פורום בית המדרש (עמוד 50)

"המידות הן לפי טבע הגוף והנפש. והמעשים הם לפי הרוח. וכמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר, על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע. כן אף מי נפשו רעה בטבע במידותיה, העיקר תלוי ברוח."

אצל החזו"א זה בעיקר ב'אמונה וביטחון'.

הנה כמה איגרות:
"רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השולחן-ערוך. ואין אני בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה מן ההלכות הנובעות לתנועות הנידון, ואין לי בעולמי אלא זאת" (חזו"א, קובץ איגרות ,חלק א, איגרת קנג)

"'שכל מצוות התורה וחוקיה, נתנהו ללמוד מהן מלבד פרטי מצוותן, את חפץ ה' מאיתנו בהנהגתנו, במעשה ובמחשבה ובסידור המושכלות".
(חזו"א קובץ איגרות, חלק ג, איגרת קסה)

הרב סולובייצ'ק מדבר על זה ב'איש ההלכה'.

הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבקות".
זאת אומרת שבית שני אמור להיות אחרון.

נכון יש את תשובת הרשב"א (ד, קפז) שאחרון זה רק ביחס לראשוח, אבל זה לא הפשט.

ואת לאה וילדיה אחרונים - אחרון זה 'אחרי' מישהו

אחרון זה אחרון.
על כל פנים הזוהר בכמה מקומות דורש את הבית האחרון בפסוק על הבית לעתיד לבוא:
בראשית כח. תקונא תמינאה, תקונא תריסר.

בזוהר משפטים קג. הזוהר אומר בפירוש שהשתמשו במונח אחרון ולא שני כדי לא לפתוח פה שיש סיכוי שיחרב (וזה מקור מפורש שזה היה אמור להיות הבית האחרון)

ברור שהאוקימתא של גדול - בקומה או בשנים, היא בדרך אפשר. כלומר היות שהנבואה לא התקיימה כפשוטה, אנו מוצאים באיזה אופן היא כן התקיימה.

ביומא (הגמ' לא לפני כרגע לציין דף) לכאורא זו מחלוקת שריש לקיש מאשים את רבב"ח בזה שבגלל אלו שנשארו בבל הגאולה לא הושלמה, ור' יוחנן חולק. כשיטת ריש לקיש, גם כמה דרשות בשיר השירים רבה, לקראת סופו, על אותו פסוק - "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף וגו'".

כך גם מכריע הכוזרי במאמר שני, כשמודה באשמה שבאי העליה לארץ. מציין שלא התקיים 'רוני ושמחי בת ציון' בגלל שהרוב לא עלו.

(אמנם בכתבי הרב בכמה מקומות, נראה שאוחז שהעיקר כר' יוחנן - שבית שני היה מראש רק לצבור כח לגלות הארוכה)

מיציאת מצרים, הנביאים של בית שני קיוו והאמינו שבית שני יהיה הגאולה השלמה והיה בזה פוטנציאל.
אפילו בימי החשמונאים דברים יכלו להתהפך לטובה, אבל היו שם שרשרת טעויות.

הסיפור של ר' יוחנן וריש לקיש מופיע ביומא ט:.

אני חושב שגם קוק כותב את זה כמבט לאחור ובדיעבד.

במחשבות חרוץ (אות כ):

"וכבר היו ראוים לכך באותו דור כמו שאמרו (ברכות ד.) ראוים היו לנס בימי עזרא בביאה שניה כבימי יהושע וביאה ראשונה אלא שגרם החטא. ואילו באו אז כביאה ראשונה, היו באים כולם, והיה גאולה שלימה דלא נחרב עוד, וכדאיתא בירושלמי דאמר ליה בבלאי דאבהתויי חרבין בית המקדש, ורמזו זה גם כן ביומא (ט: ) מה שאמרו ככסף דאין הרקב שולט בו, רצה לומר דתיקון גאולה קיימת לעד. וגרם החטא הוא נשיאת הנשים נכריות (עיין זוה"ק ח"ב ז.), שחזר הקלקול למקומו. כי אסתר היתה באונס ועבירה לשמה ותיקנה דשלמה המלך ע"ה שהיה גם כן על דרך עבירה לשמה מה שאין כן הם. וסוף סוף לא נגמר עדיין התיקון הגמור אז ועל כן לא קיבלו יום טוב".

