פורום בית המדרש (עמוד 44)

'בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' (מסכת אבות)

 

'אמר רבי אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה' (סוכה נה עמוד ב)

 

[רש"י: בוכיא - עכביש. ולבסוף - משאדם נמשך אחריו מעט, מתגבר והולך בו]

'מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכות דמים' (דברים יט יא)

לפעמים זה מתחיל בזהירות בעניינים קלים
לפעמים מתחיל דווקא בזהירות בעניינים חמורים

זה הנושא העיקרי שאין בו כלל, כמו אם יש מעגל, אתה לא שואל 'מאיפה זה מתחיל'. זה מעגל סגור, השאלה אם אתה שם או לא שם. אם אתה שם אתה שם לגמרי. ואם לא - אז לא.

כך היא דרכו של יצר הרע,
היום אומר לו עשה כך
מחר אומר לו עשה כך
ולבסוף אומר לו עבוד ע'ז

י"ג מידות – ויקיפדיה

עבר השם יתברך על פני משה ואמר 'השם השם' שמרחם השם על האדם קודם שיחטא (ולא הורגו מחמת שיחטא) ומרחם אחרי שחטא ולא מענישו, אל רחום - מרחם, וחנון לשון חנינה (שפירושה נתינה בחינת שלא מגיע לאדם) ארך אפים - מאריך אפו ולא מעניש מיד אלא מחכה שישוב בתשובה, ורב חסד כפשוטו, ואמת (בכל, לכאורה כאן להעניש לרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים) נוצר חסד לאלפי של אדם לאלפי דורות אחריו, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה - הקב"ה נושא את העוון על עצמו ולא מעניש את האדם וכשחוזר בתשובה ממילא מנקה את המלאכים הרעים.

שבאותו ציווי לגדעון נאמר ״והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך״ שהמילה ״עמך״ גם כן חוזרת כמו ״לך רד כי שחת עמך״

אפשר לקרוא את זה גם ״עמך הוא״ ולא ״הוא לא ילך״ . עמך הוא = העם של משה.

בוא נלך לפי שיטת אלו שזה לא היה בחלום אלא ממש התחתן איתה וילדים והכל, אז הוא פחות נביא? להפך הוא התחתן איתה על פי ציווי אלוהי אז למה שתהיה בעיה להקשיב לו?

כביכול לא מצליח לקיים.

 

זה כמו שמשה לא יכל להוכיח את זמרי כי הוא היה נשוי לציפורה.

כמובן שמצד האמת אין מה להשוות חס ושלום בין מה שעשה זמרי ובין ציפורה, אבל עדיין זה מריח לא טוב.

 

יש עוד הרבה דוגמאות כאלו

שנשא אשה במצוות ה' אותו? אשמתו שאשתו מנאפת תחתיו?

אבל בשורה תחתונה כל העם יודעים מי היא אשתו. 

בין אם הם לא יודעים שזה בציווי השם או בין אם יודעים. 

(תנסה להיכנס לראש של נפתלי בן יהוא) שכל חייו זה עבודת אלילים וחיי פריצות, איך הוא ירגיש כאשר הנביא הדוס יתחיל להטיף לו על חזרה בתשובה מחיי הפריצות ביודעין שהוא עצמו התחתן עם האישה הפרוצה ביותר באותו דור כדברי חז"ל.

 

 

וחבל

לא לחינם פרשנים רציונאלים כגון הרמב"ם והרד"ק ניסו לפרש את העניין הזה בדרך משל.

ואם זה משל או חלום עוד פחות חמור.

כמובן שמצד האמת הנביא לא עשה שום דבר חמור..הרי זה היה ציווי השם אליו.

 

 

הנקודה שלי היא שאותם אנשים שהוא ניסה להוכיח לא יודעים את זה בבירור, וגם אם יודעים, זה עדיין מריח רע מאוד.

ולכן נראה לי קצת מוזר שהוא יוכיח אותם בעיניינים של פריצות.

 

 

אני לא מתחמק מהנקודה שלך אני פשוט חושב שהמצאת אותה.

עיקר התוכחות שלו הופנו כלפי הממלכה הצפונית, קרי ממלכת ישראל.

