצת קשה להישאר ברובד של אמונה פנימית..

כי במחשבה האנושית תמיד יש 2 צדדים.

הפרדוכס נגמר בדעת א-להים

כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - דברי אלהים חיים מתבטאים במגוון של אלו ואלו (הרב הוטנר כמדומני), עד כדי פרדוכס, "עד דלא ידע"..

א' אומר - "יש אלוקים".

- אתה צודק.

ב' אומר "אין אלוקים"

- גם אתה צודק.

ג' אומר - איך זה יתכן ששניהם צודקים?!

- גם אתה צודק.

לבנות דרך השקפתית, ולא להיות מוכן להתעמת מול דעות אחרות, באמירת - "כולם צודקים",

זה להשאר סמרטוט חסר עמוד שדרה. 

אתה לא מסוגל לעמוד אפילו על היחוד שלך מול דעות אחרות.

אני מחפשת דרך, שיטה, שתהיה כוללת את כל הכוחות והצדדים במציאות, תענה על כל השאלות והפרדוכסים, תכלול בתוכה את כל ה"אלה ואלה דברי אלוקים" -

שתהיה הכי אחדותית.

בשביל ראשית נברא העולם, בשביל המגמה האחדותית הזו שצריכה להופיע ע"י ישראל, כך מסביר המהר"ל (נצח). זו המשמעות העמוקה של להגיע לאחד. לריבונו של עולם.

אי אפשר להשאיר בצד חלקים בלתי פתורים. 

כשאני פוגשת דעות סותרות - אני מחפשת אמת גדולה יותר.

לא יכול להיות שאין אחת כזאת, כשם שלא יכול להיות שהקב"ה מחולק לשניים.

יתכן והתגובה הזו ממחישה את דברי

אני סבור בדיוק כמוך. הכוונה לאמת כוללת וכו

אממה - במוח שלנו יש שני רבדים. יש את הרובד שרוצה להיות צודק. ושם תמיד יהיה אחד מול או אחד נגד וכד'

ויש את הרובד שרואבה את המכלול ורוצה להיות מאושר ולא משנה מי צודק, זה הרובד ה"חכם".

הרובד הראשון נקרא "דעת תחתון" ושם יש ביטוי של האגו תמיד.

השני נקרא "דעת עליון" ושם יש אחדות ההויה שמכילה ומכלילה את כל ה"אלו ואלו" ללא יכול הבנה אנושית איך הם הולכים יחד.

האמת במהותה היא "נעדרת" - "עדרים עדרים" - כל עדר נושא בקרבו גוון של האמת וא"א לתפוס את הכל בדעה אנושית רגילה כיוון שהיא בנויה על תפיסה אגואית.

ממילא הרובד שכן אפשר לתפוס בו את האמת הכוללת הוא רובד החיים, הכלל, הנצח, ההויה - אחדות ההויה.

כשתתחילי לנתח את הצדדים השונים בשכל המוכר, מתישהו הדעות לא יסתדרו יחד.

תהליך זה קורה בימות המשיח שבד בבד הדור כולו זכאי וכולו חייב. המציאות מתעלה לרובד של אמת נעדרת.

דוגמא דומה אפשר אולי מתחום העדות - יש כאן מלא עדות וכל אחד יכול לבטא עדה מסוימת, אך בו זמנית גם כולנו ישראלים. ז"א אותו אחד יכול להיות עדה מסוימת ברובד פרטי אך בו זמנית הוא גם ישראלי במבט אחר ושם יש אחדות - ללא ביטול העדה הפרטית. יש בתי כנסת שונים, אך לבית המקדש עולים כולם יחד ואפילו גויים.

בס"ד לק"י.

אמרת דברים חכמים וחשובים מאוד.

הרצון שלך טהור, ורואים שאת 'מבינה' על מה את מדברת.

אך אני לא חושבת שאפשרי לו לאדם לבטא וליצור את מה שאת מתארת.

משום ובשל מה?

בשל היותו אדם.

הגיוני שלא נצליח להגיע לשיטה שמכלילה את הכל - אבל מי אמר שזו בעיה.

הרצון להגיע לנקודה הזו - הוא המטרה.

ההשתלמות הזו  - היא מצב של 100%!

מי שלא שואף להגיע לשם כי אי אפשר- הוא אדם קטן ומיואש מהחיים, הוא עוצר את ההתקדמות שלו בגלל פחד ממאמץ שלא יביא לתכלית.

וכל זה נובע מזה שהוא לא הבין לאיפה שואפים.

ישנם אנשים קטנים שנקודת המוצא שלהם היא - שלאדם יש אגו, והוא שולט בו, חזק, ללא יכולת לברוח ממנו וללא יכולת להיות נאמן לאמת.

אולם ישנה תפיסה שאומרת שהאדם יכול להיות גדול - ולנתח במוחו (שניתן לו ע"י בורא עולם), ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, אמיתיות ושלימות. וכל זה ללא נגיעות אישיות.

ולא הולך בשלום = שלומותו בפועל.

השתייכות אל השלמות היותר גדולה בהיותך שואף אליה מפנימיותך ועצמותך -

היא ההשתייכות היחידה והכי נעלה אל השלמות.

בס"ד לק"י.

אדם הוא דרגה כשלעצמה וכלא לעצמה נעלה מאוד, ולכן אדם יכול לשאוף לשם, וצריך. [לפי דעת "מעלמלה ללמטה".]

אך, האם הוא יגיע באמת?

לא. 

גם אם הוא מאוד יתאמץ.

כי הוא לא יכול! תרי"ג מצוות במלואם רק עם ישראל בכללותו יכול.

כלומר, אני מנסה להוסיף על קודמי -

המגמה הזו, של לאחד את כל המציאות, היא לא משימה של אדם פרטי.

הרי זה לא יתכן... הוא פרט אחד מתוך המון - הוא לא יכול להגיע לשלימות לבדו.

זו משימת חיים של עם ישראל כולו.

ולכן:

השתלמותי תלויה בכלל. יותר נכון ואמיתי לומר - השתלמות העולם תלויה גם בי.

אז כנראה שאני אישית לא אגיע לשלימות, אבל בוודאי שגם בזכותי עמ"י והעולם יתקדמו עוד צעד - בדור הבא הם יהיו קרובים יותר.

את מבינה? החיים הפרטיים שלי הם לא המוקד פה. לא יכולים להיות.

* אני חושבת שהשאלה-תהיה 'האם נצליח להגיע לשלימות' בטלה כשאדם אכן משקיע את חייו בהשתלמות, ועושה כל שביכולתו לעבודת ה'.

ההשתלמות ממלאת אותו כוחות חיים להמשך הדרך, עד שהשאלה "מה יהיה בסוף" לא רלוונטית.

האדם עושה את כל מה שהוא יכול, והקב"ה ינהל את העולם כרצונו.

לענ"ד, רואים את זה בתנ"ך. 'בני נביאים' אלה אנשים שמסוגלים לנבואה, אך היא בכל זאת לא שורה עליהם. ככה, זה רצון ה'.

האם הם מתייאשים? אומרים שהדרך לא היתה שווה? או שלעולם לא ניתן להגיע לשלימות-אישית מסוימת של נבואה? נשארים במקום שלהם?

ממש לא. 

הם מסתובבים בחבורות ועוסקים בלנסות להגיע בכל זאת לנבואה.

בלהתעלות מעל למדרגה שלהם כרגע.

השאלה האם הוא יגיע - כבר אומרת משו חיצוני.

מה אנחנו מחפשים? אחרי שנענה על זה השאלה הראשונה תשתנה.

אמת.

החסידות חידשה באומץ רב שע"י דעת א-להים מתחברים להויה הא-לוהית. אין הכוונה לדעת אותו בשכל האנושי כמו הפילוסופיה, אלא לגלות את השכל האלוהי באנושי, מתוך הבנה שא"א בשכל האנושי להבין. תכלית הידיעה... דעת א-להים זו המצווה הראשונה ברמבם אך בסדר המציאות דווקא מגיעים אליה באחרונה, בימות המשיח.

למה? ככה זה..

אני לא מכיר את המקורות שעליהם אתה מתבסס.

אז יש לי רק להציג גישה אחרת. 

שהולכת לפי הרמב"ם, שאם הוא כתב את זה - הוא התכוון לזה.

