פורום בית המדרש (עמוד 45)

זה לא כמו סכין של מילה לדוגמא שהשימוש שלו הוא לצורך מילה ולא כדי לחתוך אוכל ואדם מקצה מדעתו שימוש בסכין הזה לצורך אחר שאינו מילה כי מקפיד עליו.

מהסיבה הפשוטה שצמיד ושרשרת הן חלק מלבושו של האדם, ולכן אין בעיה מהבחינה הזאת...

ולכן, כל דבר שאינו חשמלי והוא חלק מהלבוש, אין לו בעיה של טלטול בשבת...

לדוגמא: שעון, כיפה, מסיכה (כן, הפוסקים הגדירו את זה כחלק מהלבוש ולכן מותר ללכת עם זה בשבת...), כפפה, מעיל, סוודר, חם-צוואר וכו'...

וניקח נגיד את הדוגמא של השעון...

אני לא יודע אם זה נכון, ולא מספיק בקיא בסוגייה הזאת, אבל הבנתי שאם השעון הזה עולה כמה עשרות אלפים או כמה אלפים, יש בו בעיה של טלטול בשבת כיוון שזה כבר יצא מגדר לבוש והפך לגדר תכשיט שלא לצורך לבוש...

אבל גם הוא תכשיט אך הוא משמש גם כלבוש, בעיקרון אין בעיה, לא מספיק בקיא מה הגדר עד הסוף לכל דבר...

אבל לכאורה, אם מה שאמרתי נכון, גם לבנות תכשיטים יותר מדי יקרים שיצאו מגדר לבוש, יהיו אסורים בשבת, אבל אני לא מספיק בטוח במה שאני אומר...

@חסדי הים

@נשמה כללית

""דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום".
תכשיטים הוא לא מייחד להם מקום.

שעון קיר זה בד"כ מוקצה מחמת חסרון כיס.

שוב, כן מושגים קבליים אבל יותר מכך, שפה חסידית דרשנית (כולל ראשי התיבות). ועדיין, בתוכן הדברים זה במידה רבה מרוכך ויפה ונכנס ללב. ויש גם דרשות שהן יותר בפשט הדברים ופחות ברמז וסוד.

ברובו קשה להבנה

גם לאט לאט לומדים את השפה והמושגים
ככה גם לגבי גמרא , סיפרי הרב קוק ועוד
בהתחלה קשה אחרי ספר אחד כבר קולטים את השפה

ולעמת זאת פסקאות מסוימות בר' צדוק יותר מובנות לי.
אולי ביאור לתניא. או לחקלים ממנו. אולי שם משמואל. למרות שבקושי פתחתי.
יש עוד ספרים לבעל חובת התלמידים. (אש קודש. בני מחשבה טובה)
אבל בכנות אני יותר טועם ולא מצוי בלימוד החסידות כך שקח את דבריי בערבון מוגבל..

בהצלחה צדיק!

יש לך כמה כרכים (ויש גם קונטרסים שמחולקים ללימוד יומי של הוצאת "המאיר לארץ") של  הספר "בצור ירום" שזה פירוש על ספר התניא בשפה מובנת ופשוטה יחסית, של הרב יורם אברג'ל זצ"ל.

 

יש גם את הספר "נתיב מצוותייך" של הרב אליהו עובדיה.

 

ממ ויש את הסדרת ספרים של הרב שמואל טל "טל חיים" שזה גם כמה כרכים לפי נושאים, זה פירוש על תהילים אבל עם חסידות ואמונה.

 

 

לכן במחלוקות בענייני ציונות ותקומת עם ישראל הלכה כמותו.

אחרי קום המדינה זה עידן אחר לגמרי

והוא ראה למרחוק.
הזכיר בעיות שיהיו עשרות שנים לפני שקרו.

כגון פה באגרת קמ"ד:
אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.

הוא נפטר לפני השואה, נכון?
יש מכתב שהוא אומר בפירוש, שכל ההלכות של המלחמה בתורה נכתבו בעבר בזמן ש'כל האומות היו זאבי ערב*, אבל היום ודאי אנו מצווין לדרוש אך ורק שלום'.

איך התנסח פותח השרשור? 'לקבל שיממון רק לשמוע'

*ביטוי שאומר זאב המשחר לטרף בערוב היום,

כמו שעל הרוגוצ'ובר ז"ל כן אפשר לחלוק כך על כל רב בהנחה שגם מדובר באדם גדול,

ההשקפה שלי היא ההשקפה לקבל את כולם כמים זכים דברי אלוהים חיים.

אבל לא ניתן לטעון שבגלל שזה "עידן אחר" משתנית הקבלה מדבריו שלו.

 

 

אגב, אולי או"א דא"ח, אבל אדם בסוף צריך לברר עד כמה שידו מגעת מהי הדרך אשר יילך בה הוא.

מה זה אומר בעיון. נראה לי שהיום לא כ"כ יספיק ללימוד כזה.

תראה פשוט איך למדו עיון בוולז'ין

אפילו אם נניח שלימוד כל דף לוקח חצי שעה, זה חורג הרבה מיממה, וכ"ש מיום לימוד (שבודאי אינו 24 שעות).

אפילו רק לקרוא ללא הבנה לענ"ד לוקח יותר, כ"ש אם נצרף את השהויות, אפילו של שברירי השניות, לצורך ההבנה.

אם מדובר לא על 'לימוד', אלא על חזרה, שאז המוח מרחף על הידוע בראשי פרקים, אפשר קצת לקרב להגיון איך זה היה.

תראה, הרב קוק בא מבית מדרשם של תלמידי הגר"א וכך גם ראה עצמו, ועל הגר"א מסופר שסירב לכל קיצורי דרך בלימוד. תלמידו מספר עליו ש'מגידים' שרצו לגלות לו רזי תורה היו אצלו דבר שבשגרה והוא דחה אותם פעם אחר פעם.

 

אני חושב יותר בכיוון שהמספר ששים הוא גוזמא, וכמו שכתבו התוס' מו"ק (כח.) לגבי המספר הזה. וע"ע בתוס' ברכות (כ.), וכו'. או שמא לא היה זה ממש ב'עיון' אלא עם תוס' ואולי עוד איזה מפרש. או שמא זה קרה רק פעמים ספורות.

א. הרצי''ה אמר עליו שיכל לקרוא 18 שורות בבית אחת. מדובר על מחשבה מסוג אחר.

