פורום בית המדרש (עמוד 49)

(והעירו על זה כאן - האם המדבר לשון הרע על חבירו מעביר אליו את כל זכויותיו? | טעמו וראו | הרב בועז שלום

ולהסביר את הדברים שכל הזכויות והעבירות עוברות בצורה מוחלטת,, זה מוקשה מאוד, גם מסברא, וגם מהמון מקורות. האם כל מי שנאמר עליו בתנ"ך ובחז"ל, שהוא נענש בחטא מסויים, לא דיברו עליו לשון הרע בין החטא לעונש? וכי כל מי שכתוב עליו [כולל רשעים] שזכה לשכר מסויים, בזכות מצווה מסויימת שעשה, לא דיבר לשון הרע בין המצווה לשכר?

שזה לא כל הזכויות.

תגידד שהעברת הזכויות לא כפשוטה.

בחינה אחת מהמצוות שלו הלכה, אבל לפחות סרך או רושם נשאר עליו..

לא רוצה להטעות

זה לשם עשיה. כל עוד אתה לומד על מנת לעשות, שאתה לומד מתוך חיבור ורצון לדעת את ה' ולקיים מצוותיו זה לימוד תורה לשמה.

אם אתה אוהב את התורה אז השכר הרבה יותר גדול. "על שלא עבדת את ה' אלוקך בשמח ובטוב לבב".

בשביל שהחזון איש יגיד עליו "ניכר שלומד תורה לשמה מילדותו" ע"ה

 

וידוע מה אמר המרח"ו ז"ל שכל האומר שלומד לשמה ר"מ מכחישו שכתוב מגדלתו ומרממתו על כל המעשים וכו

בהתחלה זה לשם תופי אחר כך לשם כבוד לענות תשובה יותר טובה לרב אחר כך לשם כסף הרבה פעמים. ללמוד לשמה לגמרי מילדות זה אדיר!
בלימוד לשמה מעורב הרבה מאוד פעמים גם דברים שלא לשמה. ולכן לפני הלימוד מתפללים "שלא יטעה חברי בדבר הלכה ואשמח"

סופו של דבר עיקר הלימוד הוא למען לצבור חכמה וידע ולא לשם ממש לעשות נחת רוח להשם יתברך לאקמא שכינתא מעפרא, אגם שגם בזה בפשטות כן זה לשמה כפירוש רש"י ז"ל

מטרת הלימוד הוא לצבור חוכמה וידע... לשם עשיה.

אני ממש לא מסכים עם מי שאומר שלומדים לשם לימוד כי זה מה שעושה לה' נחת רוח. אני חושב שזה גם מביא ללימוד מעוות ולא נכון

שהרי פוק חזי מאי עמא דבר גבי חלק מתלמידי החכמים הגדולים מאוד שבדור, הן אצלנו והן בחרדים, שלא ניכר שנקראים ׳מרוממים על כל המעשים׳.

לא יודע את כלל ההקשר שבו דיבר המרח"ו אבל פשט המשנה שם נראית כמדברת על עניינים רוחנים. לא ׳רע ואהוב׳ על הבריות אלא על ריבונו של עולם, וכך גם ׳מרומם על כל המעשים׳ מצד הערך שלו ולא מצד שהבריות סרים דווקא למרותו. כך גם יקשה מצד שיש ל"ו צדיקים נסתרים, שוודאי אי אפשר לומר עליהם שמרוממים על כל המעשים.

לכאורה הקושיה היא דווקא על המרח"ו
ואם כן מה הקושיא על הלומד לשמה

'ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה'

ומעולם לא אמרתי שלא לשמוח, רק אמרתי שבהשקפה ראשונית נראה שזה סותר את הלשמה,

וזה לכאורה סברת אותם הדעות.

 

העניין זה איך לתרץ את זה.

שההנאה עצמה היא חלק מהעניין. וממילא היינו הך.