 

ועיין עוד בעניין זה של פירוש דברי הנבואות, דבר מעניין בשו"ת חת"ס (השמטות סי' קצב) בויכוח עם ראשוני הרפורמים:

"מה שמדלגין ברכת בנין ירושלים ובהמ"ק, הלא אפי' למ"ד אין משיח לישראל היינו קהיית עמים אבל בהמ"ק וירושלים ע"כ תחזור למקומה דאם נדחק ונפרש כל הנבואות על בית שני, אבל פרשה אחרונה שביחזקאל בענין התרומה וי"ב שערי ירושלים בודאי עדיין לא נתקיימה ועתידה להתקיים ואיך לא נתפלל על זה עכ"פ". 

וגם מלבי"ם בתחילת חגי

 

וכעין זה ביומא ט: אם עשיתם עצמכם וכו'

 כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא (שלא עלו)

כתבתי לך תשובה הלכתית, ומחקתי.

משמע שמותר.

מקור: אני.

 

וברצינות:

אם זה ד"ת וחידושיים אישיים, ורואה שלא כיוון לאמת, יש שהתירו אפילו לשרפם (וכידוע המעשה מהרבי מקוצק ששרף את כל כתביו). ועכ"פ מחיקה מותרת. ויש לחלק בכל זה האם שילב בדבריו פסוקים ודברי חז"ל, ובאיזה אופן.

 

ראה כאן בפרק ז, סעיף י בעיקר:

https://tablet.otzar.org/pages/?&restore=1&t=1614017070473&pagenum=126&book=23256

מה אתה כולל ב"דברי תורה"? רק פסוקים מהתנ"ך? כל מאמר בעלון של הידברות? 

מה אתה כולל בלמחוק? להקליד בוורד ולמחוק? למחוק קובץ וורד שמור? לגרד דיו מעל קלף?

"כתבי הקֹדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות" (הלכות יסודי התורה ו, ח.).

"ספר תורה שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם וכו' ". (שו"ע או"ח קנ"ד ה')
מגן אברהם: "והוא הדין ספרים ואסור לשורפן" [ב"ש].

גם ככה בקידושין:
"ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו. ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה" (הלכות אישות ג, ח)
"וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין" (אבן העזר כז, א)

ל'על מנת'...

 

מה שכתבת זה ללשון הקידושין עצמו "הרי את מקודשת...", אני שואל לגבי ה'על מנת' אם הוא יכול להגיד זה מה שהתכוונתי או שהולכים לפי הפירוש המקובל באותו מקום?

קידושין מט ב'

 

על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו ואפילו במסכתא דכלה.

על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה כר' עקיבא וחביריו אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה

על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו 

על מנת שאני עשיר אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום וכרבי אלעזר בן עזריה אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו.

 

 

לשון המצוי ולא הלב, רק הדברים שהגמרא נזכירה הם דברים שבד"כ הפירוש באותו מקום ככה.

[לגבי על מנת שאני צדיק ועל מנת שאני רשע]

הוא התכוון, אז הולכים לפי הכוונה. לא זוכר מקור מפורש לגבי קידושין, אבל מסתבר בעיני ששם זה שונה.

אם הלשון בני אדם ברור, הולכים אחר לשון בני אדם.

כמו 'חרם' 'קרבן' 'עצמי' ו'אשתי'.

ובכל זאת בגלל הכוונה הנדר לא חל, והשאלה היא רק האם לקנוס אותו  כדי שלא יקל ראש בנדרים.

לבינך זה המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה.
רק אני חושב שגם רבי מאיר יודה במקרה שהלשון היא ודאית לשון בני אדם, רק לפי שיטתו גם תרומה וחרם יכולים להיות דו משמעותיים ביהודה ובגליל.

ומקור מעניין בהקשר הזה:

יש בגמ' בברכות (לד: ) מח' האם בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים או להיפך. דעת ר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו שצ"ג גדולים, ודעת ר' אבהו התלמיד שבע"ת גדולים. הרמב"ם בהלכות תשובה למרבה הפלא פסק כדברי התלמיד שבע"ת גדולים, וכבר דנו בזה האחרונים.

