בסיעתא דשמייא!!

גרסה לביינישי"ם - כאן.

בהרבה מאוד מקומות בפ"ש שלנו (בא) כתוב שאנחנו צריכים לעשות מצוות 'זכר ליציאת מצרים'.
חשבתם פעם למה צריך לזכור את יציאת מצרים כל הזמן?!
כאילו, מה כ"כ חשוב באירוע שהיה לפני מלא זמן, איך זה יכול להיות רלוונטי לחיים שלנו?
ועוד לא רק זה, אלא אפילו בהגדה של פסח אנחנו קוראים מאז שנולדנו בערך שצריך לזכור את יציאת מצרים 'כל ימי חייך' >>
'ימי חייך' = הימים, 'כל ימי חייך' = הלילות.
בואנ'ה, מה עשו מיציאת מצרים?! למה צריך לחזכור אותה כל הזמן??

ה'נתיבות שלום' כותב על זה משהו פשוט מ-ד-ה-י-ם>>
בעצם מצרים זה לא רק ארץ מצרים, אלא מצרים זה פשוט סמל לדברים שבהם אנחנו חוטאים - לתאוות שיש בנו, לגשמיות שלנו.
[למה מצרים היא סמל לזה? כי במצרים היו מ"ט שערי טומאה, והיה בה מלא עבודה זרה..]
ז'תומרת שבתכל'ס כל אחד מאיתנו צריך לצאת ממצרים. כי לכל אחד מאיתנו יש תאוות ועבירות שהוא עושה.
ולכן התורה אומרת לנו כל הזמן לעשות דברים בשביל לזכור את יציאת מצרים - כדי שנזכור תמיד שכמו שה' הוציא את עמ"י כולו ממצרים, ככה גם אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות לצאת ממצרים הפרטית שלנו, שהיא התאוות שלנו - וככה ה' יעזור גם לנו לצאת ממצרים.
אח שלי, אולי היציאת מצרים שלך זה לקום לתפילה בבוקר, והיציאת מצרים שלך, אחותי, זה להתלבש בצניעות. כל דבר שמרחיק אותנו מאבאל'ה שבשמים - בעצם נחשב לסוג-של יציאת מצרים. ואנחנו צריכים להשתחרר ממנו.

אבל רגע, זה עדיין לא ענה על השאלה למה צריך לזכור את מצרים גם ביום וגם בלילה?!
הופה, שימו לב -
כמו שלמדנו בספר בראשית - הימים זה הזמן שבו אנחנו מרגישים ב'אורות', כשאשכרה הכל טוב ויפה, החיים פשוט דבש.
בזמן הזה - צריך ממש לזכור את המטרה שלנו בעולם, שהיא לעבוד את ה'.
ועובדים את ה' גם בעזרת היציאה ממצרים הפרטית שלנו - כשאנחנו משתדלים לעשות כמה שפחות עבירות, ולא להיכנע לתאוות שלנו.

והלילות זה הזמן שבו לא הכל הולך כמו שאנחנו רוצים, ואנחנו נופלים ומתייאשים קצת מהחיים.
גם בזמן הזה הנסיון הגדול שלנו זה להשתדל לצאת ממצרים הפרטית שלנו, מהתאוות שלנו, לא לשכוח את התכלית שלנו בעולם - וככה אבאל'ה שבשמים יוציא אותנו מהמצב הזה, ובעז"ה נרגיש שוב באורות

אז בשורה התחתונה - בגלל שיציאת מצרים זה משהו שכל יהודי צריך לעבור בחיים שלו, אנחנו צריכים לזכור כל הזמן את יציאת מצרים, כדי שנזכור תמיד את התפקיד שלנו בעולם.
שנזכה, בעז"ה.

שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י בעז"ה וחודש מצוין!

בסיעתא דשמייא!!

באמצע המלחמה, בא צוללן אחד למפקד שלו ומבקש ממנו F16 (למי שלא יודע\ת - זה מטוס שיא המשוכלל..),
והמפקד אומר לו: "מה הקשר F16 עכשיו?? בואנה, אנחנו באמצע מלחמה, תמשיך להילחם!".
אחרי איזה חצי שעה, החיל חוזר אל המפקד ואומר לו: "המפקד, אני צריך טנק, דחוף!".
המפקד לא מבין מה עובר על החיל ואומר לו: "אח שלו, אתה בחיל הים, שייטת 7, אתה יודע. מה הקשר טנק? מטוס? ת-ת-ע-ו-ר-ר. אתה באמצע מלחמה. יש לך פה צוללת, זה מה שאתה צריך כרגע. תלחם עם מה שיש לך".
---

לכל אחד מאיתנו הקב"ה הביא כלים בחיים -
יש כאלה שאבאל'ה שבשמים סידר שיהיו להם מלא חברים ומלא כסף - אבל בלימודים הם יהיו על הפנים,
ויש כאלה שדווקא בלימודים ילך להם ממש טוב, אבל חברים לא ממש יהיה להם..

ז'תמורת שלכל אחד מאיתנו יש ת'דברים שהוא טוב בהם, ות'דברים שהוא פחות טוב בהם. דברים שיש לו - ודברים שאין לו.
אבל חשבתם פעם למה זה ככה? למה ה' לא נתן לכולנו את אותם הכלים ואותן היכולות?
למה יש אחד שנראה כאילו הכל הולך לו בחיים - משפחה, לימודים, חברים וכו'. ויש אחד שוואלה, הכל נראה אצלו על הפנים?..

כי לכל אחד מאתנו יש שליחות אחרת בחיים, ולכן ה' הביא לנו כלים שונים ויכולות שונות.
יש מצב שהתפקיד שלך בחיים זה להיות זמר, שיעשה לכולם שמח - כמו אודי דוידי - ולכן, אולי אתה לא טוב במתמטיקה, כי אתה לא צריך מתמטיקה בשביל לקיים את השליחות שלך בחיים.
ויש מצב שהתפקיד שלך הוא דווקא להיות פסיכולוג, ולכן לא ממש הולך לך במקצועות ריאלים, אבל הולך לך ממש טוב עם חברים.
וזה לא רק בדברים גדולים, ההשגחה של ה' היא גם בדברים הקטנים ממש - כמו הצבע עור שלנו, המשפחה שאליה נולדנו וכו'.

אבל באיזשהו מקום, גם אנחנו כמו אותו הצוללן מהסיפור בהתחלה.
אנחנו מסתכלים על האחרים, וחושבים שטוב להם, שהכל הולך להם - ולכן, אנחנו מבקשים את הכלים שיש להם, שאיתם הם 'נלחמים' בחיים. [ואגב, אני יכולה לחתום לכם שאין אדם שבאמת הכל טוב לו בחיים, לכל אחד יש דברים שקשים לו ונסיונות..]
אבל אם נחשוב שנייה, נראה שבעצם אנחנו בכלל לא צריכים את הכלים האלה, כי יש לנו תפקיד אחר לגמרי בחיים.

והכלים האלה לא חייבים להיות כלים גשמיים, הם יכולים גם להיות הנסיונות שיש לנו בחיים.
לכל אחד אבאל'ה שבשמים מסדר שיקרה לו ב-ד-י-ו-ק מה שצריך לקרות לו, כדי שבעזרת זה הוא יצליח לעשות ת'תפקיד שבשבילו הוא ירד לעולם הכי טוב שאפשר.
יכול להיות שיש לך נסיון יותר קשה משלי, אבל את צריכה את הנסיון הזה, כי הוא בא ללמד אותך משהו ולחזק אותך. אבל בגלל שהתפקיד שלי בעולם שונה משלך, אני לא צריכה את הנסיון הזה, ולכן ה' מביא לי נסיונות אחרים בחיים.

פססט.. אז בעצם אנחנו לומדים מפה שבתכל'ס אין קטע להסתכל על אחרים ולקנא בהם, כי בעצם יש לנו כל מה שאנחנו צריכים.
וכשמבינים באמת שה-כ-ל, כולל הצבע שיער שלי, הכסף שלי, היכולות שלי והנסיונות שלי, אשכרה בא מלמעלה - אז אנחנו יכולים באמת להתחיל ללמוד על עצמנו מהדברים האלה שיש לנו, וככה בעז"ה למצוא מה באנו לעשות בעולם הזה, ולעשות את התפקיד שלנו בחיים בצורה הטובה ביותר.

מה התפקיד שלנו בחיים? איך אנחנו יכולים למצוא אותו?
בעז"ה אכתוב על זה קטע בקרוב
אבל בינתיים - בואו ננסה ליישם את מה שלמדנו היום.

אגב, אשמח ממש שתקפיצו את ההודעה הזו, כדי שכמה שיותר יוכלו לקרוא ולהתחזק!

שיהיה בעז"ה שבוע טוב ומבורך לכל עמ"י!

ב"ה.

לבוא אל פרעה- למה?!
 