אם יגידו לי ללמוד פעם אחת דבר בלי לחזור עליו לא אהיה כמעט מסוגל ללמוד רק כשיש את הסיפוק שאני חוזר ויודע לומד וקוצר

אם כבר אז הפוך - שהסיפוק מידיעת התורה הוא "לשמה" אפילו לולי דברי האגלי טל

'איך יאמרו חכמי הזמן שהם עוסקים בתורה לשמה והתנא ר"מ מכחישו שאמר שהועסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה' וכו

שגם המהרח"ו דיבר על מי שעיקר מטרתם בלימוד היא מלגה או מינוי או כבוד...

 

עץ חיים/הקדמות/הקדמת ר' חיים ויטאל על שער ההקדמות – ויקיטקסט

 

יש לי עניין שתגדיר 

לשם הנאה? לשם סיפוק?

הלא בשרשור כולו אמרו החברים שגם הם ממש חלק מהלשמה,

ואם אדם שלומד לעשות נחת רוח להשם וגם כי הוא נהנה ה"ז לשמה גמור ומה שייך טוהר הכוונה כאן הלא הכל באמת לשמה.

""דלא שייך טעמא ד'מצוות לאו ליהנות' אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו, אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, כמו שפירשנו באלו מותרין. אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו[1]. הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו."

אגלי טל זה ספר על מלאכות שבת של הבן של ה'שם משמואל'.

בזוהר פרשת שלח לך דף קע"ג עמוד ב.

קצת מוזר שמשהו כל כך מרכזי ביהדות שזה בן דוד נמצא רק פעם אחת.

האם לזה התכוונת? כי אם כן משמע מפה שזה לא מתייחס למשיח, כתוב שזה נתן בן דוד (?) או שזה מלשון נתינה (?)

מבשרת ציון דא איהי חפצי בה אתתא דנתן בר דוד אימא איהי דמשיחא מנחם ב"ר עמיא"ל ואיהי תיפוק ותבשר ואיהי בכללא דמבשרת ציון קלא ישתמע בעלמא ותרין מלכין יתערון בעלמא לאגחא קרבא ויפוק שמא קדישא על עלמא

המונח בן דוד בעברית מופיע בכל מיני מקומות, בארמית הוא מופיע רק שם.

 

כן, לא כ"כ הבנתי את המשמעות של הכתוב אז כתבתי מתוך תקווה שאם זה מה שחיפשת אתה תזהה את זה.

האמת שלא חיפשתי משהו ספציפי אלא רציתי לראות כמה פעמים הכינוי הזה ׳בר דוד׳ מופיע במקורות בכוונה למשיח. אבל ממש תודה זה עזר לי.

ואם מישהו יודע מה פשר לשון הזוהר אני אשמח לדעת.
אולי הוא ידע @חסדי הים

אשתו.

אם את מחפשת משהו פרקטי ממליצה לך על הכרך של גאווה וענווה בסדרת "חובת האדם בעולמו",

ואם את מחפשת משו יותר רעיוני יש ביאור של הרב אבינר על איגרת הרמב"ן.

בכללי איגרת הרמב"ן זה מומלץ בחום(: מניחה שיש לזה ביאורים נוספים.

יותר טוב מכל ספר זה פשוט להביט בנפתלי בנט ולראות מה גאווה ותשוקה לכבוד יכולה לעשות לאדם ואיך היא יכולה להפוך את עורו ולגרום לו להכשיר כל שרץ ולשכוח מכל האידיאלים.
זה לבד יכול לגרום לאדם לברוח מהכבוד והגאווה כמו מאש.

והכל ראית בעיניך ולא שמעת מאחרים

 

נו באמת.

וגם ע"פ מעשיו.

וזה לתועלת.
ובכל אופן, כולם יודעים את זה ורק הסבתי את תשומת ליבם לעניין נוסף שקשור לדברים, שאפשר ללמוד מזה על תיקון מידת הגאווה ורכישת הענווה.

כנראה התרגלנו לזה לצערנו ורק כשיש "חידוש" זה מעורר

אבל מי שחבר למעשה לתומכי הטרור ולשמאל הקיצוני זה בנט.
ומעבר לזה, מבנט היה מצופה ליותר כי הוא כן נתפס כאדם ערכי (ודתי) לעומת ביבי, ככה שהנפילה שלו חזקה יותר וממילא ממחישה יותר את העקרון הנ"ל.

