פורום בית המדרש (עמוד 38)

גם מי שאוהב גשם לא רוצה לישון כשהוא המזרון והסמיכה רטובים..

הכוונה שאם לרוב האנשים הדבר מפריע, אז הוא פטור

אז האם זה רק שהוא 'פטור' או אף אסור לו אף שנהנה מכך

לכאורה לא לישון, כתוב שגשמים סימן קללה בחג, דהיינו שהקב"ה רומז לנו להסתלק מן הסוכה.

אם המלך מעיף אותך מעל פניו ומסלק אותך מהארמון, גם אם הוא לא אומר מפורשות אלא רומז לכך, לא יאה ולא מנומס להישאר עדיין, זו קצת חוצפה. סוכה זה מפגש עם השכינה, צילא דמהמנותא, וזה שאדם יחידי ראוי לקבל את אור השכינה או רוצה להישאר בסוכה, לא אומר שהוא יכול, כיוון שעכשיו יש סימן קללה בחג. (אולי יש שאלה במקרה שיורד גשם דווקא במקום ספציפי ולא במקומות אחרים, אבל נראה שגם לא יהיה ראוי לישון בסוכה כיוון שפשוט סימן הקללה הוא על אותו מקום...).

זאת אומרת, אגיד יותר מזה, בן אדם שלא אכפת לו לישון בסוכה כשיש גשם, העיקר להיות קרוב לקב"ה ולקבל קדושה מהשהייה בסוכה ולקבל מצווה על כל רגע ורגע שהוא נמצא שם, אפילו כשרק ישן שם, לא יכול להישאר, אלא צריך להיכנס הביתה, כך חז"ל אמרו, ומסתמא גם לגבי המקרה שציירת.

ובקיצור, נראה שגדר השינה בסוכה אינו תלוי ברצונו של האדם הפרטי והאם הוא נהנה או לא נהנה, אלא מצד הקב"ה.

*זה לא פסק הלכה, אלא הבעת דעה, שנזכה לכוון לדעתה של תורה.

 

לא מצליח...

@נשמה כללית

 

 

 

של מצטער פטור מן הסוכה.. הרי הוא לא מצטער

צודק.

לא יודע, צ"ע במקורות.

לפי הרמב''ם כל עניין הטומאה הוא להרחיק מהמקדש (למעט טומאת נידה שיש לה גם טעם של הרחקה ממיניות), ממילא כשאין מקדש אין עניין בטומאה וטהרה.

או שאין ממשות ויש סיבה אחרת להרחקה?

ואם כך, מה טעם בטומאת מאכל? משמע שיש ממשות לטומאה

להרחיק כדי להרחיק (הקורבנות הם לא דבר חיובי בעיקרם אלא צורך אנושי בעבודה פיזית, שאריות של הפגאניות, לכן התורה משתדלת להרחיק מהם - רק מקום אחד, רק משפחה אחת מכל העם, רק בזמנים מסוימים ועם הרבה דברים שמונעים כניסה לשם שזו הטומאה).

כלומר שזו הגדרה מלאכותית ופורמלית ולא דבר בעל ממשות, וכל המטרה שלה היא למזער את הגישה למקדש.

 

למה אתה מתכוון ב'טומאת מאכל'?

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. ויקרא יז יא. משמע זה לא רק למלא צורך אנושי, אלא שיש כאן עניין אמיתי ורוחני שמתבצע בהקרבת הקורבנות.

לגבי המאכלים, רציתי להגיד שהאוכל שרצים וכדומה מטמא לעצמו (כלומר את נפשו) ולכן יש מכאן הוכחה לממשות של הטומאה. וזה כביכול גם סותר את הרעיון שהטומאה זה רק בכדי להרחיק מהמקדש.

כמו "לריח ניחוח אישה לה'" - כלומר שיש כאן נחת רוח לה', לא?

אבל רגע, ה' מריח? יש לו חוש ריח? או אף (ברור שכן, הרי כתוב בתורה חרון אף)?

 

אלא מה? יש במקרא מעבר לפשט.

וכמו שאין באמת אף או חוש ריח, ככה לא באמת הדם הוא זה שמכפר (אלא הקיום של המצווה, שהטעם שלה הוא מה שכתבתי בתגובה הקודמת).

