פורום בית המדרש (עמוד 59)

את הרצון להיות 'אש"' בלימוד. זכינו

כל הצעה תועיל ובמיוחד שיש כאן יסוד של לב טוב..

 

שאז לגמרי העייפות ואי הריכוז פועלים בכל כוחם

אני לא כל היום לומדת תורה, אבל מה שכן-כשאני עייפה אז זה עוזר לי ללמוד עם מישהי וגם להסביר לעצמי את הקטע בקול.
לא יודעת אם זה יעזור או לא,אבל ביקשת אז אמרתי😁

לעשות מהתורות תפילות.

למשל - שער התורה בספר שמירת הלשון, או שער ד' ב'נפש החיים' (יותר פשוט מהשערים האחרים, אפשר בשלב כזה, לא להתעכב על מושגי נסתר, אלא רק ללמוד בשביל להפנים את ערך הלימוד).

להניח את הראש 10 דקות...

א. לקרוא סיפורים על התמדתם של גדולי ישראל.

ב. לנסות לעבור לחומר אחר (נניח ממסכת למסכת, או מגמרא להלכה/תנ"ך וכו') ואז בחומר החדש אתה כביכול "מתחיל מהתחלה" ולא מגיע מותש.

הוצאה מרשות לרשות נלמדת מהפסוק ''ויכלא העם מהביא''.
איסור תחומין נלמד מהפסוק ''אל יצא איש ממקומו ביום השבת''.

הראשון זה הוצאת חפץ, השני זה האדם עצמו.

איסור הוצאה נלמד משני הפסוקים, בשבת (צו: ) ובעירובין (יז: ). וראה בעירובין שם בתוס', ובתוס' שבת (ב.).

וכן לרוב הדעות איסור תחומין הוא דרבנן, ולא ממש נלמד מפסוק זה, אלא רק בתור אסמכתא בעלמא.

 

 *ביום השביעי.

הגמרא בשבת צ''ו ע''ב אכן לומדת איסור הוצאה: "הוצאה גופה היכא כתיבא? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה...' ".

אבל הגמרא בעירובין י''ז ע''ב לומדת איסור תחומין ובמפורש לא הוצאה: "דתני רבי חייא: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה... אמר רב אשי: מי כתיב אל יוציא? אל יצא כתיב" (וכאן גם מפורש שהאיסור הוא מדאורייתא ונלמד מהפסוק למלקות - כלומר לא אסמכתא. ולכן גם פסק כך הרמב''ם).

 

נכון שהתוספות מקשים ממקומות אחרים ומלשון 'הוצאה' (ואחד התירוצים הם שהפסוק השני שמופיע בעירובין עומד בשביל שני האיסורים), אבל זה לא מופיע בשום צורה בגמרא בעירובין (אלא כאמור - זה תירוץ לגמרות אחרת) אלא בדיוק להפך. בשום מקום בגמרא איסור הוצאה לא נלמד מהפסוק של "אל יצא איש ממקומו" - זה רק בתוספות.

אמנם התכוונתי לדברי הגמ' שם עפ"י פירוש התוספות כמפורש בדברי, אך ראה שם בתוס' שהוכיחו מ*גמרות מפורשות* שפסוק זה נדרש על איסור הוצאה, וע"כ מסתבר לומר שזו גם כוונת הגמ' בעירובין. וגם אם תרצה לדחות את ההכרח בגמ' בעירובין, מ"מ יעמדו הגמרות האחרות בסתירה למה שכתבת שלא נלמד מפסוק זה להוצאה.
בנוגע לרמב"ם (וכן דעת הרי"ף כמדומני) - אמנם השואל לא פירט אך ליבי אומר שהוא התכוין לאיסור תחומין המוכר יותר של אלפיים אמה. וזה גם לדעת הרמב"ם מדרבנן. מדאורייתא זה רק י"ב מיל.

התוספות לא מפרשים כך בגמרא, גם לדבריהם אין משמעות הגמרא שהוצאה נלמדת מ'אל יצא'. אלא שאם לא נלמד ממנו איסור תחומין (ע''פ סוגיות אחרות ש'תחומין דרבנן' ובניגוד לגמרא דנן) ממילא הוא עוסק בהוצאה (שלא כפשט הפסוק, וגם לזה מתייחס הרמב''ם). תקן אותי אם אני תועה אבל הם לא מזכירים אף גמרא שכן דורשת את הפסוק הזה על הוצאה, פרט לגירסה במספר ספרים במסכת הוריות. כך שכוונת הגמרא זה בטח לא.

