פורום בית המדרש (עמוד 37)

כתוב בישעיה "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלוקים צבקות בגי חיזיון"

כיוון שה"תיקון האוטומטי" עלול לבלבל - וגם יש אנשים - גם אינם-יהודים - בסביבה - שעלולים לנסות להפריע ולבלבל בכתיבה.

אני הפעם - אטרח ואציין שוב מילה מילה "מהומה" "ומבוסה" "ומבוכה".

"גי חיזיון" - זה ירושלים - כך רש"י מפרש. הגיא - העמק, המקום - שבו חוזים הנביאים.

"מהומה" "ומבוסה" "ומבוכה".

כתוב, שלעתיד לבוא - גם כן - מתוך ספר ישעיה "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון".

"חיפזון" - ביציאת מצרים יצאו בחיפזון - כך הייתה המצווה.

"מנוסה" - לפני קריעת ים סוף, התחושה הייתה של צורך לנוס. לא היה איך - אבל זה היה הצורך - וכך פרעה חשב, שברגע שהם ייכנסו לים - היה נראה לו יותר הגיוני לרדוף אחריהם - לא רק הגיוני אלא "ויכבד פרעה את ליבו".

"מבוכה" - כתוב "וישובו ויחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים, ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואיכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'".

בחיפזון - גם הוא - היה מצווה. לא אילוץ. הם לא "נאלצו" להיחפז. בבוקר כשהם יצאו, מצרים "גירשו" אותם, והם "נאלצו" להיחפז. בלילה הם לא נאלצו כלום - הם נצטוו - כבר מתחילת הלילה - לשבת "וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לה'". - עוד לפני מכת בכורות, לפני שפרעה התחיל לקרוא להם בלחץ שיצאו.

לכן יש
"מהומה" - חיפזון
"ומבוסה" - מנוסה
"ומבוכה" - כמו "על פי החירות לפני בעל צפון".


לעתיד לבוא כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" וכתוב גם ""ונשו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד".

עם ישראל מאמין בקדוש ברוך הוא - אין הבדל בין מקומות וזמנים.

פרעה - לא מקבל את התפיסה הזאת - הוא חושב - שעבודה זרה - שנשארה במדבר בשם "בעל צפון" (עיין עוד "בעל ברית" בשופטים). והעבודה זרה הזאת - לא הוכתה, עם כל האלילים של מצרים - שהוכו במכת בכורות. אז פרעה אומר - שהיא יותר חזקה מבני ישראל - ואלוהיהם (תרגום יונתן). ישראל - לא רואים את זה כך. הצדק - הוא נמצא בכל מקום, בכל זמן - במדבר - אפשר לתת גם תורה "כענבים במדבר מצאתי ישראל, כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם". הביטחון - הקדוש ברוך הוא - כל כך חזק - שאפילו הדבר - שפרעה חושב, שאצל פרעה, נקשר במחשבתו ל'מדבר' ל'שממה'. בני ישראל יודעים - שאפילו זה - תלוי רק בקדוש ברוך הוא - לא במשהו אחר.

לכן, ביציאת מצרים, נצטוו על "חיפזון". ההתבוננות על כך, שאנו בין הגויים - ומתוך כך - אף על פי שאנו בוטחים בקדוש ברוך הוא - אנו נוהגים כפי המצב - ומכירים בכך שיש תפיסות שונות - לא בהם אנו נלחמים - אלא נלחמים על - עבור הצדק. אנחנו לא מפחדים מהחיפזון - וגם לא מפרעה. - אנחנו מפחדים מהקדוש ברוך הוא. ובוטחים בו - כי הוא המטיב, ומידה טובה מרובה.

""לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון" - החיפזון - בהתחלה - המנוסה - בסוף. המבוכה - באמצע - לעתיד לבוא - מדובר מצד המידות הטובות. התורה מצווה על מידות טובות, לא להתגאות יותר מידי. אדם בעל מידות, אינו מתגאה. לכן ""ונשו את כלימתם ואת כל מעלם". לא הכוונה, להרגיש "שפלים" במובן השלילי הלא-ראוי, אלא מצד המידות הנכונות.

המקום של ה"מבוכה" באמצע - סביבו נבנים - הגוונים השונים - מההתחלה ועד הסוף. מ"לא בחיפזון תצאו" עד "ובמנוסה לא תלכון". כל הגוונים נבנים ומצויירים סביב הדבר האחד - הביטחון המוחלט בהקדוש ברוך הוא.

סביב זה, נאמרים גם כל דברי תורה כחשיבותם להיותם ראויים להיאמר, מתוך נאמנות וביטחון בקדוש ברוך הוא.

נראה שהעניין הוא לשים לב להגיד דברים נכונים, בזמן הנכון ובניסוח הנכון, לשומע הנכון, ובמתיקות כמובן.

והדגש הוא על מי שמוציא, אז מסתמא לא משנה אם השומע\ים יחיד או רבים.

 

איזה כיף לך שאתה לומד מדרשים בקביעות. כל הנייעסים של התורה נמצאים שם🤭

הייתה לי שאלה וברחה לי מהראש חח
חכה אני אזכר.

וואי כן לגמרי, מדרשים זה ממש מעניין
התחלתי בלי נדר לקרוא כל שבת את מה ששייך לפרשה

אם תצליח את פרשת נח כשתגיע, זה יהיה מדהים.