 

אז לגבי הטומאה של חלק קטן מהאוכלים זה בדיוק העניין - להרחיק מהמקדש.

(ומסתבר שאת אותם דברים היו עובדי האלילים מקריבים, ולכן הקישור בין הרחקה מהם להרחקה מהמקדש)

למרות שהשרשור מדבר על טומאה וטהרה, גלשנו לנושא של הקורבנות והאם יש בזה משהו נסתר או שזה רק עבודה שנועדה לצורך אנושי.

למעשה אני נוטה להאמין שיש חלק ורובד פנימי בכל הנושא, אני מבין שאתה דוגל בשיטה אחרת, אוקי. מה שכתבת לא הוכיח לי בעניין הזה כלום..כתבת שיש מעבר לפשט, וזה מחזק את הטענה שלי שעבודת הקורבנות נועדה לתיקון רוחני ולא (רק) לצורך מילוי צורך אנושי.

והבנתי היטב שהבאת את עניין הקורבנות לבסס את השיטה שכל הטומאה זה בכדי להרחיק אנשים מהמקדש, אבל לא הוכחת את הטענה הזו. מה שכתבת זו תיאוריה ללא הוכחה ..

ולעניין הטומאה במאכלים, אם כך וכיום שאין מקדש, תאכל את כל הדברים שהתורה אסרה. מה מונע?

כל עניין הטומאה והטהרה, כמו גם המקדש, הוא *בגלל* הקורבנות.

ולא באתי להוכיח, רק להסביר מה הרמב''ם כותב.

לגבי השאלה בסוף - היא נכונה לעוד המון המון מצוות, והתשובה היא שמה שהתורה אסרה אסור גם אם כיום הטעם כבר לא רלוונטי (כמו כן, יש הבדל בין טומאת אוכלים לבין איסורי אכילה. אלו עניינים שונים וגם החפיפה המעשית ביניהם היא חלקית מאוד, מי שאוכל חזיר למשל לא נטמא בכלל).

אם כתבת שמה שהתורה אסרה אסור גם היום (והדגשת שזה רלוונטי לעוד המון מצוות, משמע גם בלי קשר לטומאה וטהרה) אף על פי שהטעם לא רלוונטי, טומאה וטהרה נמי על כל פרטיהם. (כי כולנו טמאי מתים בכל מקרה? אז מה. התורה אסרה אז אסור)

ברור שההלכות של טומאה וטהרה תקפות גם היום, הן רק לא נוהגות היום. גם הלכות הקורבנות תקפות היום, למרות שרובן לא נוהגות בפועל (למשל בכור בהמה עדיין קדוש, למרות שאין קורבנות בפועל).

אבל זה מסוג המצוות שהן לא חובה אלא רשות - אם רוצים להיכנס למקדש אז חייבים להיות טהורים (כמו שאין מצווה ואין עניין לשחוט, אבל אם אתה רוצה לאכול בשר אז אתה צריך לשחוט), רק שהיום אין שום סיבה להיות טהורים.

עכשיו מובן?

השאלה אם זה לכולי עלמא? או שזה רק לדעת הרמב״ם שכל זה תלוי במקדש? כלומר-אין בזה ממשות לכל הדעות?

וגם מעניין מה שכתבת למעלה על החילוק בין טומאת אוכלים לבין איסורי אכילה, מעניין אבל בהחלט לא הבנתי את זה. למה אסור לאכול לשיטתך אם אין השפעה רוחנית ישירה? בגמרא כתוב ונטמטם בם, לא?

הנושא הזה מאוד מבלבל ויתכן שאני כבר מדבר ממש שטויות מבלי לשים לב, עמך הסליחה. (אולי זה קשור לעובדה שמהבוקר לא אכלתי ואפילו לא שתיתי קפה 😌)

זו גישת הרמב''ם, עליה שאלת בתחילת השרשור, כמובן שיש גישות אחרות.

 

גם לאיסורי אכילה הרמב''ם נותן טעמים, בעיקר נגד התאווה. 
(לגבי עניין הטמטום יש פירושים שונים, אם זה בגלל ה'טומאה' או בגלל עצם העבירה, ולכן גם יש מחלוקת אם זה שייך במקרה של שוגג או אנוס למשל)

החכמת אותי ועלתה לי עוד שאלה. אם אמרת שלדעת הרמב״ם כל עניין טומאה וטהרה נובע מהצורך להרחיק מהמקדש. אז מה נאמר על טומאת כלים? הרי כאן לא שייך עצם האדם. אלא הכלי שהוא דבר חיצוני?