דף עזר ללימוד הדבר-מלכות * ש"פ בא תשנ"ב
גילוי עצמותו ית' לנשמה בגוף

מושגים מרכזיים בשיחה
 
נשמה בגוף (ס"ג ואילך). דירה בתחתונים. ישראל וקוב"ה כולא חד (ס"ה ואילך). ביטויים בתוכן זה מופיעים בשיחה עשרות פעמים, ובהם עיקר הביאור שבשיחה:
בכמה וכמה מקומות מבאר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א שבגאולה האמיתית יתגלה כיצד יהודי הנמצא כאן למטה נשמה בגוף הוא מהות אחת עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, "ישראל וקוב"ה כולא חד" (ראה ש"פ תצא תנש"א, ש"פ תולדות תשנ"ב, ועוד). ובזה מתמלאת בשלימות התאווה של הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד מישראל.
והתמיהה פשוטה. אפילו משה כאשר רצה לראות את כבוד ה' נאמר לו "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראנו האדם וחי". כיצד אם כן תוכל נשמה בתוך גוף מוגבל, להיות מהות אחת עם הקב"ה ולא להתבטל במציאות [כמבואר בס"ח בשיחה].
ועל כך מבואר בשיחה, שזה אכן היה פחדו של משה כשה' רצה לתת לו את הגילוי הבלתי מוגבל של "אתפריעו כל נהורין" [כמבואר בס"ג בשיחה]. וזו היתה הנתינת כח המיוחדת מאת הקב"ה הכל יכול, שמשה כנשמה בגוף יוכל לקבל את הגילוי הכי נעלה של עצמותו יתברך [כמבואר בס"ד בשיחה]. כך זה היה בגאולת מצריים, וכך ויותר מכך יהיה בגאולה האמיתית והשלימה [כמבואר בס"י בשיחה].
[אפשר לקשר זאת עם שיחת י"ג שבט תש"י: "הענין של הרביים הוא הכנה לביאת המשיח, בביאת המשיח יהיה ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר, ובתור הכנה לזה עצמות ומהות העמיד עצמו בגוף גשמי".
וזהו ג"כ תוכן שיחתנו, שעצמותו ית' התגלה למשה רבינו בהיותו בגוף גשמי, כהכנה לגילוי עצמותו ית' לכל ישראל החל ממתן תורה ועד לגאולה האמיתית].

מבנה השיחה
 
פתיחה. התבוננות בשמה ותוכנה של הפרשה.בתחילת השיחה מעלה נקודות שיתבארו במהלכה:
מדוע השם "בא אל פרעה" מבטא כל כך את תוכנה של פרשת הגאולה (ס"א). ומהי ההוראה מ"בא אל פרעה" כעת, אלפי שנים לאחר גאולת מצרים וביטול קליפת פרעה (התחלת סעיף ב).
 
ביאור (חלק א). "בא אל פרעה" – גילוי העצמות לנשמה בגוף (סעיפים ב-ד).פותח בדברי הזוהר אודות שרשו של פרעה בקדושה, "אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין" (ס"ב). ומעמיק ומדקדק בדברי הזוהר, ומוכיח מתוכם ש"אתפריעו כל נהורין" הוא גילוי עצמותו יתברך. ולכן מובן פחדו של משה להכנס לבית פרעה, היכן שמתגלה הקב"ה בכל עצמותו, גילוי שנברא נשמה בגוף לא יכול לקבלו (ס"ג).
ומוסיף ומדקדק בדברי הזוהר, ומבאר ביאור עמוק יותר ש"אתפריעו כל נהורין" הוא כחו של עצמותו ית' לחבר את הגבול עם הבלי גבול. ומבאר שזהו הכח שניתן למשה "בא אל פרעה", שיוכל להכיל את גילוי עצמותו ית' בתוך גופו המוגבל (ס"ד).
זוהי הנקודה העמוקה שבשיחה, שבכחו הבלתי מוגבל של הקב"ה להתגלות בכל עצמותו בתוך נברא גשמי. ומכאן ואילך יוסיף לבאר נקודה זו ולדון בה.
[ראה הרחבת הביאור בסעיפים אלו, במדור 'מושגים בשיחה'].
 
ביאור (חלק ב). "בא אל פרעה" כהכנה לגאולה.מוסיף ושואל מדוע עשה הקב"ה נס זה, שנברא מוגבל יכיל בתוכו גילוי העצמות (תחילת ס"ה).
ומבאר שגאולת מצרים היא הכנה למתן תורה בו החל חיבור עליונים ותחתונים, עד לשיא החיבור כשיתגלה שישראל וקוב"ה כולא חד, גילוי עצמותו ית' לכל יהודי (ס"ה).
ועל פי זה מובן שהנס ד"בא אל פרעה", גילוי עצמותו ית' למשה, הוא הקדמה לגילוי עצמותו יתברך לכל יהודי.
וזוהי גם התשובה לשאלה בה נפתחה השיחה, מדוע "בא אל פרעה" הוא הקדמת והתחלת הגאולה עצמה (ס"ז-ח).
[תוך כדי הענין נתבארו ג"כ (ס"ו) דברי משה "כבד פה וכבד לשון אנכי", בקשר לנתבאר לקמן (סי"ב) אודות הענין של "כבד פה" אצל אדמו"ר הריי"צ].
מוסיף ומבאר  ע"פ הנ"ל את ענין "וינצלו את מצרים" שהי' גם חלק מההכנה לגאולה ודירה בתחתונים (ס"ט). ומסיים הענין, שביציאת מצרים עדיין לא היה שלימות בירור התחתון, והשלימות בזה תהיה רק בגאולה השלימה (ס"י).
 
בדורנו. גילוי עצמותו ית' בדור הגאולה. (סעיפים יא-יג).
מדי שנה ביו"ד שבט, יום ההילולא של אדמו"ר הריי"צ, הוא עולה בעילוי אחר עילוי "אתפריעו כל נהורין" (סי"א). אך אצלו הגילוים העליונים אינם חודרים בגוף הגשמי ובכלי הדיבור, כיון שטרם נשלם בירור העולם וטרם בא זמן הגאולה האמיתית. דורנו יש בכחו להשלים זאת, כיון שזהו הדור בו בא משיח צדקנו (סי"ב).
זהו גם הקשר ליום הרביעי בו "נטלו המאורות" (הסתלקות אדמו"ר הריי"צ) ומיד "נתלו המאורות" (ההמשך בדור התשיעי על ידי תלמידיו), כיון שזהו הדור שזוכה לביאת משיח כנ"ל (סי"ג).
כעת מובנת גם התשובה לשאלה השניה בתחילת השיחה [ס"ב], מהו הלימוד עתה מ"בא אל פרעה". שעתה הגיע הזמן שיהיה "אתפריעו כל נהורין" בגשמיות העולם בביאת משיח מיד (סי"ד).
 
המעשה הוא העיקר (סעיפים טו-יח).ההוראות מכל האמור בנוגע לפועל:
קבלת החלטות בכל הענינים שתבע בעל ההילולא, ולקבל על עצמו להשלים את ענין הדיבור שהיה חסר אצל בעל ההילולא, הן על ידי לימודו לעצמו והן על ידי הפצת המעיינות לאחרים (סט"ו), כולל ובמיוחד פעולות עם נשים וטף (סט"ז).ובכללות: שכל מציאותו חדורה ב"כל נהורין" של התורה והמצוות, ובאחדות המוחלטת עם הקב"ה (סי"ז).וע"י ההחלטה בהנ"ל יוצאים תיכף ומיד לגאולה השלימה ובעל ההילולא בראשינו (סי"ח).
 
מושגים בשיחה
 
בית פרעה דא היא סימנך לעילא (ס"ב). = בית פרעה זהו סימן על העליונים, בית שנפרעים ומתגלים ממנו כל האורות וכל המאורות, כל מה שהיה סתום משם מתגלה. ובשביל זאת הקב"ה הוציא כל האורות וכל המאורות כדי להאיר לאותו קול שנקרא 'קל' בלא וא"ו.
[בפרשת ויגש נאמר "והקל נשמע בית פרעה". וא"ו מורה על ההמשכה והגילוי מלמעלה, ו'קל' בלא וא"ו מורה על חסרון בגילוי מלמעלה. והזוהר מבאר שהקב"ה הוציא את כל האורות והמאורות של "בית פרעה" בכדי להאיר לאותו קול].
 
מה כתיב בא אל פרעה (ס"ג). = מה כתוב בא אל פרעה, לך אל פרעה היה צריך לכתוב, מהו בא, אלא שהכניסו הקב"ה חדרים אחר חדרים אל התנין האחד העליון התקיף שכמה דרגות משתלשלות ממנו, ומי הוא סוד התנין הגדול. ומשה ירא ממנו לא התקרב אלא אל היאורים והדרגות שלו, אבל אליו ירא ולא התקרב כיון שראה את שרשו בשרשים העליונים. כיון שראה הקב"ה שירא משה ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכולים להתקרב אליו, אמר הקב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, והקב"ה צריך לעשות עמו קרב ולא אחר, כמו שנאמר אני ה'.
[מאמר זה מבאר את תוקפו של פרעה בקליפה, ואילו אד"ש מה"מ בשיחה מבאר את הפסוק 'בא אל פרעה' במשמעות שונה לגמרי, על שרשו העליון של פרעה בקדושה (כביאור הזוהר בפרשת ויגש שהובא בס"ב).
מאמר זה מובא בשיחה רק בשביל הביאור שמשה חשש מלהכנס לפרעה עד שהקב"ה נתן לו כח מיוחד לכך. אך הפחד של משה מתבאר באופן אחר לגמרי מביאור הזוהר שם, לא פחד מפני תוקף הקליפה, אלא מפני הגילוי העצום של אתפריעו כל נהורין].
 