והם לא חזרו בתשובה (ומכאן "המצאתי" את הנקודה למאי נפקא מינה אם המצאתי או שמעתי עליה?)

עדיין צריך להתייחס לזה

שא תפילה אל אלוקיך שיעזור לך להתמיד בלימוד

אות אחת פחות..

בכל מקרה כנראה בתורה הפס׳ של נוגע לא נוגע הכי קצר. 

כך אני מבין לפי הסיפור ששייך לתורה..

התורה נאמרה בעקבות חזן כלשהו שעלה לבמה ור' נחמן ידע שהוא מנסה להרשים עם הקול שלו את הנשים ששומעות אותו.

הראש שלו היה בנשים ולא במה שהוא אומר.

 

מפה אני יכול להסיק איך אמור להיות ההפך מכך

שמנגן כשר זה אדם שמחובר לקב"ה ומנגן לכבודו ומחובר למה שהוא אומר.

כנראה לא משנה הדרגה שלו אלא הכוונה

אבל אם ככה
אז איך יודעים מי מנגן כשר בלי נבואה?

כמו כתוב בעצות המבוארות:

שצריך להמנע מלשמוע מנגן רשע

אבל אם שמע בשוגג או באונס - הלימוד תורה בלילה יציל אותו מהנזק.

 

 

אני חושב שכדאי לזכור שהעצות האלה 'ללמוד תורה בלילה', הם עניין סגולי, ולכן יותר תלוי ברעיון שעומד מאחוריהם (לזכור שהתורה היא גם כשרחוקים). זה משנה, כי לא כל 'פיתרון' הוא קונקרטי ל'בעיה', ולכן עיקר העניין זה הרעיון. (כמו ש'מאה ברכות', למשל, לפי דעת הקדמונים התפילה של 'אין כאלוקינו', שיש בה בעצם 20 ברכות לה', נועדה 'להשלים' לכל מצב (ולכן בכל מקרה בעיקרון היו אומרים אותה בשבת))

הרב עובדיה יוסף נהג לשמוע את אום כולתום ימ"ש.
מי שרוצה להחמיר שלא ימציא הלכות.

והרב עובדיה זה דוגמא קלאסית לאדם שיכול לשמוע נגינה של אדם רשע

ולתקן אותה

ומה שאתה אומר הוא דוגמה קלאסית לאמונה שגויה שמה שמותר לרב אסור לי- אין דבר כזה עיין אליעזר ברלנד.

זה לא משהו שכתוב שאסור לכולם ופתאום לרב מותר. 

אבל כן זה מזיק, ויש דברים שבהם יש הבדל בין צדיק לאדם פשוט. וכנראה שזה לא הזיק לו בגלל מה שאמרתי

אבל יש על דיונים שלמים אם מותר לנגן ניגונים של רשעים.

האם מותר להשתמש במנגינות חילוניות וכנסייתיות בתפילות? (schechter.ac.il)

 

יש דברים שיורידו את האדם הפשוט אבל צדיק יתגבר עליהם ויתקן אותם..

ור' נחמן כתב לנו שניגון של אדם רשע זה אחד מהם

 

 

אצל הדבר מוקשה לגבי 'מודים'  האם:

צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא, לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ.

או

צוּר חַיֵּינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר, נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ.

וכמו שבעלי הטעמים פיסקו

(בתהילים הטעם שנמצא כאן מעל המילה אלוקים נקרא 'עולה ויורד', והוא יותר חזק מאתנחתא)

זה הבנה מאוד שטחית של תפקידי בטעמים התהילים

פשוט כשלמדתי תהילים קלטתי שמשהו לא מסתדר, אז בדקתי בהתחלה של דעת מקרא

ההבדל העיקרי בטעמים זה מה שכתבתי - שבתהילים יש גם טעם 'עולה ויורד' והוא המפסיק הכי חזק...

האחרון להבנתי הוא המדויק. וכדברי המלבי"ם.

ולעניין מודים ללא בדיקה, מרגיש שהראשון הוא הנכון, אבל אני מתחבר יותר לשני, אולי עם פסיק נוסף לאחר "מגן ישענו".

