אם אתם מכירים עוד מקורות בבקשה שתפו

לקט מקורות מעניינים לגבי אריכות ימים בדורות בראשית, הירידה משם והחזרה לשם בגאולה

סוד הזמן - מפרשת נח לעולם המואר של אחרית הימים

"בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו".

מפרש הזוהר שבדרך לחיי נח - לחיי הנחת של אחרית הימים, בדרך חזרה לגן עדן, בשש מאות שנה לאלף השישי, ייפתחו שערי החוכמה למעלה ומעייני החוכמה למטה ויכין עצמו העולם להיכנס לאלף השביעי, כאדם המכין עצמו ביום שישי בצהריים לכניסת שבת... העולם כולו מתכונן לגאולה.

הזוהר חוזה כאן סוג של מבול עתידי שאמור לשטוף את העולם, אך הפעם לא מבול הרסני אלא מהפכה חיובית – מבול של חוכמה. השנה המצוינת כאן היא 5600 לבריאת העולם (1840 למניינם) - 'שעות הבוקר' של האלף השישי, כאשר מורגשת ההתקרבות לשבת, לאלף השביעי.

"מעיינות תהום וארובות השמיים"...  זה מזכיר את מאגרי הנפט והאנרגיות שמתחת לאדמה ואת ארובות השמיים של תחנות הכוח שמפיקות את החשמל והאור מאותם מאגרים עתיקים

המאגרים התת קרקעיים האלה הוכנסו לשימוש נרחב החל מאותה תקופה שהזוהר חזה, החל מלפני כמאה וחמישים שנה ומשמשים את האנושות כדלק לעידן החדש וכמובן להפקת החשמל והפלסטיק ועוד דברים שכיום הם הבסיס המובן מאליו של החיים החומריים שלנו. 

 יש המסבירים שאותם מאגרי אנרגיה תת קרקעיים נוצרו בעקבות המבול, מהצמחיה שנסחפה במבול וברבות השנים הפכה למה שהפכה. אנחנו רואים מכאן שהמבול הרס את העולם הישן, אך בו זמנית הכין עתודת אנרגיה לעולם המואר של אחרית הימים.

הפלא ופלא!

בדיוק כפי שחזה הזוהר – התפתחות המדע תופסת תאוצה. העולם מתחיל לעבור מטכנולוגיה נמוכה לטכנולוגיה גבוהה ובלעז היי-טק...

הרי לך רק כמה דוגמאות מתחום החשמל:  ב-1844 מורס ממציא את הטלגרף. ב-1865 מקסוול מנסח את משוואות האלקטרומגנטיות. ב-1876 בל ממציא את הטלפון. ב-1878 אדיסון משכלל את נורת הליבון. ב-1884 תחנת הכוח של אדיסון מספקת חשמל לחמש מאות בתים.

ב-1888 טסלה ממציא את מנוע ההשראה. אגב הוא מספר שקיבל את המידע בחזיון מיסטי,

אכן נפתחו ארובות החוכמה...

חשמל ואור בעולם

והכל הכל במקביל לחכמת החסידות והפנימיות העולה בעולם היהודי להארה הפנימית של אחרית הימים

********

ועוד משהו יפה למעוניינים:

atlantis: שלושת הקטסטרופות ששינו את פני העולם על פי התורה: הקטסטרופה הראשונה - הצפת דור אנוש ,הקטסטרופה השניה - המבול ,הקטסטרופה השלישית - דור הפלגה

שלושת הקטסטרופות ששינו את פני העולם על פי התורה: הקטסטרופה הראשונה - הצפת דור אנוש ,הקטסטרופה השניה - המבול ,הקטסטרופה השלישית - דור הפלגה

רציתי לשאול האם יש איזושהי מעלה נשגבה לכרוע ולהשתחוות לפני הקב"ה בכל יום ויום אם בבוקר אם בערב כמו שעושים בסדר העבודה,

בקבלה לכל פעולה יש עניין גדול כגון להרים את האצבעות מעל לראש מצד אחד יש סכנה אם עושה זאת שלא לצורך (בחפיפת הראש לדוגמא אין בעיה) אך אם עושה זאת בשבחים וזמירות אין למעלה מיזה ומעורר כוחות עליונים עצומים כמובא באורך ביסוד ושורש העבודה ע"פ ספר הזוהר האם גם בזה ידוע למישהו שיש כאן עניין בהכנעה גדולה זו לפני הבורא בכריעה והשתחוויה? או גדולים שנהגו כך..

שמעתי שבלילה יש דינים וקשה התפילה להתקבל, אם כי מציתי למאור הדור האגרות משה זצק"ל שבשעת הדחק וכהוראת שעה ניתן לקיים את הסליחות אף לפני חצות אך באופן שיהיה אחר משמרה ראשונה, מהי מקורו לעדיפות הזמן ההוא מאשר לאשמורה הראשונה.

כשאתה לומד דבר כלשהו ואתה חוזר עליו פעם ועוד פעם בכדי לזכור אותו ולבסוף בחזרה החמישית והשישית אתה אינך מצליח להבין את מה שקראת..