אתפריעו כל נהורין (ס"ג). אור מעין המאור. יכולת (ס"ד). בסעיפים אלו [ג-ד] החלק העמוק בשיחה, ואין המקום במסגרת מצומצמת זאת לבאר הדברים לכל עומקם. לשם כך יש לעיין במראי מקומות המצויינים ולשאול אצל המשפיעים. אך נבאר עכ"פ בקצרה תמצית הדברים, על מנת להבין את מהלך הענינים בשיחה:
כפי הנתבאר בשיחה [בס"ג, וחוזר על כך באופן הא' שבתחילת ס"ד], כל אור מוגבל בגדרו וציורו הוא (ספירת החכמה מוגבלת בזה שהיא חכמה ולא בינה, ודרגת הכתר מוגבלת בזה שהיא כתר ולא א"ק). וכאשר ישנו גילוי של עצמותו ית' ו"אתפריעו מיניה כל נהורין" ללא הגבלות, מתבטל גדרו וציורו של האור, כלומר מתבטלת מציאותו (על דרך נר המאיר בצהריים, שאור הנר נבלע באור השמש). ומכך חשש משה, שכשם שהגילוי של אתפריעו כל נהורין מבטל את מציאותם של האורות העליונים, על אחת כמה וכמה שתתבטל מציאותו של משה כנשמה בגוף גשמי מוגבל.
ועל כך המענה [בס"ד] שאפשר לפרש את "אתפריעו כל נהורין" באופן עמוק יותר [כפי האופן הב' שנתבאר שם], שהאור עצמו במדידה והגבלה שלו הוא באופן של "אתפריעו", גילוי עצמותו ית' ללא הגבלות. וכשם שהאור המוגבל יכול להכיל גילוי עצמותו ית' הבלתי מוגבל, מזה משתלשל שגם משה בגופו הגשמי יכול להכיל את גילוי עצמותו ית'.
תוך כדי הביאור הוזכרו שני דרגות במושג 'אור', הקשורות לשני הפירושים הנ"ל:
אדמו"ר הזקן (באגרת הקודש ס"כ) ביאר שהאור הוא מעין המאור [כמוזכר בתחילת ס"ד, בביאור האופן הא']. זהו אמנם ההסתכלות הכי עמוקה ופנימית על המושג 'אור', שהוא מעין המאור – מעין עצמותו ית', אך עדיין אנו מתייחסים אליו כמציאות מסויימת שנמשכה מעצמותו ית'.
אדמו"ר הרש"ב (בהמשך תרס"ו, כמצויין בהערה) מעמיק עוד ומבאר, שהאור קודם שנמשך להאיר היה כלול בעצמותו ית', שם אמנם אי אפשר לקרוא לו 'אור' אלא 'יכולת' [כמוזכר בהמשך ס"ד, בביאור האופן הב'], כלומר שעצמותו ית' יכול להאיר. היכולת אינה מציאות לעצמה כלל, אלא מזוהה לגמרי עם עצמותו ית'.
ולכן, כאשר מדברים על האור לאחר שנמשך להאיר ונהיה כמציאות אור, הרי עם היותו "מעין המאור" אין הוא יכול להכיל את הגילוי של עצמותו ית', והגילוי של "אתפריעו כל נהורין" מבטל את מציאותו [כפי הפירוש הא' הנ"ל]. אך כאשר מתייחסים אליו כיכולת העצמות, יכול להיות אצלו חיבור ההפכים של אור מוגבל המכיל בתוכו גילוי עצמותו ית' הבלתי מוגבל [כפי הפירוש הב' הנ"ל].  
 
מספר בני ישראל. מקום הארון (ס"ח). המושג 'מספר' מורה על הגבלה, "מספר בני ישראל אשר לא יספר" מורה על חיבור של גבול ובלי גבול.
עד"ז מקום הארון היה מקום מוגבל, ויחד עם זאת אינו מן המדה, שכאשר היו מודדים בקדש הקדשים מקיר הארון לקיר הבית היתה התוצאה כאילו הארון איננו תופס מקום. חיבור של גבול ובלי גבול.
 
דעת הרמב"ן (ס"ח). הרמב"ם בהלכות תשובה כותב שגוף גשמי לא יכול להכיל את הטובה האמיתית, ולכן השכר לצדיקים הוא לנפש בלבד לאחר שנפרדה מן הגוף. ולדעתו העולם הבא המוזכר בחז"ל הוא עולם הנשמות בלא גופים. הרמב"ן בשער הגמול חולק עליו וכותב שהעולם הבא המוזכר בחז"ל הוא תקופת תחיית המתים, ונקבל את שלימות השכר דוקא כנשמות בגופים.
 
נחש. שמש גדול (ס"ט). מבואר בחז"ל שלעתיד לבוא יהיה הנחש "שמש גדול" לבני ישראל, ולכל אחד יהיו שני נחשים, ושולח אחד למזרח ואחד למערב והם חוזרים ומביאים לו אבנים טובות ומרגליות.
 
חסר אב או אם. שושנה (סי"ז). בערב שבת קודש פרשת בא תשנ"ב הייתה הלווית מרת רייזל (שושנה) ע"ה גוטניק, ובראש המלווים – יבדל לחיים טובים – כ"ק אד"ש מה"מ. וכנראה שכוונת הדברים בסעיף זה היא לאותו מאורע [ראה הערת המו"ל להערה 100 בשיחת 'בא-בשלח' תשנ"ב].
 
ויש גם קבוצה בגוגל:
https://groups.google.com/group/abm770?hl=iw&pli=1  

בס"ד

מתמלאים במקדש לפני סיבוב שערים!!

בע"ה בכל חודש החל מהחודש הזה נפגש ללימוד קצר על בית המקדש לפני הסיבוב שערים.

נפגשים מחר, כ"ט בטבת בשעה 18:00 במכון המקדש. (לפרטים ובירורים רחל 054-7000391)

הכניסה חופשית.

נשמח לראותכם!!!! 

לדבר על סיפור קצב זה לא לשון הרע?

בסיעתא דשמייא!

גרסת הביינישי"ם - פה.

מכירים את זה שאתם הולכים לסמינריון שיא המטורף, ואתם חוזרים ממש באורות?
או שאתם עושים 'ניגונים' [יענו מנגנים ושרים שירי קודש..] עם החבר'ה, ואח"כ אתם מרגישים שיא הקרובים לאבאל'ה שבשמים?
א-ב-ל אחרי איזה יומיים, כבר יש כיבוי אורות, ואתם חוזרים להיות באותו מצב שהייתם קודם.
למה זה קורה? ומה הקשר של זה לפרשת השבוע (וארא)?

במכת ברד, אשכרה ירדו מהשמים ביחד מים ואש:
"ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאוד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים, מאז שהיתה לגוי"
ז'תומרת שהיה כאן וואחד נס ענק - גם הברד, שעשוי ממים, לא כיבה את האש, וגם הכל ירד לפי ציווי ה' רק על המצרים.
ואנחנו רואים שאפילו פרעה באמת מתפעל מהנס, ואומר: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".
אז בעצם, אם פרעה מגיע להבנה הזאת שהכל מאת ה', למה הוא חוזר אח"כ לחטוא? למה הוא לא הפך ישר להיות צדיק?
אנחנו יודעים מהפסוקים שה' הוא זה שהכביד את לב פרעה, אבל מה אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו מזה שלמרות שפרעה הכיר בנס העצום - הלב שלו עדיין אטום?

הופה, שימו לב -
נכון, פרעה ראה נס והרגיש ממש ב'אורות'. ז'תומרת הוא הבין שיש אלוקים, והכל מתנהל על פי האלוקים הזה.
א-ב-ל >>
זה בעצם היה נס שהגיע כולו מאת ה', זה היה משהו חד פעמי, שפרעה לא עשה כלום כדי שיגיע.
ולכן - אחרי שהנס הזה נגמר, לפרעה היה כיבוי אורות  --> הוא חזר לאותו מקום שבו הוא היה קודם.
ככה גם אנחנו מרגישים בעננים אחרי הסמינריון, או הניגונים, אבל אחרי כמה זמן - חוזרים למקום בו היינו.
למה?

כי בעצם עבודת ה' שלנו לא יכולה להיבנות מחוויות רוחניות שאנחנו מגיעים אליהם בבת-אחת. אלא, עבודת ה' אמיתית צריכה להיבנות שלב אחרי שלב, עם הרבה השקעה.
אני לא אומרת שזה לא טוב להיות באורות, אבל אני אומרת שעבודת ה' לא יכולה להתבסס על האורות האלה, וצריך גם להתאמץ הרבה בשבילה, ולבנות את עצמנו לאט-לאט, כל אחד בקצב שלו.
כשאנחנו מרגישים שיא הקרובים לאבאל'ה שבשמים אחרי איזה שיחה מעוררת, או שבת טובה - ה' נותן לנו לטעום לאן אנחנו יכולים להגיע אם נשקיע, אבל אח"כ הוא לוקח מאיתנו את הטעם הזה, את ההתעלות שהרגשנו, ואומר לנו להתחיל לעבוד, כדי שנוכל להרוויח את זה בעצמנו.

אז בשורה התחתונה - זה מצוין לעשות ניגונים עם החבר'ה או ללכת לסמינריונים ודברים מחזקים אחרים. אבל צריך לזכור תמיד שבשביל באמת להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה' - צריך להתאמץ ולעבוד על עצמנו.
שנזכה, בעז"ה

שתהיה שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י!

הייתי ביום עיון שהתקיים בביה"ח זיו שמדבר על אלימות נגד נשים.

הרוב המוחלט שהתכנס היה לא דתי אבל הזמינו גם אותי בתור בת שירות להיות נוכחת בכנס.

