שהאגרות משה דיבר על אמירת הסליחות בזמן התחלפות האשמורה עצמו:

'ואם אפשר יכוונו בשליש הלילה, שלהמחבר בסימן א' סעיף ב' טוב להתחנן בשעות שהמשמרות משתנות, שהתפילה רצויה אז. והוא שיטת הרא"ש ריש ברכות והטור'

משתמע שסמוך לשינוי מכאן ומכאן גם הוא עת רצון? מה המקור של משה רבנו לזה?

ברגע עלות השחר ממש רגע כמימרא, לכן הדברים קצת עמומים וצריך הגדרה ברורה מתי זה רגע ומתי זה לשפוך תחנונים

אם אתה מסכם את הב"י משמע שאתה מסכם הרבה דעות גם שלא נפסקו

אז כנל לעניין מחלוקת בטור.. רק תציין כמו מי הוא פוסק

אבל כזכורני שחלק מהראשונים הסבירו שבזמן רב נחמן השתנתה הנורמה של 'אין אדם מעיז פניו בבעל חובו', ולכן הוא קבע את שבועת היסת

מעניין באמת איך פוסקים היום. אני גם מאוד אבין אם נשארים עם הכללים של פעם, מתוך שמרנות משפטית. (כלומר, המשפט לא תמיד משקף את המציאות וזה בסדר. לפעמים גם עצם המודעות לכללים יוצרת נורמה - אני חושב שהיום בחוק צריך לשמור מסמכים שבע שנים, ולכן אנשים באמת שומרים אותם שבע שנים)

ספר נהדר. בעיקרו ליקוט

איזה סוג ספר? הדרכה מעשית? מקורות על חשיבות ועל איך? עבודת המידות כללית או פרטית?

הגר"י סלנטר, ספרי הרב שלמה הופמן.

אני ממליץ לך לקרוא את הספר "החיים שאחרי החיים" של ריימונד מודי.

זה קצת יותר מורכב - התופעות מגוונות מאוד, ודווקא דברים מהסוג שהזכרת (עדויות שאפשר לאמת) הם די נדירים.

קראתי את הספר, ואשמח להשאיל לך אותו (אם אתה חושש מאאוטינג, אפשר דרך צד שלישי).
בנוסף, הרב משה רט כתב כמה דברים בנושא:
חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?
חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

שהקב"ה לפעמים מטעה את הגויים שדבוקים אחרי עבודה זרה

שיראה כאילו היא עוזרת להם כדי שיצמדו עוד ואז הוא יפרע מהם.

אני סה"כ מנסה להבין למה זה טוב, הרי אנחנו בעולה הזה בשביל להיות כאן, לא בשביל לחשוב מה הלאה..

קצת כמו "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם... מה לפנים, ומה לאחור." (חגיגה ב)

וכמאמר הרמב"ם "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים יב)

[אני יודע שהמפרשים שם מבארים שמדבור על ימות המשיח ותחיית המתים, אבל הרעיון].

רשב"ם ריש פרשת וירא

(ב). אלה תולדות יעקב: ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר. ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים: אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרו במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו שלמה אבי אמי (רש"י) מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים,

אבל כמובל השלישיה המנצחת זה

רמבן

אור החיים

וכלי יקר

פשוט.

הכי ארוכים אמנם אבל מופצצים בתוכן וחידושים ובהחלט משמחים.

אעיר,

שהספורונו הוא קצר וגם בסגנון הזה.. ר' אברום היה ממליץ ללמוד ספורונו כי הוא קצר ובסגנון הזה

קודם כל על פי הפשט פשוט פשוט משחררים אותו במדבר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

ועל פי הפירוש זה אכן צער בעלי חיים (אם כי זה לא צער גדול בהרבה משחיטה), אבל מותר לצער לצורך.

זו כבר שאלה של טעמי המצוות, אבל גם אם זה סמלי (מי שיגיד כך ככל הנראה יגיד כך גם על הקורבנות) זה עדיין צורך.

מה עם מחיית עמלק? ועיר הנידחת ואיסור חיתון לממזר? יש הרבה מצוות שהן צער לבעלי חיים או אנשים כאלו ואחרים.

שבעיקרון מותר ללכת לצוד חיות לכיף (כי כשאתה צד אתה לא שוחט..)

כי זה צורך של הבנאדם

אבל לא ראוי כי ישראל רחמנים וכו'

עריכה:

בדקתי בגוגל

נודע ביהודה חלק ב יורה דעה י

אז יש מצווה להקריב שעיר אחד, ואז להזות את הדם

ויש מצווה לגלגל מצוק אחר..