תיקנתי כמה טעויות אצלי בעבר בזכות מנגינות הספרדים...

יש לי את ספרי התיקונים להבן איש חי (לשון חכמים)

את התיקונים נתן האר"י (בשער רוה"ק) ולא הרש"ש. למה יחסת את זה אליו?

 

https://www.mechon-mamre.org/c/ct/c1058.htm

אם צמת בכוונה לא ראויה, הרי שאתה עלול להפסיד את כל המטרה, ועלול לצאת שכרך בהפסדך, כמו שכתוב בכל הספרים

ועדיין אני חושב שהתגובה שלי הייתה נכונה. גם עניינית וגם מבחינה טכנית

אבל לא בטוח שזה בא להביע משהו

 

זה ממה שהאיר את עיניי הנותן לאדם דעת. 

 

 

נכון. זה לא בטוח, אבל בין 2 האופציות, האופציה שזה כן בא להביע משהו היא יותר סבירה. אחרת, למה לעשות את זה ? למה ליצור דמיון בצורה אם זה לא נועד להצביע על דמיון בתוכן ?

 

אתה בעצם מושך את הקורא לשים לב למשהו, ואז שהוא שם לב והוא שואל ״אז מה זה אומר?״ אתה עונה לו ״סתם״. 

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

עכשיו מבין שהתכוונת לחזרה על מילים בפסוק אחרי פסוק. זה באמת מעניין.

האמצעי הזה הוא לשם יפוי הלשון והמליצה, כדי שיהיה נעים ויתפוס את עין הקורא ואוזן השומע, כמו האפקט של חרוז, וכמו האפקט של לשון נופל על לשון שמצוי בתנ"ך כמה וכמה פעמים.

וראה בפירוש הר"ן בנדרים (לז: ): "ועטור סופרים - תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראות עטור לפי שהן מעטרין את הלשון".

 

א״כ זה לא נראה שייך לדברי הר״ן על תיבות יתירות, הרי העניין פה הוא לא תיבות יתירות אלא חזרה סמוכה על אותם מטבעות לשון. 

בשביל העיקרון של 'יפוי הלשון' ולאו דווקא בשביל הדוגמא.

אתה מסתכל על דיני שמיים כאילו הם חשבון של "תן וקח" שאתה צריך לנהל איזה חשבון בנק, ששייך ל"שמיים", ואז אתה אומר - ברור שכדאי הולך לבנק, גם אם אני צוחק כל הדרך אל הבנק - אני עדיין רק בדרך. ו"אם אדם עלול לחטוא כי החטא הוא טבעי" זה נראה לך שזה אומר שמה ש"טבעי" זה מחוץ לחשבון בנק הזה.

אבל זה כמובן לא כך - החשבון של המצוות והעבירות, הזכויות והחובות - זה הכל חלק מהחיים.

בדיוק כמו בקשרים בין בני אדם - שבן אדם לא רק אומר אני עשיתי ככה וככה וככה, והוא עשה ככה וככה וככה, מגיש רשימה, ואז מחליטים מה מצב החברות שלהם. (יש כאלו שיעשו את זה כתרגיל, או משחק, או בדבר שקשור לאיזה שותפות - כמו כתובה שכותבים בנישואין), אבל ברור - ואמור להיות ברור מלכתחילה - שזה לא בנוי על רשימות, אלא על 'אובנתא דליבא' 'רחמנא ליבא בעי' (אתה אולי מפרש את 'רחמנא ליבא בעי' כ'שיטה' ליצירת החברות או בנמשל העבודת ה', אבל מצד האמת האמת הפוכה לחלוטין - 'רחמנא ליבא בעי' - זו לא שיטה - לא שיטה שכלית, ולא שיטה ארגונית - זה פתגם וחובת האדם - וכך זה נשאר. יצירת שיטה כזו, היא כלי בלבד לארגון מתאים, ולא מהות הפתגם)

מתוך ויקיפדיה:

הרב קוק מתאר את נושא התשובה כחלק עיקרי בהגותו המקורית.