אולי כדאי שאצטרף לנסות

הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם-יְהוָה וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק.

הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם-יְהוָה וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק.

אני רואה שאתה שואל על הדור ההוא. - עבודת ה'

הרי אנחנו רוצים שדברי התורה שלנו יהיו "נוח לנו שאמרנו אותם"

'נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא'- שהרי ידוע שקב"ה ברא את העולם ע"מ להיטיב עם הברואים.

'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'- ברור שאיזושהי תאווה לפגוע בחבר, לא מתירה התאבדות..

'כל הקורא שלא לשמה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו'- ברור שבסוף צריך לעסוק בתורה, גם אם הכוונה בזה לא מזוככת.

(למרות שמקושיית תוס' בברכות מוכח שלא הבין ככה)

 

ולא עברתי על כל המקורות, זה מה שעלה לי.

אתה משבש את דברי התורה:

לא כתוב "כל הקורא"

כתוב "כל הלומד תורה"

ודאי זו בקושי עיון בסיסי, לא כל שכן בדברי התוספות

אם אתה עסוק במחשבות על "תאוות לפגוע באנשים" או בכל מיני "תאוות רעות אחרות" - לשבש דברי תורה של יהודים - וכדומה - אז דבר ראשון אתה צריך להיזהר שלא לעשות את זה

אַל-תִּלָּחֲמוּ עִם-יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם כִּי-לֹא תַצְלִיחוּ

מה שבטוח שלפי כל הדעות האחרות מדובר על דרשן ברבים וניתן להגיד שזה גם הדעה של ריש לקיש.
(אם כי אפשר להגיד שבכוונה ריש לקיש משמיט 'ברבים' ואולי זה בדיוק המחלוקת שלו עם רבי יוחנן כי נראה שהם אומרים אותו דבר)

כדאי לך להסתכל בשיר השירים רבה ד, יא בסוף.

אם אמרתי דרשה שהשומעים לא אהבו, עדיף היה לי שלא הייתי אומר.

מה לדעת חז"ל כן נקרא "ערב" ואיך אנחנו גורמים לזה להיות ערב.

 

במילים אחרות, מה תקנון האיכות שאמור להיות לאמירת דברי תורה?

תלוי גם באומר

זה כמובן לא המסר.

המימרה נכונה גם בין אדם לעצמו.

אם למשל, אתה מפרש את דבריי בצורה לא נכונה - זו אשמתך לחלוטין, ואין סיבה שבאשמה זו החתונה שלך לא תיהרס - וכפי שכתוב גם כן "כל מה שגזר הקב"ה עליו ועל דורותיו כל גדולה שפוסקין, קל וחומר מי שפוסק לעצמו גדולה ומקדים את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא, שישלם על כך עד סוף כל הדורות, וזה עיקר כל אלו שאמרו בפרק חלק.

ואם אתה מדמיין שאתה תכפר על זה על ידי כניסה שלא ברשות לאחת מחורבות ירושלים - אתה עלול להיות ממושכן על כך.

הדברים אמורים גם לגבי גויים היושבים בארץ, שאצלם הדינים אחרים, ומכל מקום גם הם מחוייבים לנהוג כבני אדם מצד כל דין, ואין להם פטור

אלו הערבים שעשו פה הצגות כדי להאשים אשמות שווא וחינם - ובכן, שקר זה לא נחשב התנהגות אנושית

אני מבינה את זה
שלא להגיד דברי תורה שלא יגעו/ לא מעניינים / מעצבנים את הנפשות שנמצאות מולי ולכן עדיף לא להגיד .
למה? כי אלו דברי תורה צריך לייחס אליהם חשיבות ולא לחשוב רק מה לי עושה טוב אלא גם מה נכון עבור השומעים ..אז זה יגע בהם והם באמת ילמדו מזה לחיים שלהם ..
ולא סתם להגיד דברים בטלים או דברים שרק יעצבנו/ יפגעו בהם .. ואז חלילה זה יווצר אנטי לתורה בגללי.

שאתה אומר ליחיד הרבה פעמים הלמידה היא משותפת ואז מלכתחילה אין אנטי או דבר כזה

ככה אני מבינה את זה

ואז - 31.06 ש"ח.

 

מתעדכן קבוע באתר מכון כת"ר -

מכון כת"ר - כלכלה על פי התורה

 

כמובן שכל זה למנהג הספרדים.

אשכנזים נותנים 1.5 ש"ח בכל מקרה.

אז להבנתי אין לה שום מקור רציני

 

אבל מותר כי אין שום יסוד לכך שקבורים שם אנשים.
ובדקו את זה אינספור פעמים.

אחרת המגדל פורח באוויר

אבל אם זה תלוי אז הוא בכלל לא ביסודות אלא באויר..

 

 

(כמובן שאם המטרה היא למצוא תירוץ לא להיכנס לבניין המסריח הזה, זה אחלה תירוץ.)

למרות שאת הסרטון ראיתי בעבר

משו אולי שהעידו בפניו כדי למנוע איסור ע"מ שלא יסגיר למשטרה.

תשאל את ראש הישיבה..

או משהו בסגנון

כניסת כהנים לבנין כלל בירושלים | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

אתה יודע שהקבר מלא עפר.
ביסודות של בנין, יכול להיות מאוד שיש טפח חוצץ ואף פתח ואז זה לא טומאה רצוצה.

הכל ומשאירים חלקים רקים.