האחראית שכנסה את הכנס דיברה דברי פתיחה על הנושא והזכירה בין היתר את הצגת היהדות והתורה

את מעמד האישה.

כלומר היא לכאורה הציגה את התורה כשובינסטית וכזאת שמציגה את מעמד האישה כמעמד נחות שמרשה לגבר

לעשות כרצונו באישה .

לדוגמא היא הזכירה את הפסוק :"ואל אישך תשוקתךוהוא ימשול בך"

וכן הזכירה את מעשה פילגש בגבעה בה אנסו אישה ואחרי כן פרצה מלחמת אחים וכו'.

אז מאוד היה לי קשה עם הדברים ורציתי לקום באמצע ולצאת, כאילו מי היא שתדבר ככה על התורה והיהדות.

אבל האמת שלא היה לי מה לומר כ"כ.

כלומר על מעשה פילגש ברור לי שזה לא מתן לגיטימיות לאנוס אישה, אלא הצגת מקרה עצוב מאוד שקרה והזהרה על העניין האסור הזה.

אבל הפסוק שנכתב בספר בראשית אני לא באמת מבינה אותו, ובאמת אם אדם חלוני מסתכל עליו הוא עלול לחשוב שהתורה מעודדת שליטה של הבעל באישה..

יש לכם אולי הסברים ועוד על הפסוק וועל היהדות הציגה את מעמד האישה ביהדות?

תודה

- וואו. ספיר, הנה את! אני חייבת אותך.
- קרה משהו? מה שלומך נשמה?
- סבבה ממש. יאפ, משהו קרה. יש לי שאלה.
זוכרת שדברנו אז קצת על יהדות? קיצור, שבת האחרונה,
ניסתי להבין, לא הצלחתי, אז לחצתי. כאילו, באמת!
לא מוגזם קצת? לא מבינה על מה הלחץ?!...


 

 

====

- מממ. עדן, אני כאילו אמורה להבין על מה את מדברת?
- האא, זהו. אוף! זה כ"כ עיצבן אותי, ואני בטוחה שאין לך תשובה.
אולי זו הפעם הראשונה שתהי חייבת להגיד שאני צודקת, ותסכימי לי,
שלהדליק ת'אור בשבת - אין עם זה שום בעיה! ראבק, כאילו מה?!
אני נתקעת בשירותים בלי אור, או סתם ככה מחפשת משהו בחדר,
מה הבעיה ללחוץ לחיצה קלה על המתג? למה נראה לך שזה אסור בשבת?!...
- מתוקה את. ממש גן עדן להיות חברה שלך. את יענו שואלת את מה שאני שאלתי פעם?
כאילו - מילא להדליק אש פעם היה אסור כי זה היה דורש מאמץ פיזי גדול,
וזה לא מנוחה בשבת! אבל היום?! מה הבעיה בזה?...
- בדיוק! ואל תעני לי שזה 'אסור', כי אני יודעת שהרבנים אסרו. אבל למה?!
מה ההגיון בדבר כזה?! מי הסכים לרבנים האלה לאסור לנו משהו, שפעם בכלל לא היה,
ואני לא מאמינה שאלוקים היה אוסר עלי ללחוץ לחיצה 'פיצית' כזו בשבת...?!


- חח חמודה את. רואים שהשאלה הזו יוצאת ממש מ-ה-נ-ש-מ-ה שלך.
יענו כואב לך על זה. ות'כלס? צודקת. במבט ראשוני - את מאוד צודקת.
אבל אם נתעמק לרגע בתורה ונשאל ת'כלס -
מה התורה אסרה בשבת? מה הקב"ה אסר בשבת?
לכאורה אנחנו מבינים שהתורה אסרה להדליק אש בשבת, בגלל שצריך בשביל זה מאמץ פיזי,
ובשבת = יום שצריך לנוח בו, אסור לעשות מאמץ פיזי או טרחה.
ואם זו הסיבה שהתורה אסרה, אז להרים ת'מתג בשבת?! ב-ר-ו-ר שמותר.
לא גורם שום טרחה או מאמץ, אלא אדרבה - גורם רק 'עונג שבת'. מצווה גדולה.

אבל אולי זו לא ההבנה הנכונה? אולי בעצם יש הבנה אחרת מה ה' אסר בשבת,
וממילא על פי ההנה האחרת יהיה אסור להרים או להוריד ת'מתג בשבת?...
- מממ. סיבה אחרת? איזו עוד סיבה יש לאסור להדליק אש בשבת?
- זהו. בואי נראה. בכלל, מה זה המושג הזה 'שבת'?! למה ה' נתן לנו ת'שבת?!...
- כי אלוקים הפסיק לעבוד ביום השביעי אחרי ששת ימי הבריאה אז לזכר זה אנחנו שובתים?
- בדיוק עדן. מה אלוקים עשה בששת הימים האלו? עשה 'מלאכה', יצר דברים.
אומר לנו אלוקים - "ושמרו בני ישראל את השבת", למה? " כי אות היא לעולם",
אות = סימן. סימן למה בדיוק? "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
השבת מזכירה לנו את בריאת העולם. ביום השביעי ה' שבת מלעשות מלאכה.
ממילא, באו חכמים (שהנה נראה כמה היו חכמים..) ועשו חשבון כזה. אלוקים שבת מ-ל-י-צ-ו-ר דברים =
גם אנחנו צריכים בשבת לשבות מ-י-צ-י-ר-ת דברים. כמו מה? כמו להבעיר אש, שזו מלאכה.
אם ככה אז יוצא, עכשיו שימי לב טוב >
להדליק אור בשבת, זה נקרא 'יצירה'? את יוצרת משהו ע"י הלחיצה הזו?
- כן. יוצרת שם אש, סוגרת מעגליים חשמליים וכו'. נו, למדנו על זה בשיעור פיזיקה.
- חח עדן, אולי נקרא למורה לפיזיקה? זוכרת אותו מהפעם הקודמת?...
- י'קרועה. חח בטח. עזבי ת'מורה. נראה לי הוא עדיין בהלם ממך.
- קיצור, אם להרים ת'מתג בשבת זו י-צ-י-ר-ה, אז...
ז-ה בדיוק מה שאלוקים אמר לנו ל-א לעשות ביום השבת. שאסור לנו ל-י-צ-ו-ר דברים חדשים.
לא מעניין אם זה גורם להזיע או לא, ביום השבת - ה' הפסיק ליצור בבריאה העולם?
אז גם אנחנו ביום השבת, מספיקים ליצור דברים חדשים.
גם אם זה נראה 'כלום', שום מאמץ, ממש 'כולה' ללחוץ על הכפתור שזה קל בטירוף,
זה אסור. כי זו יצירה! ומה אסור לנו בשבת? בדיוק זה אסור - ליצור דברים חדשים.

- וואו. ספיר? את תותחית. בחיים לא האמנתי שאני אקבל כזו תשובה,
אשכרה משאירה טעם טוב בפה. תודה ענקית!
- ממ, בשמחה. אגב, עכשיו נבין גם למה אסור לצבוע ת'פנים בשבת.
- מה?! רגע רגע, את באה להגיד לי יענו שאני לא יכולה להתאפר בשבת?! אין מצב.
ארררר!! אני לא אשרוד ככה!...
- חח עדן. כאפרה עלייך, אל תדאגי. זוכרת שפעם ראית אותי ברחוב חוזרת מהתפילה בשבת?
- כן. היית נראת כמו דוגמנית על. טוב, אבל לא הוגן, זה בגלל היופי הטבעי שלך.
רגע, אז, שאני אבין כאילו --- אז, שראיתי אותך, לא התאפרת בכלל?! אז מה את עושה בשבת?...
- חח חמודה. המורה למתמטיקה כבר בפתח הכיתה. אנחנו עוד נדברה בעז"ה, סבבה?
- ברור! ספיר, מתה עלייך! אין, הלוואי הבנות שלי כולן יהיו כמוך...
- חח חמודה. רק, נסיים עם בדיחה חמודה.
למה אסור להעליב אשכנזי בשבת?
- ממ. נו נו, תשובה?
- משום צובע... P:



 

חבר'ה, אשמח מאוד שתקפיצו ת'שרשור.

ככה עוד כמה מאיתנו יזכו לעוד יסוד בחיים...

בסיעתא דשמייא!!

גרסה לביינישי"ם - פה.

בפרשה שלנו (פרשת שמות), פרעה אומר לשוטרים:
"לא תאספון לתת תבן לעם".

א-ב-ל...
למה כתוב 'תאספון', ולא 'תוסיפון'?
כי בעצם כשאומרים 'תאספון' זה כאילו אומר: 'בואו, תתאספו פה כולם'.
אבל כשאומרים 'תוסיפון' זה מלשון להוסיף.
אז למה התורה אומרת דווקא 'תאספון' ולא תוסיפון?!

אז זהו שר"ד מללוב אומר ש..
ה' לא סתם התבלבל או משהו וכתב 'תאספון', אלא בעצם פרעה באמת התכוון שבנ"י לא יוכלו להתאסף - להיות כולם יחד.
מזה משנה לפרעה אם בנ"י ביחד או לא? בכל מקרה הם חייבים לעבוד.. לא?
אלא שפרעה ידע סוד שכדאי מאוד שגם אנחנו נדע, כי הוא שיא החשוב >>
כשכל עמ"י מתאספים ביחד, מתחברים באמת אחד לשני ואוהבים אחד את השני -
הם יכולים לנצח את ה-כ-ל.
כשעמ"י כולו נמצא באחדות אמיתית, אנחנו באמת יכולים להתגבר על הכל. יחד.
ולכן - פרעה פחד שהם יקומו נגדו וינצחו אותו - וצווה לא לתת להם להתאסף ביחד.