גם מרחיקה מהמקדש, גם כי כלים מטמאים אדם וגם כי כדי לאכול קדשים (או להיכנס לבוש למקדש) אדם צריך כלים - אלו תנאים והגבלות שמקשים להתקרב למקדש ולקדשים.

טוב.. מעניין מאוד הנושא הזה.

מה שלא מובן לי, האם מי שמשייך לטומאה שיוך של ממשות בהכרח סותר את דעת הרמב״ם או שאפשר לומר שזה לא בהכרח סותר. ואז מכאן גם ההיגיון שגם אלו שסוברים שיש ממשות, עדין לא נוהגים בימינו את ההלכות שקשורים לזה.

אבל הקישור בין טהרה למקדש קיים בשתיהן.

וכל תנאי שבממון - קיים.

במעמד שעורך עזרא להוקעת תופעת ההתבוללות (עזרא י) - "ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים... וישבו כל העם ברחוב בית הא-להים מרעידים על הדבר ומהגשמים"  ("מתייראים היו ממכשול של עבירה זאת.. ומן הגשמים היורדים עליהם" [רש"י]).

יש הומור נשכני, חותך, תוקף, כמו שהומור צריך להיות.
אליהו הבוער עם "קראו בקול גדול... אולי ישן הוא ויקץ..." או ישעיהו הנזעם עם "חציו שרף במו אש, על חציו בשר יאכל, יצלה צלי וישבע אף יחום... ושאריתו לאל עשה... וישתחו ויתפלל אליו..." הלוואי עלינו "הומור" שכזה.

"יעשן אפך" - כל הכועס נחיריו מוציאין עשן

 

 

 

חחחח לפעמים אני מנסה לדמיין איך רש"י היה נראה הוא בטח היה מזה חמוד

קפץ לי לראש "וכי חולדה נביאה היא" בפסחים יד

"העושה סוכתו בראש הספינה רבן גמליאל פוסל ור"ע מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ור"ע שהיו באין בספינה, עמד ר"ע ועשה סוכה בראש הספינה, למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא היכן סוכתך?"

"רב פפא איקלע לתואך, אמר: אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה. אמרה ליה ההיא סבתא: איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעוא דתהוי כוותיה. אמר: מדקמברכי לי בגוויה, ש"מ ירא שמים הוא. אזל לגביה, רמא ליה תורא. רמא ליה מתני' אהדדי, תנן... ורמינהי... אמר רב פפא: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא, הכא במאי עסקינן בכותי חבר. כותי חבר בועל נדה משוית ליה?! שבקיה ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי...".

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה, אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה, אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו פלוגו. א"ל כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות. א"ל מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא. א"ל רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא.

ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה (ואמר) תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון.

ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי שקל בהדיה חייתא וגלגלתא אמר גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה כי היכי דליחול אדמיה יומא בתרא אמרו ליה מאי ניחא לך אמר להו בעינא אקמטינכו ואותבינכו וכל חד מינייכו אמחי' חייתא ופלגא קמטינהו ואותבינהו כל חד מינייהו כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה חרקיניה לשיניה א"ל אחוכי קא מחייכת בי אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא קטלינהו כולהו נפק ואתא יתיב קאכיל ושתי אמרה ליה ברתיה לא בעית מידי למזגא עליה אמר לה בתי כריסי כרי כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרא אנפשיה (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם

האחים זורקים את יוסף לבור - "נשליכהו באחד הבורות... ונראה מה יהיו חלומותיו"...

 

בפשט זה קצת ציני - "אי אפשר שיאמרו הם 'ונראה מה יהיו חלומותיו', שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו!", ולכן רש"י מפרש על דרך הדרש "הם אומרים 'ונהרגהו', והכתוב מסיים 'ונראה מה יהיו חלומותיו' - נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי".