מאחר, וכמו רבינו הגר"א, גם אני עסקתי בהבנת דברים מורכבים בתפיסה, כמו כישוף וכדומה. כמדומני, שאילו הייתי בפני אדם בעל תפקיד מתאים - כגון סודי - יכולתי להבהיר לו מעט.

שמועה שכולם מכירים

חלק אומרים שזה חרטה, וזה בא במטרה לפגוע במקום או משהו

חלק אומרים שזה חרטה, וחיפשו תירוץ למה המקום נכשל ככ, במקום לקלוט שהוא פשוט גרוע

וחלק אומרים שזה אמיתי וזה שמועה בלי מסמכים כתובים כי עבריינים עשו את זה בשושו, ודברים כאלה עוברים בשמועה

חיפשו ברישומים של המשטרה תיקי נעדרים שלא נמצאו באזור ירושלים בזמן שבו חפרו את היסודות, ולא מצאו בכלל.
גם האדריכל של המקום אומר שזה בלתי אפשרי לגרור לאתר הבניה גופה בלי שהפועלים יראו, ולקבור אתה ביסודות בלי להשאיר סימן.

גם אמרו בסוף שהמקור לרעיון הוא כנראה פרק בסדרת טלווזיה ששודר באותו הזמן שבו העלו רעיון של אדם קבור ביסודות בניין, ואותו פרק גם גרם להפצת שמועות דומות על אדם קבור באיזה אצטדיון בחו"ל.

אבל לא נראלי יש להם מספיק כח ומידע לבדוק דבר שכזה..

 

יש סיפור שר' אברום שפירא התיר עגונה כלשהי על סמך עדות של כמה עבריינים

והעדויות האלה לא הוגשו למשטרה

ומנגד, הוא בעצמו התיר לכהנים להיכנס לשם..

הם גם אמרו שהם עשו את זה. למה שהם יאמרו כזה שקר ברור שקל ממש להפריך?
הכי הגיוני ההסבר של האדריכל, זה פשוט לא אפשרי מבחינה טכנית.

לא נראה כאילו קראת את תוכן התגובה הקודמת שלי.

יש להם את כל האינטרסים בעולם להגיד שזה אמיתי, רק שהם מצאו שזה לא.

אני יודע. ראיתי את כל הסדרה..

 

פשוט אין להם דרך להמשיך לגלות עוד פרטים, אם יש כאלה..

האמת שבגלל שראיתי את הסרטון שאלתי את השאלה

 

הסיפור אומר שהשוטרים הגיעו לרב וביקשו ממנו שיגלה להם מה אמרו לו בבית הדין

כדי לסגור את התיק והוא לא הסכים לגלות להם כי מי שנתן עדות ביקש שזה יישמר בסוד.

אם זה מקרה אחר הסיפור לא רלוונטי.
אין שום עדות או הוכחה מעשית שיש שם גופה, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה פלילית וגם זה לא אפשרי מבחינה פרקטית.

אין שום עדות או הוכחה מעשית? אין גם הוכחה שלא.

הדבר היחיד בסרטון הזה שבאמת יכול לשנות משהו זה שהיא דיברה עם האדריכל

שגם הוא, לא באמת יודע להגיד בוודאות שאין שם גופה.

הוא יודע להגיד שאם כן זה אמור להיות מאוד מתוחכם, ושזה ממש קשה.

אין הכי נמי.. כזה מופרך להגיד שהרוצחים ההם היו מתוחכמים?

חוצמזה, יש לו פועלים ערבים... הוא לא היה שם. הוא לא באמת יודע להגיד מה היה בכל השטח העצום הזה של בניין כלל בכל רגע נתון בבניה, ויש לו פועלים שהגיוני מאוד שישקרו לו. שרצו לפתור משהו. או ששיחדו אותם. או שהם עשו טובה לחבר שלהם. או לאיודע מה. כזה מופרך? לא...

 

מבחינה הלכתית? חוץ מפסק של ר אברום והרב משאש להתיר כניסת כהנים אין עוד כלום

וגם זה לא ראיה, שכל מקום הוא בחזקת טהור עד שתגיע עדות כשרה להגיד שהמקום טמא.. וכנראה לא הייתה עדות כזאת ולכן המקום מותר. לעומת עדות אישה שבמקרה של אישה עגונה מקבלים עדויות גם יותר חלשות מאשר עדות להפוך מקום לטמא.

חוצמזה, שבכל הסרטון הזה בכלל לא הזכירו שום דבר מהסיפור של ר אברום. כלום. זה רק ומכיח עוד שעבודת החיפוש שלהם שם חסרה..

ברור שהיא לא הגיעה להכל.. מאיפה יהיה לה? אפילו השוטרים לא יודעים הכל. עובדה שהשוטר התחנן לרב שיגלה לו והרב לא גילה והתיק נסגר.

הוא התיר עגונה על בסיס מידע מעבריינים סיפור ידוע. מאיפה הכנסת לשם את בניין כלל?

מי אמר שזה הסיפור?

 

(יתירה מזאת, אם שוטר שאל אותו ז''א שיודעים מי הנרצח המדובר. אבל לא היו נעדרים או נרצחים שהגופה שלהם לא נמצאה באותה תקופה)

 

למה שיכניסו בסרטון אם אין קשר בין הסיפורים. לדעתי אתה מערבב 2 סיפורים שונים

תראה בסוף שאלתי את השאלה כי אני לא יודע

אם הייתי יודע מה הלך שם לא הייתי שואל

 

לאיודע.