ישנה שמועה בשם הראגאצ'ובר שהביא מקור לרמב"ם מדברי הגמ' (קידושין מט: ) באומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני צ"ג, ה"ז ספק מקודשת שמא הרהר תשובה. ואם נאמר שבע"ת אינם גדולים מה מועיל שמא הרהר, הלא אפילו אם ודאי הרהר אינו אלא בע"ת שקטן מצ"ג. אלא ע"כ סתמא דגמ' כמ"ד שבע"ת גדולים ובכלל מאתים מנה.

ע"כ השמועה בשמו.

הרבי מליוובוויטש באגרות קודש (כרך ג, תקד) בתשובתו לרב זווין טוען שלא יתכן שהדברים נאמרו ע"י הראגאצוב'ר, ובין יתר נימוקיו הוא אומר, שאף אם נאמר שבע"ת גדול מצד שכר ועונש, מצד התייחסותו של האדם בד"כ בע"ת אינו גדול ממנו, אלא נקרא צדיק כמוהו, ובקידושין הולכים אחרי ההגדרה הרווחת. ומציין לדברי הברייתא בקידושין שם לגבי המקדש את האשה ע"מ שהוא עשיר: "אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום כו' אלא כל שבני עירו מכבדין אותו".

 

ומכלל הדברים אפשר ללמוד לנדון דידן שהולכים כפי המשמעות הרווחת ולאו דווקא אחר זו המדוייקת.

לגבי הרוגאצ'ובער אני ראיתי את זה,

 

ושם המשיכו שגשסיפרו את זה לגאון מטשעבין, אז הוא אמר שלפי הרמבם קשה, שהרי בע"ת גדולים יותר, ויוצא שהטעה אותה לשבח, אז למה היא מקודשת הרי יכולה לטעון 'נעל גדולה ממידתי איני רוצה' 

 

ותירץ שע"פ ר"ח הסברא שלה זה לפי שיראה שיתגאה עליה,

ולכן תופס בבע"ת כיוון שהרמבם פסק עליהם "בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר, אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להם אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להם אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת"

 

וכיוון שלא יתגאה עליה, בבע"ת תופס אע"פ שהטעה אותה לשבח.

 

ראיתי את זה פה: https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=33172

 

 

כבר רמזתי שהיו עוד קושיות לרבי מליובוויטש על שמועה זו, וזו אכן אחת הקושיות.

 

ולגבי הלינק שהבאת מפורטל הדף היומי: נאמר שם שהראגאצ'ובר כתב את המקור בספר צפנת פענח. וכמדומה שלא כתב כן בספרו, אלא מטו משמו בע"פ.

אמנם בנדרים סתם הולכים לשון בני אדם, אבלמשמע במשנה (נדרים ב ד-ה) שאם הוא יודע למה הוא התכוון הולכים אחרי הכוונה, [ורק יש דיון לגבי לקנוס מי שמתחכם בכוונה לנדור בצורה שתשמע שהוא אוסר על עצמו משהו].

שמסתבר לחלק בין לשון נדרים לבין קידושין, שבנדרים העניין בינו ובין קונו ולכן מה שחשוב באמת זו כוונתו (ולשון בני אדם זו ברירת מחדל שנועדה למקרה שלו עצמו ברור), אבל הקידושין, מצד עצמם תלויים גם בגורם נוסף, האשה - וא"א להניח את הדברים רק למחשבתו של המקדש (בדומה לדיני ממונות שדברים שבלב אינם דברים וכו').

מצד זה שהארון נושא את נושאיו, לא קשה, שאין סומכים על הנס. וישנן הרבה דוגמאות לזה, ואחת מהן: מה שנמנעו מלהאכיל כה"ג בערב יו"כ מאכלי חלב וכו' ומנעו ממנו שינה שמא יראה קרי, למרות שזה אחד מעשרה ניסים שנעשו במקדש. ומפורש בירושלמי שהטעם הוא שאין סומכים על הנס.

אך א"כ לכאו' שוב קשה כאשר הקשת על מה הכה ה' בעוזא אם אין סומכים על הנס?

ואולי מכיון שכל המעמד שם (ומה שקדם לו) לווה בהרבה ניסים (כהליכת הפרות לבדן), וכולו היה מעמד של קידוש ה', היה לעוזא להבין שיד ה' בדבר (תרתי משמע), וושהאירוע מתרחש באופן חד פעמי במישור הניסי.