יש בה מימד שהוא גם מאוד נוכן ואמיתי אבל השאלה נראה לי טיפה שונה

שזה בערך לשחוט ציפור עם הציפורן של הכהן (ולכן הם היו מחדדים את הציפורן שלהם וכו')

בסוף כל בעלי החיים נבראו לצורך

וצריך לקחת שעיר לעזאזל

אז.. זה התיקון שלו.. לא?

עבודת ה' מאוד ייחודית ולא שיגרתית אבל הוא גם חלק ממנה.

מה שמצאתי מחיפוש בגוגל - יג – משמעות כפרת השעיר לעזאזל – פניני הלכה

שאליו מיוחסים כוחות ורצונות, יש מכנים אותו 'מזל' של כל בריה, או מלאך הממונה עליה, ואותו חלק מבין את החשיבות ורוצה הוא בכך.

מנין לי?

יש במדרש על פסוק 'ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו': "אמר לו הפר לאליהו: אני וחבירי יצאנו מבטן אחד וגדלנו באבוס אחד, הוא עולה לחלק האל ושם האל יתקדש עליו, ואני עליתי לחלק ע"ז להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו: לך עמהם, כשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש ע"י זה שעמי, כך יתקדש על ידך. אמר לו: וכך אתה יועצני?! איני זז ממקומי עד שתמסרני בידיך, הה"ד ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו". ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרמא) ביאר שכל הדו-שיח הזה היא עם הכוח הממונה על אותו פר: "הקדמתי לך כי כבר ידוע כי כל האדם וכל בעל חי וכל אילן וכל עשב, יש לו כח ושר למעלה, וכן אמרו על פסוק אם תשים משטרו בארץ. הילכך שרו וכחו של פר נזדמן לאליהו...". ושם גם מרחיב לבאר ומשווה בין שעיר לעזאזל ביום הכפורים לבין הפר שהלך אז לע"ז. ע"ש. ומכלל הדברים נלמד שיש מימד של רצון גם בחלק מסויים מרוחניות הבעל חי, או אפילו הדומם.

וזהו טעם ההלכה שפסקה הרמ"א באבן העזר: "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים". ולכאורה אינו מובן, מדוע ואיך צורך האדם פותר את בעיית הצער. אלא עלינו לומר שהבעל חי מכיר באיזשהי נקודת תודעה שבו שהוא נברא לשם כך ומתרצה הוא בכך, וכמו שאמרו חז"ל (חולין ס.) כל מעשה בראשית לצביונם נבראו, ובכלל זה גם תפקידם בשרשרת המזון ובאירועים שונים.

מחכים במקורות מתגובותיך.

אבל מרגיש צורך יותר לשאול -

מי ציווה עלייך לא לצער סתם בעלי חיים? ובעצם, מי ברא את בעלי החיים ועבור מה?

אשאל אחרת; מי ציווה לחתוך ענפים ולהכין מהם סכך? ובכן, מי שברא את אלו העצים.

הרבה לפני ביאורי עומק שזה זה התיקון ורצון אותו הצמח או השעיר ~

ולשאלתי, למה קשה לך?

אולי יהיה קל יותר לענות לשאלה הטובה לאחר שיודעים את סיבתה.

אגב, בפן ההלכתי, מומלץ ללמוד על צער בעלי חיים. המצווה איננה מקבילה למושג שהעולם משתמש בו. אולי לא יענה לשאלתך בתחילה, אבל יסדר דברים בראש לענ"ד.

שאלתך העצימה לי את ההבנה שביום כיפור צריך 'אקסטרה' הכנעה ולכן יש 'אקסטרה' קורבן...

לא קופצים מעל הפופיק

ומתחילים ללמוד סכום משניות סביר שאתה מסוגל לעמוד בו

עם הזמן תעלה את הקצב

ותעשה חזרות

ותתקדם

ותסיים את הש:ס כמה פעמים טובות

ואז זה כבר יהיה לך קל

יש לי חבר שסיים שס משנה בערך 30 פעמים, והוא לומד 9 פרקים ביום וזה לוקח לו בערך חצי שעה

הדברים האלה לא באים ברגל

תלוי מאוד בסגנון הלימוד~

מכירה מי שהתחיל בללמוד עשרים פרקים ביום - ח"י לפי הסדר (ממשנה סדורה עם קב ונקי, הקטן), גם אם לא בהבנה מלאה (כן הבנה כללית, אבל לא לעומק. ברמה שאפשר לדבר בלימוד על זה, אבל לא להבחן עם משנה סגורה והכל) ועוד שני פרקים עם קהתי. שעה ועשר לחלק הראשון וחצי שעה לשני. אחרי ארבעה חודשים (חלק מהסדרים כבר הכיר) עבר ללימוד ח"י בשעה ביום, רבע שעה אחרי שחרית, עשר דקות לפני מנחה, שלושים וחמש דקות בערב לפני ואחרי ערבית.