ב. בניגוד למה שמקובל לומר, הגר'א עצמו אמר שהסיבת סירובו למגיד היא היותו בחו''ל.

ג. השבעת קולמוס גם היתה כנראה, בהתחשב בכמות העצומה של כתה''י, אבל זה נוגע לכתיבה ולא ללימוד.

על המהרי"ל דיסקין ז"ל מסופר שהיה במבט אחד היה קורא עמוד גדוש במילים באיגרות שהיו מביאים לו,

על רוח אפינו משיח השם הרב בן ציון אבא שאול ז"ל סיפר הרב מרדכי אליהו ז"ל

וגם בעוד הרבה ספרים עליו שהיה ב5 דקות לומד דף גמרא רש"י תוספות בצורה יסודית,

ראו כאן ב-10:30  

 

 

ומורי לשעבר אמר על עצמו שהוא קורא ספרים של 30 שעות בשעות בודדות (סיפר שהוא קורא 3 שורות בבת אחת)

לגמרי היה גאון חריף, נצור ושמור במוחי גודל חריפותו ועמקנותו.

שבטיסה שארכה פחות מחמש שעות, הוא למד 50 דפי גמרא עם רש"י ותוס'.

מסכת בכורות, אגב.

סיפר את זה הרב זעפרני, ולא הרב אלנקווה.
אביהם של ישראל א' עמוד 78.

גם לא ממש מ'גדולי ישראל', וזה נראה לי גוזמא.

כלומר, אני יכול להבין שזה משהו כמו לקרוא מילה פה מילה שם ומכל שורה ואז המוח כבר מחבר את התוכן, אבל ממש לקרוא 'בבת אחת' כמה שורות, זה משהו שהוא לדעתי בלתי אפשרי, שהרי המוח לא יכול להיות מרוכז בשני דברים בבת אחת (כתבתי על זה לפני כמה שנים בפורום פה ופה), והכרונולגיה של שורות כתובות קריטית לעניין הזה.

 

לגבי הגר"א - איפה אמר?

 

לגבי הכתבים - אין ספק שהכמות רבה, אבל אתה באמת חושב שהם יוצאים מגדר הטבע? פעם שמעתי (מהרב אבינר כמדומני) שבכתבי הרב קוק ניכר שהיתה שם מין תופעה של זרימה כזאת טבעית, סוג של קולמוס שזז מאליו לפי צלילי הנפש.

התמונה מתוך 'משמיע ישועה'.

לגבי הגר''א, הדבר מפורש בשמו בהקדמת ר'ח מוולוז'ין לביאור ספד'צ כמדומני.

לגבי כתבי הראיה, כך קראתי פעם שכתב אחד מהמבינים בתחום שמכיר את היקף הכתבים.( לא זוכר מי)

שהכווונה היא לכישרון ללקט מילים בודדות מכל שורה ולחבר את התוכן כאשר כתבתי. כל השאר, גוזמא.

אני לא זוכר אם זה גרא או אריזל שאומר שבשינה אפשר להשיג הרבה הרבה יותר מאשר בזמן הערות.
אולי יש לחלק בין מגידים שמלמדים לבין מה שאדם משיג מעצמו בשינה.

אז על אותו משקל אפשר לומר שיש מצב נשמתי, שבו מצב המוח והקליטה הרבה הרבה יותר מהירים ולומדים הרבה מאוד בזמן קצר.

כמובא בפרי עץ חיים (שער ק"ש על המיטה פ"א): 

"מעשה שהיה ישן מורי ז"ל ביום שבת שינת צהרים, ונכנס רבי אברהם הלוי, ומצאו שהיה ישן ב' או ג' שעות, והיה אומר כי השינה מכלל עונג שבת ומצאו שהיה מרחש בשפתיו. בין כך ובין כך נתעורר הרב, אמר לו ימחול אדוני שהקצתי אותו משינתו. א"ל, ומה היה אדוני מרחיש בשפתיו, א"ל, חייך שעסקתי עכשיו בישיבה של מעלה, בפרשת בלק ובלעם דברים נפלאים. ואמר לו, יאמר מכ"ת לי מהני מילי מעלייתא. א"ל, חייך אם הייתי דורש פ' שנים רצופים יומם ולילה מה ששמעתי עתה, איני יכול להשלים. וכן היה מנהגו ז"ל כשהיה ישן, היה מביאים אותו לפני סוריאל שר הפנים, והיה שואלו באיזה ישיבה הוא רוצה לילך, והיה מוליכין אותו. ופעם היה בוחר בישיבה של הקב"ה, ולפעמים בישיבת ר' עקיבא, ולפעמים בישיבת משה רבינו, ולפעמים בישיבת ר' מאיר. וכעד"ז בכ"מ שהיה רוצה".

 

ובכל אופן, נראה שאין להוכיח מזה, כי ברור שבמימד אחרים, ובהסרת המחיצות, כללי המשחק משתנים. והשינה היא כידוע א' מששים במיתה (ברכות נז: ).

 

וכעין זה כתב להסביר בספר ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן ז"ל (פרשת צו):

 

"וענין ראיה זו בבחי' חכמה עצמה ממש יובן ע"ד מ"ש בפע"ח שער ק"ש שעל המטה פ"א גבי האריז"ל שבשעת השינה ביום השבת שמע בישיבה של מעלה בפ' בלק ובלעם דברים נפלאים מה שלא יכול לפרשם בשמונים שנים רצופים. וזה תמוה לכאורה, איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א' מה שצריך לומר בדבור פ' שנה, עם היות שהאותיות המחשבה נק' אתוון רברבין, לפי שבמחשבה משיג במעט זמן מה שצריך ע"ז בדבור זמן רב... מ"מ היינו שמשיג במחשבה ברבע שעה מה שצריך לדבר שעה או שתים. אבל שישיג במחשבה בשעה א' מה שצריך לומר ס' או פ' שנה, זהו נמנע. אבל הענין הוא שהשגתו היה בבחינת ראיה, דהיינו ראיית עצמיות החכמה, ולא כמו שמתלבשת בבינה והשגה בבחי' אותיות, והיא למעלה מעלה מבחי' השכל כמו שמלובש בהשגה ואותיות, עד שיתכן שמה שמשיג בבחי' ראיית החכמה בשעה ושתים, כשירצה להלבישה באותיות יצטרך ע"ז זמן ס' או פ' שנה, וכענין השתלשלות הזמן מלמעלה מהזמן דאלף שנה בעיניך כיום אתמול כו'".