רוויית משמעים - ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org › wiki › רוויית_משמעים

Log in to Facebook

https://www.facebook.com/groups/unimportant.facts/permalink/1425430350862119/

נמצא במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, לתקופת זמן מוגבלת של כמה חודשים.

התפילין בוודאות שלו, לא השערה או כיוצ"ב.

https://www.bjhc.org.il/post/%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%97%D7%99

מנסה לפתוח צוהר, מוזמנים להרחיב אותו

מים העליונים - הבדלה ופירוד בתהליך הבריאה

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת

וְרָאָהוּ בֶּן זוֹמָא, וְלֹא עָמַד מִלְּפָנָיו.

אָמַר לוֹ: מֵאַיִן וּלְאַיִן בֶּן זוֹמָא?!

אָמַר לוֹ: צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים

וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת בִּלְבַד.

שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית א, ב) "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" -

כְּיוֹנָה שֶׁמְּרַחֶפֶת עַל בָּנֶיהָ וְאֵינָהּ נוֹגַעַת.

אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְתַלְמִידָיו:

עֲדַיִן בֶּן זוֹמָא מִבַּחוּץ.

מִכְּדִי, "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" אֵימַת הָוֵי? בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,

הַבְדָּלָה בְּיוֹם שֵׁנִי הוּא דַּהֲוַאי,

דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית א, ו) "וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם".

וְכַמָּה?

אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כִּמְלֹא נִימָא.

וְרַבָּנָן אָמְרִי: כִּי גֻּדָּא דְּגַמְלָא.

מַר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי אָמַר: כִּתְרֵי גְּלִימֵי דִּפְרִיסִי אַהֲדָדֵי,

וְאָמְרִי לַהּ: כִּתְרֵי כָּסֵי דִּסְחִיפִי אַהֲדָדֵי. (חגיגה טו,א)

בששת ימי הבריאה נברא העולם בהדרגה. מתחילה העולם היה תוהו ובוהו גדול שהיה בו הכל גם יחד, בריאה שגלום בה אפשריות אין סופיות, שמים וארץ, מים ויבשה ופוטנציאל לחיים עצמאיים מדרגות שונות הכל היה גלום בתוהו ובוהו הזה. ולאט לאט הבריאה התפרדה. מתוך התוהו נתהוו ונוצרו בריאות מיוחדות וחלוקות זה מזה, חלקים נפרדו מחלקים אחרים, כל דבר "נקרא" לעמוד על מקום מסויים ובזמן מסויים ובמתכונת מסויימת. ובכל שלב ושלב בפני עצמו של "אמירה" של פירוד ובכל שלב ושלב בפני עצמו של "קריאה", ראה אלוקים את הטוב לעולם. כל בריאה היה בה שני שלבים: ראשון היה שלב ההתהוות, מתוך המציאות הקודמת נתהוותה מציאות חדשה; ושני לו שלב ההבדלה, כלומר הבחנת המקומות, התכונות והתפקידים ביחס למציאות הקודמת.

שבעה שלבים של הוויה נתהוו, ובתוכם שבע הבדלות:

א. האור מן התוהו. האור נבחן לעצמו להיקרא יום, והחושך נבחן להיקרא לילה. ועדיין לא הובחנו היום הלילה זה מזה ולא הובחנו להם תפקידים וזמנים, עד היום הרביעי.

ב. הרקיע בתוך המים. המים העליונים נפרדו מן המים התחתונים, ובמילים אחרות, רוח אלהים נפרדה מן הארץ, ולרקיע קראו שמים, שמפרידים בין רוח אלהים ובין הארץ. על אף שמכל ההבדלות הייתה זו ההבדלה הקריטית ביותר ביחס למציאות הקיום של הארץ, לא הייתה זו יצירה שהיה בה תועלת עצמית אלא תועלת לדבר אחר, ולפיכך לא נאמר בה כי טוב.

ג. היבשה מן המים. המים נקוו למקומות מובחנים והיבשה נגלתה. היבשה נקראה כעת ארץ (ביום השני נקראו השמים ורק ביום השלישי נקראה הארץ), ומקומות המים נקראו ימים.

ד. הזרע מן הארץ. פוטנציאל הצמיחה נפרד מן הארץ וקיבל צמיחה בפני עצמו. שני אפיונים של צמיחה הובחנו: דשא ועץ.

ה. בהקבלה – המאורות מן השמים. השמים מקבלים את התפקיד של לנהל ולסדר את הארץ ואת הצמחים עליה. ומתוך השמים נפרדים גלגלים מסויימים שיש בהם היכולת להאיר ולקבוע אותות ומועדים וימים ושנים. לקבוע מחזוריות בתוך הבריאה. כעת היום והלילה נפרדים אחד מהשני ומוקצב להם זמן מובחן בתוך מערכת הגלגלים.