עפ"י הכלבו בשם הירושלמי דמייתי בדרכי משה (יו"ד  סי' שמד) שהמת שומע את הדברים שנאמרים לידו כמתוך החלום. וזוהי כוונת האחים: נשליכהו באחת הבורות, הוא כמובן ימות, אנחנו נאמר 'חיה רעה אכלתהו', ומעכשיו במקום לחלום, אלו יהיו החלומות שלו - הדיבורים שלנו. ונראה מה יהיו חלומותיו.

ניתן למצוא אותו בהודעה חוש הומור אצל גדולי ישראל - עמוד 2 - פורום אוצר החכמה

איפשהו (ואני זוכר עוד ספר או מאמר בעניין, כרגע לא עולה לי השם)

שמסבירה מה הדין שחמישה אנשים יושבים על ספספל ושוברים אותו.

הראשונים דנים בזה והמאירי סובר שמדובר בבדיחה חח

הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא

ת"ר שור חרש שוטה וקטן שנגח, רבי יעקב משלם ח"נ. ר' יעקב מאי עבידתיה? אלא אימא רבי יעקב אומר משלם ח"נ.

עיין משנה סוף קידושין ובגמרא שם
ויש אומרים, עיין מקורות שונים, שהוא מבני או מתלמידי אלישע בן אבויה

"וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים."

 

המשך הפרק פחות משעשע...

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

וד"ל

דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר, אמר ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. קם, גחין עליה, ולא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר:
"הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרב" (חבקוק)

"ויאמר:לא!
כי - אני - שר צבא ה' - עתה באתי"
"ויען יהושע אליו ויאמר לו :
מה אדוני מדבר אל עבדו!"

אמשיך מחר ככל שיהיה צורך.

איזה הקשרים עשית סימן משמים לקרוא יותר תהילים...🙊

חובה לגמור את התהילים השבת .. אחרת לכי תדעי

רוצה ושתמיד לא יחסר לה.
ויהי רצון שגם לא יחסר לך ולכל שוכני הפורום ומשפחותינו

אתה בטוח שהשתמשת במילה הזו עכשיו בנאדם?
טוב שלא אמרת שוכני עפר וזהו חחח

אממ..את הקטע עם הארון קלטתי רק אחרי זה 😌
הקטע העיקרי היה שזה היה אותו פרק.

זו מילה יפה.

אני מקווה שייקח עוד הרבה מאוד שנים עד שנהיה שוכני עפר.

לי ולחברותא זה קורה כמעט כל יום אנחנו כבר לא מתרגשים מזה

 

כאילו המלאכים שמסביבנו כל הזמן מנסים לשחק איתנו 

 

צריך לבדוק אם דברים כאלו קורים גם לגויים (לא לחסידים שבהם)

תודה רבה על זה שכתבת את זה. 

זה כ"כ חשוב. אי. כמה.

 

ומקנאה (קנאת סופרים) על השאיפות בתחום הזה. 

זה מדהים הרצון להתקדם בזה.

 

הלכה למעשה, קטונתי...

אני יודעת שיש רבנים שממש עוסקים בהלכות האלו וכדאי להתייעץ איתם. 

או בכללי עם הרב שלך. 

 

נראה לי שככל שלומדים יותר, אפשר ממש להיות בקיאים בסוגיות,

וגם להבין את רוח ההלכה, שזה גם מאד חשוב.

ולהתפלל על זה. 

 

בהצלחה רבה.

משפט שבא בהשראת הרב קוק?

האמת שלגמרי מתחבר לזה

ממ לא זכיתי שבהשראתו. 

פשוט כמחשבה מהניסיון שלי בלימוד. 

ומשמח לשמוע

כדי להבין ביניהם צריך להיות בקי בהלכות לשון הרע וללמוד את החפץ חיים בקביעות.
הדוגמאות שהבאת הן בכלל מה שמותר לומר חוץ מעניין אימך שזה לא לשון הרע אבל זה אי כיבוד אם.

יש רצון להזיק לזולת, אחרת נשמע שזה לא נכלל בדברי הח"ח הנ"ל.

אז מה לא נדבר מחשש שיכנס בנו הרהור של נסיון לגנות?

שאדם עושה מעשה קשה שהוא כל כולו יהיה לשם מטרה נעלה,

יש נגיעות... ככה זה החיים.