ביבי שלושים שנה בפוליטיקה. בנט שמונה. תן לו עוד כמה שנים והוא יתעלה על מורו ורבו לתככנות ושקרנות בשביל קדושת הכסא שבעיניהם משול לכסאו של ה' שקיומו נצחי

יש את הספר 'אורחות צדיקים'.
הספר הוא לא רק על ענווה אבל יש שם פירוט ממש טטב בעיני ואני למדתי ממנו המון
(לא שאני איזה עניו היום כן? חחחח שה' ירחם עלי)

יש לך קישור?

ספריא מורכבת מספרי יסוד שהמפעילים מעלים, ומדפי מקורות שכל אחד יכול להעלות. ובדפי מקורות אפשר להוסיף קטעים מאיפה שרוצים...

בעיניי להחרים את ספריא זה קצת כמו להחרים את ויקיטקסט, או את האינטרנט בכלל. הרי גם לשם רפורמים יכולים להעלות תוכן

עטרת חכמים עשרם, איולת כסילים איולת
מציל נפשות עד אמת ויפיח כזבים מרמה
(ספר משלי)
מונע בר יקבוהו לאום, וברכה לראש משביר
(ספר משלי)
הן צדיק בארץ ישולם, אף כי רשע וחוטא
אוהב מוסר אוהב דעת, ושונא תוכחת בער
טוב יפיק רצון מה', ואיש מזימות ירשיע
לא יכון אדם ברשע, ושורש צדיקים בל ימוט
(ספר משלי)

טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו
טוב ארוחת ירק ואהבה שם מבית מלא זבחי ריב

לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז

מרמה בלב חורשים רע, וליועצי שלום שמחה
תועבת ה' שפתי שקר, ועושים אמונה רצונו

מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא

שם במורה פסול הסיבה שמא ימשך אחר דעותיו הפסולות

כאן אין זה שייך כלל מכך שאתה בכלל לא נכנס לאותם מקומות ו'תימשך בדעתך'

 

ובפרט שזה מקום ציבורי שאליו מעלים ופשוט.

אפליקציית מעולה, עוזרת לי לא מעט.

אף פעם לא נתקלתי בתוכן בעייתי בטעות.
פעם נכנסתי מסקרנות לדפי מקורות. קודם כל הם משעממים ולא מועילים. בחלקם אין שום בעיה חלקם בהחלט בעייתיים וחלקם הגדול בכלל באנגלית.

בקיצור אל תיכנס לדפי מקורות אין מה לחפש שם.

כמו שאתה משתמש באינטרנט או בספריה ציבורית ולא חושש שיש שמה גם תוכן רפורמי שיכול להשפיע אליך אין שום סיבה לא להשתמש בספריא.

לענ'ד לא ראוי להשתמש באפליקציה.

החילוק בין זה לבין גוגל וכו'
לענ'ד פשוט - גוגל זה מנוע חיפוש שכללי - של גויים.
פה, הם עשו את זה כדי להכנס ללגיטמציה בבתי המדרש, ומשם הדרך להכשרת הרפורמה קצרה.

(אמיתי לגמרי. בדפי המקורות אפשר להכניס קטעים מאיפה שרוצים, ליטרלי)

הלנו השיר אם לצרינו?

אני משתמש בה המון
מעולם לא ראיתי שום דבר בעייתי
אז גם אם מישהו מעלה דף מקורות רפורמי,כנראה שזה לא מספיק בכדי להפיץ את דעתו...

שים פה קישור

הפורום חסום לי במחשב 😁

הרי הכל זה בדפי מקורות שלהם, ובכל הדברים שהאנשים מכינים.

והרוב המוחלט ביותר זה באנגלית..

 

האם זה דבר נדיר שמישהו לא טוב עשה טוב לעולם?

יש שם המון חומרי גלם מצויינים.. מקורות והכל מסודר שם..

אני לא חושב שבדבר הזה יכולה להיות הוראה כללית...