בהקדמה לספר הובאו דבריו על התלבטותו בנושא הכתיבה על התשובה,

כאשר מצד אחד דוחפת אותו חשיבות הנושא, ומאידך הוא חושש מפני עיסוק בנושא כה מרומם.

 

הרב קוק ראה חשיבות רבה בלימוד הספר ואמר עליו: "את אורות התשובה צריך ללמוד בלי גבול".

הוא עצמו היה משנן את ספרו בימי חודש אלול.

אני כל הזמן שומע על הספר הזה כאן ..

א. טבעיות, אין הכוונה 'תעשה מה שבא לך', אלא לחיות בצורה נורמלית. לא להגזים בחששות, לא לצאת מהשגרה, לא ליפול לדכאון, וכו'.

 

ב. כל חטא בפני עצמו הוא לא מוכרח, אבל סטטיסטית מוכרח שאי פעם יקרה משהו

בנוסף למה שכתב נראה לי שהאדם צריך לעדן את טבעו ככה שהוא יהיה ישר.
הרי אלוקים ברא את האדם ישר וכו' כלומר אנחנו בטבענו העליון רוצים קרבת ה' ומצוותיו. אבל טבענו החומרי עלול לחטא.
ע"י תשובה מאהבה אדם פועל לפי הטבע העליון ,הנשמתי , שלו. בניגוד לתשובה מיראת עונש בה אדם כופה על טבעו החומרי מה שאינו רוצה באמת .

כמו אתכפיה ואתהפכה הנפוץ בחסידות.

החיים טומנים בחובם גם את הסיכויים להצלחה וגם את הסכנה של הכישלון, וזה סוד הקסם. תחיה, תתחכך עם הרע, יש סכנה שתיפול, אבל השאיפה לטוב ולתיקון היא תכלית הכל.

אדם שעושה חשבון שטחי ואומר שמכיון שעלול ומוכן הוא לחטא במפגש עם החיים, הוא נוקט כדרך חיים או כגישה לכלל בדרך של בריחה מהחיים (לכן הרב הביא את הדוגמא של נזיר. ונהוג להזכיר בהקשר הזה גם את הנצרות וגם דתות מסויימות במזרח), ואזי אינו מקבל לא מדובשם ולא מעוקצם של החיים, הפסיד את ה'פואנטה' של הבריאה. כי זאת הפואנטה - תהיה בתוך כל הסבך, יכול להיות שתיפול, ובשביל זה הומצא ה'קלף המנצח' של התשובה, תשתמש בה, תתקדם הלאה, ומתוך זה תמצא את הטוב. אם הסיכוי לכישלון גורם לך להיות פסיבי קיצוני במינון המפגש עם החיים, משהו פה התפספס.

 

לגבי השאלה השניה:

הענישה היא כדי לגרום לנו לתחושת חוסר ההשלמה עם החסרון של החטא. זאת בדיוק הנקודה - האדם עלול לחטא, אך במקביל לזה אסור לו להשלים איתו, ודוקא המתח הזה בין שני הקטבים האלו יוצר את מנגנון השאיפה ההתקדמות. אם האדם לא היה עלול לחטא, או להיפך - היה משלים עם זה שהחטא הוא בלתי נמנע, בשני אלו אין דינמיות, יש סטטיות, ואין שום תנועה או שאיפה.

אבל סייגים שמבטלים את הטבע, אז סופו שאדם יפול בהם, כמו נזיר שנופל בטומאת מת.

*אפשר לענות על זה בכמה כיוונים. כיוון אחד שבעשה ולא תעשה אם אדם חוזר בתשובה לא יחול עליו עונש, רק כשיש כריתות ומיתות בית דין מוכרח שיבוא ייסורים. אז אפשר להגיד שטבע האדם לחטוא בעבירות קלות ואם הוא חוזר בתשובה לא מגיע לו עונש

כמובן השאלה היא מה זה יקוט ?

 

אפשר להסתכל כאן בפרשנים ולראות שאין פירוש ברור ומוסכם למשמעות המילה (בגדול הכיוון הוא ממשמעות קט או כריתות)

 

תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - איוב פרק ח פסוק יד

 

אני רוצה להציע כיוון אחר על סמך הערבית. בערבית יקוט זה אבן חן - אודם או ספיר (בפרסית ששאלה את המילה מערבית זה אודם)

 

ياقوت - Wiktionary

 

אם כן לפי זה פירוש הפסוק יהיה: אבן החן הזאת שהוא נשען עליה היא כמו קורי עכביש. 