- אבל עכשיו יש לנו עם כ"כ גדול, ויש כ"כ הרבה זרמים שונים, עדות שונות. אנחנו כ"כ שונים זה מזה..
איך למען ה' אנחנו יכולים להתאסף כולנו ולהתחבר אחד לשני?!
תחשבו שניה על השריפה בכרמל לדוגמא -
אשכרה כל העם שלנו ישב, דאג, והתפלל לכיבוי השריפה ולרפואת הפצועים.
אני זוכרת ממש שהדודה הלא דתייה שלי התקשרה אלינו הביתה ואמרה לקרוא פרקים מסוימים בתהילים.
ולדוגמא, גם היו ב"ה מלא משפחות שפתחו את הבתים שלהם בשביל התושבים בכרמל שפונו מהבתים.
בואנ'ה, באמת כל העם שלנו התאחד ופעל למען מטרה משותפת.

וואלה, למרות שאנחנו שונים זה מזה בהרבה דברים - אנחנו עדיין עם אחד.
גם כשאנחנו שומעים על יהודים שאנחנו בכלל לא מכירים - כואב לנו לשמוע שהם סובלים.
אז זה מראה שכן, יש לנו פוטנציאל להתחבר כולנו ולפעול.

אז עכשיו, אנחנו יכולים גם לנתב את הכוח הזה שיש לנו כעם, כשכולנו יחד - למטרה טובה.
אנחנו לא חייבים להתאחד דווקא כשיש צרה, או כשקשה -
אנחנו יכולים להתאחד גם כשב"ה הכל טוב ויפה.

ואיך בתכל'ס אנחנו יכולים להתאחד בפועל, שזה לא יהיה רק דיבורים?
אתה יכול לחייך ולומר שבת שלום לאדם שנראה קצת עצוב ברחוב, גם אם אתה לא מכיר אותו.
את יכולה לומר שלום לשכנה, למרות שהיא אף פעם לא אומרת לך שלום.
דברים כ"כ קטנים כאלה - פשוט עושים פלאים, עוד תראו את זה.
ואיך זה קשור לאחדות ישראל?
כי אם כל אחד מאיתנו יקבל על עצמו להיות נחמד\לעזור לאדם אחד, שאולי לא מהחבר'ה שלנו [תרתי משמע } -
יעריכו הרבה יותר את המגזר שלנו, ואולי זה גם יגרום לפחות פילוגים בעם.

ועוד משהו שקשור ממש לנושא -
שמעתם על זה שהרבנית אליהו אמרה לשמור עכשיו את 2 השבתות הבאות?
אם לא, אז יש כאן פירוט.
תראו כמה כוח יכול להיות לאחדות של עם ישראל -
אם נתאחד ובאמת נשתדל לגרום לכמה שיותר יהודים לשמור 2 שבתות - אשכרה נוכל להביא את הגאולה.
בלי ייסורים, בלי קשיים - הגאולה תבוא י-ש-ר.
וואלה, זה רק דוגמה אחת לכוח העצום שיש לנו, עמ"י.

אז יאללה, אחים שלי!
מעכשיו כל יום, כל אחד מאיתנו משתדל להתחזק קצת באחדות ישראל..
שתהיה בעז"ה שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י!!

שמעתי מאאמו"ר  הרש"ב הטעם, שהוא כדי שלא להוסיף חיות (בקליפות)

פעם אמר אדמו"ר הרש"ב: את המתמידים ש"שמונה השעות" (מסדר הלימוד בישיבה) 'נוגע' להם בנפש- אינני מחבב.

והוא המנהג שלא ללמוד רק עד חצות הלילה.

(ספר היום יום, י"ז טבת)

אחיותיי היקרות..
אני כותבת אליכן ברגעי האחרונים, בשארית הכוחות שנותרו בי, אני כותבת בדמעות ובדם ליבי השבור והמיוסר..
כן, אני, רויטל אברהם בת 19 עומדת לפני הסוף,
צעירה אבל השערים בפני נסגרים.. אני מרגישה כמו פרח יפה שסוגר את עלו..
גם אני כמותכן חלמתי רבות על הילדים שייוולדו לי, הבעל שאחיה איתו, המקצוע שאעסוק ועוד..
אבל..אלוקים גזר אחרת, והיום אני יודעת שאם הייתי חיה את חיי אחרת זה לא היה קורה.
נולדתי למשפחה דתית במרכז הארץ..
מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני ילדה יפה..
מאז שהייתי ילדה בגן הייתי מאוד מושכת תשומת לב בתווי פני המיוחדים,
גדלתי בידיעה שנתברכתי ביופי נדיר,
ואני לא מגזימה, מנת היופי שקיבלתי היא משהו יוצא דופן במיוחד.
הוריי החכמים ניסו תמיד לגמד בעיניי את עצם היותי יפה,
והשתדלו להמשיך בסדר חיים תקינים ובלי התייחסות מיוחדת,
אבל אני שהייתי ילדה חכמה מאוד גדלתי וטיפחתי את היופי הזה יותר ויותר,
העידוד מצד החברה גרם לי להבין שביופי אפשר לקנות-חברות,
מעמד וכבוד.. עשיתי את זה בכל דרך,
למדתי להבין שיופי כמו שלי צריך לנצל..
דאגתי להיראות טוב, יותר מידי טוב. אהבתי ללבוש בגדים צמודים שיבליטו את גופי.
שערי הארוך, המיוחד היה תמיד גורם להתפלאות רבה וכך כל פרט במראי החיצוני נמדד בתשומת לב רבה,
איך אפשר לבלוט יותר, להיראות יותר.
במיוחד אהבתי לצאת בחצאית צרה וקצרה כשלרגלי מגף ארוך.
נהניתי לחוש איך מבטי האנשים נדבקים בי לרגעים ארוכים.. בעוונותיי זה עשה לי טוב

כשמורותיי לתיכון קלטו את המצב וניסו לשנות היה כבר מאוחר, נמשכתי בחבלי קסם למעגל הזה שנקרא-להראות, להתבלט.
זכרוני מילותיה של מורתי-
“רויטל, קיבלת מתנה נדירה, יופי מיוחד, זה הניסיון שלך.
שמרי עליו מכל משמר יבוא יום וכל היופי הזה יינתן לאדם המתאים”.

הייתי מראה שהדברים חודרים לליבי אבל בעצם הם כלל לא נכנסו דרך אוזניי..
הייתי שיכורה מרדיפה אחרי עוד בגד בולט ועוד מראה שחצן שיסובב את כולם..
היום אני יודעת בוודאות שהכשלתי מאות ואולי אלפי אנשים בלבוש שלי..
עשיתי זאת בהנאה אמיתית.
האיתות הראשון היה בערב אחד..עמדתי במטבח וטיגנתי חביתה,
שערי הארוך היה אסוף וקצבותיו נגעו באש שמתחת למחבת.
בתוך שניות הפך שערי ללהבה של אש גדולה ואדמונית. שערי היפה נשרף, אבל אני ניצלתי.
זכורני איך שכבתי בבית החולים בוכה בהיסטריה מרוב צער על שערי השרוף,
ואבי יושב לצידי מנחם ומרגיע- “רויטל, ה’ עשה לנו נס יכולת כולך להישרף.. אנא,תביני זה לטובתך, תשתני והכול מאחורינו”.

אבל אני לא שמעתי, היית אז בת 16 ותוך שנתיים גדל שערי והתייפה..
והמעשה, האיתות נשכח מליבי לגמרי.
תמיד הייתי אהובה בכיתה אף פעם לא סבלתי מבדידות או כאב..
כל מה שביקשתי ניתן לי מיד, כך עברתי את חיי.
בגיל 16 מטבע הדברים גדלתי והתייפיתי,
לא יכולתי שלא להתאפר זה כבר הפך להיות חלק מימני באותה התקופה הסתבכתי קצת יותר לעומק,
אני לא יכולה לפרט על זה קשה לי מאוד אבל תבינו…

שכחתי לספר, הייתה לי סבתא צדיקה שהייתי קשורה אליה מאוד..
היא מאוד כאבה את המצב הרוחני שלי והייתה מנסה בכל דרך לחזק אותי,
היא הייתה נותנת לי כסף לקנות בגדים יותר צנועים אבל גם זה לא עזר..
תקופה קצרה אח”כ כשהייתי בת 16 וחציי היא נפטרה.
בכיתי עליה נורא..
היא הייתה חלק מהעולם שלי ולא הבנתי איך העולם יכול להמשיך להתקיים בלעדיה..
לאחר תקופה התאוששתי.

אני חייבת לציין שהמוות שלה גרם לי להתחזקות קלה אבל תוך כמה חודשים חזרתי למעשיי ואף הגברתי אותם.
ככל שהגיל התבגר כך נעשיתי יותר שחצנית ובולטת.