 

כלומר: הפסוק לא עוסק כלל בהוצאה אלא רק לפי התוס', וגם לשיטת התוס' שהפסוק עוסק בהוצאה זה לא נלמד בגמרא אלא מכלל זה שהפסוק לא עוסק בתחומין מוכרח שהוא עוסק בהוצאה.

 

אכן כך דעת הרי''ף (שמיישב את הסתירה לכאורה בין 'תחומין דרבנן' לבין הסוגיה כאן על פי הירושלמי - כפי שמסביר הרמב''ם במשנה תורה) וגם דעת רב שמואל בר עלי גאון בחליפות תשובותיו עם הרמב''ם בדין ההליכה על הנהרות שם שניהם מסבירים כרי''ף (ומוסיף הגאון שהפירוש הזה שמופיע בריף "מה שזכרוהו בעלי הפירושים ובעל ההלכות שכולן הסכימו שתחומין דאוריתא י"ב מיל ופחות מי"ב מיל דרבנן ועל זה נאמר בתלמוד תחומין דרבנן").

 

לכן לא ברור למה נפסק על פי התוס' והרא''ש ולא על פי שני עמודי ההוראה - הרי''ף והרמב''ם.

 

כמובן שאלפיים אמה הם גדר דרבנן (שלא כר''ע) אבל איסור תחומין הוא דאורייתא - כמו שעוף בחלב הוא גדר דרבנן אבל איסור בשר בחלב הוא דאורייתא, וכמו כל שאר הרחקות דרבנן לאיסורי דאורייתא.

בעקבות דברי רב שמואל בר עלי עשיתי חיפוש קל בגאונים:

 

בה''ג, רב אחאי בשאילתות ורב שרירא גאון בתשובה (בקובץ אחר התשובה היא בשם רב האי) פסקו שתחומין דאורייתא, בגלל הגמרא בעירובין. לא מצאתי אחד שפוסק שתחומין דרבנן.

 

בה"ג:
"ומאן דמסגי טפי משני אלפים אמה בשבת מלקינן ליה, דתני רבי חייא (עירובין יז ב) לוקין על עירובי תחומין דבר תורה" (הוא פוסק כר''ע שאלפיים אמה דאורייתא. לענ''ד כל הגמרא כאן היא כשיטת ר''ע וכבר עמד על כך הרי''ף, או לכל הפחות דברי ר''ח גם אם רב אשי התייחס אפילו לשיטת חכמים ולא לר''ע ור''ח דעימיה, אבל לכאורה בה''ג הבין ממהלך הגמרא שאף רב אשי נקט כר"ע וממילא הלכתא כבתראי והלכה כר''ע).

 

שאילתות:

"ומאן דמסגי טפי מאלפי' אמה בשבת מלקינ' ליה דתאני רבי חייה מלקין על עירובי תחומין מדברי תורה" (כנ''ל).

 

רב שרירא / רב האי: 
"מי שיצא חוץ לתחום בשבת במזיד מלקין ליה דתני ר' חייא (עירובין יז ב) מלקין על עירובי תחומין דבר תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".

התוס' כן מפרשים כן בגמרא, שבין לר' יונתן ובין לרב אשי נלמדת הוצאת מפסוק זה של 'אל יצא', כמפורש בדבריהם. ורק נחלקו מהי המשמעות העיקרית שלו.

ואני מתקן אותך כבקשתך - בנוסף לסוגיא בהוריות, התוס' גם הביאו גמ' בפסחים שלמדה לאיסור הוצאה מפסוק זה.

 

ואיני יודע היכן מצאת שנפסק שי"ב מיל הוא גם מדרבנן. עי' בב"י סי' שצז ובלשון השו"ע בסי' תד, שמשמע יותר שפסק כדעת הרמב"ם ודעימיה.

 

ושוב, אני אמדתי את דעת השואל, מסתימת לשונו, שאין כוונתו להיכנס לחילוק זה של י"ב מיל, אלא דיבר על איסור תחומין היותר שכיח דהיינו אלפיים אמה, ובזה כתבתי שהוא מדרבנן, ולכן אם יש לימוד מפסוק, להלכה הוא אסמכתא בעלמא.

הם לא מפרשים זאת במשמעות הגמרא, אלא על אף משמעות הגמרא. כשהגמרא מביאה את הפסוק היא מתייחס אך ורק לעניין תחומין.