ויש חלק מאד גדול של הבנת דעת אלוקים בשכל (כמו הרמב"ם).

נכון - אין מחשבה תפיסא, אבל יש רמות של הבנה.

והעיסוק בזה עם השכל מקרב לה' מאד.

א. "שכל" זהו כח קיים תמיד. שכל איננו המחשבות שלנו. אפשר לחשוב "כואב לי" - זה לא שכל.

אלא שהשכל מתבטא במחשבה, גם הרגש.

אבל לא רק במחשבה

ב. אותו כח שכלי שתמיד קיים ואיננו תלוי מחשבה, יהיה קיים גם בלי מחשבה.

אדם ללא מחשבות זהו לא אדם ללא שכל.

למשל אדם שעושה מדיטציה - יש כאלו שעושים ימים שלמים רצוף בשתיקה. זהו לא אדם ללא "שכל".

זהו אדם ללא מחשבות. או בעברית: no-mind..

אדרבה - אדם כזה מגיע לתובנות עליונות מעל תפיסה אנושית מוכרת.

כתוב שמי שרוצה גילוי אליהו שיעשה תענית דיבור 40 יום.

אני אישית די שתקן אך מדיטציה לא עשיתי יותר מכמה דקות..

בנוסף - כל אחד נמצא במצב כזה בשינה וזה לא אומר שאין שכל. גם בשינה יש תהליכים שכליים ועיבודים חשובים ללא מחשבות, לפעמים התהליכים האלו משמעותיים יותר מזמן עירות.

ג. ה"שכל" יכול להתבטא במחשבות שהם דעה אנושית, סוביקטיבית, וזו דעה נמוכה, כיוון שהפירוש העכשווי שבמחשבה שונה מקצה לקצה בדעות השונות וגם שונה מרגע לרגע וממצב למצב. זו מחשבה ארעית חולפת עוברת מוגבלת נקודתית בלבד, שם נכנס ה"נחש" "במחשבה ובמרמה" (רש"י בבראשית ג)

והשכל יכול להתבטא ללא מחשבות , ומצב כזה הוא מה שנקרא "הכרה אוביקטיבית", ללא פרשנות סוביקטיבית ארעית. זה מתבטא במרחב שקט של no-mind

ד. המצב הזה הכרה אוביקטיבית ללא מחשבות - מודעות טהורה, אינטליגציה טהורה, מודעות\הכרה ללא מחשבות, זוהי דרגה הקרובה לדעת א-להים ועליה נאמר "תכלית הידיעה - שלא נדע" - הידיעה האמתית היא האוביקטיבית שאיננה משתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן.

זה מה שנאמר למשל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף נשרף מעליו - הכוונה למחשבות.

בעצם, כל ילד קטן נמצא במצב כזה ושום דבר לא יכול להטריד אותו. הוא יחייך סתם ככה, כי הנשמה ללא מחשבות מחייכת בלי סיבה. מחשבה כזו קיימת גם כשקמים בבוקר לפני שמתחילות הטרדות. מי שסובל מכאבים ישים לב שאיך שמתעוררים עוד לא כואב, כי ה"מיינד" עוד לא התחיל עם הטרדות שגורמות לכאב.

"א-להים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

הנשמה לא חושבת. המחשבות אינם הנשמה. וגם אינם השכל. השכל מתבטא בהם ומתבטא גם ללא מחשבות.

כדי להגיע למקום כזה צריך לתרגל מדיטציה ושקט פנימי של המחשבות הרצות בלי סוף. זו גם המטרה של התפילה. זה "שויתי". השתוות. "שויתי ודוממתי ונפשי..." - הדממת הנפש לצורך גילוי הנשמה, האמונה, השלווה והבטחון.

מצווה זו מופיעה ראשונה בבוקר, גם בשו"ע, אך עוד לא הגענו אליה..

במצב כזה של שקט לאט לאט מגלים את ההויה והנשמה. הדרך להגיע לשם זה להיות בהויה, בנוכחות של הרגע הזה ללא מחשבות וללא רעש בפנים. ואם עולות מחשבות- להביט בהם ולזהות אותם אך לא להזדהות, לתת להם לחלוף. זה לא קורה ברגע. סביר להניח שבמצב כזה יש הרגשת ריקות ויתכן אף "חור שחור", אך בתוך הריקות מסתתר אוצר ועם תרגול זה מתגלה. אם מתחילים להיות קשובים לציפורים זה סימן טוב..

במצב כזה השכל מזדכך ואין טרדה מחשבתית, ומגלים רבדים מחשבתיים לא מוכרים, מתוך מרחב. רבדים של "אין" - "החכמה מאין תמצא".

כי בסופו של דבר מחשבות אדם המה הבל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל - רק ה"אין" מתיר מהבהמתיות והסבל ומיוחד לאדם.

זהו תחום לא כ"כ מוכר בעולם התורה ומתחזק בשנים אלו.

מקורות ויהדות לגבי מדיטציה (יהודית) אפשר לראות ברשת אצל הרב ד"ר נתן אופיר

אבל גם משהו מעיק ומכביד קצת בניחוח השיווקי הדק שקצת עולה...

מחילה.

בדיוק בעניין זה רציתי להוסיף..

אנחנו עוסקים ב"פילוסופיה".. למה צריך את זה? לשעשועי שכל? לצריכת דברים מעניינים ועמוקים?..

אז ככה:

יש בעולם "תיכנות" תת הכרתי , שמתבטא גם בהכרתי, במחשבות שלנו וכו

ז"א לכולנו יש כבר "בילד-אין" איזושהי פילוסופיה על החיים, נרצה או לא..

אנחנו רואים את הדברים לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.

אז..

לאדם ניתן שכל כדי שיתחבר ל"תיכנות" נעלה ומועיל יותר, שיעשה עם זה טרנספורמציה לחיים, שיתחבר לנשמה ויחיה חיים טובים יותר. בשביל זה ניתן כח המחשבה והבחירה

בדיוק בשביל זה יש תורה: "דברה תורה כנגד יצר הרע" והיצר מתחיל "יצר מחשבות" (בבראשית ובתפילה)

האם לימוד שאינו מתבטא בהבנה מעשית שווה משהו?

"וידעת היום , והשבות אל לבבך"!

לאחר שלומדים, יודעים ומבינים, השאלה המתבקשת היא: איך מתנהג אדם כזה

[מה שעושה הרוחניות הלא דתית, שכרגע מתבטאת בעולם האימון\הנפש, הרוחניות המזרחית וכד' זה חיבור בין עולם הרוח לעולם המעשה - מה שמאוד חסר בעולם הרוח הדתי כתוצאה מהרוח המערבית שניתקה בין העולמות במשך מאות ואלפי שנים, למעט תקופת הנביאים והשראת השכינה. בדור זה הרוח הזו משיבה רבדים נבואיים לחיים וזה בעיקר בתחום המדיטטיבי. כח זה נקרא "איתן האזרחי" שמופיע בדור הגאולה - השפעות איתניות מהמזרח שמקורן עוד מאברהם אבינו שהגיע לאמונה מתוכו. ונזכר גם בנביא לגבי הגאולה "תורה מאיתי תצא" - זו תורה שנובעת מבפנים, מהנשמה, מהארץ]

גם לשאלות מופשטות יש לגיטימציה.

ברור שתלמוד צריך להביא לידי מעשה,

אבל "תלמוד" הוא בין השאר גם כוננות של זהות אישיותית.

לכל זהות יש גם תורה מחשבתית עליה היא מתבססת.

אחרת אתה מגיע לידי אורתופרקסיה - מהי חובתי ואעשנה...

זה גם מאוד מבלבל, למשוך להנהגות מעשיות תוכ"ד דיון רעיוני.

זה העניין, שהתרגלנו לעולמות נפרדים. אפשר תיחומים אבל הם מחוברים.

בגלות עולם הרוח מנותק. בגאולה העולמות מתחברים.

וחוצמזה - יתכן וכל מי שעולות לו שאלות נמצא בסוג של דרישה מהחיים, אולי אפילו מסבל.

אם הדיון ישאר רעיוני הוא לא בהכרח יפתור את הבעיות "הלכה למעשה"

אני מאוד מעריכה את הפילוסופים על עומק המחשבה והאופק הרחוק שהם הגיעו אליו.

הם בהחלט "חכמים עליונים" כמו שהפילוסופים בכוזרי שואפים להגיע.