ובסוף הגיעה ההתראה השנייה.. באחד הלילות חלמתי על סבתא שלי היא ישבה על אבן ובכתה..
עמדתי לידה ושאלתי אותה-”סבתא, למה את בוכה?”
היא הצביעה על ראשה ולא אמרה מילה.
התעוררתי מזועזעת, ניסיתי להירגע והצלחתי.
מעשה זה פרח מזיכרוני עד מהרה וכך גם האיתות השני עבר בלי התייחסות

ואז זה הגיע..אמנם בהדרגה אבל בעקביות.
בהתחלה אלו היו כאבי ראש סטנדרטיים.
אמא שלי אמרה שאני עייפה ולומדת קשה ושאקח לי מנוחה, אבל הלב שלי הרגיש אחרת.
כעבור חודש לא יכולתי לעמוד מרוב כאבי ראש,
היה ניראה לי שמשהו שם עומד להתפוצץ לרסיסים.
הדרך למרפאה הייתה מלאת חששות וכך גם הציפייה לתוצאות של הבדיקות המקיפות.
כשישבנו אמא ואני בחדרו של הרופא, הפנים שלו אמרו הכול..
“כזו בחורה יפה וכ”כ חולה”- פרצתי בבכי וביקשתי הסברים.
גם אמא בכתה היינו חסרות אונים המציאות עלתה על כל דמיון…
אני נושאת גידול ממאיר בראש, המוות הוא עניין של זמן..
אני לא זוכרת איך הגענו הביתה באותו יום,
אני זוכרת רק הרבה דמעות, כאב וחוסר אונים מוחלט.
לפתע נזכרתי בחלום, בסבתא הבוכה ומצביעה על ראשה.
אך, אולי אם הייתי מתייחסת לאיתותים הכול היה ניראה היום אחרת..
אבל אני המשכתי במעשיי בלי שום התייחסות..
ביום המחרת הלכנו לבית החולים,
בחלומות השחורים ביותר לא האמנתי שהטיפולים האלו כ”כ כואבים,
זה פשוט מוות הרגשתי ששורפים לי את העצמות את הדם את כל מה שיש לי מבפנים..
אלוקים הטוב..אתה טוב ואני לא שמעתי לך,
אבא איך התעלמתי מרחמייך הרבים?
ההמשך עצוב וכואב נורא, קשה לי לכתוב אותו.. שערי היפה, המדהים נשר.
תוך מס’ חודשים אני נותרתי קירחת, חיוורת וחלשה.
כל רופא שטיפל בי ציין באוזניי שיש לי יופי נדיר וזה צבט לי את הלב,
ה’ נתן לי פיקדון יקר, יופי מיוחד, ואני השתמשתי בו הפוך, במקום לשמור עליו הפקרתי אותו…אלוקים

אני היום בת 19 מיוסרת מהחיים,
מלאה כאבים ימיי ספורים המחלה גוברת עליי אני רואה את המוות קרוב,
אני רוצה שכל מה שהתייסרתי יהיה כפרה על העוונות שלי.
אתן, אחיות שלי אנא מכן הלב שלי שבור וקרוע תשמעו לדברי האחרונים שמרו על צניעותכן מכל משמר,
מה יישאר לנו אח”כ, מה, יש דין ויש דיין הוא רואה הכול ויודע הכול..והכול יבוא במשפט.
אנא מכן, תתחזקנה בצניעות בכל ניסיונות וזה שווה אל תחכו לאיתותים. אנא מכן, בשבילי.

הכרית ספוגה בדמעותיי אני כותבת בשארית הכוח שיש בי אלוקים,
אני מבקשת, תאמרנה שההתחזקות הזאת תהיה לרפואתי אני מתחננת, אני רוצה לחיות.

רויטל אברהם.

רויטל נפטרה כמה זמן אחרי שכתבה את המכתב והצוואה שהשאירה הייתה לפרסם את המכתב שלה ברבים…
יהי זכרה ברוך…

זה הכוח שלנו בנות ישראל.. הצניעות..!
בנות , אחיות יקרות תלמדו מהמכתב הזה ותראו עד כמה חשובה הצניעות לאישה ..
הצניעות מעל לכל.
אל תתגאו יותר מידי ביופי שלכן כי את היופי ואת כל מה שקיבלנו זה הקב”ה נתן וכמו שהקב”ה נתן כך הוא יכול גם לקחת.

כל החכם המתגאה - יאבד חכמתו
כל העשיר - יאבד עושרו
כל הגיבור - יאבד גבורתו
כי באמת רק השם הוא המלך.
הם מלך השם מלך השם ימלוך לעולם ועד.

אין עוד מלבדו ואפס זולתו !

פרטים אצלי באישי.

ביום חמישי הקרוב, ט"ז טבת, רבבות יהודים ישתתפו במפגן ההצדעה הענק למען יהודה, שומרון וירושלים. בעד בנייה ונגד הקפאה. בעד אריאל זילבר ונגד כל אותם אנשים קטנים ש"מחרימים" אותו. בעד התיישבות בארצנו הקדושה ונגד גירוש וחורבן! ארץ ישראל שייכת לעם ישראל!
יום חמישי הקרוב, אי"ה, כולנו בכיכר ציון - איש בל ייעדר!
http://2.inn.co.il/leads/view/190

בהנחה שבא לכם לעזור לי.
אני עושה עבודה על ניתוכים פלסטים ואני צריכה לדעת מה דעת ההלכה לגבי הניתוכים האלו, ודעה אישית של כמה אנשים.
תודה

בסיעתא דשמייא!

גרסה לביינישי"ם - כאן.

תמיד ממש הפתיע אותי איך יוסף לא מתנקם באחים שלו.
כאילו, תחשבו מה הם עשו לו - הם אשכרה מכרו אותו לעבד.
וזה לא שהחיים שלו במצרים היו ממש טובים - היו לו גם הרבה מאוד שנים קשות - שבהן הוא ישב בכלא.
אז סבבה, בסוף ב"ה יצא מזה טוב - אבל האחים לא ידעו מה ייצא מזה.
ובינינו - 99% שיוסף היה מבלה את כל החיים שלו בתור עבד במצרים, כי לא היה כמעט סיכוי שבעולם שהוא יהפוך בסופו של דבר לשליט על מצרים - את זה האחים לא היו יכולים אפילו לנחש.
אז למה הוא לא כועס עליהם? מתנקם בהם?

הופה, תשמעו מה יוסף אומר לאחים בפרשה שלנו >>
"אל תיראו: כי התחת אלוקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה - אלוקים חשבה לטובה"[פרשת ויחי]

אל תפחדו שאני אתנקם בכם או משהו, כי אני יודע שאבאל'ה שבשמים הוא זה שמסדר את העניינים.
כמו שכשאתם, האחים, רציתם למכור אותי לעבד במצרים מתוך כוונה רעה, אבל בסוף ה' סידר את הכל ככה שיצא מזה טוב - ועכשיו אני שליט במצרים,
ככה גם אם אני ארצה להתנקם בכם, מתוך כוונה רעה - ה' יסדר את הכל כדי שבסוף זה ייצא לכם טוב. כי ה' הוא זה ששולט בעולם, וגורם שהכל יצא בסופו של דבר הכי טוב לכולם.

ועכשיו, אני רוצה שנלמד מפה משהו פשוט א-ד-י-ר >>
זה בהמשך למה ש'אח..' כתב: 'פני דור 3 כפני הכלב' :
מכירים את השיר 'הכל זה מלמעלה'? [ועדיף שלא תכירו ]
לפעמים כשאנחנו כועסים על מישהו, אנחנו חושבים כמה שיותר איך לגרום לו רע, איך להתנקם בו.
אבל אנחנו צריכים להבין שבתכל'ס - 'הכל זה מלמעלה' - ה' הוא זה שמכוון פה את הכל.
ואם מגיע לנו איזה עונש - ה' לא ישלח איזו יד מהשמים כדי להעניש אותנו, אלא הוא 'מגלגל זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב'.
ז'תומרת שהוא מגלגל איכשהו שאדם עצבני, לדוגמה, יוציא עלינו ת'עצבים שלו,
או שגם בכיוון החיובי - אם ה' רוצה לתת לנו 'פרס' - הוא ישלח את חברה שלך לקנות לך מתנה, סתם כי היית נחמדה אליה אתמול.

אז לסיכום >>
כמו שיוסף ידע שאין לו קטע להתנקם באחים שלו, כי בתכל'ס ה' גלגל את הכל בצורה שהכי טובה בשבילו -
ככה גם אנחנו לא צריכים לכעוס ולרצות להתנקם באיזה אדם שעשה לנו משהו רע - כי בעצם 'הכל זה מלמעלה', וה' מסדר את העניינים כדי שיהיו הכי טובים בשבילנו.

אחים שלי, נהנתם?
אז עשו טובה - ותכתבו אפילו ... בתגובה כדי שהד"ת יקפוץ ללמעלה של העמוד.
ככה בעז"ה עוד אנשים יוכלו לקרוא את הד"ת.
[ואגב, אני רק מזכירה שכל מי שרוצה לקבל את הד"ת למייל - יכול לכתוב לי את המייל שלו באישי, ובעז"ה אוסיף אותו]

שתהיה בעז"ה שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י!

מישהו יכול להפנות אותי למקור - איפה כתוב שהבעל שם טוב אמר או מה הציטוט המדוייק בהקשר של י' בטבת:

"בזיכרון טמון סוד הגאולה. רק עם שזוכר את עברו, יזכה גם לעתיד גדול"

אם מישהו יודע אם זה הציטוט המדוייק או שיש לו אותו זה ממש יעזור לי

תודה

http://www.kol-mevaser.com/131114/%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%9F

אני אומר לכם, חוצפן הפלאפון הזה.
אני מדפדף ל - "אחותי", לוחץ send, מצמיד לאוזן -
בום! מסתכל על הצג ו - אה?!...
כתוב שם "אסור" + שלט של 'אין כניסה' בצד אדום.
סליחה? זו אחותי. חוצפן, מה יש לך אתה?!...