תורת אמך (הר"מ שלי חיבב את הספר כשלמדנו ברכות)

שמיטה של ארץ חמדה

קונטרסי לימוד (אבל אותם לא למדתי, רק שמעתי עליהם)

 

זה מעולה. תודה

בספר שו"ת שלו..

יש לך את השיעור המלא?

שים לב שהרקע בשתי הסרטונים אותו אותו דבר, עם הכוס קרטון על התיבה, והמושבים נשענים זע"ז, וזקן הרב שליט"א קצוץ באופן שווה.

 

 

 

זה בארבע עשרה בערך
סיעתא דשמיא מיד מצאתי

רק צריך לעדכן אותו שהרצי"ה נפטר מזמן..
נראה מדבריו שהוא חושב שהוא עדיין חי

שמעתי באחד השיעורים שאמר בסתר שרבו אמר לו שבכך שיעשה טעויות במראה מקומות בכוונה או בציטוט מאמרים בזה ימנע מעצמו את העין הרע, ומי שמבחין רואה שהוא עושה את זה בהרבה שיעורים, שמא גם כאן

דעו לכם שדעותיו הן מאוד אבל מאוד לא ציוניות. ממש לא.

אמנם הוא מודה שביום העצמאות קרה קצת משהו, כמו הרבה חרדים.. אבל הוא מאוד לא ציוני

ב"ה שהוא איש אמת וישר שיודע להעריך גדולים. והוא באמת ככה.

גם ראשי ישיבות רבנים חסידיים, הכל. ב"ה. הוא מאוד ישר.

 

וכן, הגיוני שהוא לא מונח ככ בזה שהרב צבי יהודה קוק נפטר כבר..

וגם הגיוני שהוא לא מונח במחלוקת האם מרכז הרב או הרב המר

בטח לא ספרדים

המאמר עצמו הרבה יותר פשוט ואוסיף שלדעתי הינו יותר בסיסי בלימוד.

להתפלל לקב"ה בלשון שאתה רגיל בה. כמו שאתה מדבר.

וראה במ"ב קיט ס"ק ב בשם הזוהר שצריך לפרט (ובהפנייתו לפרי חדש)

זה מכניס יותר ענווה בלב והבנה שאנחנו תלויים בה' ובחסדיו

אז מנת משכל זה סבבה אבל עדיף לפרט יותר כשיש זמן

שאנו מצפים לה, או שהוא תוצאה של תכלית אחרת?

א. כל מצווה של בין אדם למקום היא תוצאה (או יותר נכון - אמצעי) של תכלית אחרת, שהיא אהבת ה'. תפילין היא תכלית או תוצאה? ושבת, סוכה, כלאיים?

 

ב. אמנם יש מצוות שהן אמצעי יותר ישיר - כמו שבת או תפילה, ויש מצוות שהן אמצעי יותר עקיף כמו איסור כתובת קעקע ומחיית עמלק או שחיטה.

 

ג. ספציפית לגבי המקדש יש דעות שונות: יש דעה שזה דומה לתפילה - עבודה שהיא קשר ישיר עם ה', ולכן קרובה לתכלית. ויש דעות שזה שארית של התרבות הפגאנית שהיתה שלטת בזמן מתן תורה (כמו שהתורה התירה עבדות אבל השתדלה להגביל אותה, ככה השאירה את העבודה הפגאנית אבל הגבילה אותה למקום אחד ובתנאי טהרה חמורים ולמשפחה אחת מכלל העם. הגישה הזו מבוטאת בהרחבה במורה הנבוכים), ולכן זה הדבר שהכי קרוב להיקרא 'תוצאה'.

אם אתה שואל את דעתי אז אני חושב שהאמת בגישה השנייה, ועם זאת זה לא שולל את הנכונות שבגישה הראשונה כשהיא מתווספת על גביה. כלומר: כמו הרבה מהמצוות מצוות המקדש הן העתקה או תגובה למציאות (שהייתה) קיימת, אבל עם זאת - ואחרי ההבחנה החשובה הזו - יש בה גם עניין עצמי שמבוטא על ידה. ואכמ''ל.