 

לגבי הגמרא בפסחים - שני דברים:

א. לא מדובר שם באיסור תחומין, מה שנלמד שם הוא איסור הוצאת קרבן פסח, או ליתר דיוק פרטי איסור הוצאת קרבן פסח. כלומר שגם אם הפסוק 'אל יצא איש ממקומו' עוסק (או עוסק גם, לפי התוספות) בהוצאה - לא מכאן הוא נלמד. והגמרא מעולם לא התכוונה ללמוד משם, אלא מהפסוק השני כמו שנלמד בגמרא בעירובין (מה משמעות לימוד מפסוק אחד ולא מאחר? - א. זה שיש פירכא ללימוד. ב. מה עיקר הדין).

 

ב. כמו בגמרא בעירובין - גם בגמרא בפסחים הפסוק לא מופיע, רק התוספות הם אלו שפירשו "כתיב ביה כשבת. פי' אל יצא איש ממקומו והיינו אל יוציא דהא תחומים דרבנן". כלומר: הם הכניסו את הפסוק לתוך הגמרא, בעוד שאפשר להסביר אחרת (שלא מדובר בגזירת הכתוב "הוצאה - הוצאה" אלא בבניין אב דיני הוצאה בפסח כדיני הוצאה בשבת, לענ''ד זה גם נשמע כך בלשון הגמרא).

 

עיינתי בב"י ובשו''ע שציינת - בשניהם לא פסק כרמב''ם, בב"י הציג את דעת הרמב''ם ואחריה את דעת החולקים וזהו. כך גם בשו''ע כתב שמה שכתב הוא לכו''ע ואפילו למי שסוברים שאיסור דאורייתא ("והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל" - כאן הוא מרפרר לתשובת הרמב''ם שהזכרתי לעייל ושציטט, אם כי בטעות משמעותית שכן ייחס את תשובת רב שמואל בר עלי לרמב''ם, בבית יוסף).

ובב''י כתב לגבי המהלך במדבר: "דאפילו בההוא יומא (שמקדש) נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן" וכך פסק בשו"ע.

 

אני התייחסתי לעיקר הדין, ולא לפרטים שלו למה דאורייתא ומה דרבנן.

וזה גם לא משנה מה התחום מדאורייתא ומה מדרבנן כי עניינם של שני האיסורים (הוצאה ותחומין) שונה מאחר וכאמור הם שני דברים שונים.

כך יש לקרוא את הגמרא שם לפי התוס':

דתני רבי חייא: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה (משום שנלמד מפסוק 'אל יצא').

מתקיף לה רבי יונתן:... לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין (שהרי מפסוק זה גם למדנו לאיסור הוצאה), וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו.

אמר רב אשי: מי כתיב אל יוציא (אמנם איסור הוצאה אכן נלמד מפסוק זה, אך עיקרו לא בא לכך, שהרי לא נאמר 'אל יוציא')? אל יצא כתיב (שעיקרו של הפסוק בא ללמד על איסור תחומין).

הדרן עלך מבוי. הסתיים הפרק.

 

אין לימוד הצהרתי דוגמת מנ"ל וכד', אלא אדרבה, יתירה מכך - פשוט לגמרא בתור הנחת מוצא שאיסור הוצאה נלמד משם, ועל בסיס זה מתפרשת כל הסוגיא. 

 

לגבי הגמרא בפסחים:

כתבת: "לא מדובר שם באיסור תחומין" - מה?? תחומין מאן דכר שמיה? אזלת כל בתר איפכא. אני (וליתר דיוק התוספות) הזכרתי אותה כדי להוכיח שנלמד משם איסור הוצאה.

שוב, הגמרא לא 'לומדת מחדש' את האיסור משם, אלא מתבססת על הנחת מוצא קודמת שהאיסור נלמד משם, ועל בסיס זה מקשה.

הצעתך שלמדה הגמרא שם בבנין אב מוקשה, שכן בנין הוא הוא מכתוב אחד (או משניים), והוא המלמד על למדים שבהם לא נכתב בפירוש, ואילו אתה מציע ששבת, שלא נכתב בה בפירוש הוצאה, תשמש כמלמד בבנין אב על פסח שהוא הלמד, למרות שהפסוק המפורש נכתב בו. וכלפי ליא? ובנין אב מהיכן?

 

לגבי פסיקת ההלכה:

זה קצת מוזר שהפכת את הקושיא עליי. ניזכר בהשתלשלות האירועים: אתה הצהרת שלא נפסק כהרמב"ם, אני הערתי שלא מצאתי שנפסק כן בפירוש, ואם כבר ישנה משמעות מלשון הפסיקה - המשמעות היא לצד השני. ואז 'הקשת' עליי שאין הוכחה ממה שהבאתי.