 

ודע שכעין קושייתך מצאנו בדעת זקנים מבלי התוספות על הפרשה שלנו:

"ראוי היה הארון להיות זהב כולו, אלא לפי שיהיה נישא בכתף ויכביד יותר מדאי. ואף על גב דאמרינן נושאיו נושא, לפי שעה היה. וקשיא לי, א"כ למה נענש עוזא, וצ"ע".

הוא מסביר שה' העניש את עוזה על השל- השגגה, ששגג לשלוח יד בארון ולא שם ליבו שהארון יישר את הפרות בלי מנהיג כשבאו מפלישתים.

ואז מוסיף- והבקר ששמטו מפני שעשה דוד עכשיו שלא כשורה ושכח מה שכתוב בכתף ישאו ואחר כך כשהעלהו מבית עובד אדום העלהו בכתף כמו שמפורש בדברי הימים.

קל"ב שמאריך לגבי הבערת אש על המזבח ואומר שם שאף צריך להסתיר את הנס:
"משרשי המצוה. הקדמה. ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע. כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד, כא). והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מילואים ושל גדעון (שופטים ו, כא) ומנוח (שם יג, כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית."

ולא בידיים. הרי זה פחות מכובד.
כנראה זה כי ככה הם תפסו שה' רוצה, כמו שהיה אצל פלישתים.
אז ה כאילו אומר להם- בחרתם להמשיך באותה מתכונת שהייתה אצל פלישתים, שהארון "עצמאי" ולא נוגעים בו (רק שפה זה היה קצת פחות כי היו מנהיגים לבקר), במקום בכתף ישאו- היה עליכם לסמוך על זה עד הסוף. ובזה שניסיתם להרים הראיתם שאתם לא באמת מאמינים בנס.
כלומר אם היו נושאים בכתף והארון היה מחליק והיו מנסים לתפוס- כנראה עוזה לא היה נענש על כך.

*לכאורה לפי הרא"ש בהלכות ספר תורה שהמצווה זה לאו דוקא ספר תורה אלא גם בספרים הקדושים אחר כך, ממש מקיימים בכתיבת חידושי תורה "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת".

*"כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה, וכן בתלמוד וכן לפתור קרייה וכן בסודות אחרות. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו כי לא גלה לו אלא לכתוב דכתיב (תהלים כ"ה י"ד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם וכתיב (משלי ה' ט"ז) יפוצו מעינותיך חוצה, וזה שכתוב (קהלת י"ב י"ד) יביא במשפט על כל נעלם שגורם שנעלם אם טוב שגילה לו אם רע שאינה כותבה." (ספר חסידים תקל)
רבינו אפרים בפרשת כי תישא אומר בשם הרוקח שאדם יתן את הדין על על רזי תורה שגילו לו מן השמים ולא כתב.

*"ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגומר, ואין הכוונה שיזהר מעשות אותם אלא שיזהר וישתדל לעשותם, ושלא יאמר הרבה חברו הראשונים ולמה זה עוד איגע בחברי חבורים אחרים".
(הקדמה אברבנאל לירמיהו)

* בהקדמת ספר לב אריה כתב בשם רז"ל שכתיבת חידושי תורה זה כמו הקרבת קרבנות.
*אפילו הנביאים כתבו לעצמם כל רעיון וחידוש.
(העמק דבר נצבים ל, ועיין בהרחב דבר ואתחנן ד שכך דורש את הפסוק בסוף קהלת. אבל זה לא על פרסום דברי תורה)
עיין ב'שבט מוסר' (כב, טו): שכל חידוש יכתוב אותו וזה "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". וכך מופיע במהרש"א בבא בתרא י ע"ב והוסיף שלכן חכמים נקראו סופרים.
ככה גם כותב ה'פלא יועץ בערך 'חידוש':
שכל מה שיחדש יכתוב אל הספר ויותר חריף שאדם יתן את הדין על חידושי תורה שלמד ולא כתב כדי לגלות לאחרים והוא נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וזה תיקון לעוונותיו.