השאלה היא מה מקומו של בית מקדש בגאולה, האם הוא תוצאה שאנו מקווים לה שמעידה על דבר אחר או שהוא אמצעי שיקדם אותנו במהלך הגאולה ולכן ככול שנקדים לבנות אותו - נוכל להתקדם הלאה.

הפיכת בית המקדש לתכלית היא מה שמחו עליו הנביאים
מקורות ? נביאים ראשונים...

יש לדון בזה מכמה צדדים: א. מצד צד. ב. מצד נטילת נשמה. ג. מצד טלטול מוקצה.

 

ראשית יש לציין, שגם מצד צד וגם מצד נטילת נשמה, לרוב הפוסקים, גם היה איסור, האיסור הוא רק מדרבנן כיון שאינו מעוניין בתולעים עצמן, והרי זה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

והנה מצד צד נראה שלא שייך כאן כיון שלא העביר אותם ממקום שלא היו ניצודות למקום שהן ניצודות, שהרי תנועתם ממילא איטית. וכמדומה שדיברו בזה הפוסקים לגבי חרקים כאלו, ודנו בזה מצד צבי חיגר וכיוצא בזה. וכן מסתבר לומר שאינן במינן ניצוד וזה עוד סניף לזה שאין בזה איסור דאורייתא. 

ומצד נטילת נשמה, בגמ' (שבת יב.) משמע שבהשלכה למים לבד אין בזה משום נטילת נשמה (לפחות לא מדאורייתא), וכבר דיבר בזה החיד"א בברכי יוסף (סי' שטז) והביא מדברי החוות יאיר, וממה שאני זוכר גם אם יש איסור זה רק אם מתכוין בהריגתן בהשלכתן למים, וכפי דברייך לא זה המצב.

ומצד מוקצה, בפשטות הטלטול הוא טלטול מן הצד. מה גם שראויה להצטרף סברת גרף של רעי, וכעין שכתב החזון איש (סי' מז).

 

לכן, באופן כללי (שוב, מבלי עיון כל הצורך), הנטייה שלי לומר שלא היה כאן איסור, ואם ישנו, הוא לכל היותר איסור דרבנן. ולא ביארת האם היה הדבר בשוגג או במזיד, כלומר האם תוך כדי שמתם לב שנכנסה שבת והעלית בדעתך שדבר זה אסור, ויש בזה נפקא מינה לעניין תשובה על איסור דרבנן כדברי נתיה"מ (חו"מ סי' רלד). ואם היה הדבר בשוגג, את לא צריכה לעשות אפילו תשובה.

בנוגע לשאלה-
הסתכלתי בשעון וידעתי מה השעה..הדלקתי אפילו נרות..ידעתי שהשבת נכנסת .מה יכולתי לעשות?
הרגשתי רע והייתה לי תחושה שאני כנראה עוברת על איסור כלשהו אבל בלי ידיעה.אמרתי לעצמי שאין סחיטה כי לא נגעתי בסמרטוט וגם זכרתי שמותר לגרוף ליכלוך מקומי קטן עם מגב במקרים מסויימים, הייתי בטוחה שהבעיה זה השטיפה של כל הבית כולל הזזת רהיטים.
אנחנו לא ילדים קטנים עדי כדי כך ויודעים שזאת לא צורה להכניס ככה את השבת.
לא הסתדר לי בקטע רגשי מצב להעביר שבת עם תולעים.הרגשתי אנוסה.

ומוסיף שלפי מה שכתבת שרק גרפתם את המים בשבת סביר שאם התולעים מתות במים הנ''ל הן מתו עוד ביום שישי.

ואחרי שהוכיח בעל השום והחניכה שמדובר באיסור דרבנן כידוע מקלים במקום צער גדול.

בכל אופן כדאי ללמוד הלכות שבת היטב ואז נמנעים מלהתיר את האסור ולאסור את המותר.