חושב שמישהו הנפיץ

 

אבל אם אתה אומר שהיה סיפור ספציפית על בניין כלל הווי אומר שיש תיק פתוח במשטרה על מישהו שנעדר אז.

 

הם מראים לך שאין כזה. 

 

 

בסוף, סביר שיש מתחתיו הרבה גופות. כמו בכל מקום בירושלים.
הסיכוי לקברים עתיקים הרבה יותר מוחשי וממשי מהאגדה על הנרצח.

הרב אלישע שלנו - עולם קטן

 

ישמצב שזה מה שאתה מחפש

20220227105918.pdf

ראיתי פעם (=לפני אולי שמונה שנים) כרך של "לשוננו" שבו יש מאמר שדן בשאלה אם זה מאותו שורש, כלומר אנשים במשמעות של בני תמותה

 

אגב השורה האחרונה של מה שהבאת היא די מהממת. 

 

וכן. זה בהחלט חמוד. 

ראשית - אתה משקר.

זה לא היה הרהור של בוקר, זה היה הרהור של סוף הבוקר, כאשר אתה דמיינתי שאני מרגיש את מה שאתה כתבת, וזה שנית.

שלישית, הפירוש של המילה 'מתים' במובן 'אנשים' זה כמו מהמילה 'מה' שקשורה לנושא של 'מהות'. וזה נגזרת המילה 'מים' - דבר שאין בו שום מהות חוץ מעצמו. וכך כאן, יש את המילה 'מתי' - שהיא מילת השאלה היחידה, שאין לה משמעות בפועל קבועה - כיוון שהזמן - איזה זמן שיהיה - כיוון שעבר - חלף הולך לו. לכן, המילה 'מתים' במובן 'אנשים' - אם תשים לב, בתנ"ך - תראה שהיא תמיד מופיעה במובן של כמו 'משרתים', ולא במובן של 'אנשים' סתם. תמיד זה מישהו ש'נוסף' - עיר 'נוספת' וכדומה.

'מתי מעט' זה כמו בימינו, כלומר, תקופת הגלות כהגדרתה 'היהודי הנודד'

'שמים' למשל, זה מלשון 'שמה' זה דבר שמצביעים לכיוון, כי הוא לא 'פה'.

'הין' זה מלשון 'הון', כי המדידה של משקה שנעשית ב'הין', המדידה מבטאת - בדרך כלל מדובר על יין - זה מבטא 'עושר'

'השתיה כדת' אמרו חז"ל 'כדת של תורה' שזה אומר 'אכילה מרובה משתייה'. והכוונה, שיין שותים לא כמו אוכל, כי את האוכל אוכלים כפי שהוא, אבל לשתות, שהמשקה המיוחד הוא בדרך כלל 'יין', זה נחשב דבר ששותים 'אכילה מרובה משתייה'.

בגמרא כתוב 'לאכול זיתים' כתוב 'הרגיל בזיתים קשה לשיכחה'. (וכתוב לא יותר מפעם בשלושים יום). הכוונה כנראה, לא לזית או שניים או שלושה ביום. הכוונה, כי פעם הרי אנשים בדרך כלל היו אוכלים 'את מה שצומח בשדה'. וכמו שהיום, בן אדם שרוצה לאכול נניח הרבה ירקות או פירות, אז הוא יכול למלא קערה ולאכול. - אז כתוב בזיתים לא לעשות את זה יותר מידי. מי שאוכל זית או שניים או שלושה ביום, זה לא קשור למה שכתוב בגמרא.

יש עוד שני מקומות שמופיע 'סריסים' בלשון רבים (חוץ מנדלות - גם גלות יהודה) - מופיע: 1. בפרשת 'משפט המלך 'זיתיכם וכרמיכם יעשור, ונתן לסריסיו ולעבדיו'. - גם למאן דאמר 'כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו' - גם הוא מודה שעיקר הפרשה 'לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם', - כמו המאן שאמר שהתנסח ככה ואמר שאין שום תוקף משפטי. - אבל המאן דאמר השני - שאומר 'כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו' - גם הוא מודה שהפרשה נכתבה 'לאיים' - כפי שרואים בפירוש בהקשר בדברי הנביא. - אבל הוא סובר שבכל זאת יש לזה תוקף משפטי מסויים, לפחות מבחינת הדברים המושגים המונחים שהוזכרו כנושא כלכלי ש'ברשות המלך' 'בשליטת המלך'. 2. המקום השני - בהתאם לאמור - בבניין בית המקדש - כאשר דויד כותב את כל הדברים לבניין בית המקדש - אף על פי שבספר שמואל הוא הזכיר את הדברים בפני עצמם - בספר דברי הימים הוא מציין שהייתה סיבה מוסרית שמנעה את בניין המקדש על ידיו בעצמו - ושם, מצויין בדברי הנביא - שהוא דיבר במעמד כל המשרתים הכוהנים והסריסים, וכל שאר העם.

בגלל מה שהיה עם המרגלים ורק כאן זה התחדש

לפי מה שהבנתי

היה משהו ספציפי שעניין אותי בפסוק עצמו וזה התקשר לפירוש.. שהוא קצת לא ברור אם נהיה כנים..