*ה'שיר מעון' בהפטרת אמור מסביר למה בימינו יש גאונים שכותבים ספרים יותר מזמן התנאים והאמוראים, כי בימינו יש מיעוט לומדים והם מקבלים את השפע של כל ישראל ומשקיעים את זה בספריהם.
רבי שלמה קלוגר זצוק"ל (בהקדמתו לשו"ת טוב טעם ודעת מהדורת תנינא):
מסביר שהגאולה תלויה בהוצאת ספרים עם חידושי תורה, ועד שלא יצאו כל החידושים לא תבוא הגאולה.
לכן ניתן להסביר למה לקראת הגאולה מתרבים הספרים.

הרב שטיינמן 

המשך

 

(סליחה אם זה לא הכיוון)

בהקדמה לשו"ת דברי מלכיאל שם הוא מדבר בזה. וכן בהקדמה לשו"ת בכורי שלמה (בסופו) הוא מביא הרבה הרבה מקורות בעניין, ולגודל ריבויים - דעתי הוא שאתה יכול 'להסתפק' בזה (רוב מה שציין ר' חסדי כבר נכלל בדבריו שם). וראה עוד בהקדמה לחידושי זכר יהוסף (להגאון משוועל) בדף ד ע"ג וע"ד, שם הביא הרבה מקורות יקרים ונדירים (כדרכו) לענין [ויוער שלשונו קצת קשה למי שלא מורגל בכתביו]. 

"לוד ואונו וגיא החרשים - מוקפות חומה מימות יהושע בן נון הוו" (מגילה ד' ע''א)

בטח כיוונת לזה שפורים משולש השנה וכולם קוראים בי''ד.

הגבתי ככה כי פשוט לי שצריך לקרוא בט''ו ורק בט''ו.

מצאו את החומה בעיר העתיקה, שהיא חלק מהעיר עצמה אפילו לא רק סמוך לה.
הסיבה שנוהגים לקרוא גם בי''ד היא בגלל שנהגו כך בעבר לפני שהיתה וודאות. והקהילות שקוראות רק בי''ד זה כי מבחינתן העובדות הארכאולוגיות לא משנות את ההלכה.

יודעים לתארך לפי סוגי בנייה וכלים ובעוד שיטות תיארוך.

אם מעניין אותך לראות בהרחבה:
https://www.ancientlod.com/history

התיארוך הוא החל מתקופת הברונזה הראשונה (ועוד לפניה), שזה הרבה לפני נון, ועד הרבה אחריו. ככה שהשאלה היא לא על מספר שנים מצומצם. על פי תיארוך התקופות כל אלפי השנים האלו העיר היתה באותו מקום*.

*היה שלב כלשהו בסביבות תקופת ההתנחלות שהעיר העתיקה את מקומה, אבל למרחק של מאות מטרים בודדים - בעיר של היום זה מעבר של שני רחובות בתוך אותה שכונה.

בלי חורים באמצע? יש כלים לקבוע כזה דבר?

יתכן, אין יומנים שמתעדים כל יום.
אבל זו העיר לוד, כלומר שזה המיקום, והגמרא אומרת שהיא היתה מוקפת בימי יהושוע.

שדורש נימוקים נוספים, למה העיר הזו שמצאו הארכיאולוגים היא בוודאי לוד.

יש לזה ראיות טובות?

שאלת על הרציפות, מניין שלוד היתה מיושבת בזמן יהושע, אמרתי שכך הגמרא אומרת.
לגבי הזיהוי - יש רצף, היא היתה מיושבת תמיד וזה היה שם המקום (מוזכר בתעודות מצריות מלפני יציאת מצרים, וכמובן בתנ''ך כעיר מרכזית).
מה גם שיש חומה מהתקופה ועדויות ליישוב לפני ואחרי כך שמדובר בעיר מיושבת.

ובשביל הפרוטוקול לפחות, יש רב שחתום על זה?

ומה זה הרוב?

יש מספר קהילות, חב''ד עושים רק בי''ד.
הקהילה הדתית עושה יומיים כשט''ו עיקר וי''ד מדין מנהג, כמדומני שכך פסק הרב עובדיה.

הוא כתב לברך בי''ד - יבי''א ז ס

הרב יהודה זולדן חיבר ספר בשם "מגילה במוקפות חומה",

העוסק בצורה מקיפה מאוד בכל המקומות המסופקים.

מסקנתו היא שרק שילה ולוד ודאי ט"ו בין הספקות בארץ כיום.

 

השאלה היא מה הדין במקומות הסמוכים ונראים להם...