 

למרות שהוא משתמש כאן במושגים קבליים אני חושב שההסבר שלו מובן, והוא כמובן נפלא (כמו העיקרון הזה שלו כאן כמדומני נאמר ע"י הראגאצ'ובר בעניין אחר), והוא מסביר גם הרבה דברים נוספים.

אז אפשר לומר את אותו עקרון ברמה מסויימת על אדם ששורה עליו רוה"ק כשלומד, לא? הרי הוא גם בהסרת מחיצות מסויימת במצב כזה.

שמעתי שב100 דפי גמרא ביום מסיימים את הש"ס בחודש אחד.

(על הגר"א ז"ל סופר שהיה מסיים את הש"ס בחודש ע"י 100 דפים ליום,

ובמחשבון בדקתי שלסיום ש"ס בחודש צריך ללמוד 90 דפים ביום)

אז גם אם נאמר שהרב קוק היה לומד 20 דפים ביום בפחות מחצי שנה כבר היה מסיים את הש"ס,

די ברור שכל הש"ס היה מונח לו במוח עוד מהיותו נער צעיר

אם כך לכאורה אפשר לקרב את זה להגיון שבאמת זה היה רק חזרה..

 

בכל מיקרה ידוע שהוא היה לומד 18 שעות ביממה ויותר עד שנזף בו הנצי"ב ז"ל

העניין הוא שללמוד בעיון, מצריך זמן נכבד להריץ בראש את כל השיטות, ואם זה עיון עיון, אז גם שקו"ט ופלפלת כל שהיא. עם כמה שהמוח זריז וממולח, זה לוקח זמן, וזמן מנא לן.

מלשון השמועות משמע שלא היתה זו רק חזרה, עיון בד"כ הוא לימוד ראשוני, וגם אם לא ראשוני יש בו תוספת נופך כלשהי כל הלימוד הקודם.

אני חושב שאתם כולכם מתעלמים מדבר מאוד פשוט, שכל מי שרגיל בלימוד עיון יודע אותו.

בדרך כלל כשאדם לומד עיון, בפרט כשמחשבנים הרבה פרטים, לא עושים 1+1+1+1+1, אלא לוקחים את הסך הכל, למשל בפסוק "בראשית ברא אלוקים", עכשיו יש לך דרש של "בחוכמתא ברא ה'", ויש דרש "בשביל ישראל שנקראו ראשית" ויש דרשות נוספות שכולם מופיעות במפרשים, אבל כולם מכוונות לדבר אחד "ה' ברא ע"י דברים חשובים ולמטרה למען דברים חשובים", וכך יש פרשנויות פשט כמו שהאבן עזרא מסביר שזה בא ללמד שהעולם נברא יש מאין, והרמב"ן מסביר שזה מלמד על בריאת החומר ההיולי, כלומר סוג של חומר גלם ראשוני, וזה כמובן לא סותר, אבל אלו דקויות שונות בשימת לב לפירוש מילה אחת, וסביב זה נבנה בניין של כמה הבנות, וכך יש לך את הרשב"ם והספורנו שמסבירים את המובן המהותי של צורת הבריאה, והם כמובן נעזרים בניסוח המדוייק של המילה "בראשית", ויש לך את הכלי יקר שמסביר את היסודות המוסריים של התורה על פי המושג של "בראשית", ויש לך את האור החיים שמסביר פלפולים על מבנה הבריאה, ומסביר שהסך הכל בתורה נאמר אך ורק כסיכום, ואת המילה "בראשית" הוא מפרש לפי דרכו כרומזת לעניינים מהותיים ברצון ה' בבריאה, ושוב הוא מראה את הדברים על פי המינוח המדוייק כפי שמנוסח "בראשית", וכמובן שהפלפולים אינם הכרח וייתכן שמפרש אחר מהפרשנים המסורתיים היה מפרש אחרת, אבל הרעיון המהותי יוצא מכל זה וכמעט לא רלוונטי להתעלם ממנו, עכשיו כשאתה מסכם את כל הדברים אתה רואה שלא רק שלא "צריך" לחשב 1+1+1+1+1, אלא שסה מיותר לחלוטין, כי אף מפרש לא התכוון שזה "רק" דבר מהותי אחד והקדוש ברוך הוא בשום אופן כביכול לא חשב שהדבר המהותי השני הוא מספיק חשוב, אלא שיש מחלוקת מה ה"סתמא", כלומר הברירת מחדל הראויה שאליה היה ראוי ללמד את המילה "בראשית" ולשים אותה למרכז לעניין הזה. מה העניין המהותי שטוב לפרש אותו פה. ואדרבה, כשאדם לומד את כל הדברים המהותיים "ביחד", זה לא קשה, אלא זה לימוד יותר קל ויותר מהיר, וכך גם בדברים ה"טכניים" (גם במקרה הזה היה את המושגים של אש אויר מים אדמה ארבע יסודות, וכן הלאה)

גם למשל אם אתה צריך לחשב כמה זה 5+2+2, מי שלא יודע, יקח לו זמן לצרף, אולי אפילו ימנה באצבעות, אבל מי שיודע הוא רואה את הכל בחדא מחתא ( בבת אחת), גם אם אתה צריך לפתור מערכת של שני משוואות בשני נעלמים
נגיד
2x+2=y8
x+y=4
שוב, מתמטיקאי מומחה יעשה את זה במהירות הרבה יותר גדולה
גם אתה אם אתה בקי ב'לוח הכפל' של כל הכפולות עד 10×10, כמו שמלמדים בבית ספר, אם אתה בקי אתה תעשה את זה בעל פה ו'תזוז' במחשבה בקלות בראש ממשבצת למשבצת למצוא את מה שאתה צריך.

וכך בכל נושא

כל אדם הנושא 'העיקרי' או 'המרכזי' מונח אצלו בראש באיזושהיא צורה, ןסביבו נבנים הרבה פרטים.

כמובן יש 'חפיפה' כלומר כעין זהות בין פרטים בנושא מרכזי אחד לפרטים בנןשא מרכזי שני, וגם בין צורת התפיסה של נושא מרכזי בעיני אדם אחד לבין התפיסה השונה של אותו נושא בעיני אדם שני.