ואם יש נגיעה - עדיין מותר לדבר.

 

אם ניכר שהדבר הוא בצורה מובהקת למען מטרה שלילית - אז אסור. אחרת - מותר.

שהרי ודאי כוונתי לגנותו ובוודאי שאין פה את כל התנאים המובאים בחפץ חיים שמותר לדבר לשון הרע

אלא אם כן - אין ברירה והוא לא מבין בצורה אחרת. ואז זה כברל רק כדי להזיק לו אלא לצורך קריטי.

 

אבל אתה מבין את דברי הח"ח שמדברים על מישהו בצורה ישירה?

אני יותר תפסתי את זה שמדברים על מישהו

 

 

ובכלל לא מצינו שאסור לאדם לצעוק על חבר שלו שיפסיק להציק לו ואם כך לא שבקת חיי לכל בריה

הח"ח לא כתב בצורה כזאת ולכן אין סיבה ממשית להבין את זה ככה.

איך אתה מדייק את זה ממילותיו?

כך משמע מדבריו שהעתקתי

כוונה זה דבר ברור ונגלה, זה לא כל נגיעה קטנה שהיא שאפשר לראות רק במיקרוסקופ

 

ברור שזאת הכוונה. התורה לא נתנה למלאכי השרת.

רק כשיהיו 7 תנאים זה דבר קשה מאוד לעשות,

זה כמו שרשע גמור רגע לפני פטירתו יבוא לאיזה בנאדם ברחוב ויתחיל להרביץ לו והמוכה יגיד לו איזה משפט של 'תהיה רגוע' שפירושו כמו שאמרנו - אתה חולה רוח רק בלשון נקיה, וזהו נמחקו כל עוונותיו והוא עולה לשמיים זך ונקי 

וגם מה הבעיה להשתמש בלשון יפה -

במקום לומר "תפסיק להציק לי"

אפשר לומר "אשמח בבקשה שתפסיק"??

 

ברור שכדאי לדבר לשון יפה ומכבדת מאשר בלשון שלא מכבדת.

כמדומה שבכלל י ישנם את הפרטים שרק בהם מותר לספר לשון הרע

אם אני מבקש יפה שיפסיק הכל סבבה

אין לי שום עניין להראות שהוא טועה

אין לי שום עניין לגנות אותו

אני רוצה רוצה שיפסיק מבקש זאת בצורה מכובדת.

מה רע בזה??? למה שיהיה אסור?

איפה הח"ח כותב שאסור לדבר בצורה מכובדת?

זה גנאי,

ולפי מה שכתוב בכלל י מותר להעיר לאדם רק ב7 התנאים המבוארים שם

 

 

http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01604.html#HtmpReportNum0129_L2

וְהַמְסַפֵּר הַזֶּה נִתְכַּוֵּן לָזֶה בְּרַמָּאוּתוֹ

 

מעבר לכך שזה גנאי, כדי שזה יהיה אסור צריך כוונה של אדם רמאי.

אדם יודע את נפשו. במידה והוא עושה את מתוך רמאות - אסור. במידה והגנאי הוא לא המטרה - מותר

כדי שאסיים באמת את ספר חפץ חיים בעיון לפני שאשאל שאלות

כדי שלא נציע לך מה שכבר למדת [אם כי חזרות זה מאוד חשוב].

לגבי חזרות אני יודע, אני באמת רוצה בשלב מסוים אחרי איזה עוד שתי מסכתות לחזור על הכל מהתחלה ,חשוב לי גם לזכור את הלימוד ולא העיקר לצאת ידי חובה.

ממליץ על סנהדרין או בבא קמא.
ואם בא לך משהו קצר יותר אז אפשר ללכת על מסכת שבועות.

שתזכה ללמוד עוד ספרים רבים ולסיימם מתוך אושר, בריאות וכל טוב

גם על ההמלצות וגם על הפרגונים והאיחולים 🙂

כמו בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא

מכות היא פחות או יותר (ויותר יותר מפחות) המשך ישיר של סנהדרין. החצי הראשון של סנהדרין הוא יותר כללי והחצי השני יותר פרקטי, 'בפועל'י, אז בתחילת הלימוד זה ייראה קצת שונה ובאמצע בערך ייתפס בתור פשוט חלק ממכות.