מדהים לראות עד לאן השכל של בן אנוש נחמד מרחיק לכת.

אבל...

זה לא חיים, ולא אמת,

זה אוסף רעיונות שמפוצצים את המוח - אבל ללמוד אותם זה כמו ללמוד היסטוריה ומתמטיקה.

זה לא מה שמוביל לי את החיים.

בקושי נוגע בהם.

אז זה מאוד נחמד ללמוד קצת מה היה להם לומר (יעידו הספרים על המדף שלי) -

אבל אם יש לי זמן, אני לומדת כוזרי, רמב"ם, מהר"ל, הרב קוק.

בתורה יש פי כמה יותר שכל ועומק ושינוי תפיסות,

שלא נשארים ברמת הדיון התיאורטי שהרבה פעמים סותר את המציאות, אלא מובילים לחיים טובים יותר, שלמים יותר, מאושרים יותר.

בהגדרה קצרה:

הפילוסופיה אומרת, שככל שאתה מרחיק לכת במחשבתך ומתנתק מהעולם ומהחיים, אתה יותר "חכם".

והיהדות אומרת, שהחוכמה נמצאת בעומק החיים.

ובחרתי בחיים.

וכן יש המון מקום לפילופיה ביהדות כמו הרמב"ם הכוזרי ועוד

את מי מעניינים המילטים, אפלטון ואריסטו, הסטואים והפיתגוראיים,

וכל היוּם, והקנט, והוויטגנשטיין?...

כלומר - לא חסר כאלה שמתעניינים... אבל זה סוג של תחביב חמוד כזה, לכל היותר.

איך זה נוגע לכל יהודי מאמין בימינו? מתי זה מעסיק אותו בדיוק?

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

ברור שאלמד כוזרי ומורה נבוכים, כדי לדעת מה רבותינו הראשונים כתבו בענייני אמונה.

(שמעתי כבר ר"מים שגורסים שבימינו אין צורך ללמדם, כי בעיות הפילוסופיה דאז לא רלוונטיות להיום.

לא כך קיבלתי מרבותיי כמובן... אבל אין לי תשובה מוחצת לטענותיהם.)

מה נוגע אליי ולאמונתי וויכוחים עם אריסטו?

והערת אגב:

הפילוסופיה לא מתמצה בתחום התיאולוגי-דתי.

יש עוד תחומים, ביניהם: הפילוסופיה של המוסר וההכרה (שיש להם השקה עם עניינים של קודש

מזוויות מסויימות), ולוגיקה (הגיון) צורנית.

בלוגיקה צורנית יש למשל ניתוח של דרכי היסק, נכונות של משפטים וכן הלאה...

זה גם כן פן שמגרה את השכל בפילוסופיה.

לא נכנסתי אגב לשאלת ה"האם ללמוד פילוסופיה או לא".

אני אישית אוהב לעסוק קצת בנושאים האלה... כל אחד יעשה כהדרכת רבותיו.

שלא ניתנת לעירעור.

ואז אפשר להתחיל עם הרמב"ם וכו'

ההפך. יש 3 דברים שעליהם ר' נחמן כותב "מצוה גדולה". אחד מהם זה להיות בשמחה תמיד, זה ידוע. השני- לחדד את שכלו עד כמה שיכול. זה לא בדיוק הניסוח, אבל זו לגמרי הפואנטה.

"שכל" זה מושג רחב שאפשר להשתמש בו במובנים קצת שונים.

גם "דעת" זה מושג רחב, כנ"ל.

בלי להיכנס יותר מדי לענין של ברסלב (אין לי בעיה אבל זה לא הנושא פה), רק חשוב לי לציין שברסלב לא אומר "לחיות בלי שכל".

נא לא ללכלך...

יכול להיות מצב שלברסלבר פשוט יש הרבה יותר דעת מאשר לפילוסוף דגול.

רק צריך לחדד את המושגים ולהתאים אותם להקשר, כי לא ה"דעת" של החסידות כ"דעת" של הפילוסופיה, ובטח שלא ה"שכל" של אריסטו כ"שכל" של ר' נחמן.

יש כאלה שאומרים ששבחי הר"ן זה מזוייף, אבל כתוב שם הרבה על זה, וגם בליקוטי מוהר"ן.

שיש עניין להיות 'בלוק' בלי להפעיל את מה שהקב"ה נתן לנו.

את טוענת שיש מושג חדש, שכל שהוא במובן אחר - סבבה, אבל זה מושג אחר שלא קשור לדיון, כמו שהשכל שמזכיר המהר"ל לא קשור לדיון.

כל הדיון פה הוא על שכל כאינטלקט, לא שכל אלוקי או כל הסבר אחר.

אלא קביעה שחקירות וחפירות לא רלוונטיות לעניינים מסויימים באמונה ועבודת ד'.

לא שאינן רלוונטיות בכלל, שהשכל שנתן לנו הקב"ה הוא חסר שימוש.

להבין את התורות הברסלביות כשלעצמן באמת, בלי עיוותים - צריך הרבה מאוד שכל.

צריך הרבה מאוד שכל אינטלקט להבין את מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן.

 ברסלברים הם טפשים? לא משתמשים בשכל? נו, באמת,מי שאומר דבר כזה מעולם לא חווה "ברסלב" מבפנים.

התמימות של ברסלב היא לא תמימות שפירושה טפשות. היא התמימות שבאה אחרי ההבנה שכמה שהאדם ישכיל וילמד ויפתח את שכלו וכו' וכו', בסופו של דבר הוא לא מבין כלום...

יש אנשים שבאופן טבעי יש להם תמימות כזו, ויש אנשים שהשגת התמימות הזו היא עבודה קשה מאוד עבורם. אבל בשום אופן היא לא טפשות.

ומלבד זאת- נכון, ר' נחמן מזהיר מפני התעמקות בחקירות שכליות שאינן מובילות לקדושה ולקרבת א-לקים. מי שלא נוח לו עם זה שלא יקשיב, אבל שלא יטען שר' נחמן אומר לא להשתמש בשכל.

לפי כל השיטות שדנות בדעת אלוקים אנחנו מווים מצד אחד לחקור עד מקום מסוים ולפי כולם יש את הנקודה שממנה אסור(!) לנו לחקור, השאלה היא תמיד איפה עומדת הנקודה הזו.

ושוב לא אמרתי שבברסלב אין חשיבה אבל במק.צוע של ידיעת האלוקות עצמה עד כמה אנחנו חוקרים את זה הם יחסית קיצוניים לענין של הכי פחות חקירה בדבר.

ושוב חס וחלילה שאני חושב את רבי נחמן ורבי נתן לטיפשים!! (אני לא יגיד שלא יצאו מהתנועה הזאת הרבה שויטים.. אבל אתזה נעזוב..) מי אני בכלל!

קצת שעשעה אותי: אנחנו צריכים להכיר את כולם בשביל לענות עליה.

ולדעתי כן. יש הבדל מסויים בין הוגי דעות לפילוסוף, אבל דקארט הוא פילוסוף, ושפינוזה על הגבול. הוגו - אם זה ויקטור הוגו אז פשוט שלא.

למה הוגו לא?

נכון ששפינוזה עבר את הגבול, אבל זה לא אומר שהוא לא פילוסוף.

הוגו הוא סופר, לא פילוסוף. ושפינוזה על הגבול לא מבחינה דתית (אני כופר במושג הזה בכלל), אלא על הגבול בין הוגי דעות לפילוסוף. לוינס קצת השיב לו מכבודו האבוד.

השאלה היא גם למה את מתכוונת שאת אומרת "פילוסופיה" ..
 

וגם יש עניין 'לדבר' בנושאים כאלה.

זה בונה את האישיות, גורם לך לבנות יותר טוב את הידע הכתוב שדחסת.

בס"ד לק"י.

כמובן שיש סגנון אנשים שיש להם קשר הדוק עם הרב.

אך אני חושבת שעניין אישיותי זה בינך לבין עצמך.

[למרות שיש כאלו שהולכים ליעוץ חכם מפי רב.]

בס''ד

סוף שמינית...מה שעולה בראש שמתאים לסוף שמינית...

אני רואה בהקדמת "העמק דבר" לבראשית:

"הן קראתי בשם זה החיבור... העמק דבר כמשמעו - שבא להעמיק בדבר ד' בכל

שינוי ויתיר ודומה..."