כאשר אדם רגיל במחשבה על משהו, הוא אוטומטית עושה את כל הקישורים בהתאם לתשומת ליבו, ואם יש לו תוכנית לימוד שמכוונת ללמד לחידושים לצורך העמקה והבנה, זה דבר אחד, ואם יש לו תוכנית לימוד לצורך אליבא דהלכתא זה דבר אחר, או לצורך ללמד ךאחרים זה דבר שונה, וכן הלאה.

גם מי ששנה ופירש, כמו הטרולים בפורום דנן, הרי ודאי זה 'מפורק' באיזןשהיא צורה, ואם זה אדם ששנה ופירש מתוך התנגדות והוא תוהה על הראשונות, אז הנושא המרכזי בעצמו 'מתפרק', והפרטים מקבלים צורה חדשה. אם זה אדם אחר, לא במובן של 'שנה ופירש' אלא עזב את הלימוד לצורך עבודה ופרנסה, והוא לא תוהה על הראשונות, אז הנושא המרכזי 'נכתב' מחדש עם הבנות אחרות. וכן הלאה.כלומר אין בכלל שייכות של "איבוד הנושא המרכזי" על ידי עיון מהיר, אלא השאלה היא ריכוז המחשבה בצורה רלוונטית.

וכמובן, שגם נושאי ה'חפיפה', שכתבתי בפיסקה השלישית מהסוף, אלו נושאים שמהווים - ולפעמים הם במיוחד - מהווים "נושא בפני עצמו" ככל שזה רלוונטי להיות "נןשא בפני עצמו", ולא ככל שלא רלוונטי, כלומר, שוב, זה נושא פשוט של הבנה וארגון המחשבות בעיון הלימוד, ולא מעבר. כלומר, גם מעבר ככל שצריך, אבל "ההגדרה" של השאלה הנידונת באשכול, היא כאמור

שהוא והחברותא שלו הרב בן ציון אבא שאול נשמתם עדן היו בבחרותם לומדים בחברותא בפעם אחת 40 דפי גמרא 10 בעיון ו30 בבקיאות, מובא בהרבה מקומות, אני כתלמיד תלמידם שמעתי המון על גאונותם האיומה והנוראה אין קץ לשער ולתאר עוצם גדלותם ורוח קדשם הפלא ופלא המקובל האלוהי צאצא הרש"ש רבי מרדכי שרעבי אמר על הרב בן ציון שבגיל 40 יזכה לרוח הקודש, ופעם נוספת אמר לתלמידיו המקובלים 'אם יהיה לנו זכות השנה הרב בן ציון אבא שאול יהיה הגואל שלנו', ועם כל גדלותו אמר לאחד התלמידי חכמים המופלגים 'אני ואתה יחד לא נגיע לדרגתו של חכם עובדיה', שידע את כל התורה כולה ראשונים ואחרונים בעל פה ממש לא רק את הש"ס לא רק את הזוהר אלא אפילו את כל תשובות האחרונים בעל פה ממש כידוע מעשרות סיפורים, בשם הגר"א ז"ל שבכל דור ודור ישנו גדול אחד נורא שניחן בזכרון מופלא ואיום והוא הוא ניצוץ משה רבנו עליו השלום, ולכאורה מדובר על מרן מלכא שהמשיח אמר עליו שעוד לא הגיע לדרגתו, ואחד מגדולי מקובלי באגדד אמר על רבנו עובדיה קודם שירד למצרים 'לא מצאתי אדם נקי וזך וראוי כמוך ללמדו את תורת הקבלה' וזה עוד שהיה צעיר לימים.

 

היו עצומים ונוראים ליבי יהגה המה מדי דברי בם בזכרם על משכבי רטט וזיע תאחזני.

 

 

מורי ורבי שמש הרב בן ציון סיפר

שפעם הגבאי שטף את בית הכנסת ביום שישי בשעה בערך 9 בבוקר וכשראו זאת עלו ע"ג הספספלים ולמדו בעמידה,

לקראת שבת בערך בשעה 7 בא הרב משה צדקה וראה אותם עומדים על הספספלים ולומדים ולא הבין, ניער אותם מלימודם ושאל אותם לפשר הדבר. אשרי עין ראתה אלה.

 

 

עכ"פ יש מושגים מעל הטבע ושמא זה התקיים ברב קוק.

 

כך ראיתי

סיפר מזכיר הישיבה, ר' שבתאי שמואלי ז"ל: "פעם אחת נאלצתי להיכנס לחדרו בזמן לימודו, לקבל ממנו תוספת של כמה שורות תודה וברכה לנדיב נכבד. נכנסתי בשקט שלא להפריע לו וחיכיתי עד שירגיש בי, אולם הוא היה שקוע בלימוד במסכת סוכה, ולקח זמן ניכר עד ש'גילה' אותי. לפי מה שנחרת בזיכרוני, הוא עבר אז על הרבה דפי גמרא. ריכוז לימודו ומהירות הלימוד גם יחד הפליאו אותי מאוד, ועד היום אני זוכר את החוויה הזו" (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמודים 45-47).

שהתנמנם מספר דקות ומהרח''ו קרה את שפתיו דובבות וביקש שלימדו מה שלמד. אמר לו ששבעים שנה לא יספיק ללמד אותו מה שלמד בכמה דקות

לשחר פני הרמח"ל הקדוש, והרמח"ל כתב באגרותיו:

'מעיד אני עליי שמיים וארץ שעם כל השגותיי לא הגעתי אפילו לחצי ממה שהשיגע האר"י הקדוש'

אבל העיקרון מובן. באופן עקרוני ניתן ללמוד הרבה מעבר למה שמדמיינים

 

האמת? רציתי לכתוב לך דבר תורה נאה בתגובה, שהיית אוהבהו עד מאוד. רציתי, וכמעט כתבתי.

אבל אחרי ריבוי השקרים, אחרי שכל בניין מעשיך ודבריך הוא לשבור ולנתץ, בשקר ורמאות, בכחש וכזב ואלף כפות שוחד של דימיונות שאתה קורא להם 'האמת הברור'. ועוד אין סוף דברים רעים ושנאה ורוב טמטום. גם אם היה אולי יוצא מזה דבר טוב. לא אכתוב. (חחח זה אפילו חרוזים. תרקוד לך. רק תזכור, שמה לך להיות חסר דעת כזה. דעת חסרת - מה קנית?)

יש שם התוועדות מטורפת כל שנה

זה מה שהיה לפני שנתיים

תראה בהערה 7 שבסוף

ז – האם לומר הלל בברכה – פניני הלכה

לא מצאתי שם נקודה קשורה. נסה להביא ציטוט לעניין.