 

היתרון בפירוש הזה על פני הפירושים האחרים הוא שלפי הפירוש הזה משמעות הפסוק מקבילה ודומה מאוד לפס׳ אחר מספר איוב:

 

אִם־שַׂ֣מְתִּי זָהָ֣ב כִּסְלִ֑י וְ֝לַכֶּ֗תֶם אָמַ֥רְתִּי מִבְטַחִֽי (איוב פרק לא פס׳ כד)

 

כלומר המקבילה של יקוט (אבן חן / אודם) בפס׳ הזה זה זהב! 

 

החסרון לטעמי בפירוש הזה הוא שלפי האטימולוגיה שם ב- wiktionary מקור המילה הוא לא ״שמי״ אלא מיוונית עתיקה. וצ״ע

פירוש יפה.

ההקבלה שאתה מציע היתה מועילה אם "בית עכביש" עצמו ג"כ היה דבר חשוב וכדו'. כעת, ובהתחשב בניסוח "אשר XX וYY" לא יתכן שזה המשך זה של זה, שאותו יקוט הוא בית עכביש, אלא שיש כאן כפילות על כסלו ומבטחו ששניהם אינם כלום.

למה ״לא יתכן שזה המשך זה של זה, שאותו יקוט הוא בית עכביש״ ?

 

זה בדיוק מה שהפס׳ רוצה לומר, אותו אדם חושב שהאבני חן שיש לו, העושר שיש לו, זה מהווה לו משענת ותמיכה (כסלו), אבל באמת זה לא יותר מאשר להשען על קורי עכביש. 

 

אדרבא, אם בית עכביש היה דבר חשוב, מה היה החידוש בפסוק ?

אתה באמת חולה נפש

הניסוח של הפסוק הוא כמו בכל מצב שיש שתי דוגמאות לאותו עיקרון, ו' החיבור לשיטתך ממש מיותרת ותקועה כאן.

 

לי דווקא זכור שכן נתקלתי במבנה דומה, לא מצליח למצוא כרגע דוגמא, אבל אחפש. 

ניסוח כזה הוא הכפלה של אותה דוגמה, כפי שראו כל המפרשים. זה לא תואם לפירוש של "הוא חושב שX בעוד האמת היא Y"

 

האם זה מקרי ששם החיבה המקובל לראובן הוא רובי (כאותו האיש שאיני רוצה להעלות את שמו על דל שפתי ולא רק הוא)

 

כאשר ruby באנגלית זה אודם שהיא האבן של ראובן באבני החושן ?

אבל לאטמה עשו על זה משהו קורע!

 

ואת זה:

https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%9912-07-2021-1454

 

(שמעתי את זה לפני כחודש ברכב).

 

ברוך שכיוונתי לדעת אבשלום קור

עיין ברמבם שמונה פרקים שהנבואה שורה רק על מי שהוא כמעט מושלם מבחינת מידות, במסילת ישרים שרק מי שהוא למד תורה, זהיר, נקי, פרוש, טהור, חסיד, עניו, ירא חטא וקדוש אז שורה עליו רוח הקודש אם משמיים מסייעים לו. קשה לראות איפה יש מקום לנטיות לא טהורות אצל אדם כזה

אלא שסופרי המלכים היו אינטרסנטים, כלומר יתכן ויש גרסאות נוספות לכל הסיפורים בנביא?

שהקבה בחר להנחיל לעם ישראל

אותו עם שהקבה מאוד רוצה שילמד תורה ואת דבר ה'

 

זה כזה מופרך להגיד שהקב"ה שמשגיח על העולם כולו

שמר על הדברים בדיוק איך שהוא רוצה שעם ישראל יקבל אותם?

אבל נניח קח את הסיפור של הריגת גוליית, מי באמת הרג אותו?
ישנם כל מיני מסרים סותרים שמראים שספרי הנבואות לא מכילים רק נבואות אלא גם סיפורים אינטרסנטים או מגמתיים.