אבל נראה לי שעכשיו אחרי מה שאמרת הבנתי אותו, ז״א שלשון דיבור נחשב יותר מלשון של אמירה..

ש 38 שנים לא שרתה נבואה על משה בגלל שהשם כעס כביכול על ישראל 

במילים אחרות

המעמד הרוחני של ישראל משפיע על הופעת הנבואה.

 

זו הסיבה שחז"ל אומרים על כל מיני גדולים לאורך ההיסטוריה שהיה ראוי שתשרה עליהם נבואה אבל הדור לא היה ראוי..

"רעיונך על משכבך סליקו"

"אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו"

אדם שהוא נולד הוא טהור
מתי שהוא טועם טעם של לחם בשר וכו' .. הוא לאט לאט נהיה פחות רוחני / פחות טהור תקרא לזה ? כי הופך להיות יותר אדם .

לפני זה היה לו את התמימות והיה כמה שיותר קרוב לה' לזמן שבו למד תורה לפני שנולד בבטן.

חוץ מזה שגם עדיין לא יודע לדבר אז בכלל חטא אין לו

והיצר הטוב מגיע בגיל בר מצווה

זה גם הגיוני כי עדיין אין לו מספיק יכולת בחירה , מבין?כי תינוק דואג לעצמו בגדול
ומגיל 12 הוא לוקח אחריות. סוף סוף יש לו את היכולת לבחור

אבל עדיין גם למדתי את מה שרשמתי

ילד רואה למרחוק, בכוח עצמו

רק כשהוא גדל, הוא מתחיל לראות למרחוק באמצעות כוחם של אחרים

זו הסיבה לדברים שאת כתבת

בגיל מסויים, בערך 12-13-20, הוא לא מבדיל בין שתי האפשרויות הנ"ל. (הדברים שאני כתבתי)

אתם חושבים על "לקחת אחריות" במובן של "היות מודע" למציאות מסויימת כזו או אחרת.

כדי להיות מודע לפרטים, - זו השאלה האמיתית של הדבר שהוא "אחריות".

כדי להבין את ההבדלים, צריך להבין את המשמעויות. כדי להבין את המשמעויות, צריך מידה מסויימת של עצמאות.

 

תינוקות וילדים קטנים הם טהורים במובן הזה שהם לא טעמו טעם חטא (״יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים…״) אבל לפי הגמרא הפוטנציאל לחטא והמשיכה לחטא, או במילים אחרות היצר, הם מלידה, והיצר מתחיל להתעורר כאשר התינוק מתחיל לטעום טעם דגן, טועם מעץ הדעת:

 

״תני קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות ואם אינו יכול לאכול כזית דגן אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו ד"א בעון קומי רבי אבוה מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות אמר לון מפני שמחשבותיו רעות אמרין ליה ולא קטן הוא אמר לון ולא כתיב (בראשית, ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו א"ר יודן מנעריו כתיב משעה שהוא ננער ויוצא לעולם״ (ירושלמי ברכות פרק ג הלכה ה)

עיקר מורשתו של אברהם, הייתה האמונה והצדק.

הוא נתן אותה בנדיבות.

הוא לא חשב, שחלק מה"מקבלים" לא רואים את זה בדרך שלו.

בכל זאת, הוא נאלץ לקבל את העובדה - שוב ושוב - על ידי הא-ל - שהאמונה והצדק דורשים פירוט. דורשים בדיקה מפורטת - שוב ושוב. אברהם היה אדם חכם - הוא ידע, שדברים דורשים פירוט והבנה והתייחסות לפרטים וחלקים. אבל הוא ניסה לאחד. אבל, כמו שיעקב ניסה לגלות את הקץ - אבל זה לקח זמן, כי לייצר את האיחוד היה צריך מעבר בפרטים - כך גם במקומות אחרים.

זה הסוד, בהבנה שהאחים של יוסף כלל לא הוציאו אותו מהבור. הם אולי עשו פעולות, אבל אף אחת מהם לא נרשמה כ'הוצאה מהבור'. - היה מישהו אחר - עם מטרות משלו. שפעל. זה הסבר על פסוקים - לא מדרש לגבי דווקא איזה מציאות כזו או אחרת, כאן או בהקשר ספציפי שאתם חושבים. אתם לא צריכים להניח, שכל פסוק שיצא מהבור, קשור ישירות למישהו או למשהו. כשדברים קורים, לא בגלל משהו שיודעים - זה נשאר ב"באשר הוא שם". - לטוב, או לפחות טוב. זה ההבדל, שהוסבר כבר קודם, שהוסבר בהתחלה.

זה מלבד, שאתם מתבוננים על האמונה והצדק, כעל דבר מסודר בפני עצמו.

האדם רק מודה בקיומו, ומודה בכך שזהו החיוב האמיתי.

האומות האחרות, שקיבלו נחלה ליד ישראל - אולי במקומות השייכים לעניין "קיני קניזי וקדמוני". הם לא רואים את האמונה והצדק, כדבר המסודר בפני עצמו. הם רואים את זה, כדבר התלוי בדבר, בשלשלת ההורדות מההשפעה השמיימית. כרגע זה כאן - נניח - למה לחשוב שיש משהו אחר? השמיים שמיים לה'. אבל אצל בני ישראל, גם "הארץ שנתן לבני אדם" - זה גם כן "לה'". זה לא רק "לבני אדם שיסכימו לעבוד את ה'". זה "לבני אדם, משום שהאדם נברא בצלם אלוהים על מנת להיות עובד ה'".