זה תירוץ דחוק שם בגמרא להגיד שעל נס נסתר לא אומרים הלל
הגמרא מביאה 2 סיבות למה אין הלל בפורים (נס נסתר)
א. אנחנו עדיין עבדי אחשוורוש
ב. המגילה היא הלל.
ולא תרצה נס נסתר שונה.
גאולת מצריים נגמרה על הים לפני כן עוד היו במצריים. כך שזה מבחינה מדינית , האם צריך גם גאולה רוחנית ? לזה בפני עצמו צריך מקור.
שהרי הגמרא אומרת "ממות לחיים לא כל שכן"


עיין באורך גם במאמרים של הרב שרקי והרב אבינר בנושא.

בכללי בנושאים האלו (יום העצמאות ,צבא, מיסים) ההשקפה היא זו שקובעת את המקורות כבר ימצאו או יתרצו בדוחק.

זו תשובה טובה. על טענה זו ניתן לומר שמסקנת הגמרא דקרייתא זו הלילא, וא"כ אמרינן הלל. ולמה? כמדומני שהגרע"י כותב שהעניין שלא העזו הגויים להרוג בישראל ולא נפגע יהודי אחד – נס יש בדבר.

 באמת מה שהביא הגרע"י מן הירושלמי שהיציאה היא רק תחילת גאולתם ואמרו שירה רק בסוף – א"כ למה אנו אומרים הלל ביום הראשון, שאז הייתה רק תחילת גאולתם, ולא אמרינן הלל שלם בשביעי של פסח שהוא סוף גאולתם? [יכול לתרץ שכיוון שהשתא ידיענן שנגמרה גאולתם יכולים אנו לשיר ביום הראשון, ובשביעי לחוש לאומרים שלא לברך מחמת הטענה על המלאכים (ומ"מ אמרינן שירת הים עצמה, שיש בה הלל והיא גופא שירה)]. ובסתם עולה כאן שאלה על הקושיא מצד הטענה על המלאכים, שהלא ישראל כן אמרו שירה, ולא עוד אלא שמשה עצמו פתח בה!

לא מבין מה החילוק מלבד השקפה פחות ציונית
גם שם לא נפלו אבני אלגביש מן השמים וזה נס בדרך הטבע כמו חנוכה וכמו מלחמות ישראל דהשתא

מ"מ זו ההגדרה ההלכתית של המהרי"ץ חיות, אין עליו חולק [לפחות ממה שאני ראיתי] (ועוד הוכיח שם כנ"ל).

אני לא רוצה לדבר על מקור שלא מולי אבל פשט הגמרא הוא שלא צריך נס גלוי.
צריך לראות איך המהריץ מתרץ שם.

לגבי פסח אה"נ גם כאן יום העצמאות הוא תחילת הגאולה ועכשיו לאחר שנוצרה מחמת העצמאות אפשר להגיד שכבר אז היתה גאולה

נשאלת השאלה מה היא גאולה . האם משיח עם חמור עליו או עצמאות ישראלית בארץ ישראל
ופה זה כבר שאלה השקפתית

לעניין הגאולה - מי מרבני הדור (על גווניהם, או רבני ישראל לדורותיהם בכללם) שאתה מכיר אומר שאנחנו עתה בגאולה ממש ולא רק בהתחלתה?

הגרא המרהל מפראג(נצח פרקים ראשונים)

כלומר פשוט שהגאולה עוד לא נשלמה
אבל גם יציאת מצרים לא הושלמה עד הכניסה לארץ הקמת המלוכה והמקדש

גאולה היינו להפך מגלות היינו עם ריבון בארצו.


אם יש לך אשמח אם תעלה לפה
כרגע אין לי פנאי לחפש מקורות

לפי המהר"ל והראי"ה קוק (סוף אורות ישראל ותחיתו) גאולת מצרים לא נשלמה עד (סוף) הגאולה האחרונה..

אבל הגמ' אומרת שצרה שניצלו ממנה. אם ילד בן 4 בא להרביץ לך, אתה עושה פו והוא התפזר, זה נקרא שניצלת לא בדרך של נס גלוי?

 

א. זו מחלוקת אחרונים. אנחנו מחמירים ביסוד הגדול של ההודאה ואחרים מקלים בספק ברכות. המחלוקת היא האם מברכים על כל נס של הצלה או רק על נס שרוב בו מתים או יוצא מגדר הטבע.

ב. פורים יוכיח, בדומה לפסיקת הרמב"ם שסיבת חוסר ההלל היא משום שאנו קוראים מגילה, כך גם אצלנו. שעל אף שאין הגאולה שלימה לחלוטין כימי מרדכי ואסתר, ועל אף שלכאורה הנס הינו אנושי כאז עד כדי אי הזכרת שמו יתברך, עדיין הלל נאמר (ע"י המגילה או של ממש).

 

והעיקר, איננו מברכים הלל על ניצחון במלחמה לבד. אנו מברכים על הצלה מעל גדר הטבע והצלה ממקרים של רוב מתים ל"ע במחנות, מכמעט מחיקה טוטלית של עמ"י למדינה של ממש בארצנו הכוללת תקומה מופלאה מעל הטבע של קיבוץ גלויות ניסי עם צירוף של ניסים עצומים ורבים על פני תקופה שכזו עד שאנו כמעט ומורגלים אליהם. חזרה ארצה וקיבוץ כשלעצמם הם מעל גדר הטבע, הרי רוב או אולי כל אומות שיצאו לגלות והתערבבו לא מתקיימות יותר ובטח שלא שבות לארצם.

וצריך להאריך.

מה הם המקורות?

המחלוקת המקורית להבנתי היא על כלל ישראל או לא. אך כתבתי את זו שלענינינו.

זו לא מחלוקת ישירה כך שאין פה סדר מסוים, אבל אביא מקור מכל צד :

א. פסחים קיז א -

"וחכמים אומרים נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".

ב. רבינו יונה ברכות ח א -

"שבשעה שהיה לכל ישראל צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל". והמקור עליו שאלת יוכיח, "אלא הטעם משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע, שאין אומרים הלל על נסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת", בעוד שמקורות אחרים דווקא סוברים שזו דייקא ההוכחה לכך שכן, מכיוון שיום ראשון של חנוכה על המלחמה.

זה רק אחד מן עשרות התירוצים על שאלת למה חוגגים ח' ימים.