אם הכיוון הכללי הוא נזיקין - יש את מסכת נזיקין, שמחולקת פחות או יותר לשלושה נושאים - וגם לשלושה מסכתות, בערך בהקבלה (בק זה דיני נזקים וגזל, במ זה דיני שומרים ואבדות, בב זה דיני שכנות שותפות ירושה וכאלה)(זה לא באמת חופף בהכל, פשוט חילקו עשר עשר עשר. הפרק האחרון נגיד של במ והראשון של בב הם פחות או יותר ברצף, בתוספתא הם אפילו ביחד). חוץ מזה יש את מסכת שבועות, שההתחלה שלה (חמישה ששה דפים בערך) קשה מאוד יחסית וגם אח"כ זה לא נהיה ממש קל/מסודר, קו לא כמו סנהדרימכות, עז שקלה יחסית (למרות שאין בה עז), והוריות שנחשבת קשה למרות אורכה - והיא באמת קשה מכמה בחינות וקלה באחרות. תלוי מה אתה מחפש.

הביא ראיות שמכות וסנהדרין הן מסכת אחת (או במרגליות הים או בסדר המשנה ועריכתה), ומעניין שהרמב"ם בהקדמות הדגיש שלא כן.

בכל מקרה, אני ממליץ על סנהדרין, שאר המסכתות בסדר נזיקין הרבה יותר קשות. (אם כי גם בסנהדרין יש כמה דפים לא פשוטים ,אבל רובה לאו).

ש, ובכן, הן מסכת אחת מכל בחינה אפשרית בערך. מכות היא המסכת היחידה שבנויה כמו סנהדרין, ובמקרה היא גם ממשיכה בדיוק את מה שהיה לנו חסר בסנהדרין ואפילו ממשיכה את הסוגיה האחרונה של סנהדרין. (בערך)

הרמב"ם לא מביא טיעון ללמה זה לא ביחד, הוא פשוט מציין את זה כעובדה.

 

ואין סתירה

אחר שזכור לי שמפורשות מכות היא באה כהמשך למשנה האחרונה ובכל זאת הרמב"ם ז"ל כתב שהן שתי מסכתייס

בין כל שתי מסכתות אחרות, כולל כאלו שדי זהות אחת לשניה.

רבי יוחנן אמר לתלמידיו (ציטוט מהזיכרון): "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה."
ויש דעה אחרת שאומרת שזה כן מוחשי..
ראיתי את זה באחד הספרים של הרב חיים נבון

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן

דבר ברור שבפן הרוחני-קבלי יש כאן משהו,

אך הרמב"ם לא אמר שאין כאן כלום הוא רק אמר שזה דבר מעל לשכל שלנו אך יש ודאי שיש

אני לא יודע

מים ודם לא מטמאים. אלא מכשירים לקבל טומאה
כלומר מאכלים מהצומח אינם מקבלים טומאה עד שיתנו עליהם משקה משבעת המשקים.

כתבי קודש מטמאים מדרבנן זו גזירה כדי שלא ישימו תקועה ליד הספרים אעפ ששניהם קדושים. וזה בגלל העכברים.

וזה בניגוד לנבלה שטמאה ומטמאה מתורה

בפשט אין טעמים למצוות , לפחות לרובם אין. וגם אם יש לכלל למשל למה צריך קורבנות אין לפרטים למה דווקא כבשה ולמה דווקא בצפון . אז בהחלט ניתן להבין שיש השפעה לדברים בהם אדם נוגע או נפגש למשל מגע עם מת משפיע על האדם אבל זה לא יסביר את כל הפרטים והסוגיםמ

על דרך הדרש ספר תורה זה ריבוי עצום של קדושה וזה מערער את עצמיותו של האדם.

נראה לי פעם ראשונה שמוזכר טומאה בתורה זה אצל דינה. שכם חדר לעצמיות שלה וערער אותו.

(חינוך קע"ג)

1. במובן ההלכתי המקורי שלו. כמו טומאת מת, נבילה, נדה
2. בהופעות שלו בתורה כמבטא רעיון בלי נפק"מ הלכתית לעניין טבילה וכדו'. כמו ואת כי שטית טומאה תחת אישך. לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. טומאת הארץ. טומאת דינה.
3. מדרבנן בלי רעיון כלשהו אלא כגזירה כדי למנוע משהו או כהרחקה. כמו ספר תורה שמטמא את הידיים או ידיים שניות לטומאה.