לא מכיר איסור אלא אם השתמשתם בסמרטוטים ואז עברתם על כובס וסוחט

קבלו עליכם שמירת רבנו תם ביציאת שבתות מכאן והלאה ויחשב בדיעבד ולאחר מעשה 'כאילו' הכנסתם שבת לפי רבנו תם שזה אחרי שקיעה רגילה
רק ככפרה. לא כאפשרות לחלל שבת אחרי שקיעה מכאן והלאה

מלבד זאת שגם אם כן אז הוא נדחה מההלכה

לא נדחה. פשוט הרוב קיבלו את דעת הגאונים, מהשקיעה

אך החסידים כן קיבלו את דעת השו"ע והראשונים שעימו, ויש מקומות שאפילו לקולא בכניסת שבת

אבל הקטע של המים החמים והאקונומיקה חלחל אותי, הייתי חושש יותר לצער בעלי חיים (וגם ברור שזה הורג).

מותר להרוג חרקים שנכנסים לביתנו.

 

 

מוות בייסורים הוא לא צער בעלי חיים? 🙄

יש שם כמה מסקנות

א אם הם מתים בסוף אין בזה צער בעלי חיים. צער בעלי חיים (האיסור) הוא להתעלל בהם ולהשאיר אותם חיים.

ב לצורך האדם מותר גם לצער (הדוגמא שם זה לתלוש נוצות מאווזים)

ג אין צער בעלי חיים בשקצים ורמשים

הזבובים ותולעים לא סגור על זה

 

הוא של הנוב"י, והוכיח כן מהסוגיא בחולין (ז: ).
ולגבי הריגת פרעושים המפריעים, דיבר בזה להיתר בשו"ת אג"מ, ואין מצוי אצלי עתה לציין מקור.

את עניין המוות הוספתי בסוגריים בקשר לשאלה על שבת.

קודם כל, המצב מוגדר ככבוד הבריות בוודאי.
לכן, אפילו אם לא הייתה אפשרות לפתור את הבעיה מבלי לעשות איסורי דרבנן- זה היה מותר.

אבל גם בלי ההיתר הזה, ובשביל הדיון, אני לא חושב שהיה פה איסור דרבנן כלשהו.

1.מצד מלאכת צד:
לפי השש"כ והרב עובדיה- מותר לצוד בע"ח שהוא איטי מטבעו.
גם למ"ד שיש צידה בב"ח איטיים (הרב אלישיב לדוגמא)- למיטב זכרוני הסברא לאסור היא מצד שלילת חירות, ופה לא הייתה שלילת חירות כי לא הייתה תפיסה של התולעים אלא הרחקתם.

בנוסף לזה, גם אם היה מדובר בבע"ח שיש בו יש איסור צידה- אני לא חושב שבמקרה הזה יש בכלל איסור צידה. תעלת ניקוז זה לא מקום שניתן לתפוס בו בשחיה אחת.. וגם צמצום מקום והקלה בלכידה כמו הכנסה מבית לחדר שאי אפשר לתפוס בו בשחיה אחת- אין כאן. אדרבה זה מקשה על הצידה (מסברא פשוטה- במה זה שונה מלהעיף עם מגב עכבר מהבית החוצה?) לכן זו אפילו לא משאצל"ג ואין גם איסור דרבנן.

2. מצד נטילת נשמה - בנוסף לזה שזו משאצל"ג כי אין לו צורך בתולעים המתות, לכאורה זו גם הריגה בגרמא. ומשאצל"ג באופן של גרמא במקום צורך כזה- בוודאי מותרת לכו"ע.
(הערה-גם לא נראה שזו בכלל משאצל"ג. זה הרי השחתה וקלקול. לכן גם הרמב"ם שמחייב במשאצל"ג יפטור במקרה הזה (דמי לחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שפטור אף לפי ר"י כי זה קלקול)).