כך קוראים לה הערבים, וכך קראו לה הביזנטים וכו'?

 

לא ידוע לי על דיון עתיק בזה, טרום עידן הטרלול.

הסברא נותנת שאין בזה יותר מסריסות גרידא, וצריך להיות פלפלן מאוד דחוק כדי לטעון שהמאפיינים המיניים הם בגדר "סיבה" ולא "סימן" (לא שבהכרח ההגדרה המדוייקת שלהם היא סימן, אבל לטעון שזו סיבה זה רחוק מאוד מאוד, ואגב, גם אם כן - כיוון שניתוח לא יכול להעניק את המאפיינים של המין שאליו רוצה המנותח להשתנות - אז אין סיבה שהוא אכן ישתנה למין זה מבחינה הלכתית, מה הוא כן יהיה? חסר מין אולי? וזה עצמו מביא אותנו להבין עד כמה רחוק מההיגיון להניח שזה אכן סיבה..

יתירה מכך, אם זו היתה סיבה - כרות שפכה לא היה מקבל דין סריס ונותר זכר).

כמובן שסברא אינה הכל, ויש מה לדון בזה. מפוסקי דורינו עסקו בנושא (דבריהם רוכזו בספר "דור תהפוכות") והמסקנה לכאורה שאין בניתוח בכדי לשנות מאום מגדריו ההלכתיים של האדם, מלבד נתינת גדר סריס עליו.

גם לאשה - יש שייכות ל"איילונית", אמנם איילונית זה לכאורה דווקא בשינוי פנימי ("שרה אמנו איילונית הייתה, שנאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד - אין לה בית ולד" - כלומר - רחם) ולא בחיצוני, בשונה מזכר שסריסותו נקבעת גם בנזקים חיצוניים.

כך ששינוי חיצוני - לא אמור להשפיע כלום על דיני אשה, ולגבר הוא נותן דין סריס. ושינוי פנימי - הופך גם אשה לאיילונית.

אני לא מומחה ל"מה בדיוק עושים בניתוח" אבל אני מניח שניתוח כזה מביא למצב של כרות שפכה גם כשניתן עדיין לקיים יחסים.

 

 

 

התלבטתי אם נכון להכנס לנושא בפורום ציבורי.. אבל היות וכבר נשאלה השאלה החלטתי לבסוף לענות

@ימ''ל אולי תערוך אלא אם כן זה נראה לך בסדר.

ולשאלתך: זכור לי שיש תשובה של הציץ אליעזר בנושא, ולדעתו ישנה משמעות הלכתית לשינוי החיצוני.

היה פעם שרשור ארוך על זה בצמע והיו הרבה מקורות הלכתיים כולל הציץ אליעזר שהזכרת
אני מחפש אבל לא מצליח למצוא
אני יודע שהוא היה בסוף חודש אייר
ושזה התחיל בשאלה שמישהו שאל האם תכבדו גבר שיבקש מכם לדבר אליו בלשון נקבה
אוף אי איך מוצאים שרשורים בערוץ הזה

הרי כתבתי אותו דבר גם שם 😌

 

לגבי הדבר הראשון - צעירים מעל עשרים

אוף זה רק אצלי שאני לא מצליח לגלול אחורה יותר מכמה חודשים?
או שזה רק אני שלא יודע איך לעשות חיפוש?
או שרק אתה יודע את שניהם

צריך לדעת לעשות חיפוש, ובעיקר לדעת מה אתה מחפש.

בעבודה הקודמת שלי במשרד גדול (1,500 עובדים) בתל אביב הייתי נוסע אליה באוטובוס יום יום מירושלים.

הייתי סוחב את התפילין טלית שלי כל הזמן ואז כשהייתי מגיע לעבודה הייתי נכנס לחדרון "פינה שקטה" (היה לנו חדרון מיועד לטיפול בעניינים אישיים) ומתפלל שם (לא במניין).

 

יום אחד כהרגלי בקודש אני מתפלל ואני רואה תוך כדי התפילה מישהי שמסתכלת עלי מפעם לפעם כמו מחכה שאסיים כדי לשאול אותי משהו.

 

אני מקפל התפילין טלית ואז היא ניגשת אלי.

 

"תגיד, יש מצב אני משתמשת בתפילין שלך כדי להניח? שכחתי את שלי בבית"

 

אני על אף היותי מכיל ומקבל ונחשפתי להרבה תרבויות וצורות חיים נותרתי יחסית עם פה פעור.