בהקדמת "העמק שאלה" אין שום אריכות, ולא בשערים.

השאלה מעניינת כשלעצמה... לא חשבתי עליה אף פעם.

"ך..

דבר כנראה מדבר על דבר ה': בהעמק דבר- דבר ה' בתורה.

                                       הרחב דבר- דבר ה' בנביאים.

                                       משיב דבר- בהלכה.

לא יודע,מסברא..

אבל אני גם כן לא רואה.

מתביישים בכך

אני אישית רואה אבל לא רק שטיות {ולא סופר שטיות} אלא גם הידברות הדרשה של הרב בני לאו בימי שישי וכו'

השאלה היא מה הכוונה בלא רואה הר"מ שלי אמר שאם אתם רואים רק כדורסל זה לא נחשב{קל וחומר דרשות} רואה טלוויזיה או בשמה טמבלוויזה

כי אין לי זמן. צריך לאהוב את זה.

גם לא נגד מחשב ואינטרנט.

צריכים להיות נגד מצבים שמובילים לאיסורי תורה ("לא תתורו", לשון הרע וכן הלאה),

ולמידות רעות - וממילא גם לפעול להתרחק מהם ולעשות סייגים.

(ולהגדיל ראש - ולעשות חשבון היכן אנחנו נתקלים בבעיות האלה, ולדעת להתרחק מהן...)

אנחנו מקווים ומשתדלים להיות יראי שמיים -

ולהתרחק מנקודות מסוכנות כאלה... לכן נמנעים מהרבה דברים נחמדים אפילו שקשה וכואב.

לצערנו יש אנשים טועים, שחושבים שזה סתם שריטה של דוסים.

ממש לא. כל יהודי באשר הוא, נדרש וחייב בחיוב גמור, ליצור מרחק סביר מאיסורים.

זה אומר: ללמוד את ההלכות, לראות ממה להתרחק, ועד כמה.

להטות אוזננו לעיצה טובה של תלמידי חכמים.

אין רוע וריקבון בתרבות וטכנולוגיה כשלעצמן - ההפך.

האתגר הוא - לדעת לנצל אותן, ולא להשתעבד להן, או: דרכן, להשתעבד ליצרינו ותאוותינו.

משל למה הדבר דומה? להפסד בקרב.

יש שתי דרכים להפסיד: כניעה ובריחה.

כשברחת - הפסדת את השטח, אבל אתה עדיין בידיים של עצמך.

כשנכנעת ונמסרת לידי האויב - אתה כבר לא בידיים של עצמך...

מי שצופה בתכנים בעייתיים במקום "לברוח" -

הוא גם מפסיד בקרב (כי הוא לא באמת מצליח להתגבר על הבעיות),

וגם מפסיד את עצמו...

מזתומרת ??

מה שאתה אומר זה שצריך לבוא לאתגרים ??

אתגרים זה בעצם ניסיון.

אז למה בתפילה אנחנו מתפללים ''שלא תעמידני לידי ניסיון''

צריך ללכת למקומות שאני יודע שאני לא יפול שם .

ברור שאם אתה נמצא בקרב אז תילחם כל עוד נפשך בך

אבל כל עוד לא הגעת לקרב (לאתגר ) אל תנסה להיות גיבור

ולקפוץ לאש..

תחשוב על זה .

שיהיה שבוע טוב ומבורך בע'ה :]

אני יכול מקסימום להסביר עפ"י עין איה.

ונראה לי שזו הדרך (לאו דווקא הספר הזה) היותר נכונה להסביר את הסיפורים האלה - כי הגמרא רוצה ללמד אותנו משו על דמותו ותורתו, והיא רומזת על זה דרך הסיפורים.

הנה דברי מרן הרב זצ"ל בעין אי"ה שבת ח"א על המעשה >>> http://a7.org/MailAttach.aspx?act=im&f=71044&name=%u05E2%u05D9%u05DF%20%u05D0%u05D9%u05D4%20%u05E2%u05DC%20%u05E8%u05E9%u05D1%u05D9.rtf&dwn=1

זה בסדר, אני האנונימי הטוב.

___

ומאמר מעניין של הרב שמשוני ממעלה אדומים, לא קראתי כולו... לא בהכרח מסכים עם הכל...

אבל מעניין, בהחלט.

http://www.ybm.org.il/hebrew/LessonArticle.aspx?item=2569

אבל שני הקטעים שהבאת אינם מתעסקים בשאלות שהטרידו אותי...

פורץ גדר הוא ממכלי העולם - כי מנהג מסוים שבית דין/מד"א וכדו של אותו מקום קבע זה חוק, ומי שפורץ את זה בטענה ש"זה לא נוגד את ההלכה" זה סוג של מרידה בתורה, אפשר לראות משהו דומה לזה בדין "שחוטי חוץ"-דהיינו שאסור לאכול בשר אם המרא דאתר [הרב] של המקום לא מתיר אותו, הבשר הזה נחשב כטרף אף שנשטח כהלכה.

בנוגע לגל של עצמות-בגלל שהוא 'ספר' את המלכות, המהרש"T סובר שלא גורסים עשה אותו גל של עצמות.

אולי יש בזה משהו. אבל אני מתקשה לקבל את זה לאור הגמרות הבאות:

"דלמא רבי חיננא בר פפא ור' שמואל בר נחמני עברון על חד מחורשי שביעית א"ל רבי שמואל בר נחמן איישר א"ל רבי חיננא בר פפא ולא כן אולפן רבי (תהילים קכט) ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם שאסור לומר לחורשי שביעית איישר א"ל לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע ולא אמרו העוברים אלו עובדי כוכבים שעוברין מן העולם ולא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם מה ישראל אומרת להן ברכנו אתכם בשם ה' לא דייכם שכל הברכות הבאות לעולם בזכותינו ואין אתם אומרים לנו באו וטלו לכם מן הברכות האילו ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימות וגלגוליות וארנוניות" (ירושלמי שביעית פרק ה הלכה ד)

"חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה אייתוניה גבי ר' אמר לון ומה יעביד עלובא ובגי חייו הוא עבד" (ירושלמי תענית פרק ג הלכה א)

אלה סיפורים דומים, אבל שם אנחנו רואים יחס אחר לחלוטין של חכמים.

אבל לגבי החלק השני "בנוגע לגל של עצמות-בגלל שהוא 'ספר' את המלכות, המהרש"T סובר שלא גורסים עשה אותו גל של עצמות".

קודם כל, רבי יהודה בן גרים *לא * סיפר והלשין למלכות, הוא סיפר על זה לקרובים שלו ומשם זה התגלגל למלכות, יש כאן אולי רשלנות, לא משהו שמצדיק את התגובה הזאת.

ולגבי ההגהה של המהרש"א, מעניין, זה אומר שכנראה גם הוא הרגיש בקושי הזה. אבל אם אין להגהה הזאת ביסוס בכתבי יד היא חסרת משמעות. וגם אם אם נקבל אותה, איך הוא בדיוק מגיה את הגמרא? לשיטתו צריך להיות

"נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות", לא מסתבר, זה נשמע משפט קטוע. מה גם שזה לא "מציל" אותנו ממה שהוא אומר "עדיין יש לזה בעולם".

ושב"י היה בדרגא גבוהה לאין ערוך מהתנאים הנ"ל

והוא לא מהווה תשובה ולא חצי תשובה ולא רבע תשובה.

(ודרך אגב - רבי שמופיע במובאה ממסכת תענית זה רבי יהודה הנשיא)

ועל טיעון מופרך שכזה לא נותר לי אלא לצטט את דבריו של המהרש"ל:

"ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו...".

מחילה מכבודך (ואני מעריך את זה שהתייחסת לשאלה שלי), אבל אם לא היה לך מה להשיב עדיף היה לומר "איני יודע", אולי יש בכלל חילוק בין המקרים ואי אפשר להשוות, אבל להגיד שאין מקום להשוות כי רשב"י היה גדול לאין ערוך, נשמע לי פשוט הזוי לשמוע טיעון כזה מבן תורה...