אַל-תִּלָּחֲמוּ עִם-יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם כִּי-לֹא תַצְלִיחוּ

אני חושב שכל דבר שלא פוגע במהות של הכלב - זה לא נחשב צער בעלי חיים.

למשל - דג שנאסף מן הים ומת - זה לא נעים לו, אבל גם בתוך הים מתים. ציפור הדוגרת בקן - "אם על בנים" זה נוגע למהות. כך בחיה, בדרך כלל, "צבי ואיל" - גדי בחלב אימו. - בבהמות, בדרך כלל - זה כמו דגים - אבל עם "תוספת" שנקראת "אותו ואת בנו". אצל בן אדם זה לא בצורה הזאת מסיבה מאוד פשוטה - אצל בן אדם כל הצורה של החיים זה מהות

הבעלים כותב שלכלב הזה אין פחד גבהים והוא לאט לאט התחיל איתו בטיסות קצרות 

ככה שלא נראה שהיה פה צער בעלי חיים.  

 

אבל השאלה עצמה מאד מעניינת

אני עוקב

הרי הוא יודע שאם הוא יגיד שהכלב סבל בהתחלה, יסקלו אותו..

כל הכלבים מצטערים כשזה צער אמיתי - כמו רעב, צמא, מכות וכו'

אבל לא כולם מפחדים או נרתעים מאותם דברים... לפחות לפי מה שאני מכיר

לא נאסר מפאת צער בעלי חיים.

מופיע בשו"ת עשה לך רב, לא יכול להפנות לתשובה בימים הקרובים כי אני בבידוד, מוזמן להזכיר לי עוד שבוע ובלי נדר אעלה את התשובה

שהרי אם אגיד לך שעושה לי טוב למשוך לחתולים בזנב- אז זה יהפוך להיות מאיסור דאורייתא להיתר?

 

אוצר החכמה

(שמחתי לעזור )

 

במחלוקת שכבר נידונה לפני שנים בעניין ציד לשם הנאה.

אם מישהו יודע את פרטי המחלוקת זה אולי יוכל לעזור.

סבר.

הקישור לא נפתח לי

https://tablet.otzar.org/pages/?

ואם לא נכנס אז

האוצר המקוון

 

כמה תורה יש שם!

עוקב שאולי בהמשך אתפנה להגיב. 

ובכל זאת.

אולי פשוט לפתוח כל אחד מאלו שהזכרת במקום רנדומלי, ללמוד מעט ולסגור? זוכה ללמוד כך פלאים.

עיקר הרעיון של ה"אמונה" מול ה"חוכמה" - שכמובן - גם התורה מקבלת את עצם הרעיון של חוכמה - אלא ש-ראשית, היא דורשת גם "חוכמה של אמונה" - כלומר - חוכמה ספיציפית, שדורשת ומאפשרת - הבנה של האמונה. וגם - ובעיקר - התייחסות - אפילו ל"חוכמה של אמונה" - לא כדבר בפני עצמו - אלא כ"פירוש לאמונה" - באשר האמונה על פי התורה - היא דבר טבעי לאדם. - וגם חיפוש החוכמה - טבעי מאותם סיבות בדיוק - ולא מסיבות אחרות. - וכך התורה דורשת - לידע ולהאמין - שזוהי הסיבה האמיתית לחיפוש החוכמה, ולכן התורה דורשת - לשים דגש - על נושא ה"אמונה" - דווקא כפי שהוא בעיקר.

אפשר לראות, למשל - שבפירושי הגאונים לגמרא - בדרך כלל יש עריכה של כל הדברים שבגמרא - לא בצורת הדיון ה"יבש" שבגמרא - אלא בצורה קצת "סיפורית" - זה שונה מפירוש של אחד הגאונים לפירוש של אחר - אבל הרעיון הזה חוזר על עצמו - למשל בפירוש רב ניסים גאון - הוא "מספר" על החלקים שבגמרא מספרת בקיצור. בפירוש רב חננאל גאון - הוא "מספר" את הצורה, את השיקולים של הגמרא, בזמן שהיא עברה מסברא לסברא. מהלכה בנושא אחד להלכה בנושא אחר. או מבדיקת הלכה על פי דעה או ברייתא אחת לבדיקת הוכחות אחרות. - גם בפירוש של רבינו גרשום - יחסית מאוחר - עדיין זה כך - הוא מתרגם שורה שורה בגמרא - בשפה עצמית לחלוטין - שמספקת מה השאלה אומרת מה התשובה אומרת וכולי. הפירוש של רש"י הוא הפירוש הראשון שלא רק "מספר" - אלא "מגדיר" - הוא לא רק "מחזיר אותך במחשבה" אל מצב ספיציפי העולה מתוך הבנת דברי הגמרא - אלא רש"י מראה לך על איזה סוג מצב מדובר - לא הרי סוג מצב אחד כהרי סוג מצב אחר. - הוא מראה לך מה המשנה או הגמרא או הברייתא אומרת - לא רק מבחינת משהו שהם מספרים על הדרך ההלכתית - אלא מבחינת מה המצב, שגורם את אותו דרישה הלכתית. וכדומה. התוספות - אחר כך - הופכים את זה לשיטה: לעבור מהגדרה להגדרה, ולחבר ביניהם. (ייתכן שהיו פירושים נוספים בזמנו של רש"י - מה שאנחנו יודעים זה בעיקר על פירושו של רש"י). - אחר כך - בספרי ההלכה - כמו הארבעה טורים והשולחן ערוך - כבר לקחו את ההגדרות שסודרו בסדרים מלאים, בכמה התאמות - ופשוט חיברו אותם ביחד וקיצרו אותם. לכדי הלכות ספיציפית מוגדרות בפני עצמם. (הרי גם על השו"ע היו טענות בדיוק כמו על הרמב"ם. גם, אגב, במאמר מוסגר - ידוע שהרמב"ם כתב הלכות על סדר הירושלמי - כמו שהרי"ף כתב על הבבלי. - ידוע גם שזה "אבד". אנחנו אומנם לא יודעים. (את המורה נבוכים שרפו לו, מי ידע מה היה עם ההלכות של הירושלמי? זה גם היה בגלות - לא משהו תחת ממשל יהודי שאפשר לברר מה קרה או איך ומתי. לך תדע מה חשב לעצמו או לא חשב לעצמו איזה אחד שישב שם, ואולי היו לו כל מיני דעות ביחס לזה שהרמב"ם עושה את זה.