לא הייתי מורגל בכיוצא באלה.

 

אז נתתי לה להניח עם התפילין שלי.

היא לא עשתה מזה עניין גדול, בדיוק כמוני הלכה לחדרון בלי שאף אחד יראה, הניחה, התפללה קריאת שמע + שמונה עשרה והחזירה לי והלכה לה.

 

 

 

איך זה קשור לשרשור?

וואללה לא הכי קשור אבל חיפשתי תירוץ טוב להשתמש בסיפור הזה שקרה לי.

שמדבר שם באותו עניין
ומקשר את זה משום מה גם כן לעניינים כאלו, ויש לקשקש בזה טובא

וגם לא שטיסל.

 

וגם לא כל סרט/סדרה על דתיים/חרדים/ערבים ושאר מרעין בישין.

 

משעמם טילים

א. אם לא ראית מניין לך שזה משעמם?

או כמו שאמא שלי היתה אומרת: אל תגיד שזה לא טעים בלי שטעמת.

 

ב. מה הפשט "משעמם טילים"? מה משעמם בטילים?

משעמם טילים בגימטראות הרי הוא "ביטול תורה מהזן הנחות ביותר ומי שצופה באלה הסערייס סופו לירש גיהנם". כך מקובלני.

זה כמו לצאת בקריאת התורה כי מיצית את הפרשה בקריאת התורה של מנחה בשבת שעברה.

דווקא טילים זה דבר ממש מעניין...
שמעתי על סוגים מאד מעניינים....
עולם ומלואו.

אבל צריך לנהוג לחומרה בענייני צניעות.

כי הרי מה שנכתב בתורה היו דברים ללמד את הדורות הבאים

למה אדם הראשון לא נברא ילד?

שיש לו שלבי התפתחות מדורגים, למה דווקא האדם הראשון נוצר ישר להיות אדם?

ומתוך כך את בוראם. (ר' אליהו דסלר)

זכור לי שכתוב שבתקופת דור המבול היו נולדים כמו גדולים.

 

המדרש אומר שיצחק אבינו היה הראשון שהיה תינוק בעריסה.  בראשית רבה נג י'

לארץ ישראל, המקום ללידת העם זה השלב שבו נהיה חשוב להזכיר אותו.

ההדגשה של התורה זה על תחילת העם, ולכן זה לא כתוב בתורה אבל כן במדרשים.

לעניין שפקעה הקדושה

(אני גם שמעתי את הטענה הזאת פעם)

"קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר:" והגמרא שם אומרת שזה מצד שבשילה קדושה לא קידשה לעתיד לבוא ובירושלים כן.

וכן המשנה בזבחים פרק י"ד:

בָּאוּ לְשִׁילֹה, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה:
בָּאוּ לַגִּלְגָּל, וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מָקוֹם:
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לִפְנִים מִן הַחוֹמָה:"

וישנם עוד הרבה מקורות. מוזמן לגגל.

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים "אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים".

הלכות בית הבחירה א, ב-ג:
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית ליי' ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית יי' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד.


בשאר המקומות השכינה הייתה כאורחת נוטה ללון ואילו בבית הבחירה בירושלים היא הייתה משכן קבע.

צריך להרפות את המודע בשביל להגיע ל"על מודע", עד דלא ידע

וכן נביאים הגיעו לנבואה בשכיבה ובחלום ו"נים ולא נים" וכו

 

וזו גם בחינת שבת שבפורים - הארת שבת בחול

 

גם המשתה במגילה היה עם מיטות

לשתות עד כדי שיישן על מיטה כמו שכתבתי במשנה תורה".

בגלל הצרות

ובגאולה מגיעים לזה בלי שתיה

 

שים לב שכתוב לבשומי, להתבשם, שזו התוצאה

ולא "לשתות" שזו פעולה, - דרך אחת להגיע לבישום

חילוק מעניין מופיע בדברי ה'כתב סופר' בפירושו על המגילה. הוא מציע כי יתכן ודברי רבא אמורים רק לגבי השרויים בגלות ובצער, ולא לגבי היושבים בא"י. הוא הבין, כי המצווה המרכזית היא השמחה, ויש לנקוט באמצעים שונים על מנת להגיע אליה. מי ששרוי בצער ובגלות זקוק - לאמצעים כמו שתייה על מנת שיוכל לשמוח באמת, אך מי שנמצא בא"י אינו זקוק כלל ל'אמצעי עזר' מעין אלו והוא יכול להגיע לשמחה גם ללא שתיה.