למחרת, באמצע היום אני מקבל שיחת טלפון -
"שלום, אני מעוניינת להציע לך דור שלוש וחצי, משהו חדיש ומגניב",
"את נורמלית?! בטח זה דור נושך, נכון?!", שאלתי.
"הא?! לא, אבל יש בו 'שן כחולה', משהו משוכלל" היא עונה בשמחה.
"י-ד-ע-ת-י שהוא נושך! ועוד עם שיניים כחולות".
"תגיד, בחור, אנגלית אתה יודע?
או לפחות איך אומרים bluetooth בעברית?!"...

(c) לאח.. שהזיע בשביל לעצב ת'תמונה הזו. אלא מה? אח"כ בא פה איזה 'שם משתמש' שבקשתי ממנו עזרה בעיצוב,
והוא עושה לי כזה - מה? רק זה?! זה ממש פשוט! אתם לא מבינים כמה נפגעתי. שנים אני מעצב את זה וזה 'כלום' בשבילו?!... (:

----

עוד לא ראיתי שום 'בולדוג' מהלך על שתיים.
ת'אמת? פגשתי כמה 'פינצרים' כאלה שהתעסקו איתי, אבל זה לא נחשב.
היה להם רק ת'תכונות של פינצר - לנבוח, להתקרב מ-א-ו-ד קרוב, ואז אחרי שעשיתי
להם 'קישט' קטן, הם רצו כמו טיל אחורה עם מבט תמיד נגד כיוון הריצה...
"פני הדור כפני הכלב", אומרים חז"ל.
מישהו פה ראה איש כמו כלב? ובכלל, דור שלם כזה?
מממ. הרב, אמרת ש - 'חכמים' כתבו ת'משפט הזה, אתה בטוח...?

 
"איה, אהההההה, איה", בן דוד שלי בן 3 בוכה.
- מה קרה חמוד, מי הרביץ לך? אני שואל כמו בחור טוב.
- הקיר!
מממ. מעניין הא? קיר מרביץ?! פחח. אבל לא יפה לצחוק עליו. טוב, נזרום איתו ביחד...
- נו, אז תחזיר לו, אבל הכי חזק שאתה יכול, כמו גי-בור!
טוב, ת'המשך אתם יכולים לתאר לעצמכם. פשוט המסך פה לא מספיק ל - 'איה'
שנשמע פתאום בחדר. מממ. מעניין למה, אולי הקיר קרה לבני דודים שלו, הבלטות?
סתם. אני לא כ-ז-ה רע. בואנה, אל תספרו לאחרים. שלא יפגע לי בשידוך... ;)

תנסו (או שלא) לתת לכלב מכה עם מקל.
הכלב, קופץ על המקל. הוא לא מבין שיש מישהו מאחורי [!] המקל שהוא זה שנתן לו ת'מכה, ע"י המקל.
תהרוס ת'מקל? ה - 'מישהו הזה' שמכה אותך יביא מחבת. ת'תן ביס למחבת?
חוץ מזה שישברו לך השיניים כלבנו היקר - האדם שמאחורי המקל יביא מסור, מה אז תעשה?!...
קיצור: הכלב לא מבין שיש מישהו מ-א-ח-ו-ר-י המכה הזו, אלא הוא קופץ על החפץ.

הדור שלנו? כמו הכלב.
הקפאה, אירן, גשם, אובמה, ו - אוו'ץ.
לצערינו אפשר לצרף פה עוד דוגמא כואבת ממש 'טרייה' -
'האסון בכרמל', כך שמה של השריפה האחרונה...

קופצים על אובמה, מחפשים פתרון למים, מחפשים איך לאכול ת'איום הגרעיני, אלא מה?
רק שכחנו, שמאחורי כל היסורים האלה, כל הקשיים האלה, כל המקלות האלה,
עומד מנהיג. עומד אלקים. עומד בורא עולם. ה-ו-א מחליט ה-כ-ל בעולם.
במקום שנזכור 'לקפוץ' על הקב"ה (בתפילה...) שהוא זה בעצם מכה אותנו, בשביל שנתקרב אליו,
אנחנו קופצים על המקל. מנסים לנשוך ולכלות את המקל.
נו, אז מול לבנון הייתם 'גיבורים' - אומר הקב"ה, קחו עכשיו 'מחבת', איזה בומבה יותר קשה,
שתראו איך הטבע לבד אוכל בכם ואתם לא יכולים לעשות כלום מולו...
ושוב?! לא נבין שיש מישהו שתופס במקל ומכה אותנו, שעליו צריך לקפוץ בשביל להפסיק ת'מכות?!..
נכון, חשוב מאוד גם לעשות 'השתדלות בדרך הטבע' וכן לדבר עם אמריקה, כן לפתוח במלחמה מתי שצריך,
כן לקבל 'מטוסי כיבוי' מהעולם, אבל מה? תמיד לזכור מה העיקר. מה באמת עוזר. מי באמת מחליט.
וואו, חברים. חייבים לזכור שבסופו של דבר מי שמנהיג ת'עולם הזה, זה בורא העולם.
ואם הוא יחליט שאין הקפאה - לא יעזור לאובמה כלום, לא יעזור ל - 'אבו מאזן' נאדה,
אנחנו ננצח. איך? למי אכפת איך, אלוקים כבר יסדר הכל. ושוב, ת'השתדלות חובה עלינו לעשות,
אבל שאני יבין, יש פה מישהו שקורא ת'קטע הזה והוא בשב"כ? אולי אשתו של ביבי נמצאת כאן?!
מממ. מאמין שלא. אז מה יעזור 'הניתוח המדיני' שאתה חופר עליו כבר חודשיים?!...
"כן יהיה, לא יהיה" - ובמקום 'תהילים נגד טילים', אתה מתחיל לבלבל לכל העולם ת'מוח.
בשביל מה?! מבטיח לך, שאת 'אובמה', זה לא ידגדג בגרוש. נאדה. כלום.

אז חבר'ה ---
מהיום, די! מפסיקים להכלל במשפט 'פני הדור כפני הכלב'.
אנחנו, קופצים רק על מי שתופס במקל. 'קופצים' רק על אלוקים,
בתפילה, בעוד פרקי תהילים, בעוד מעשה טוב, בלימוד תורה, בעוד קבלה טובה.
אבאל'ה בשמיים לא סתם מביא לנו יסורים, אלא לסמן לנו -
וואו, אני פה! תסתכלו אלי! באו, תתקרבו! תחזרו!
אז יאלה, בואו נפתח ת'משדרים האמוניים שלנו, או במילים אחרות ובוטות -
'נפסיק להיות כמו כלבים', ונבין ש - כל צרה או קושי שבאה עלינו,
הכל מלמעלה - אבל לא סתם, אלא כל דבר בא לרמוז לנו כמה שיותר -
להתקרב, להתחבר, לחזור הכי קרוב שאפשר - לקב"ה!

עשו טובה ותקפיצו את השרשור הזה.
רק ככה אני יודע שקוראים. מעלה בי חיוך מתוק על הפנים... (:

מי שלא קרא - כדאי, משהו לחיים:

שלא נצטרך לקרב, עוד 'מקרב'...

בנות - תגידו לה שיש,
אוווו. שולם עליכם 'אדון שכל'... י
תרים ת'אצבע, כן - ב-ד-י-ו-ק, פה.
תכירו: ספיר, תלמידת תיכון חילוני, כיתה יב'. י

מה קורה מאמי? י

יGet out - now

הרימל, אוווווווווווווווווווור, הרימל... י

משהו ככה לסיום:

תסתכלו על המייל הזה, נכון חמוד?
matokmidvash10@gmail.com
קיצור - ממנו בעז"ה ישלח כל שבוע הד"ת לשבת +
קטע מחשבות מהחיים כמו שעולה פה. לא יודע מה איתכם,
בלי לחשוב פעמיים, אני כבר הצטרפתי... (:

פרופ' ארתור מילס, מומחה מנתח לב בעל מרכז רפואי ענק בארה"ב,
מיליונר שמעסיק צוות ענק של רופאים וצוות מנהלה, מספר את הסיפור הבא:

(הסיפור נכתב בתמצית ובקצרה).

הייתי יתום מאבי בגיל צעיר, אמא גידלה אותי כילד יחיד בעיר ניו יורק. בשכונת
קראון הייטס. היינו משפחה ענייה ביותר, עד פטירתו של אבי, אמא הייתה
עקרת בית והפרנסה הייתה מצויה, אך כשאבא נפטר, נשארנו ללא שום הגנה.
הפכנו לעניים למרות שאמי עבדה קשה כעוזרת בית, קיבלה פרוטות, אמא
עשתה הכל שאראה כנדרש, נקי ולבוש טוב. יצאתי מידי יום אל בית הספר
השכונתי שהיה לא רחוק מהבית, כשאני מטופח, מסורק ונקי.