מלבד כל זאת, במחילה מכת"ר, לא זכיתי להבין דבריו, אשמח אם יפרש יותר. באמת, הדבר חשוב לי, אני רוצה להגיע לבירור אמיתי ותכליתי של הסוגיה.. ברובד ההלכה נטו.

זו חלק מן המחלוקת. לא באתי להוכיח מי הנכון אלא להביאה כמו שהיא.

 

ברובד ההלכתי, הפסקה השניה בתגובה הראשונה היא העיקרית.

אכן איננו מברכים אך על הניצחון. אנו מברכים על הצלת עמ"י מהנאצים ימ"ש, על קיבוץ ניסי ותקומה יוצאת מגדר הטבע וכל שאר ניסים ונפלאות להם זכינו. תשאל על איזה תנאי הלכתי אנו מברכים? אומר על הצלה ניסית או על המלחמה. אך זהו דבר פשוט.

כיצד אמר פעם ר' משה פיינשטיין כששאלוהו על דבר שאינני זוכר? מותר, ועכשיו אלך לבדוק מדוע. כלל לא כדרך, אך כאשר פשוט שזו נס מהגדולים שבעולם, החיפוש הינו הפוך. אם נמצא אחרת כמובן שלא נברך, לא זה המצב.

אשמח לכמובן לדיוק בסיפור..

שם בתשובה אלא באמת אומרים את ההלל על החזרת השלטון היהודי שזה מעבדות עול הגויים לחירות מדינית (מגילה יד ע"א).
זה גם מה שקרה בחנוכה כדברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ג, א) שהוא מדגיש שחזר השלטון היהודי.

כשישראל יצאו ממצרים הם לא יצאו מהעול של המצרים עד שנבקע הים והמצרים טבעו בים אבל בימינו יש שלטון יהודי עצמאי.

בניגוד ללדעת רוב הציבור, ההלל לא נאמר על הקמת המדינה, עד כמה שזה אירוע משמח, הוא לא סיבה וחלק מתקנת הנביאים לומר הלל על התשועה. ההלל נתקן על נצחון מלחמת העצמאות בניסי ניסים גלויים ממש.

מוזמנים לעיין במאמרו של מתקן התקנה לומר הלל ביום העצמאות, מרן הרב גורן זצ"ל, "יום העצמאות לאור ההלכה" (תורת המועדים עמ' 610)

למה לא אמרתם אחרי מלחמת יום כיפור?

(אני עקבי. לא אומר ביום ירושלים.)

על ששת הימים יש לנו שמחה עצומה וביום כיפור גם הייתה הרבה סייעתא דשמייא, אבל היה לנו צבא, אסטרטגיה, זה היה לגמרי בדרך הטבע. יד ה' וסייעתא דשמיא והכל, ברור, אבל זה לא נס. זה שלא שבדרך הטבע היינו אמורים להיות מושמדים ובסכנת מוות וכליון ברורה ומוחשית ואיכשהו יצאנו מזה. במלחמת השחרור כן היה מצב כזה. על כך יש לומר הלל. על ששת הימים גם יש כמובן לשמוח ולהודות לקב"ה, אבל הדרך הספציפית של אמירת הלל בברכה - לא נתקנה למקרים כאלו, מה לעשות.

מנצחים את הרבים.
בנוסף, רק חלק קטן של כלל ישראל היה נמצא בסכנה, ואז כבר נכנסים לספק אם להגיד על נס מקומי וקשה להרחיב את הדין של 'קהל' לעניינינו שנאמר לגבי פר העלם דבר.

והעיקר שאז אמירת ההלל צריכה להיות אחרי שהמלחמה נגמרה.

יש דין מפורש שאפילו אם יש מניין יהודים בארץ הם חשובים ככלל ישראל, על אחת כמה וכמה שהיו שישים ריבוא בארץ בזמן המלחמה (וזה אם נעזוב את ההשלכות העקיפות גם על חיי היהודים בחו"ל שהיו קשים הרבה יותר לולי הניצחון הזה, אבל נעזוב את זה כפי שאמרתי). וודאי שאמירת ההלל היא אחרי שהמלחמה נגמרה, אבל היא לדורות, כמו חנוכה, והלל על ניצחון ניסי במלחמה אפשר קלבוע או ביום תחילתה (ה' באייר) או ביום סיומה (איפשהו סביב חתימת הסכמי שביתת הנשק), הרב גורן קבע את זה על יום תחילתה. לגבי הר"ן - הנס פה הוא ממש ממש לא רק מעטים מול רבים, שהרי זה היה גם בשאר המלחמות. שים לב שאת הנקודה הזו בכלל לא תיארתי קודם בתיאור ההבדל בין תש"ח לתשכ"ז ותשל"ד, אלא רמת כשירות הכוחות, אם יש כוחות בכלל שמוגדרים כצבא, מאומנים, עם אסטרטגיה וטקטיקה וכו'. הכמות המספרית של החיילים היא אספקט ממש קטן.

ובכלל - טוב יעשה כבודו לו יעיין במאמרו של הרב גורן זצוק"ל, שם ימצא תשובות לכל תהיותיו, גם כאלו שלא העלה בדעתו (גילוי נאות: אני הקטן עוד לא למדתי את כל המאמר). במחילה אם יצאתי מעט תקיף מדי, לא לכך נתכוונתי! את והב בסופה.

שבת שלום מכובדי!

חידוש יפה אך כל דבריו עד כאן צריכים מקור מן הראשונים מפורש או באחרונים, שכן מקורותיו של הגרע"י מפורשים.

@מישהו כל שהוא, @חסדי הים - אשמח אם תגיבו על תגובותי לכם.

איפה כתוב שאסור לאכול חלב עם בשר? ועוד שאלות בדרך זו.

אלא שכנגד 3 פעמים שאיסור זה הוזכר בתורה, למדו חכמים 3 איסורים כלליים בבשר וחלב: אסור לאכול, אסור להנות, אסור לבשל.

אסור לי ליהנות מגדי שבושל בחלב אמו, אסור לי לאכול בשר שבושל בחלב אמו, אסור לי לבשל גדי בחלב אמו...

לא כתוב שאסור לי לאכול פרה שבושלה בחלב של עצמה.
לא משנה לי כמה איסורים יש על הגדי משום שלא דיברתי עליו, דיברתי על פרה שבושלה בחלב של עצמה.