ובגלל זה הדרגא שלו היא נעלית באין ערוך מכל התנאים האחרים עד שנאמר על רשב"י שביום הסתלקותו הוא התאחד עם ה' "בי אחידנא", דבר שלא נאמר על כל אחד, ובגלל זה גם יום ההלולא שלו הוא שונה מכל הימי הללוא אחרים, מכיון שביום ההלולא של רשב"י מתעוררת עבודתו שהיא גילוי סודות פנימיות התורה הכי נעלים, ומכיון שכך זה יום שמחה מאוד גדולה.

זה לא שאני מזלזל באחרים.

צריך ללמוד חסידות להבין זאת לעומק, מי שירצה אני יביא לו מראי מקומת באישי

מי צריך שתתלהב בכלל, חתיכת מטומטם שכמוך.

התורה היא לא עקומה כמו שאתה עושה ממנה.

מובטחני שניסית כמיטב יכולתך.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1720909

ה"התאחד עם ה'  "  זה הפיכת בן אדם לאלו-ה ץ וזה כפירה ועבודה זרה כמו שהרב עובדיה אומר.

אדם יורד לעולם לתקן את העולמות שלו בעיקרון שהוא יסיים הוא יעבור לתקן את העולמות שלו בעולם הבא.

(לפי הרב חרל"פ לפחות) רשב"י הוא היחיד(כן! הרב חרל"פ כותב אפילו לא משה רבינו או אנשי כנסת הגדולה הרב חרל"פ כותב שהיו יותר גדולים אבל לא זכו לז) שזה לסיים לתקן את כל העולמות כולל עולם האצילות שאותו זכה לסיים בל"ג בעומר ולכן הוא ניפטר כי הוא באמת ניפטר מהעולם אבל כי הוא פשוט סיים את העבודה בו, ולכן רק על מותו עושים הילולה כי היא כלכך שמחה!

(מי מרום על פרשות בהר בחוקתי- זה מחובר, לא זוכר לצערי איזה מאמר, אבל זה ממש בסוף אותו המאמר)

סח לי ר"מ באחת הישיבות של ציבורנו הק', תלמיד של הגאון הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה: "פעם אחת שלח אותי הראשיבה [= הרב גולדוויכט זצ"ל] עם חבילת ספרים לכולל אחד באחת מערי הק'. הייתי צריך למסור את חבילת הספרים ליהודי קשיש אחד, שלומד באותו כולל. הגעתי לאותו יהודי וראיתי מהי גדלות של תורה. ראיתי יהודים כמותו בכולל ההוא ובכוללים אחרים, ששמים את חלק מ'גדולי הדור' של היום בכיס הקטן!" עכ"ל.

אותו יהודי שוקד יומם ולילה על התורה, לא נע ולא זע. לומד שלא על מנת ללמד. מתגדל שלא ע"מ לגדל. מתקדש שלא ע"מ לקדש. כמותו היה רבה"ק זי"ע. במערה למד והתקדש, התעלה ונהיה מרכבה לשכינה ממש. מה אתה מצפה ממנו? שלא יזדעזע ויתכרכם למראה דבר שאיננו במדרגתו? האש האלקית שבוערת בו מציתה את האינסטינקט ואת מנגנון ההגנה העצמית ויוצאת החוצה בצורה גסה וקשה, בצורה של הפיכת אדם לגל עצמות. יש כאלה שיכנו תורה כזו כתורה מנותקת מהעם ומן המציאות, אבל זה רק מקנאה. מקנאה באדם שהצליח בתנאים הקשים של אותם זמנים להגיע למדרגה כזו בעבודת ד'. תורתו לא מנותקת מהעם, תורתו מגנה על העם. אש כזו של תורה שבוערת בדור, מנחה אותו כמו עמוד האש. תורתו גם לא מנותקת מהמציאות, מכיוון שלאותו תנא אלקי המציאות אפשרה את החיים הללו. בהתקדשות הלכאורה פרטית שלו, הוא משפיע גם משפיע קדושה על הכלל (אמנם בגרמא, אבל משפיע). זה היה רשב"י הק'.

מהצד השני ישנם ת"ח אחרים. ת"ח שלומדים ומלמדים. ת"ח שמתקדשים ומקדשים. ת"ח שנשמותיהם כל כולן קודש ללמד את עמ"י. מטבע הדברים יש בהם פחות כוחות ופחות תורה, מכיוון שהם לא עוסקים תמיד רק בעבודתם את ד'. 

יש גם סוג שלישי. הסוג השלישי מופיע בגאולה. משה רבנו ע"ה חי בדור של גאולה, שחווה על בשרו אידאה ישראלית כה גדולה. כל כולו היה קודש לעמ"י, נשמה כללית שנשתלה באותו דור. נשמה שעליה מספרת הגמ' בתענית (ט.) ש"כיון דלרבים הוא בעי - כרבים דמי". לכאורה הוא כמו הסוג השני. אולם מי יכול להגיד על משה רבנו שיש בו פחות תורה מאלה שלא מסרו את נפשם לעמ"י כמוהו? נאמר עליו שהוא עבד ד', מדרגה כ"כ גבוהה בעבודת ד'. 

התה"ח מהסוג השלישי, מהסוג הגאולי - לא נפגע בגלל מסירות נפשו לאומה בעבודתו הפרטית לכאורה את ד'.

דוגמה מצוינת לכך נמצא אצל מרן הרב קוק זצ"ל. הרב היה איש שחי בדור גאולה, אמנם רק התחלתה אולם גאולה. מצד אחד מסר את נפשו לאומה, ומצד שני עבודתו את ד' היתה כ"כ גבוהה. פלא פלאים.

בגלות אנו צריכים את שני הסוגים הראשונים, ולעומת זאת בגאולה אנו מוצאים את שניהם בת"ח אחד כה גדול ואידאלי.

האמת, לא הצלחתי לכתוב ביותר קצר מזה בלי לאבד את הרעיון.

כמה שאלות:

מאיפה משמע שיש ביקורת בגמרא על גישתו של רשב"י?

וגם ההוא סבא – הסיבה למותו היא הרבה יותר חמורא מחילול השם, זוהי אמירה שאין להחלטה של ישיבת גדולי הדור ערך של תורה, זה מיעוט ערכה של התורה – ובמיוחד בעיני העם. לכן צריך לסתום אמירה זו למען לא תפשט אל כל העם ותגרום לו ירידה שיהיה קשה לעצור אותה.

הכל עפ"י הבנה שלי את דברי הרב בעין איה שבת א' פרק ב', פס' רסא-רסג, רצ-רצא. השטויות עלי.

ועם קצת תוספת חשובה עפ"י הרב טאו ב'לאמונת עתנו' י' (מומלץ מאד, יש שם המון יסודות חשובים.)

רשב"י ובנו - הם שני דמויות שלא חיות את העולם מהצד ההווי שלו, הם חיות את העולם במציאות היותר אידיאלית שלו , מבט ששייך לנצח, למוחלט (ולא סתם הם לא 'ראשי המדברים' – כי הם פשוט שייכים למציאות אחרת, 'עולם הבאית'). הקדושה הישראלית הייתה קשורה בנפשו מהצד היותר שלם ומרומם, לא כפי המציאות, אלא כפי המדרגה שאליה עומדים עמ"י להתעלות, מהצד של הקשר האלוקי עם כנס"י.

ומתוך זה מפריע להם כל דבר שיוצא מתוך רעיון בלתי טהור לגמרי, אפילו אם נראה במבט ראשוני וחיצוני שזה דבר טוב - השורש הורס את הכל, גם זה הופעה של הרשעה. ההבדל בין ישראל לעמים בהיר להם בצורה חדה וחותכת. והמחאה שלהם חזקה שלא מסתנוורת מהרושם החיצוני של כל התיקונים. (וזהו מבטה של כנס"י. קובץ ז' קמו', אוה"ק ג' קפח')

בגלל המדרגה האידיאלית שאותה חיו –  מאוחר יותר - כל מקום שנתנו עיניהם נשרף, כי הוא לא עמד בפרמטרים שלהם, והתיקון היחיד הוא כילוי ובניין מחדש. עד שהם יצאו מהמערה אחרי השנה הנוספת עם תובנות אחרות בהנהגת הקב"ה את העולם בהווה.