היו ימים שלא אכלתי ארוחת בוקר כי פשוט נגמר הלחם והמקרר היה
ריק. "כשתשוב הביתה, כבר אכין לך ארוחה טעימה", ניחמה אותי אימי ובימים
כאלו לפחות קיבלתי ממנה תפוח או בננה להפסקה בין השיעורים בבית הספר.
הייתי תלמיד הכתה הרביעית (כתב ד') בן 10 בלבד, כשיום אחד, יצאתי רעב
מאד מהבית, כי כבר בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אמא נתנה לי
קובית סוכר להפסקה, והבטיחה לי שכאשר אשוב בצהרים, יימצא בבית לחם
לאכול. הסוכר רק הגביר את רעבוני וחשתי שאני מתמוטט. למרות שהיתי תלמיד
מצטיין שלא החסיר שעור אחד, החלטתי הפעם לא לחזור אל הכיתה ולצאת לחפש
אוכל אפילו באשפתות. אף אחד מחבריי או ממוריי לא ידע על מצבינו האומלל
זה נשמר בסוד כמוס על פי הוראת אמי.

עזבתי את שער בית הספר, התרחקתי כדי שלא יראו אותי וכשבטני מקרקרת מרעב
עז חשבתי איך וכיצד אמצא משהו לאכול.

לפתע עלה רעיון במוחי. חשבתי, מה יקרה אם אדפוק על דלת כלשהי של הבניינים
הגדולים ואבקש פרוסת לחם. הרי אף אחד שם לא ממש מכיר אותי, אקח לי את
הפרוסה וארוץ מיד חזרה אל בית הספר. וכך הרעב הקשה הוביל אותי אל בית
אקראי, נכנסתי לחדר המדרגות שהיה נראה מטופח, וראיתי 2 דלתות, אחת
מימין והשנייה משמאל. על הדלת מימין היה ציור של נמר וזה קצת הפחיד
אותי ולכן ניגשתי לדלת משמאל. הבטתי למעלה לעבר הקוקר (חור הצצה),
וראיתי כתוב: משפחת מוריס ג'קסון.

הקשתי קלות בדלת ולבי נקש אף הוא מהתרגשות, ציפיתי כי הדלת תיפתח על
ידי גברת ג'קסון, בדמיוני ראיתי אשה גדולה וכבדה, קיווית כי תיתן לי
פרוסה ואברח מיד.

והנה, בפתח הדלת שנפתחה ניצבה ילדה בת גילי, חיוורת וחייכנית, 2 צמות ושמלה
לבנה עם צווארון ורוד. נראה שגם היא הייתה מופתעת לראותני.
- "חשבתי שהדוור דופק בדלת". אמרה. "מי אתה" שאלה הילדה.
הייתי נבוך. איך אבקש ממנה פרוסת לחם. מה היא תחשוב עלי, אולי מחר
אפגוש אותה ברחוב, אולי היא בכלל שייכת לאחת הכתות בבית הספר שלא
הבחנתי בה, מה היא בכלל עושה כעת בבית, למה היא לא בבית הספר...
- "אמממ... אני ממש צמא ולא מצאתי איפה לשתות, אולי תסכימי לתת
לי כוס מים". שאלתי ועיניי הושפלו לרצפה.

הילדה צחקה צחוק חביב ואמרה לי "אצלנו שותים חלב ולא מים, רוצה?"
- "כן, אם לא אכפת לך אשתה חלב" עניתי ועיני נפקחו לרווחה,
כבר זה זמן שלא שתיתי כוס חלב, החלב במקרר היה תמיד עבור כוס הקפה של
אמא. הילדה השאירה אותי על סף הדלת ולאחר דקה שבה עם כוס חלב ובידה
השנייה צלוחית קטנה עם 4 עוגיות.

- "אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב" הצהירה בחיוך מקסים והגישה לי
את הצלוחית. הייתי המום. ביד רועדת לקחתי עוגייה וביד השנייה את החלב
וכך בעודי שותה הציגה הילדה את עצמה "שמי רוזלין, מה שמך?"
במקום לענות, שאלתי אם אוכל להתכבד בעוגייה נוספת. "העוגייה מאד
טעימה", אמרתי. "ודאי", ענתה הילדה "הבאתי לך ארבע, הן כולן עבורך"
טרפתי את העוגיות ורק כדי שהיא לא תשאל לשמי שוב, שאלתי אני אותה "למה
את היום בבית?"

- "אני חולה, שוב קמתי הבוקר עם חום והורי לא הסכימו שאלך אל בית
הספר, זה קורה לי הרבה פעמים", השיבה רוזלין בקול רפה ועצוב.
- "ונשארת לבד"? שאלתי.

- "לא, סבתא נמצאת איתי כאן, היא בקומה העליונה"
- "תודה לך, כעת אלך" אמרתי ויצאתי בחופזה את חדר המדרגות.
הספקתי לשמוע אותה קוראת אלי "לא אמרת לי מה שמך" אבל אני העדפתי שלא
להשיב ומיהרתי חזרה אל בית הספר.
שנים רבות חלפו מאז...


סיימתי את לימודיי היסודיים בהצטיינות וכך המשכתי לתיכון. שם, לקראת
סיום הלימודים הוענקה לי מלגת מצטיינים ונכנסתי ללימודים באוניברסיטה
כסטודנט מועדף ללא תשלום, תוך התחייבות כי אתרום בעתיד בעבודתי למחקר
ולפיתוח בנושאים בהם אלמד. בחרתי את לימודי הרפואה ועשיתי בהם חיל.
נשאתי לרעייתי אף היא רופאה מומחית בתחום הלב. תחום בו התמחיתי וברבות
הימים הקמתי מרכז רפואי גדול בו טיפלתי באלפי איש, בכל רמות הרפואה
הנדרשות לחולי לב. אני כיום מנתח לב מפורסם וחי בעושר רב עם רעיתי
ושלושת ילדינו.

במרכז הרפואי שבבעלותי, קבעתי שכל מטופל המגיע אל המרכז, מתקבל על ידי
צוות רופאים מקצועי שעורך תחילה את כל הבדיקות הנדרשות וכשהתמונה מלאה,
מוגש התיק לעיוני ויחד עם הצוות המומחה, מתגבשת דעה לדרך הטיפול הנדרשת
לחולה.

והנה בוקר אחד, מוגש אלי תיק רפואי של חולה ועל הכריכה מופיעה
שמה "רוזלין ג'קסון". הייתי המום. האם זאת היא? הרי שמה נחרט בזיכרוני
היטב, גם כך הרי ניחנתי בכושר זיכרון מצוין.
- "איפה החולה" שאתי את הצוות, בקול מופתע.
- "כנראה במחלקה, כרגיל" השיב לי הרופא שישב לידי, ביובש.
- "אני רוצה לראות אותה כעת" פסקתי וקמתי להפתעת הצוות שנותר על מקומו.
נכנסתי אל המחלקה ופניתי לאחות, "היכן מיטתה של הגברת ג'קסון" שאלתי.
האחות לא הייתה רגילה לפניה כזו כיוון שתמיד הייתי מוקף רופאים שהובילו
אותי אל החולים בלי שאצטרך כלל לשאול היכן מיטותיהם.
- "הגברת ג'קסון חולה מאד והיא בחדר טיפול נמרץ" ענתה מופתעת.
נכנסתי בשקט לחדר טיפול נמרץ וראיתי את רוזלין שוכבת על המיטה, מחוברת
למכשירים. הבטתי בה והיא בי. כמובן שהיא לא זיהתה אותי כלל. גם אני לא
הייתי בטוח שזו היא.
- "מהיכן את" שאלתי
- "מקראון הייטס" השיבה.
- "מה שם אביך" שאלתי
- "מוריס, מוריס ג'קסון. למה אתה מתעניין, האם הכרת אותו" שאלה
רוזלין והנה החיוך, אותו חיוך מקסים שנחרט בזיכרוני פשט על פניה.
דמעות הציפו את עיני ומיהרתי לצאת את החדר.

רוזלין טופלה במרכז הרפואי הענק שלי כשאני אישית עומד לצידה החל מעריכת
הניתוח המורכב והמסובך וכלה בהתעניינותי כל הזמן במצבה ובשירותי המרפאה
שהיא מקבלת. היא לא ידעה מי אני וכל הצוות לא הבין מה עניין מצאתי
בחולה הצנומה והחלשה שהייתה כבר כמוני כבת 60.
המרכז היה גובה תשלום מיוחד מהחולים מעבר לביטוח הרפואי שלהם מכיוון
שהוא נחשב לשירות רפואי פרטי. התשלומים הגיעו עד כדי עשרות אלפי
דולרים. בסיומו של אשפוז וניתוח, הייתה המזכירה הרפואית מסכמת בתיק
החולה את כל הטיפולים הרפואיים והשירותים שקיבל כמו כן ימי האשפוז
היקרים ובתחתית התיק הופיע הסכום הכללי לתשלום.

חודשיים טופלה רוזלין במרכז הרפואי שלי עד שהבריאה וחזרה לתפקד.
בסיכומי התיק שהכינה המזכירה הרפואית הופיע הסכום הכולל לתשלום 52,300 דולר.
התיק הוגש אלי לעיון וחתימה סופית כמקובל.

תחת השורה האחרונה שבה נכתב הסכום לתשלום. הוספתי בכתב ידי:

"הסכום שולם כבר לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות טעימות. פרופ' א. מילס".

לפני כמה חודשים נפטרה רוזלין שהייתה חולת לב מלידתה. הניתוח שערכתי לה
העניק לה 5 שנות חיים נוספות. כעת שנפטרה, הבאתי את הסיפור לידיעת הציבור