שחכמי המשנה והגמרא היו מספיק חכמים כדי לדעת את זה אם ח''ו זה מה שהיה.. או זקנים, מסורת וכו' - קיצר, נראלי שקצת קשה שלא נדע על דבר כזה, ולא ממש סביר שיקרה בכלל..

ומברכות ההפטרה: "נאמן אתה הוא ה"א ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה.."

לא שהנביאים עצמם היו אינטרסנטים- בזה אין לי ספק. - בית המדרש

אחרי הכל לא תמיד הנביאים כתבו את הנבואות שלהם עצמם, לרוב אלו היו סופרים אחרים.
ולכן שאלתי האם יתכן שכאשר יחזרו עשרת השבטים אולי נגלה גרסאות אחרות?

גם נתתי דוגמא לסתירה (שאפשר ליישב בכל מיני דרכים, אבל זה רק מראה שלא תמיד הסופרים היו עקביים)

ועל הספרים אנו מברכים את הברכות, ועליהם נאמר העיקר. 

מנין ההנחה שאלו סופרים אחרים?

 

כאשר עיינתי בפסוקים ראיתי שהדעה הזה – שיהושע כתב ספרו – רחוק מאוד... בעבור הכתובים שיעידון יגידון שלא כתבם יהושע. אמר בהקמת האבנים בתוך הירדן (ד', ט): "והיו שם עד היום הזה"... ואמר (ט"ו, סג): "ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה"... ואם יהושע כתב כל זה איך יאמר בהם "עד היום הזה"? והנה הכתיבה הייתה סמוכה לעשיית הדברים ההמה וכה מאמר "עד היום הזה" יורה בהכרח שנכתב זמן רב אחר שקרו הדברים...

אבל שוב, איך זה מסביר נניח את הריגת גולית בידי 2 אנשים שונים?

דברי הימים מיישב את הסתירה הזאת ספציפית:
ותהי עוד מלחמה את פלשתים ויך אלחנן בן יעור [יעיר] את לחמי אחי גלית הגתי ועץ חניתו כמנור ארגים (דברי הימים א כ ה)

זה אפילו לא קושיא
(ויכול להיות שגוליית אחד קיבל השראה מהשני, ולכן הוא גם היה לו כלי מלחמה זהים וכדומה)

צא וראה כמה צבי יהודה יש, כמה אברהם ישעיהו יש, כמה משה יש וכמה אהרון יש

מהרמב"ם בחלק משמע שזה נאמר דווקא על נבואות.
בנוגע לברכות אתה צודק -
ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה (כסף משנה).

נכתבו ברוח הקודש, אז לא נראה לי שאפשר לעוות שם את העובדות.
ספר מלכים הוא לא התיעוד של ספרי מלכי יהודה וישראל אלא ספר נבואי שנכתב אם אינני טועה על ידי ירמיהו בנבואה.

היו בעלי רוח הקודש. הם החליטו מה יכנס לתנ"ך, ובאיזה דרגת קדושה (למשל, שמואל בנביאים ורות בכתובים. למרות שלפי חז"ל את שניהם כתב שמואל הנביא). יכול להיות שספרים כמו "דברי הימים למלכי ישראל" וכד', לא נכנסו מהסיבות האלה.

אחרי שנות דור אצל אנשי כנסת הגדולה, שוד=אי לא הושפעו מאף אחד מהאישים של בית ראשון, אז לא.

באמת בספרים החיצונים זו הנחה מתקבלת על הדעת, לפחות לגבי חלקם. 

מוזמנת להקשות מפסוקים ספציפיים.

גם בימינו, יש המון צורות הסתכלות וניתוח, כל אחד מזוויתו בהתאם להשקפת עולמו ומטענו הקודם. כמעט כל צורות ההסתכלות אלוהיות, כי כולנו חלק אלוה ממעל, ואל דעות ה' - מכיל את הדעות כולן.

כך גם לגבי אירועים שקרו אז. סביר להניח שכל סופר כתב את הדברים מזווית ראייתו.