יהודה בן גרים - התקופה היא לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הרומאים שולטים ומדכאים כל נסיון של חירות ועצמאות ישראלית. יש בולשת בכל איזור יהודי לשמוע מה היהודים מדברים, ואף אחד לא מעיז לדבר משו נגד הרומאים. כל מי שלב יהודי בקרבו יודע שצריך להזהר מכל דיבור שיביא לידי סכנה. זו לא שמירה שכלית, אלא זו שמירה טבעית שחקוקה בנפש היהודית.

יהודה בן גרים הלך וסיפר לתלמידיהם או לאביו ואימו. בפשט, אין פה שום בעיה, הוא סיפר לפי תומו ובשגגה הדברים התגלגלו להם עד המלכות.

אבל, שגגה יוצאת בגלל שלא מתייחסים לנושא במספיק זהירות, שהנושא לא קנוי בנפש בקניין טבעי. זהירות לא נובעת מתוך מחשבה והכרה, אלא מתחושה טבעית, מקניין נפשי – שמגיעה אחרי ההבנה השכלית.

והוא כבן למשפחה של גרים, חסרה בנפשו אהבת האומה הטבעית, התחושה הישראלית הטבעית. טבעו נשאר חומרי עד שכל המושכלות שלמד וחפץ בהם לא חיו בקרבו - ולכן לא הייתה לו את הזהירות הנדרשת והוא סיפר את מה ששמע. (ברור לכולם שדברי רשב"י הם לא דברי פוליטיקאי שמפטפטים עליהם – זה דברים עליונים שנובעים ממקום קדוש ונשגב, רוה"ק)

למרות שתכל'ס בזכותו של יהודה בן גרים יצאה בעקיפין ברכה לעולם – בכל אופן הוא גרם לעיכוב הופעת האור.

 'הארת הטבעיות הישראלית' היא עיקר מפעלו של רשב"י, להשיב את האומה להכרת עצמה האמיתית והטהורה, הקשר לטוב האלוקי וההשפעה שלו בעולם, הערך הפנימי של ישראל. נוכחותו של יהודה בן גרים (בטבעיותו החומרית המנוגדת לטבעיות החיים הישראלית, שעדיין לא נטהרה מטומאת גויותה) הייתה יכולה להיות גורם משפיע לרעה על כל הבניין הרוחני של רשב"י, עקב זה שהוא היה בעל כשרונות והשפעה חשובה, ובדיבוריו הוא גורם לטשטוש הערך הפנימי של האומה -  ולכן נתן בו את עיניו והפך אותו לגל של עצמות. ריקבון הבשר וייבוש העצמות הם בעצם ביטול הטבע הגויי הגס.

(אפשר לעיין גם בקובץ ב', מו')

וגם לי עלתה קצת השאלה הזו.. סה"כ באמת בסופו של דבר, אין לנו הרבה מקרים למשל שפסקו הלכה כמו רשב"י (ובדירוג של הרכעה בהלכה הוא בין האחרונים- עירובין מו.)- ואולי כן אפשר לומר שחז"ל לא ניסו לכוון את המון העם לשאוף להיות כדמותו. יש משהו מאוד קשה בדמות של רשב"י. 

אבל ברשב"י באמת יש משהו מיוחד, גם אם לא מסכימים או יכולים להזדהות עם מהלך חייו, ככה נראה לי . וגם בו יש צדדים ממש מתוקים- (למשל המדרש בשה"ש רבא- לא זוכרת את המקור בדיוק, עם הזוג שרצה להתגרש...). אולי אפשר לומר שרשב"י עצמו עבר איזשהו תהליך של התרככות, למשל ביציאה השניה מהמערה עם האיש עם שני ההדסים (נכון שזו תמונה כל כך פשוטה ומקסימה?), ולמשל הסימון קברים- זה ממש חזק, דווקא רשב"י (!) מסמן את הגבול בין החיות למוות.

יש בו גם משהו ממש פנימי, שזה מדהים. (בפסיקות הלכה שלו יש המון המון דגש על הכוונה)- הוא חושף אותנו לרובד אחר במציאות... שהוא תובע ודורש המון, ולא- אני לא חושבת שיש בסופו"ש דרישה מכולנו לחיות ככה תמיד- אבל יש חשיבות לדמותו של רשב"י, למה שהיא חושפת אותנו אליו. (שמעתי ממישהי מקסימה- שרשב"י גרם לנו להיות מודעים לתורת הסוד- כמו הים, שאנחנו לא נמצאים שם 24/7, ולא באמת יכולים לחיות שם- אבל כיף לנו לצלול לשם מדי פעם ולדעת שיש עולם שלם שמתרחש מתחת..). 

עד כמה שאני רואה דתיות לאומיות צנועות ובמידה רבה יותר מחרדיות מבחינת אורך חצאית ושרוולים

שהיא חצי קצרה

דיון עצוב.תעמולה כאילו כל חרדית צדיקה יותר מדתית. אי אפשר להכליל , אבל יש  חרדיות  עטופות כמו טאליבניות , אבל רחוקות לגמרי מיראת שמים אמיתית . מאמינות בכל מיני כישופים וסגוולות משונות ובפרוש עוברות על  זה שכתוב תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

 אני חושבת שגם מי שפתחה את השרשור הזה  היא אולי ( ואני מקוה שאני טועה לגמרי)  חילונית גויה שרק רוצה שישנאו  את הדתיות לאומיות.

שאנשים מפחדים לכתוב בשמם.

ולא מניק מזוהה

תוך שימוש במילים בוטות ושקרים - וכל זה מתוך פחדנות נאלחת וחוסר הזדהות - זה ממש ענייני.

סוף חפיר.

סתם באת להשמיץ וזה לא המקום!

יש בעיות, אבל מה הועלת?

ומי אמר שאנחנו משמיצים את החרדים?

אנחנו לא משמיצים אותם..

אנחנו פשוט לא הולכים בדרכם

אתה לא יכול לדעת מאיזה בית כל בנאדם בא ומה ההשתדלות שהוא עושה. יש כאלה שהן מתחזקות ולובשות חולצה קצרה במקום גופיה. או מכנסי ג'ינס ארוכים במקום קצרים. 

וגם לגבי הכיסוי ראש, ברור שעדיף לשים חצי מאשר ללכת בלי כלום. כל אחד מתחזק במה שהוא יכול וצריך להעריך את האנשים האלה לדעתי. 

אני ממש לא מהאלה שמשמיצים את החרדים, ההפך, אני מגנה עליהם ומתעצבנת שמדברים עליהם. אבל בכל מגזר יש את האלה שהם פחות. 

יש דתיות לאומיות שהולכות מאוד צנוע ושמות כיסוי ראש מלא ויש כאלה שנכון, הן לא הולכות לפי ההלכה השלימה. וגם אצל החרדים ככה, יש את ה "שבבניקים" ויש כאלה שהולכות עם חצאית מיני בערך ועם פאה. ויש עוד הרבה דברים אצל חרדים בכלל שאפשר לבוא ולדבר עליהם. אבל אני לא מסתכלת על הצד הזה בחרדים. 

אז גם בדתיים לאומיים אפשר לראות את הצד הטוב. ויש מה לראות.

ואת החשבון הזה לכל אחד תשאיר להקב"ה. אני בטוחה שהוא ידע לסדר את זה. 

אין ספק שגם לי עצוב לראות בנות לא צנועות אבל אנחנו לא יכולים לדעת כלום. אנחנו משתדלים לחזק את הרחוקים ולדבר איתם בצורה יפה ולא לירות בהם. זה מה שיש בידינו לעשות. ושכל אחד ילך בדרך שהוא חושב שמתאים לו.

רק טוב

בס"ד לק"י.

מותר לך לשפוט.

מותר לך להעיר.

מותר לך לקלל.

ומותר לך להביט באותן בנות שהולכות "חצי עירומות" ברחוב.

מותר לך להכליל.

ומותר לך כמובן להוציא את זעמך. וכמובן, גם כאשר הוא אנונימי.

מותר לך להגיד "גועל נפש".

ולא.

זה לא מפריע לנו. להפך.

דווקא ננסה ליישב את הבעיה.

כמובן,

עד שנראה שאין מישהו שבאמת מקשיב בצד השני.

אז,

טוב, גם אני אנסה.

נתחיל עם עניין ההלכה:

"למה הרבה דתיות לאומיות נראות כמו חילוניות גויות?"

ואוי! בחיים לא חשבתי שאפשר להיות גם חילוניה, וגם גויה. הרי, זה לא יכול להיות בחיים ביחד, לא?