ו. נפשות מן המים, ועופות מן המים ומן השמים. מתוך המציאות האינסופית והחיים האינסופיים של המים מובחנות נפשות מסוימות בעלי צורה מסוימת וחיים משל עצמם הנעות לעצמן בתוך ההוויה של המים, ומתוך המציאות של המרווח שבין המים והשמים מובחנות נפשות מסוימות הנעות במרווח שבין המים לשמים, וטבעם מורכב מן החיבור שבין המים לשמים. משקיבלו מציאות לעצמם, אלוקים מברך אותם שישובו וימלאו את המרחבים מהם נבראו. שכן מציאותו האידיאלית של כל נברא הוא בפעולתו במרחב ממנו נברא.

ו. נפשות מן הארץ. כשם שנפשות הובחנו מן המים, כן נפשות הובחנו מן הארץ להיות להם חיים משל עצמם. שלוש סוגים נתהוו בנפשות הללו, בעלי שלוש דרגות של חיות: חית הארץ, הבהמה ורמש האדמה.

ז. האדם, מתוך החיבור שבין רוח אלהים לארץ. (התורה כדרכה מסתירה ומרחיקה את זה על ידי המילים "צלם ודמות" אך חכמי הדורות חשפו את הביאור האמיתי, ונרמז זה גם בקהלת: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה). מהיותו מופרד מן הארץ ממלא הוא את הארץ, ומהיותו מופרד מרוח האלהים, ניתן לו לרדות בכל הנבראים עד הנה, ולאכול ולהזריע את הצמחים המזריעים.

בכל פירוד והבדלה נתקן העולם עוד עד שנתהווה להיות העולם המתוקן אשר לפנינו. שבו אופנים מובחנים של מציאות, וזמנים שונים ותקופות שונות בתוך מערכת הזמן, והוויות שיוצרות אינטראקציה עם הוויות אחרות או משתמשות בהוויות האחרות.

כל זה מצד נקודת ראותנו. כלומר, מצד נקודת הראות שאחר הבריאה, כל הפרדה והפרדה יש בה טוב. אך מצד המציאות האבסולוטית שהייתה בראשית הבריאה, אפשר לתפוס כל הפרדה והפרדה ככאב עצום. תחת שהכל יהיה יחד יצירה אחת מאוחדת, כל דבר נפרד מן השני. וההפרדה אולי הכי כואבת היא הפרדת רוח האלוקים מן הארץ: הפרדת המים העליונים והמים התחתונים, ופריסת רקיע אינסופי ביניהם.

ביום השישי נברא האדם, שרגליו מהלכות כאן על הארץ, והוויתו חצובה מרוח האלוקים. ופליאה עצומה יש בבריאה זו, וכאב עצום טמון בה. אמנם בהיותו בגן עדן היה עדיין האלוקים מפעם לפעם עשוי לרדת ולהתהלך בגן "לרוח היום", כך שהאדם יוכל לחזות לפחות בצור מחצבתו, אך מיני היותו נגרש מגן עדן נגזר עליו לחוות פירוד גמור. ונחתם דינה של בריאה זו להיות עומדת וצווחת כל היום בכל מיני אופנים וגוונים בכאב ובפירוד אינסופי "אוי גיוואלד". בכל נימי הוויתה כוספת היא לחבר את החלקים שבה, ושיטות שונות הוויה זו פיתחה על מנת להרגיע את הכאב הזה. היוונים חשבו שהנצחיות תפתור את הכאב, הנורדים חשבו שהמלחמה, המונגולים חשבו שהכיבוש, וההדוניסטים חשבו שבחיבור זכרים ונקבות (מה שבא לענות על כאב אחר המתואר בבראשית פרק ב'). ועוד דרכים משונות מצאו בני האדם להביע את הכאב הזה. (כפי שמתאר רבי נחמן מברסלב במעשה הלב והמעיין, יום ג' ממעשה ז' בעטלירס).

השאיפה הכי גדולה של רוח האדם היא להיכנס בחיים חיותה על האדמה לפרדס, ולחזות ברוח האלוקים בין עצי הגן. ארבעה היו אלה שעלה בידם, וגורלם השתנה זה מזה. בן זומא הציץ ונפגע, לא יכל הוא עוד לשאת את הפירוד. רוחו נשבתה בזיו רוח האלוקים, לא תוכל היא עוד לשאת את המקרים הארציים.

בן זומא מהלך תדיר בהר הבית, מקום בו יש נשיקה כלשהי בין מה שמעל למים העליונים לבין הארץ. רוחו מצויה בטרם הפירוד שנוצר בבריאה, בטרם ההבדלה בין מים העליונים לתחתונים, בין הראשון לבריאה. והוא רואה את הכאב שכבר טמון במציאות של היום הראשון, שגם מרפא יש בה. רוח האלוקים מרחפת ממרחק שלוש אצבעות בלבד, כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.

רבי יהושע מכריז כי בן זומא עדיין לא נכנס בשערי הפרדס. שכן להיכנס בשערי הפרדס אין פירושו שיבה בזמן אל היום הראשון, פירושו להיות בר יכולת לחיות כאן על הארץ ביום שאחרי ימי הבריאה מתוך תודעה שצופה למעלה מן המים. ובתודעה זו, אין אפילו שלוש אצבעות בין מים העליונים למים התחתונים. אלא הם מונחים זה על גב זה ממרחק של שערה, או אפילו ללא מרחק כלל, ממש כשני חפצים