אלא מאי? שיד ההשגחה סיבבה שדווקא הגירסא שיש בידינו (מעצם זה שהיא בידינו ולא אחרת) היא זאת שיהיה בה את מימד הנצחיות, שיהיה בה את המסר הרלוונטי ביותר לעמ"י ולאנושות בכללה. או במילים אחרות - רוח הקודש. כל הגירסאות כנראה נכונות, כי באינטרס הפרטי של האדם יש גרעין של אמת. אבל זוהי אמת לשעתה. האמת לדורות נבחרה על ידי קורא הדורות מראש.

בתוספת זה שגם בכתיבה הראשונית, יש הבדל בין אדם פשוט לנביא.
אצל נביא החלק אלוה ממעל בא לידי ביטוי גדול יותר

הרבה פעמים חז"ל קוראים פשט לא פשוט בתוך הפסוק ולפעמים זה במשמעות שונה מהסופר.

"עזובה זו מרים ולמה נקרא שמה עזובה שהכל עזבוה מתחילתה הוליד והלא מינסב הוה נסיב לה א"ר יוחנן כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה יריעות שהיו פניה דומין ליריעות ואלה בניה אל תקרי בניה אלא בוניה ישר שישר את עצמו שובב ששיבב את יצרו וארדון שרדה את יצרו ואיכא דאמרי על שהיו פניה דומין לורד (דברי הימים א ד, ה) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה אשחור זה כלב ולמה נקרא שמו אשחור שהושחרו פניו בתעניות אבי שנעשה לה כאב תקוע שתקע את לבו לאביו שבשמים היו שתי נשים נעשה מרים כשתי נשים חלאה ונערה לא חלאה ונערה הואי אלא בתחילה חלאה ולבסוף נערה (דברי הימים א ד, ז) ובני חלאה צרת וצהר ואתנן צרת שנעשית צרה לחברותיה צהר שהיו פניה דומין כצהרים אתנן שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו".
חז"ל לגמרי מוציאים את הפסוקים מפשוטם, אז יוצא לפיהם שאנחנו לא חייבים להאמין ברשימות היחס כפשוטם. אפשר ללכת עוד צעד ולהגיד שחז"ל באו להביא מסורת אחרת ממה שכתוב בפשט.

עיין עוד פסחים סב ע"ב: "אמר רמי בר רב יודא א"ר מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמי' וכהה מאור עיניהם אמר מר זוטרא (דברי הימים א ח, לח) בין אצל לאצל טעינו ד' מאה גמלי דדרשא"
זאת אומרת שהיה עוד ספר חוץ מקראי שלא תמיד מסתדר עם פשט דברי הימים.

הרשי לי להגיב בחריפות שלא כדרכי- איפה האמונה? אינטרסים? איך אפשר לדבר על צדיקים כאלה שראו מראות אלוקים עין בעין והיו נקיים מתאוות בתכלית והיצר הרע שלהם היה משהו שאנחנו לא מבינים בכלל..

נביאי שקר היו. אבל נביאי האמת? הכל אמת ורוח הקודש ששייכת לכל אחד ואחד באופן פרטי ולאומה הישראלית בכל רבדיה ואופניה וגילגוליה וההיסטוריה שלה.

מה אנחנו רוצים? לעבוד את ה'! מה זה משנה אם השכל שלנו מבלבל אותנו לאמר- פה זה נראה דומה לשיקול אינטרסנטי פולטי כזה או אחר, תתעלם ממנו (בנקודה הזאת, יש הרבה דברים שמצווה להשתמש עם השכל..) אם המטרה היא לצבור ממון, ידע וגאווה ומקצועיות בעולם הזה שמייחס חשיבות עצומה לשכל ומקטין את האמונה עד לאשפות, אז באמת אולי את צודקת והיה מקום לדיון. אני מקווה שאת לו ככה ואף אחד לא ככה.

(ההמלצה שלי ללימוד תנ"ך- יש את המלבי"ם שהוא פירוש נפלא ואמוני מאוד וכן אם אדם יתחיל לעיין בתורות של רבי נחמן היכן שהוא מזכיר איזה פסוק, יראה שכל הפרק והסיפור מקבלים תפנית פנימית ומשמעותית שיש לה אמירה עמוקה ופנימית גם לגביך היום שמתיישבת גם לפי הפירוש הפשוט!)