גם הכתיבה יפה

ראה קישור להורדה בסוף הכתבה:

כאילו נכתבו היום: כרוזי הרב צבי יהודה יוצאים בספר חדש - סרוגים

אבל יפה ששמת לב

ובכל זאת - לא יודע מה אפשר ללמוד מזה.

בכלל, אני לא חושב שיש מקריות בספרי הקודש

אפשר לתלות כל מה שעולה בדעתנו בספרי הקודש שהרי אין בהם מקריות ? 

ואם כל הפעמים שיש ש' נמצאים שם זה בכוונת מכוון.

 

מה המשמעות של זה? לא יודע אם אפשר לדעת.

בעקרון זה אמצעי ספרותי שנקרא אליטרציה

אבל לא כל אליטרציה היא מכוונת ובוודאי לא שיטתית.

 

לדעתי אין אליטרציה שיטתית בתנ"ך (כמו שאין חריזה שיטתית), אבל סביר שיש תשומת לב למצלול וממילא העדפה של מילה עם אליטרציה על פני מילה שאיננה.

 

יש תופעה דומה בפרקים שמסודרים על פי א"ב - הרבה פעמים בסביבות כל אות תהיה נוכחות גבוהה יותר של האות הזו (למשל הרבה צ' בפסוקים של פ-צ-ק). בהקדמה של דעת מקרא לאיכה הוא קורא לזה ש"האותיות רצות לקראת הכותב".

נפוץ אגב גם בזמירות שבת.

ההסבר הטבעי והפשוט הוא שכאשר אתה יודע שתצטרך לכתוב פסוק שמתחיל באות צ', באופן טבעי תחשוב על הרבה מילים באות צ' ותבחר אחת. את האחרות, שכבר חשבת עליהן, תשבץ בסופי הפסוקים. ואולי גם תוך כדי יעלו במחשבתך מילים עם צ' באמצע.

 

ואיך אפשר בלי:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך

שאין אליטרציה / חריזה שיטתית בתנ״ך ?

אני לא יודע אם חריזה היתה כל כך טבעית להם כמו לנו.

 

אנחנו מזהים חרוז אוטומטית, ובשפת דיבור נעדיף לא להשתמש בחרוזים, כי זה נשמע לנו כמו דקלום. אבל להם כנראה לא היה את ההרגל הזה, ולכן לדעתי הם התייחסו לחריזה כמו שאנחנו מתייחסים לאליטרציה - משהו יפה אבל כמעט לא מורגש. ואז קשה להאמין שהשקיעו מאמץ בשביל זה. הם כן השקיעו ב"לשון נופל על לשון" ומשחקי מילים, והיו מאד ערים לזה.

אז היו תקופות שזה היה ממש משמעותי לאנשים

ולכן הוא לא רלוונטי

 

הפייטנים שחיו עוד לפני רס"ג כבר הכניסו שימוש רווח מאד בחריזה וכנראה גם באליטרציה ובכלים אמנותיים נוספים

 

בכל אופן ביחס לנבואות לפחות, אני חושב שכשאנו באים לחפש שם אמצעים ספרותיים צריך לצאת מהראש של קוראים שקוראים טקסט כתוב מול העיניים שלהם ולהיכנס לראש של קהל ששומע נבואה בשידור חי ולא קורא אותה. 

באופן הזה כנראה שנוכל למצוא חריזה ואמצעים ספרותיים נוספים, שבתודעה של קריאה מטקסט כתוב נעלמים לנו מהעיניים. 

 

דוגמא מפסוק שעיינתי בו לאחרונה:

 

 

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ

כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ: (ישעיהו פרק מג פסוק ב)״

 

המילה במים והמילה אני במבנה שלהן של קמץ / פתח ואחריו חיריק די מתחרזות בשמיעה, במיוחד אם מנסים לנגן את הפסוק.

המילה במים והמילה במו אמנם לא ממש מתחרזות אבל בשמיעה המוח קולט את הדמיון באותיות. 

אני גם אהבתי את הסיום ב ״וה״ במילה תכווה וההתחלה ב ״ו״ במילה ולהבה. 

הרי בכל טקסט באורך של ספר ישעיה תמצא זוגות מילים עם ניקוד דומה...