אבל תודה.

אז ככה, "הרבה"? וואלה, איפה אתה גר? בעצם, זה לא משנה. כי אני לא אכליל לפי מקום מגוריך.

אבל בכל אופן אנסה ליישב את קושיתך.

אתה טוען ש"הרבה" הולכות כך. יודע מה, ככה זה.

ככה זה כשיש "מגזר" ויש ריבוי דעות, ויש מגוון אנשים,ויש בעיות לחלקן,ויש שעדיין לא מוצאות את עצמך, ויש שהן פשוט ככה.

אני יכולה כמובן לירות עליך בחזרה כמו:

"למה אתם רק נראים שחור לבן מבחוץ ומפנים כל אחד חילוני-גוי-צבוע שהולך בחוץ כאילו הוא אחד-באמת-משלכם?"

או -

"למה אתם גרים ומשתלטים על ערים ויורקים על כל הבנות ומפחידים כל ילדה קטנה, ואח"כ טוענים למה לא אוהבים אתכם?"

או יותר מזה -

"למה לעזאזל אתם גרים פה, אם אתם בכלל לא מאמינים במדינה?"

או יותר יותר מזה-

"הנתוראי קרטא משלכם? שיורידו את הפאות ואת הזקן. גם כאן ערבים-גוים-חילונים-שונאי ארץ ודת." [מספיק?]

אז,

נחזור לעניינו ונבטא את הכל במשפט אחד:

"אל תכליל. אל תשא את עיניך לעבר הבנות, כי אני כל כך מאמינה שאם הינך כזה צדיק, אפילו לא היית מביט בהם. ויודע? אפילו יותר מזה, אם היית כל כך צדיק, לא היית מבחין בקיומם. ויותר מזה? אם היית ממש אבל ממש צדיק, היית כל-כך דן אותן לכף זכות."

אז,

אני לא באמת זוכרת על מה היה הויכוח, אבל אני יודעת דבר אחד.

שגם אתה בעצמך לא זוכר על מה הדיון.

כל עוד אתה יכול לצרוח - אתה תצרח.

אז, כשתרצה באמת למקד את שאלתך בצורה נאותה ויפה יותר,

אנחנו כאן.

שלך,

הגויות, החילוניות ו..איך עוד קראת ל"הרבה" מעם ישראל?

בס"ד לק"י.

יש עוד כל כך הרבה בעיות לעם ישראל בפרט, ולעולם כולו בפרט. במעשי וברוחני.

אך זה בסדר.

על לאט לאט דברים מסתדרים.

איך?

קודם כל מודעות. חלק מהם ע"י מעשה וחלק מהם ע"י דיבור.

בס"ד לק"י.

וזו לא בעיה חמורה שיש בעיות. בכל דור יש את הבעיות שלו.

יש משפט שאומר "כל מילה במשפט שבאה לפני המילה אבל - אין לה שום משמעות".

כל מה שכתבת לאנונימי החרדי, על זה שאת יכולה להגיד לו שגם אצל החרדים יש א' ב' ג' בעיות אבל לא תגידי,

זאת הצביעות הכי גדולה שי. וזאת התנהגות מגעילה ובוטה. אם את רוצה להגיד מה שיש לך על הלב - תגידי. אל  תגרמי לזה להיראות כאילו את צדיקה גדולה, שרוצה להגיד אבל לא תגיד כלום, כי את לא "כמוהו". נקודה למחשבה.

רק שיהיה ברור, אני לא חרדי 

ואם אני הייתי המנהל (ב"ה שלא...) - הייתי חוסם לו את הIP!

רוצה להסביר למה התכוונת?!

כמו שיחת השבוע עולם  קטן 

http://cp.responder.co.il/link.php?lid=2128991&sid=58622963&k=fab896423190be4ebdb7743796b3b7ce

https://mail.google.com/mail/u/0/?ui=2&ik=4902d4ade3&view=att&th=1377bb8568624682&attid=0.1&disp=safe&zfe=windows-1255&zw

http://cp.responder.co.il/link.php?lid=2132476&sid=34013168&k=64deae468dc0ccceb2d64468666d926b

לא יודעת איך הם התחילו לשלוח לי ודוקא יצאתי כמה פעמים מהרשימה.

מהאתר של ישיבה אפשר להירשם והם שולחים סיכומי שיעור או הלכה יומית

עדיף לאחר מטלה מסויימת קבועה, כך א"א להתחמק מהלימוד. למשל- אחרי התפילה, אחרי א. ערב, אחרי חברותא .... העיקר לשמור על הקביעות [אפילו רק של 10 דקות!]

בהצלחה!

 אשתדל  אולי אלמד אפילו מחר בערב

כמו כן- תזכורות, פתקים, חיזוקים וכד' מועילים מאד.

בהצלחה!

ממש טוב.
מסביר חזק את העניין.

נשמה לבד וגוף לבד לא יכולים להגיע לאיפוא ששניהם מגיעים יחד כשעוזרים אחד לשני

שאולי יעזור...

מי?אני?!

אתה זה הרצונות שלך,השאיפות שלך.של הנשמה שלך..

הגוף זה כלי,שעל ידו הנשמה מוציאה לפועל את הרצונות והשאיפות שלה..אין לה דרך אחרת.

הגוף זה דבר חומרי,גשמי.בפני עצמו  הוא כלום.כלום.הנשמה זה הדבר הרוחני.אנחנו צריכים לקדש את הגוף,ולהשתמש בו רק לצרכי קדושה,לאכול-רק כמה שצריך.לדבר-רק מה שצריך.לישון- רק כמה שצריך.וכל פעולה ופעולה שעושים,לעשות לשם ה'.."בכל דרכיך דעהו",כולל הכל..

אוכל,ישן,כדי שיהיה לי כח ללמוד תורה ולעבוד את ה'..מחילה מכבודכם,אבל גם מתפנה,כדי שהגוף יהיה נקי ואוכל ללמוד תורה ע"י גוף נקי..

ללא הגוף,לנשמה אין ערך,כי אין לך איך לצאת לפועל.וללא הנשמה,הגוף לא שווה כ-ל-ו-ם.

נשמה זה דבר רוחני,טהור,שה' נתן לכל אחד ואחד מאיתנו.

"ויפח באפו נשמת חיים"- ה' נפח באדם רוח חיים,נשמה,טהורה.

כתוב: "מאן דנפח מגויה נפח" כלומר,מי שנופח,מנפח,אז הוא מנפח ע"י אויר שיוצא ממנו.אדם שמנפח בלון,האויר שבתוך הבלון עכשיו מאיפה הוא?הוא מתוך האדם!עכשיו בבלון יש ממש חלק מהאדם..הנשמה שה' נפח בנו,היא מתוך ה',היא ח-ל-ק ממש מה'! "חלק אלוה ממעל".זה לא דבר פשוט בכלל

אנחנו אומרים כל בוקר "אלוקי נשמה שנתת בי, טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה"

זה עניין עצום!

אז נכון שיש אנשים שהנשמה שלהם מכוסה בכ"כ הרבה קליפות לצערינו..אבל עמוק עמוק עמוק..היא קיימת,היא רוצה להתקרב לה',גם אם זה לא נראה,כי זה מכוסה..

ממליץ לך מאוד מאוד ללמוד את הקדמת הרמב"ם למסכת אבות,מסביר מאוד את כל העניינים האלה.בסיסי וחשוב ביותר.

אבל זה עדיין לא עונה על השאלה עד הסוף:
למה אנחנו אומרים "נשמה שנתת בי"? במי? בגוף? הרי אמרת שהגוף הוא רק כלי שמכיל את הנשמה שהיא האדם, לא היינו אמורים לאמר - "גוף שנתת לי לשכון בו" או משו כזה?
תודה בכולופן, ענית לי על שאלות אחרות עד כה

אז למה אנחנו לא מודים על הגוף?כי הוא שולי כ"כ,הוא כ-ל-ו-ם בפני עצמו,כלום..

אלוקיי,נשמה שנתת בי,בגוף שלי,טהורה היא..

על זה בדיוק אנחנו מודים,שאנחנו לא רק גוף עלוב שלא שווה כלום, אנחנו גוף עם נשמה שהיא העיקר.. 