שהתבררה כלא נכונה.
כי אם סופרים (לפי אסכולה ארכיאולוגית כלשהי) כתבו את הנביאים הרי תיתכן אינטרסנטיות, אבל אם זה כמו שהתברר לי- אז אז חזרתי בי אם ראית.

ספר דברים בכלל נכתב באזור תקופת חיזקיהו מלך יהודה

אבל לאותם כופרים של ביקורת המקרא אין מילגרם של אמונה ודעת תורה

ולכן הם מגיעים להשערות כוזבות וכל כך מגוחכות, שלעיתים קרובות נוגדות את השכל הישר ואף את הממצאים הארכיאולוגים של חבריהם לקולגה.

 

הארכיאולוג שידוע בזה לשמצה הוא ישראל פייקלשטיין כשמו כן הוא - פייק.

לכל ממצא שיתאים למקרא הוא יחפש תירוץ דחוק מתחת לסלע, כדי לדבוק בכל יכולתו לאמונה האיוולית של ביקורת המקרא.

שיהיה סנהדריות קטנות (=עשרים ושלוש דיינים, שיכולים לדון בדיני נפשות) - לכל שבט בנפרד

ואפילו יש עיר אחת שיש בה קהילות משני שבטים חובה לעשות בתי דין אחד לשבט הזה ואחד לשבט הזה.

כי צריך להתאים לכל אחד מה שמתאים לו.

זה לא סותר לכלל של האמת - אלא משלים, כיוון שאם לא מברכים את האמת לפי צדדים שונים - אי אפשר להגיע לאמת המלאה.

עיין משנה סנהדרין פרק ג' משנה א'
"דיני ממונות בשלושה - זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שני דיינין בוררים להן עוד אחד. זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחים - אינו יכול לפוסלן. זה פוסל עדין של זה וזה פוסל עדין של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים - אימתי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים - אינו יכול לפוסלם"

ועיין שם במפרשים. וכן במשניות הבאות.

כתוב הרבה פעמים " ושאר מעשי ____ וגברתו הלא הם כתובים על ספרי דברי הימים ל___"
ובהחלט הנביא מספר את הסיפור מהצד שלו כפי רצון ה' והשגחתו, כנבואה הנצרכת לדורות. לכן אנו לומדים אותם כדבר ה' אלינו ולא כספר הסטוריה נחמד.

מניח שאם היה לנו את ספרי דברי הימים האלו היינו שומעים את הסיפור אחרת. אבל זה לא חשוב לנו כלימוד תורה.
ואם למצרים יש סיפור על יצאת מצריים איך איזה מכשף דפק אותם . אז מה?

שיהיה רפואה שלמה, וכחות לה ולכל משפחתה

מה המקור לדבריך שהרב הוא ניצוץ מנשמת יהושע בן נון?

כשאמצא את המקור אומר לך ב"נ,

תמיד מוזכר שם מי אמר מה, כנארה אחד מבאי ביתו שמע זאת.

שבמחיצת גדולי תלמידיו (לכאורה כהנזיר, הרב חרל"פ, רבי אריה לוין וכו) אמר ששורה בו ניצוץ מיהושע בן נון,

השאלה באמת אם הרב קוק עצמו ממש נשמתו היתה מיהושע בן נון או שזה כעין עיבור..

 

https://www.siman-kria.co.il/product/%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A7%D7%95%D7%A7--%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%A1%D7%A7%D7%99

מביאים פסוק מהנביאים (מלאכי ג,י)

 

אין כאן משהו עמוק במיוחד, אבל כן משהו שצריך לשים לב אליו. זהו. ובשבילי זה היה חדש. 

שהוא דן לכף זכות את ישראל 

והשם מאוד אהב את זה

"לך בכחך זה והושעת את ישראל..."

 

מזכיר את הפעמים שמשה גם דן לכף זכות את ישראל

 

 

אני מאוד אוהב את גדעון 

שילוב של ענווה, גבורה, ואהבת ישראל גדולה