איסורים כללים

וכמובן שכפי שהעיר בייניש נח זה תורה שבעל פה אחרים גם לאכול גדי בחלב אימו היה מותר אבל לא לבשל

למה התפילין שחורות
למה אסור לנקות את המכנס בשבת
באיזה סכין שוחטים את הפרה
וכו

משנה
מסכת חולין, פרק ח'
תלמוד בבלי
מסכת חולין, פרק ח'
משנה תורה
ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט'
שולחן ערוך
יורה דעה, סימנים פ"ז-צ"ז
ספרי מניין המצוות
ספר המצוות, לאו קפ"ו, לאו קפ"ז
ספר החינוך, מצווה צ"ב, מצווה קי"ג

אבל הביצה לא מופרת אז....

בחזון הצמחונות והשלום של הרב קוק
בקצרה הצורה בה נכתב האיסור באה ללמד על הטעם שלו. שאין זה מוסרי לאכול בשר ,אבל לאכול גדי בחלב אימו זה ממש נורא. ממש הרצחת וגם ירשת.
כמו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

עיין שם באורך .

הלכתית כפי שכבר אמרו יש תורה שבעפ

כי תוך כדי שתבחן את המעשים שלך

איך תוכל להימלט מכך שתצטרך להעביר במחשבה את התורה האם זה אסור או לא?

אני יכול לומר לך חוץ מכבודך שאין כמעט פעם שאני לא מהרהר בהלכה ההיא 'צואה אפילו משהו בפי הטבעת תפילתו תועבה' כשאני עושה שירותים, ובצורה טבעית ביותר לא ניתנת לשליטה.

כי פה אתה רק מקיים את ההלכה, אתה לא בוחן אותה אלא פשוט יודע אותה.

ובחשבון נפש אתה כנראה תצטרך לבחון את דברי התורה האם הם עולים בקנה אחד עם המעשים

ככה נראה לי לפחות... 

 

או שאני טועה ואנשים רק חושבים מה הם עשו וישר יודעים אם זה בסדר או לא.

וואלה לא יודע, אצלי זה לא ככה כי אני לא בקיא בהלכה

 

 

והיא,

מה הסיבה שהותר להתבונן בשפלות האדם בשירותים?

ומיזה נקיש.

לא הבנתי אותו

 

יום לג בעומר מרומם לרבינו בספרי החפץ חיים מובא שמותר לאדם להרהר

שכדאי לצאת משם מהר ומזה משתמע שאין זמן לחשבון נפש

כן, משמע שרמז כדבריך

האם מבחינת הלכתית שהעניין מוריד את ערך הדירה מחייב אותם להפסיק?

ואני לא יודע מה התשובה

המנהג הסתעף מדברי חז"ל שאדם שנושא אשה נמחלים (לא בדיוק בנוסח הזה) עוונותיו, ואם כן הוא אדם זך ונקי שמן הסתם ברכותיו עושות רושם. וישנה מחלוקת בין רבותינו האם עניין זה של מחילת עוונות נאמר דווקא לגבי החתן או גם לגבי הכלה, והמתברכים והמתברכות מפי הכלה כנראה נוקטים שמחילת העוונות תקפה גם לגביה.

כך דבר במקומו מה טוב. המקום גורם. (קובע מקום לתפילתו וללימודו). מצד שני אומרים שמי שהולך למקום לפעמים יותר מידי מתחבר לחיצוניות ואם הוא נשאר במקומו אז הוא יותר באיתכפיא להתקשר באופן פנימי. ודעביד כמר עביד וכו'.

אבל אני לא חושב שהאסון של הלילה רלוונטי לדיון.

כבר אמר הנשר הגדול.

נשמע לי יותר הגיוני

ההילולה הזו היא מנהג קדום.

וכמו שלא מזלזלים במנהג

ק"ו מנהג קדום.

במקום להאשים את המשטרה\את מד"א\את ה'.

אולי נלמד לקח.

נלמד שימת לב קצת יותר למי שסביבינו

שיש אש באוויר

אש מחלוקת

מה מועילה ההדלקה???

מה שקורה בשבועות האחרונים (יותר נכון התגבר)

זה שנאת חינם גדולה

החל מבחירות חמישיות שרק מפלגות ומפלגות 

וכלה בבחורים שעושים חילול ה נוראי ושנאת חינם עצומה

וכשהאש בוערת אין מה להבעיר 

זה חסר טעם

 

לא שמעתי על אסונות בהילולות מסודרות ומאורגנות טוב

מה שאומר שאם אתה רוצה להסיק מזה מה ה' לא רוצה

אז תסיק שהבעיה היא לא בהילולא אלא בחוסר זהירות

ובכל זאת גם בשנים קודמות זה היה בדיוק אותו הדבר(הקפיצו כתבה מלפני שנתיים והיה שם מישהו שדיבר בדיוק על זה)

אגב, במירון בשנים קודמות גם לא היה מי ישמע בטיחותי..

פעם אחת נכנסתי לאיפה שהצפיפות בטעות טיפשית וזה היה מפחיד ברמות, חייבים ללכת כדי לא להירמס.

 

לדעתי זה נס שלא קרה כלום עד עכשיו.

למרות שהמקום התנהל בדיוק אותו הדבר(יציאה צרה ודחיסות לא הגיונית), פשוט בשנים קודמות לא קרה אסון

באתי להגיד שאם כבר הוא רוצה ללמוד מהאסון מה ה' לא רוצה אז אין קשר להילולא עצמה

כי זה לא שקורה כל יומיים אסונות בהילולות.

 

מצפיפות כזאת יכול לקרות אסון בכל אירוע שהוא.

 

 

חוץ מזה שלא כל הגויים מדברים על כל היהודים. ועוד נימוקים שהחשבון הוא לא כזה פשוט.

כל כך הרבה דברים שהגויים לא חייבים אבל ברור שיקבלו עליו עונש

לימוד זכות על עמ"י הוא עניין קדוש וטהור - אשריך, שימחתני! שנית, עונשם יהיה גשמי ולא רוחני. לקיחת הזכויות והעברת העבירות היא נקודה רוחנית ששיכת למי ששיי בעולם הבא ומצווה על לאו כה"ג.

שמדברים על כלל ישראל לשון הרע? 

ואינני מדבר על הרוב המוחץ שלהם שברור לכל יודעי דת ודין שהם בגדר תינוקות שנשבו ואף הרבה יותר מכך,

אלא על המיעוט הקטן שמדברים על כלל ישראל לשון הרע.