אם אני אביא לך מתנה ליומולדת,על מה תודה לי?על העטיפה של המתנה?אתה תודה על המתנה עצמה,לא תזכיר בכלל את העטיפה!מה זה עטיפה?כלום..פותחים,קורעים זורקים לפח..ואת המתנה שומרים לנצח..

ככה גם הגוף,הוא כלום,בע"ה שנגיע לגיל 120 הוא יירד לקבר..אבל הנשמה היא נצחית..

שנזכה בע"ה לקדש את הגוף ושיהיו כל מעשינו לשם שמיים..שבת שלום!

הצגת את הגוף כאילו אנו אמורים לסלוד בו, וזו לא האמת הנכונה.

כמובן שהגוף אולי "שולי" "פחות חשוב" לעולם הבא, אך כרגע אנחנו בעולם הזה.

אנחנו כרגע בעולם המעשה. העולם החומרי. וכן, הגוף הוא חומרי וחשוב.

בלעדיו לא נוכל לבצע שום דבר רוחני בעולם הזה.

לא מצוות, לא תפילות, לא כלום.

וכל העולם הרוחני הוא נברא

אי אפשר לו חלק מה' ממש זה לא הכוונה בחלק אלוה ממעל

"נשמה שנתת בי טהורה היא"- היא התחילה ונועדה להיות "בי", בכולי

"אתה נפחתה בי" - כך היה בתחילה, אלא שה"חטא" גורם ובמקום לפנות לעץ החיים יש סטיה לעץ הדעת.

"ואתה משמרה בקרבי" - "בקרבי" זה בתוכי אבל לא בכולי, כפי שאומרים חזל שב"עולם הזה" הנשמה נמצאת באבר אחד, זה בדר"כ במוח , במחשבות, בזמנים, אלו לא חיים מלאים, ולכן גם יש בהם מוות - זה עץ הדעת.

ה"עולם הבא" שבתוכו, "חיי עולם נטע בתוכנו", עץ החיים, - לא מוכר.

אבל באחרית הימים שלנו - "להחזירה בי לעתיד לבוא" - לכולי, כפי שאומרים חזל בפרק חלק שבאחרית הימים הנשמה חוזרת לכל הגוף. טועמים מעץ החיים, מהנצח שבתוכנו. זו התחיה שאנחנו כבר בה.

ועד אז, "כל זמן שהנשמה בקרבי , מודה אני..." - גם כשהיא עוד לא "בי" בכולי, אלא רק "בקרבי".

התכלית היא דירה בתחתונים, לגלות שמיים בארץ. יש לנו גוף קודש לא פחות מרוח הקודש!

אז "אני" האמיתי (יותר נכון ה"עצמי") הוא הנשמה והתכלית היא שהיא תשגשג בתוכנו ולא רק במוחנו וממילא "אנחנו" זה גם הגוף הקדוש

אני לא מצליח להיזכר באיזה שיעור הוא אמר את זה (צפיתי בערוץ מאיר, יתכן שעל "תפארת ישראל").

לא זוכר איך הרב ביסס זאת, אבל לי זה מאוד מסתבר.

כאשר הרמב"ם בשמונה פרקים ניגש לדבר על תורת המוסר במסכת אבות, הוא מתחיל לדבר על הנפש.

הנפש היא לא הנשמה - "חלק א-לוה ממעל", היא גם לא הגוף הגשמי הגס.

היא כוללת את "כוחות הנפש", בחלקם - המדמה, המתעורר, השכלי (לדעת הרמב"ם) -

מתקיימות המצוות והעברות.

אני הוא מי שעושה את הבחירות בחיים, ובהתאם נענש או מקבל שכר עליהן.

כל זאת - עם נקודת המוצא שלו - הנשמה שמושכת מעלה, והגוף שצריך להמליך עליו נשמה.

מה ממליך נשמה על הגוף הזה? אני. שנמצא ביניהם.

האמת היא שבדיוק השבוע (האחרון) הייתי במקרה בחתונה...

ובחתונה הזאת שוחחתי באריכות עם אברך מעמיק, שטען שזו טעות, והביא הוכחות לשיטתו

שאני זה דווקא הנשמה.

לא זוכר לפרטות את הטיעונים שלו - מן הסתם ייצא לי לדבר איתו שוב בנושא.

מקווה שהועלתי.

ה"אני" החושב הוא מה שנקרא ה"מיינד" -mind. היום יודעים לתחם את הדבר וקוראים לזה "המח הפרשן". במקורותינו זהו ה"נחש".

הנשמה היא ה"עצמי"

אומר הלל: [הפירוש בדרך החסידות והוא שונה מהפשט אך לא סותר]

"אם אין אני לי - מי לי"

הבעיות מתחילות מה"אני", מה"בינה" ("שורש הדינים בינה" - הבעיות מתחילות מה"בינה" ושם ה"נחש" שמזיק "במחשבה ובמרמה" כדברי רש"י בבראשית).

אם הופכים את ה"אני" ל"אין" - "אם אין אני לי" - אז "מי לי" - זו הנשמה האלוהית.

"וכשאני לעצמי - מה אני" - אח"כ האני שב לעצמי.

"אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" - הנשמה ישרה ובריאה אך הבעיות הם מהחשבונות, מהמחשבות התפיסות והאמונות שלא לטובתנו. זה ה"נחש" שמתעתע בנו מילדות.

התהליך הוא "בקולו תשמעו" - 'בקולו ולא בקולכם', לקול הנשמה ולא לקול הנחש הפנימי.

ה"אני" הראשוני שומע לנחש, למחשבות שאינן לטובתנו הנצחית - זהו המוח הפרשן. הנשמה איננה במחשבות, היא הויה ללא מחשבות ואת זה אנו לא ממש מכירים עדיין..

להרחבה: שיטת העבודה של ביירון קייטי וחומריו של אקהרט טול (גם ביוטיוב)

"חכמה בגויים - תאמן".

בכל הנוגע לפסיכולוגיה - אין לי (לפחות) בעיה להתעניין בדבריהם של חכמי אומות העולם.

אבל אין לגויים מה ללמד בנושאים שנוגעים לפנימיות התורה, ומסורת קבלית מובהקת.

(אתה משתמש במינוחים קבליים...)

כל הנוגע לתורה, ובטח לפנימיות התורה - 

אך ורק מתלמידי חכמים, מעתיקי שמועה ובעלי מסורת מרב לתלמיד,

גדולים בנגלה ו-(לנידוננו: ) חכמי נסתר מובהקים.

(ידוע שההסברה במינוחים קבליים בימינו היא מרחב רגיש מאוד.

חשוב להכיר את המקור הנאמן ממנו התורות מגיעות.)

זוהי שיטת הבעש"ט - הכנעה הבדלה המתקה. ההבדלה היא בדעת - במחשבות. הגויים נותנים לנו כלים בלבד, לא את התוכן והאורות.

ואגב יש שמועות שהם יהודים..

ו.. מוזמן לשאול את הרב שרקי על ביירון קייטי

אז אני מבין שמקור דבריך בהודעה לעיל הוא לא בדבריהם, אלא בבית המדרש -

ומשנתם של הנ"ל היא בעצם פרקטיקה פסיכולוגית מסויימת שקרובה בעיניך לרעיונות

שהוצגו לעיל?

גם אם הם עצמם יהודים (נקודה מעניינת כשלעצמה) - 

אוטוריטה אמיתית בתחום פנימיות התורה הוא רק תלמיד חכם בעל מסורת וכו' וכו'.

"תורה" - יוצאת מבית המדרש.

אלא כלי לפנימיות הנפש להורדת המניעות. התוכן המתגלה הוא תורה ונבואה וזה רק יהודי ומיוחד לך. לישראל יש אורות ולגויים יש כלים.

וגם הרב יהושע שפירא משתמש בשיטה, והרב מיכי יוספי ועוד

אני = הנפש שלי

בגוף יש 4 דרגות רוחנייות נפש, רוח, נשמה, יחידה

נפש זו הדרגה הכי פחות רוחנית ויחידה הכי גבוהה מבחינה רוחנית

הנשמה לא נמצאת בגוף אלא רק מתנוצצת בגוף (לא זוכרת בדיוק לפי איזו שיטה זה) ורק אצל האדם הראשון ומשה רבנו הנשמה הייתה בגוף ממש

אז כן זה שילוב של שניהם אבל זה לא האוזן האף וכו' אלא מה עשיתי איתם