 

בינתיים מצאתי לכך 2 דוגמאות. הרעיון הוא שמילה שמופיעה בתחילת הפסוק חוזרת שוב בסוף הפסוק אבל בשינוי סדר האותיות ובמשמעות אחרת כמובן. מה שיוצר מעין מסגרת לפסוק. 

 

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ״ (ישעיהו פרק מג פסוק ב)

 

״כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים: (תהלים פרק מב פסוק ב)

לשון נופל על לשון נפוץ מאד בתנ"ך

 

"על סוס ננוס על כן תנוסון" זאת הדוגמה הכי בולטת אבל ממש לא היחידה

 

שתי הדוגמאות שהבאת דווקא חלשות בעיני - הראשונה עוד אפשר, אבל "כאיל" ו"אליך" נשמע רחוק מדי. אולי הייתי מקבל דווקא את השורש המשותף של "איל" ושל "א-להים"

הוא לוקח המון דברים על סמך דברים שאני אמרתי - רוב הדברים שהוא אומר זה חצי גנוב - והחצי השני מיועד להטריל - את הקישור בין שני בחצרים - הוא עושה מכל ההשקעות של אבותיו ואבות אבותיו

עלה לי הפסוק מדברים 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת...", והלכתי לחפש קצת מקורות בהקשר הזה, כדי לבסס מהמקורות את ההרגשה שלי שזה מכוון (מכל מיני סיבות שלא ארחיב אותן כרגע), ובעיקר כי התורה היא (כ)שירה.

מצאתי את זה (ציטוט מתוך המאמר בקישור הזה הישיבה התיכונית בני עקיבא, קרית הרצוג, בני ברק – פרשת וילך – כתבו לכם את השירה הזאת ) :

גם הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמה לספרו 'העמק דבר' עונה באריכות, מדוע התורה נקראת 'שירה' ומבאר ששירה שונה מפרוזה, בזה ששירה אינה מובנת בקריאה ראשונה וההסבר שניתן לשירה אינו 'דרשה', אלא ביאור בסיסי וזה בדיוק גם בתורה, שללא ביאור אין לתורה את כוונתה המקורית. הנקודה השניה היא, שמשורר הרבה פעמים מוסיף דברים כדי לפאר את השירה, בהכנסת שמו ברמז וכן דברים נוספים שאינם קשורים ישירות לשיר וכך גם בתורה כפי שיסביר בדבריו:

"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה? והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא ע"כ יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד, דמשונה לשון ה'מליצה' מסיפור 'פרזי' [=פרוזה] בשני עניינים בטבע ובסגולה.

א) דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הספור וזה החרוז כוון לזה…כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל…

ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר…ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים, אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך.

וכ"ז אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש…".

 

תודה אילת. די הבאת אותי לנקודה שחתרתי אליה - שירה. הרבה מאוד פעמים שאני קורא ולומד בתנ״ך ההרגשה שלי היא שאני קורא שירה. וכל ״האמצעים הספרותיים״ האלה שאני נתקל בהם על ימין ועל שמאל נותנים לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת. 

 

וזה די מתקשר גם לדברי רבי יוחנן:

 

״ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״ (בבלי מגילה לב ע״א)

נקודה למחשבה

עלתה לי מחשבה שהתחברה לגמרא שהבאת בסוף, שבוודאי יש כוונה עמוקה בכך שהתורה וספרי הקודש נכתבו והועברו לנו דווקא בצורה כזו, שירית, והיא לחבר את הלב לתורה, כי יש כח בשירה ובניגון לחבר ללב.
והרגשתי שבוודאי נכתבו הדברים במדוייק במקום כלשהו, והלכתי לחפש ונמצאו באגרות הקודש:
ספרי כ"ק אדמו"ר - אגרות קודש - כרך ח - ב'רנא | ספריית ליובאוויטש

"...ופשיטא אשר כן הוא גם בסוגי עבודת האדם הכלליים הנ"ל: לימוד התורה מוכרח שיהי' קשור ברגש הלב, הן בשעת הלימוד - וכמרז"ל כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים - וגם קודם הלימוד, שזהו ענין ברכת התורה בתחלה, היינו להרגיש בחביבותה ויוקר ענינה עד שיקבע הדבר בלבו."

שימו לב לחזרה התכופה על הוריאציות של צי ו- בש בארבעת הפסוקים הבאים:

 

ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה.

יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם.

יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם.

 

 

עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו פרק לט פס׳ ו-ט)

 

האם גם זה רק מקרי ? זה כבר מתחיל להיראות שיטתי. 

זה נראה לי צירוף מקרים גדול מדי מלומר שזה אקראי. והגיוני שהסיבה למיעוט היחסי של השימוש באמצעי הזה ובחריזה בתנ"ך זה כדי שהשומעים יתמקדו בתוכן הדברים ולא בסגנון היפה והמושך שלהם (וכשזה במינון קטן זה דווקא מושך להקשיב). ואולי גם יש הבדל בין סוג הנבואה (פורענות, נחמה וכו'), צריך לבדוק.

רציתי גם להוסיף שבניגוד להנחת היסוד שבבסיס הדברים, שהנביא עושה עריכה לנבואה לפני השמעתה לציבור, יתכן בכלל שזו הנבואה איך שהיא זרמה מהנביא באופן טבעי וזה פשוט הסגנון האישי שלו. כלומר זה מכוון אבל לא בצורה מלאכותית.