ומעבר לזה- נראה לי יותר שזו לא משאצל"ג אלא פס"ר. המטרה היא להעיף אותם לפתח הניקוז ומשם שיסעו לביוב. המוות זו לא המטרה.
לכן, גם אם זו לא גרמא או גם היו מתות מיד עם נפילתן למים- הווי פס"ר דלא אכפת ליה בתרי דרבנן (מקלקל, כלאחר יד)- שהרב עובדיה מתיר לכתחילה והמ"ב בשעת הצורך. וכאן זו שעת הצורך.
ושאני מחיתוך ראש העוף- שם זה לא כלאחר יד וזה גם לא מקלקל כי בלי נטילת הנשמה לא יכול לקבל את הראש ולכן נחשב כרוצה ליטול את נשמתו. ואילו כאן מצידו שלא יהיו בכלל תולעים ולכן זה כן קלקול.

אולי זה לא נחשב כלאחר יד כי גם ביום חול היו עושים אותו דבר. אבל הרב עובדיה מיקל גם בפס"ר דלא ניחא ליה בחד דרבנן במקום הצורך. וכן משמע מהמ"ב שאפשר להקל בכה"ג במקום צער.

3. מצד איסור שטיפת הבית- התירו הפוסקים לשפוך קצת מים על רצפה במקום שנתלכלכה ולגרוף, דאז הווי מקום צורך כמו בכיבוד ולא גזרינן ואסרינן במרוצף בכה"ג. ומטעם זה נראה שאין חילוק בין מקום קטן לגדול, ההיתר הוא לשטוף את המקום המלוכלך. וכן כתב האול"צ להקל לשטוף אף את כל הבית אם רצפתו מלוכלכת מאוד.

4. מצד טלטול מוקצה- לרוב הדעות (כולל המ"ב, הרב עובדיה, שש"כ) זה טלטול מן הצד, וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר- מותר.
וגם לאוסרים זה כגרף של רעי ומותר.

אם אני זוכר נכון
חוברת של מייסד ברקאי, לא זוכר את שמו

אם כן- לא יודע אם ניתן להשיג..

אבל תמשיך באינטואיציה

טעמים : חוברת ללימוד טעמי המקרא [לתורה ולהפטרה] : נוסח ספרד / דן בארי | בארי, דן | הספרייה הלאומית

[לא מכיר, מצאתי בחיפוש].

כי מנגינה זה בקטנה עלי.

הרב מרדכי ברויאר

מסויימים (משהו שהבנתי לבד זה שבכל פסוק יהיה לכל היותר אתנח אחד), מוזמן לחפש באינטרנט או לשאול תמני מצוי

אז כנראה שהכללים להופעת הטעמים הם אותו הדבר

אבל בסופו של דבר זה תלוי בחזרות ולהיכנס לכיף של המנגינה של הטעמים.

אני בעל קורא כבר כמה שנים (אם כי לא תמיד הייתי באופן קבע כמו בשנה וחצי-שנתיים האחרונות...), ואני יכול להגיד שבהחלט יש חוקיות. איך אני קובע את זה...?

כי אם יתנו לי פסוק שאני לא מכיר ויגידו לי לנחש את הטעמים שלו, יש סיכוי גדול שאצליח לקלוע, לפחות באופן כללי לרוב הטעמים בפסוק...

יש פעמים שיש פסוקים מיוחדים כאלו שאין לך סיכוי לנחש, בנוסף לפסוקים עם טעמים מיוחדים ולא נפוצים כמו שלשלת וכדו'..שאלו פסוקים שאתה צריך לדעת ששם יש טעם מיוחד כדי לקרוא את הפסוק בטעם שלו כמו שצריך....

להגדיר את החוקיות ולתמלל אותה יהיה לי קצת קשה, בכל אופן, זה בעיקר תלוי באימון ובחזרה, ולא יקצר לך הרבה אם תרצה לנסות ללמוד מקיצורים ע"י שיטות כאלו...(גם החיפוש של השיטות והנסיון בהן נראה לי יבזבז לך זמן שבו היית יכול ללמוד כבר את אותה פרשה...אולי לטווח ארוך זה באמת משתלם, לא יודע...)

בכללי, אני יכול לזרוק לך כמה משפטים שאולי יעזרו לך...