להבנתי, במציאות שלנו אי אפשר לתפוס את זה כי זה עניין של הרגשה הרבה יותר משל הבנה.
היום לא רק שאנחנו טמאי מתים, במובן מסויים העולם הדתי חי גם בתודעה של מוות ועולם הבא ולא בתודעה של חיים פה.
אני מניח שבעבר כן הרגישו את העניין, בגלל שהחיבור לחיים ולהוויה היה חזק הרבה יותר באופן טבעי, פחות שכלתנות לדוגמא (וגם בגלל שהייתה השראת השכינה) והתורה רק באה וקבעה גדרים ופרטים לפי עומק חכמתה.
אז בקיצור, החיבור החזק לחיים יותר תחושה של טומאה, כלומר ריחוק ומיאוס, מול דברים שמסמלים פגיעה בחיים (היום זה דרשות פעם זה היה פשט..).
יש כמובן מה להרחיב ולבדוק כל דבר שמטמא איך הוא מסתדר עם זה ואלו עוד אופנים יש וכו', אבל נראה לי שהרעיון בבסיסו נכון.
ולגבי סעיף 2- כמו שמוות הוא לא רצוי ומרוחק ככה לכל דבר לא רצוי ומרוחק משתמשים במילה טומאה.

וכמו שביקשת-זה בהחלט בלי קשר לעמדה שלי בנושא. רק מניחה את זה כאן.

20210905004608.pdf

עוד כתבה שמביאה עמדות של רבנים שונים -
על 'חברה מעורבת'

(לא קראתי, אז אין בהבאה של הדברים הבעת עמדה)

שאומרים דיון בהקשר זה, מחפשים "בתר טעמא", ודעות לאור המצב העכשווי.
שמעתי בם רב קהילה שאמר שהוא מעדיף לעשות להיות בתנועה מעורבת וכך הוא יכול לשלוט בתוכן הפעילויות של הנוער ולא רשמית יהיה נפרד אבל יעשנו סמים ועוד מרעין בישין במסיבות בחורות וביערות הסמוכות. הנקודה שרציתי להעביר היא - גם אם הסיפור לא נכון, שייתכן ובמצבים מסויימים (ממש לא לכתחילה) עדיף שהסניף המקומי יהיה מעורב.

של הרב גורן, יש לו פרק בנושא (בחלק של ראש השנה אם אני זוכר נכון)
הספר יצא במהדורה שניה על ידי ידיעות ספרים.

(באופן כללי זה סוגיה לא פשוטה ונחלקו בה הדעות, הרב גורן מביא את המקורות ודן בנושא)

במסכת מכות (יט למשל: האי מיבעי ליה לכדרבי אליעזר וכו'.

וכן כיוצ"ב עוד מאות פעמים בש"ס.

והתוס' בכל מקום אכן רגילים לתרץ דתרתי שמעינן מינה.

וכשיש תירוץ כזה בגמרא, לרוב היא מסבירה גם מדוע אפשר לשמוע תרתי, בד"כ בסגנון של: א"כ לימא קרא וכו', מאי וכו', ש"מ תרתי.

למרות שעדין לא מובן, למה אם כן בסוגיות מסוימות הגמרא לא נותנת אפשרות ללמוד פעמיים .. ואז יוצא שמחויבים לפרש בדרך מסוימת ויש מסקנה מסוימת.. אז גם שם שיהיה אפשר ללמוד פעמיים .

אבל מה שיותר לא מובן לי , שיש את העניין של ההגהות שלפעמים משנה את כל ההבנה של הברייתא, כל ההסבר והמסקנה נגזר מאיך אנחנו מבינים את הגמרא .. ומי אמר שאנחנו מבינים נכון? וכו וכו

לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר.

'בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' (מסכת אבות)

 

'אמר רבי אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה' (סוכה נה עמוד ב)

 

[רש"י: בוכיא - עכביש. ולבסוף - משאדם נמשך אחריו מעט, מתגבר והולך בו]

'מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים' (דברים יט יא)

לפעמים זה מתחיל בזהירות בעניינים קלים
לפעמים מתחיל דווקא בזהירות בעניינים חמורים

זה הנושא העיקרי שאין בו כלל, כמו אם יש מעגל, אתה לא שואל 'מאיפה זה מתחיל'. זה מעגל סגור, השאלה אם אתה שם או לא שם. אם אתה שם אתה שם לגמרי. ואם לא - אז לא.

כך היא דרכו של יצר הרע,
היום אומר לו עשה כך
מחר אומר לו עשה כך
ולבסוף אומר לו עבוד ע'ז

י"ג מידות – ויקיפדיה

עבר השם יתברך על פני משה ואמר 'השם השם' שמרחם השם על האדם קודם שיחטא (ולא הורגו מחמת שיחטא) ומרחם אחרי שחטא ולא מענישו, אל רחום - מרחם, וחנון לשון חנינה (שפירושה נתינה בחינת שלא מגיע לאדם) ארך אפים - מאריך אפו ולא מעניש מיד אלא מחכה שישוב בתשובה, ורב חסד כפשוטו, ואמת (בכל, לכאורה כאן להעניש לרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים) נוצר חסד לאלפי של אדם לאלפי דורות אחריו, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה - הקב"ה נושא את העוון על עצמו ולא מעניש את האדם וכשחוזר בתשובה ממילא מנקה את המלאכים הרעים.

שבאותו ציווי לגדעון נאמר ״והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך״ שהמילה ״עמך״ גם כן חוזרת כמו ״לך רד כי שחת עמך״

אפשר לקרוא את זה גם ״עמך הוא״ ולא ״הוא לא ילך״ . עמך הוא = העם של משה.

בוא נלך לפי שיטת אלו שזה לא היה בחלום אלא ממש התחתן איתה וילדים והכל, אז הוא פחות נביא? להפך הוא התחתן איתה על פי ציווי אלוהי אז למה שתהיה בעיה להקשיב לו?

כביכול לא מצליח לקיים.

 

זה כמו שמשה לא יכל להוכיח את זמרי כי הוא היה נשוי לציפורה.

כמובן שמצד האמת אין מה להשוות חס ושלום בין מה שעשה זמרי ובין ציפורה, אבל עדיין זה מריח לא טוב.

 

יש עוד הרבה דוגמאות כאלו

שנשא אשה במצוות ה' אותו? אשמתו שאשתו מנאפת תחתיו?

אבל בשורה תחתונה כל העם יודעים מי היא אשתו. 

בין אם הם לא יודעים שזה בציווי השם או בין אם יודעים. 

(תנסה להיכנס לראש של נפתלי בן יהוא) שכל חייו זה עבודת אלילים וחיי פריצות, איך הוא ירגיש כאשר הנביא הדוס יתחיל להטיף לו על חזרה בתשובה מחיי הפריצות ביודעין שהוא עצמו התחתן עם האישה הפרוצה ביותר באותו דור כדברי חז"ל.

 

 

וחבל

לא לחינם פרשנים רציונאלים כגון הרמב"ם והרד"ק ניסו לפרש את העניין הזה בדרך משל.

ואם זה משל או חלום עוד פחות חמור.

כמובן שמצד האמת הנביא לא עשה שום דבר חמור..הרי זה היה ציווי השם אליו.

 

 

הנקודה שלי היא שאותם אנשים שהוא ניסה להוכיח לא יודעים את זה בבירור, וגם אם יודעים, זה עדיין מריח רע מאוד.

ולכן נראה לי קצת מוזר שהוא יוכיח אותם בעיניינים של פריצות.

 

 

אני לא מתחמק מהנקודה שלך אני פשוט חושב שהמצאת אותה.

עיקר התוכחות שלו הופנו כלפי הממלכה הצפונית, קרי ממלכת ישראל.

והם לא חזרו בתשובה (ומכאן "המצאתי" את הנקודה למאי נפקא מינה אם המצאתי או שמעתי עליה?)

עדיין צריך להתייחס לזה

שא תפילה אל אלוקיך שיעזור לך להתמיד בלימוד

אות אחת פחות..

בכל מקרה כנראה בתורה הפס׳ של נוגע לא נוגע הכי קצר.