זה ברשימת החלומות שלי ללעשות מתישהו, רוכשים בקיאות נהדרת ככה וזה עוזר מאוד בלימוד גמרא וראשונים וכו'. בלנ"ד בהזדמנות.

תריץ בגוגל..

הוא טוב לשני הצדדים ולא גורם לחסרון אצל הצד הנותן.

אמנם, הרב לא כתב שבמקרים מסויימים שיש חסרון לא כדאי לתת. בטח שיתן מה שהוא יכול גם אם זה גורם לו חסרון! אבל זאת לא הנתינה השלימה מבחינה אידיאלית. זה מה שהוא אמר. נתינה שהיא לא שלימה היא גם שווה הרבה מאוד ובטח אין עניין להמנע ממנה.

אני יוצא ברושם כזה אחרי הפסקה של הרב - 

א. צריך להיות עם מוכנה לשלם את המחיר בעקבות המעשים הטובים

ב. אם לא משלמים מחיר בעקבות המעשים הטובים - זה הרבה יותר טוב לאיכות של המעשים.

(הדבר הראשון הוא הנחת יסוד שלא כתובה בדברי הרב בפסקה שהבאת, אך ידוע שפסקה אחת בדברי הרב עוסקת רק בעניין מסויים ולא תמיד פורסת מורכבות של יחס בין דברים שונים מנוגדים)

שאם אתה כבחור ישיבה יכול ללמוד גמרא - למה לך ללכת לקיצורים..

ולא מובן מאילו בכלל בכלל להגיע אליה

לא באתי לדחות את דבריך

אם זה מובן מאליו מבחינתך, שכוייח

בגמרא את מתעמק.. במשנה אתה מבין וממש הלאה כדי לתפוס רוחב.

לתפוס רוחב זה חשוב מאוד ועוזר מאוד מאוד ללימוד גמרא לטווח ארוך

אחרי הכל פרשני המשנה שאבו את פירושם מן הגמרא וכמו שאמרו כאן שלימוד משנה ומפרשיה זה כעין תפיסה כללית של הגמרא

מצווה על כל אדם לשמוח עם בני משפחתו וכל הנלווים עימו בימי חול המועד, שנאמר (דברים טז, יד): “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” (רמב”ם יו”ט ו, יז).

מצוות השמחה צריכה לבוא לידי ביטוי בסעודות ובגדים, שכן הסעודות והבגדים הם דברים שאנשים רגילים לשמוח בהם. בנוסף לכך, מבחינה מסוימת גם חול המועד נחשב ‘מקראי קודש’, ולכן מצווה לקדשו “במאכל, במשתה ובכסות נקיה” (ספרא אמור יב, ד).

לפיכך, מצווה לקבוע בכל אחד מימי חול המועד שתי סעודות, אחת בערב ואחת ביום, ומצווה לאכול בכל סעודה לחם ומאכלים משמחים, ומצווה לשתות בסעודות אלו יין משמח כשיעור רביעית (75 מ”ל). וגם במשקה אלכוהולי אחר מקיימים את המצווה, אלא שמצווה מהמובחר לשתות יין, שהוא החשוב שבמשקים. ומי ששמח באכילת בשר, עדיף שיאכל בסעודות חול המועד בשר בהמה או עוף. וכל המהדר ומכבד את המועדות ומוציא הוצאות להתענג באכילה ושתייה לשם שמיים, זוכה בכפליים (האר”י). מי שאכילת שתי סעודות בשריות ביום מכבידה עליו, יאכל באחת משתי הסעודות מאכלים אחרים שמשמחים את ליבו. נוהגים לכסות את השולחן במפה במשך כל ימי חול המועד כמו ביום טוב (ערוה”ש תקל, ד).

אמנם, כיוון שימי חול המועד אינם חשובים כיום טוב, קביעת סעודות מכובדות על לחם היא מצווה ולא חובה, ומי שאינו מעוניין לאכול לחם בסעודות – רשאי. וכן מי שאינו רוצה להרבות במאכלים ואינו רוצה לשתות יין – רשאי. ובלבד שארוחתו בחול המועד תהיה משובחת מארוחתו ביום חול. ואם הוא משווה את אכילתו בחול המועד לאכילתו בחול, הרי הוא מבזה את המועד, ואמרו חכמים: “המבזה את המועדות – אין לו חלק לעולם הבא” (אבות ג, יא; רש”י ורע”ב).