- בכל המפקדים בספר ויקרא ובספר במדבר, כאשר מופיע ביחידות "וחמש" הו' בפתח, כשהמספר מסתיים ב"וּשלושים", זה תמיד יהיה ככה, אם הוא מסתיים ב"וארבעים", הו' תהיה בשווא, אם מופיע במספר "וחמישים" זה גם יהיה בפתח, וכו'...(זה בעיקרון, אולי פספסתי עוד משהו ששכחתי לכתוב...)

זה נגיד חוקיות לפרשות ספציפיות שלדעת את זה עוזר מאוד...(אני אישית למדתי לבד את החוקיות הזאת וזה היה לי אוטומטית...).

יש אולי עוד חוקיות שאני יודע לתמלל, אך לא עולה לי כרגע, הרבה מהן זה על פרשות ספציפיות ומקומות ספיציפיים, חוקיות כללית לכל הפסוקים יהיה לי קשה מאוד לתמלל, אם יעלה לי בעז"ה בלנ"ד אכתוב....

יישר כוח...!!

 

נ.ב. אם צריך עוד שאלה/התייעצות/עזרה בנושא של טעמי המקרא/קריאת התורה אני יותר מאשמח לעזור.

הם נגזרת ישירה של כללי הניקוד שאכן יכולים מאד לעזור בטווח הרחוק וגם לא לוקח הרבה זמן ללמוד אותם

בסדר, אך בכל מקרה לא נראה לי אצליח לתמלל את אותם חוקים, כך שזה בכל מקרה לא רלוונטי שאני יודע בעצמי את החוקיות...

כן, גם אני רוצה לראות את "קריאי מועד" וכל הדברים שיש בהתחלה, זה נראה לי ממש חשוב...

תבואה- שם כללי ליבול הארץ. "כי מספר תבואות הוא מוכר לך".
דגן- מחמשת מיני דגן. "ראשית דגנך תירושך ויצהרך".

מניין שתבואה כוללת מינים שהם לא דגן ? יש לך מקור לזה ?

מהמקרא די משמע שזו לשון כללית- "שש שנים תזרע שדך.. ואספת את תבואתה" (לעומת מעשר לדוגמא- "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" ואכן שם לכו"ע ירק אינו מדאורייתא).
"כי מספר תבואות הוא מוכר לך".
ואולי מעצם זה שהתורה משתמשת בשתי מילים.

אבל הרמב"ם מבדיל להדיא בין תבואה לבין ירק וקטנית. יש גם משנה או גמרא נראה לי אבל לא עולה לי עכשיו.

והוא נשמע נכון -

'פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם'
'ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו'

ויישר כח על הראיות. ראיות מפורשות

אכן מורכב

בכללי אם זה יכול להאכל כמו שהוא חי אז הוא לא מוקצה (מלוח לדעתי כן אפשר לאכול לא מבושל)
המחלוקת על בשר קפוא תפוא וכדו' כפי שאמר נחשון

הם מוקצה לכו"ע נראה לי (גם אם הם ראויים).
גם הסוברים שבשר קפוא אינו מוקצה זה בגלל שיש בעולם אנשים שאוכלים אותו ככה (ככה ממש או ע"י חיתוך ותיבול). ופה זה לא נראה לי מצוי בכלל. לפחות לא במלוואח.
בכל אופן, זה עניין של מציאות.

אבל יש דרך אפשרית- מותר לטלטל מוקצה בטלטול מן הצד לצורך דבר המותר.
לדעת המ"ב, הרב עובדיה ועוד, דחיפת המוקצה ע"י כלי נחשבת לטלטול מן הצד.
לכן אתה יכול לדחוף את המלוואח והציפס ע"י כלי וככה להגיע לגלידה.

ככה אני זוכר הגיוני שיש עוד אבל זו ההשתלשלות שאני זוכר

לבין דברים שיכולים להיאכל ע"י הדחק כגווןתפוחי אדמה או בשר עוף/בהמה חי

לגבי בשר קפוא אכן כותב שאם אין שהות שיפשיר אסור לטלטלו ואם יש שהות שיפשיר מותר לטלטלו

@פשוט אני.. אוהב שיש קשר בין הניק לתוכן