 

מה איתם?

ויש לתרץ בתרי גווני - ראשית, כללו של החובת הלבבות (כמדומני שהוא יותר קדום) קאי על אדם פרטי ולא על כלל, שכן בַּכְּלל לעולם אין חטא וקדושתו לעולם אינה נפגמת (עיין מי מרום ח"ו מאמר ראשון שם). שנית, נקיות מעוון אינה מספקת, בעל התניא מבאר באגרת התשובה ונדרשת "כפרה", שהיא מושג שונה מנקיות מעוון, אלא מושג המבטא התרצות לפני הקב"ה, שהוא חפץ באדם מחדש בצורה שלימה כאילו לא חטא כלל (במילים אחרות, תתיכן מציאות של סליחה בלי שהמצב ישוב לקדמותו כמו לפני החטא).

 

בדיעבד עשיתי חיפוש ומצאתי את הדברים הבאים באתר האקדמיה ללשון העברית, ויותר מסתבר שזה הפשט שבגללו שפות שונות קישרו בין המושג של עין והמושג של מעיין. 

 

 

למילה עַיִן כמה וכמה משמעויות; הבסיסית שבהן היא כמובן 'איבר הראייה', וככל הנראה בהשאלה ממנה התפתחה המשמעות 'מעיין': מקור המים באדמה דמה לעין הלחה, מקור הדמעות.  כך לא רק בעברית, אלא גם בשפות שמיות אחרות, ובהן אכדית, ארמית וערבית, מה שמעיד על קדמות המשמעות. כמובן המילים עַיִן ומַעְיָן שוות שורש הן.

 

מעיין, עינת וענת - האקדמיה ללשון העברית

 

עבר לי חלון הזמן לעריכה. אבל הפסוק השלם מספר משלי ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל״ ממש מתאים לרבקה שאמנם לא נתנה מלחמה לדל, אבל נתנה לו מים. 

 

במידה וזכיתי לכוון לאמיתה של תורה יה״ר שיהיו הדברים לזכות ולרפואת חבצלת בת שושנה (ואם תוכלו להזכיר אותה אשמח). 

 

(מעניין מי חשב על הספר...)

 

״אמרי דבי רבי ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר״ (בבלי ברכות לב ע״א)

 

מצאתי לזה מקור בתורה - ״הישאג אריה ביער וטרף אין לו. היתן כפיר קולו ממענתו בלתי אם לכד״ (עמוס פרק ג פס׳ ד)

 

חיפשתי במפרשים ולא ראיתי אף אחד שהעיר על כך, אם יש אשמח לדעת. 

 

לרפואת חבצלת בת שושנה.  

באותיות דרבי עקיבא: "אין עין אלא תורה. שהיא העין של העין והיא אורה לכל אורה והיא חכמה לכל חכמה והיא בינה לכל נבונים והיא מדע לכל יודעים".

כמו שכתןב במשלי כ: "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"

או סתם שהקשר ביניהם הפסיק.

ב. גם אם כן אפשר להבין שאחד פגע בשני לא ניתן להבין איזה מהם.

היית אומר שזה לשון הרע אפילו כשזה בא בשתיקה ללא מעשה?

(חוץ מהטיעון שמי שאומר שיש לשה"ר בשב ואל תעשה עליו הראיה)

הוי לשון הרע, ראיתי בחפץ חיים במהדורה זו - https://www.sifreiorhachaim.co.il/product/%D7%97%D7%A4%D7%A5-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/

שו"ת חוות יאיר סימן קמז

הובא בפתחי תשובה בחושן משפט סימן יט סק"ד

 

משם הסיק שכן יש לשון הרע בשב ואל תעשה,

ואני לא יודע אם הדוגמא שבחוות יאיר מקישה מפורש לכל הלשון הרע בעולם שהוא גם בשב ואל תעשה.

לא לוחץ עליך, נקווה ששאר חברי הקהילה יבואו עם תשובה ברורה.

אני מודה לך!

כל כך הרבה ב"ה,

אבל אם הבנתי את הכיוון נסה אולי את 'עלי שור' של הרב וולבה זצ"ל או את 'בן תורה וישיבה' לרב יואל שוורץ.

ברור שמהר"ם. לא מפני שזה גדול מזה, אלא מפני שמטרות שני הפירושים, לרוב, הן שונות. המהר"ם, ברוב המקרים מבאר את דבריו התוספות ופה ושם מקשה ומפלפל. ואילו המהרש"א ברוב המקרים מקשה ומפלפל בדברי התוספות, ופה ושם מבאר.

כל מפרש הוא בסופו של דבר מבאר,

שלפי השאלה ולפי התירוץ מבינים את כוונת העניין אני משתמש במפרשים בדיוק כמו בשוטינשטיין,

וכך הנחילו בישיבת פורת יוסף העתיקה, הבנתי את זה לא מזמן ומאז כל מפרש עוזר לי לביאור הגפ"ת כמו שוטינשטיין.

גם אם נגיע למסקנא שמותר להתפלל בלא נעליים (בימים רגילים. ביוהכ"פ ות"ב ודאי שמותר ואף רצוי) אין זה מוכיח שראוי לעשות כן.

עכ"פ, הפלא יועץ שהיה חסיד נורא

זכור לי שאמר שהוא היה מנהיג כן להתפלל בלא נעליים אם היה ביכולתו, לא זוכר איפה.

כמעט בטוח שבחסד לאלפים

רמי פוזמקי ומצלי
מצד שני יש גם גמרא שהקבה שונא את ההולך יחף.

הוא דיבר על יחף לגמרי אבל נראה בפשטות שה"ה בגרביים במקום שאין נהוג ללכת כן שאסור.
וגם סתם מסברא פשוטה- מאותה סיבה שנעלי בית זה בעייתי ה"ה לגרביים ואפילו יותר

ראה כאן:
תניא חלק א כו – ויקיטקסט

אלא כי אני מתעניין בזה וזה מושך אותי ומרתק אותי

ואמיתות. כגון, חשיבות עם ישראל גם בתפיסת הגויים, מסירות נפש על התומ"צ, חשיבות עצמאותו של עמ"י, חשיבות ישיבת עמ"י בארצו, אי אמון בגויים גם כשנראה שהם נאורים ועוד.

בסופו של דבר אחרי תקופה מסויימת תרגיש שמיצית בטח