דבר דומה הביא הרב נבנצל בשם הגרש"ז אויערבך (קובץ 'מבקשי תורה' גליון י"ד, עמוד קל"ג): כתוב כי ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים גם לימות המשיח, ואולם אמר הגרש"ז כי עניין השתיה בפורים יתבטל בכל זאת. זאת משום, שכל מטרת השתייה הנה לשמש כאמצעי להתגברות על הצרות והמצוקות, ובימות במשיח לא יהיה צורך בזה וניתן יהיה להגיע לשמחה גם ללא היין.

 

 

http://www.etzion.gush.net/vbm/archive/beshiv/65beshiv.php

 

 

"וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות".
אני יודע שזה לא בדיוק כפשוטו, אבל עדיין משמע שיין מבורך אז.

גם האם לסברא שהבאת אז לעתיד לא יברכו על יין לאחר ברכת המזון?

כל ההבדל זה שכרות ואלכוהול - זה לא נצרך בגאולה [ וגם לא בליל הסדר עפי הלכה ]

 

ויש עוד מקורות בגנות היין המשכר

כמו גמ' (בעירובין אולי) שיין נועד לאבלים וכד'

 

ואגב, אנחנו לא מודעים לגודל הברכה של שימור מיץ ענבים בבקבוקים

בזמנם פחות היה אפשרי לשמר מיץ ענבים ללא אלכוהול

זה אלמנט גאולי

ל'לבשומי בפוריא'.

עבודת ה' במקדש ראשון והיה לו יכולת להרבות פעלים שזה היה עבודת ה' במקדש שני.

בזוהר בראשית יש יותר פירוט.

 

בעצם לפי הרב היכולת הזאת הייתה יותר משמעותית אצלו מאשר צדיקים אחרים

אך לווא דווקא שהוא היה צדיק מהם?

שלו.

אותו כחלק חשוב בהנחת היסודות לבנין בית המקדש.

ישנו מדרש עליו שמלכת שבא זיהתה אותו כמלך שלמה מרוב חכמתו.

ללא ספק דמות מיסטורית ומרתקת.

אגב, הוא קבור על יד צפת ביישוב ששכחתי את שמו.

עכ"פ הקבר הזה אומת ע"י האריז"ל בכבודו ובעצמו.

כדאי לתת "ביקור"

מלכת שבא.

אני אישית לא סומך לגמרי על הזיהויים של האר"י אלא אם כן יש עדויות והוכחות היסטוריות.

כי הכהן הגדול מזמן דוד היה אביתר והוחלף בצדוק ויש לנו את כל השושלת מצדוק עד החורבן (והמשיכו בהית שני, עד שהתחילו לקנות את התפקיד) ומשמע שהיו כהנים גדולים רצופים מצדוק בן אחרי אביו.

אולי אם יש מדרש כזה - כוונתו מה שקוראים בספרים מאוחרים 'בחינת', כלומר לא היה כהן גדול, אלא היה כהן, אבל גדלותו בתחומים רבים, הפכה אותו למדרגת 'כהן גדול'.

בכלל מעניין שחז"ל לוקחים (בין אם זה ממסורת ובין אם מלימוד) את האנשים שבכתוב מתוארים כגיבורים פיזית ומתארים אותם כגיבורים בתורה.

אם תרצה אוכל להביא לך פסוקים

אז הנה צילום מסך של העמוד

 

הפירוש בפרסית אמצעית הוא לא רק מתניים אלא גם חגורה.

 

20210213220732.pdf

למשל עיין ברב האי על מסכת כלים כו, ג

פשוט מדברי רבינו חננאל היה מובן שהוא הסיק את הפירוש הזה ולא שהיתה בידו קבלה עליו. 

מה שמוביל אותי לתהייה האם מקורה של המילה 'קימור' שרווחת כיום נעוץ באותה 'קמרא' - על שם צורתם המקומרת והבולטת של המתניים.

מצרף המשך של צילום מסך של אותו עמוד.