כיוון שאין חובה לאכול לחם בסעודות חול המועד, מי שאכל לחם ושכח להזכיר בברכת המזון ‘יעלה ויבוא’ אינו חוזר. שכך הוא הכלל, בזמן שאין חובה לאכול לחם, השוכח להזכיר את היום, אינו צריך לחזור (שו”ע קפח, ז; לעיל ב, ו).

מצווה ללבוש בחול המועד בגדים יפים ומשמחים, ונהגו המהדרים ללבוש בחול המועד בגדים יפים כמו בשבת. אבל אין זו חובה, אלא חובה שיהיה ניכר הבדל מסוים בין בגדי חול המועד לבגדי חול.[2]

בכלל מצוות השמחה לעשות דברים שמשמחים את הלב, כדוגמת שירה, ריקוד וטיול, כל אדם לפי מה שמשמח אותו (לעיל א, יג).

[2]. מצוות שמחה שייכת בחוה”מ כמו בחג, וכדברי הרמב”ם הל’ יו”ט ו, יז. וכתב בשועה”ר תקכט, ה, שאין בו מצוות כבוד ועונג, הואיל ואינו מקראי קודש. אמנם מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בא (פרשה ט), שגם חוה”מ נקרא ‘מקרא קודש’, ולכן מצווה לקדשו “במאכל ובמשתה ובכסות נקיה”. ובאר בשעה”צ תקל, ד, שהוא מדרגת ביניים, מחד אין בו איסור מלאכה כמו ביו”ט, ולכן אין חובה לאכול בו לחם, ולכן אם שכח לומר ‘יעלה ויבוא’ בברכת המזון אינו חוזר (שו”ע קפח, ז). ומאידך, כיוון שיש בו צד של ‘מקראי קודש’, מצווה לאכול בו פת ולכבדו בבגדים נאים. עוד עיין בפ”ה פסח יב, א, שי”א שמצווה לאכול מצה בכל יום בשתי סעודות, ועיין מ”ב תרלט, כד, שיש מקישים מכך גם לסוכות.

פירות שביעית צריך לשמור עליו בקדושה שלו ולא לזלזל בו

מטרת פירות שביעית היא כדי שנאכל אותן. "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה"

לכן,

אסור לנו להפחית מהמצב שבהם הפירות נמצאים..

אוכל שאמור להיות מיועד לאדם, ובסוף אתה נותן אותו לבהמה, אתה מוריד מהערך שלו.

אבל נניח.. אוכל שלא ראוי למאכל אדם, מותר לתת אותו לבהמה כי לא ביזינו אותו ולא הפחתנו מקדושתו.

אני מניח שאוכל של ארנב זה חסה.. שזה מיועד גם לאדם..

הפתרון הפשוט ביותר הוא היתר מכירה (אם סומכים אצלכם..), ויבול שהוא לא שנה שישית. כמובן. שזה מותר.

לחבר שלי יש ארנב וזה מה שהוא אוכל בעיקר

וככה גם כתוב באתרים של וטרינרים 

וחציר זה באמת פתרון!

קדושת שביעית חלה רק אם זאת קרקע בארץ ישראל ששייכת ליהודי

כשהיא שייכת לגוי אין קדושת שביעית

העיקר להלכה

לא ידעת שכבר הפכתי לפוסק דגול?

ומה לגבי שאריות של ירקות עם קדושת שביעית? אותם מותר לתת?

יש מי שמחמיר ואומר שכל דבר כלשהו, יש בו קדושת שביעית ואסור לאבד אותו

שתית מיץ תפוזים של שביעית?

נשאר טיפה בכוס?

את חייבת לשתות אותה, אם תזרקי את זה אז יצא שאיבדת פירות שביעית.

דעת רוב הפוסקים להקל בזה, ולומר שהכל הולך אחר הרגילות

אדם ממוצע, שמקפיד על בל תשחית, יזרוק דבר כזה?

אם התשובה היא כן, זה כבר מותר לזרוק את זה, שאין בזה ביזוי של קדושת שביעית.

כדאי לבדוק מי הפוסק אצלכם ולדעת האם להחמיר או להקל בזה.

בכל מקרה, כל דבר שלא ראוי לאכילת אדם כרגע, ואפשר לתת אותו לחיה במקום לזרוק - זה ודאי מותר.