נכון שאין הוכחה. ישנה משמעות. ועכ"פ כל כוונתי היתה לומר ששלא כדבריך - אין פסיקה מפורשת בניגוד לרמב"ם.

 

ועכשיו לגוף דבריי, שישנה משמעות מלשון השו"ע שפסק כהרמב"ם - זו לשונו בסי' תד: "המהלך חוץ לתחום  למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו; ומה שיהיה בדרבנן, יהיה ספיקו להקל". עין רואה שכתב וציין שדווקא בכל הנוגע לדרבנן יהיה ספיקו להקל, ומשמע שיש היכי תימצי בתחומין לאיסור דאורייתא, וזה רמז עבה מדיי שכוונתו לפסוק כהרמב"ם די"ב מיל דאורייתא. 

 

על כך שתחומין והוצאה אלו שני איסורים שונים, אין חולק, ולא ע"כ נסובו הערותיי.

המדפיסים מצאו כתב יד או דפוס ישן של רשי, והוסיפו על פיו

אני מבין שגם החוקרים עדיין לא בטוחים

'מרבית התוספות הללו, שנכנסו לדפוסים... מקורן עדיין לא נתברר'

יש הוצאה של רש"י עם גרסאות, שכוללת הדפסה של שלש גרסאות אחת ליד השניה - ומדובר בספרים שונים לגמרי.

החוקרים מתלבטים כמה מרש"י נכתב על ידי רש"י -  השיטות הקיצוניות טוענות שרוב רש"י הוא לא רש"י.

 

כשכתוב "ישן" הכוונה היא פשוט שזאת גרסה אחרת, שישנה יותר מהדפוס הנפוץ. כך זה לגבי "תנחומא הישן", "תוספות ישנים" ועוד ועוד. ולפעמים כותבים "מדויק". זה עלול להיות מחמאה שנתן לעצמו מדפיס לפני 150 שנה. לפעמים באמת זה מדויק יותר, אבל כאמור, יש כל כך הרבה אי וודאות לגבי הנוסח המקורי של רש"י, שלא באמת ניתן לדעת.

 

 

שאני רואה מישהו שמחפש חומרות 😅

בכל אופן, אורחות שבת נחשב מחמיר יותר משמירת שבת כהלכתה

וגם מההערות בשמירת שבת כהלכתה ופניני הלכה אפשר להחשף לדעות מחמירות יותר

אם אתה לומד רק למעשה - קח פוסק אחד ולך לפיו בצורה קבועה. זה יכול להיות ילקוט יוסף ויכול להיות מישהו אחר. אין עניין סתם לחפש חומרות.

אם אתה רוצה ללמוד ברצינות - תלמד מהשורשים את הסוגיות והראשונים עד דברי הפוסקים. או לכה"פ טור, ב"י, שו"ע עם המשנ"ב וביאור הלכה.

אגב, הפסקי תשובות עוסק בדיוק בתיווך בין המשנ"ב למציאות ימינו. אכן אינו בנוי ללימוד בלי המשנ"ב.

אבל צריך להפנים אנשים מחפשים חומרות כי הם מרגישים ככה יותר קרובים ויותר עושים רצון ה'. ולכן לא יודע אם התגובה שלך תשכנע, יש כאן בעיניי באג מובנה במה המשמעות לש הכרעה בהלכה ומה המשמעות של חומרה. צריך עבודת עומק יותר גדולה כדי לשכנע אדם שחושב ככה שאין בזה צורך.

אבל אכן דברים נכוחים

באדם שרוצה להחמיר על עצמו, אם הוא רוצה בכך, ואם הוא יכול, ואם הוא עומד ב'משקל החסידות' (מס"י פ"כ).

אם הוא מחמיר משום לתא דאיסורא - שיש סוברים אחרת ורוצה לחוש לשיטתם היכן שידו מגעת - אין לחוש בזה לא משום כל הפטור מן הדבר, ולא משום יוהרא (אם לא מחמיר בפרהסיא בפני גדולים שנוהגים להקל), ואדרבה - תבוא עליו ברכה.

וגם במקום שהוא מוצא צדדים לכאן ולכאן או מחלוקת הפוסקים שלמקל יש על מי לסמוך ומחליט להחמיר - יבורך. בתנאי שהוא מקפיד על משקל החסידות - כדבריך.

אבל, מי שסתם מחפש למצוא את מי שמחמיר - בהכרח ימצא את עצמו מהר מאוד מחמיר בחומרות שמגיעות לידי קולא, בין אם בהלכות שבת אחרות ובין אם בבן אדם לחבירו וכד'.

אין וכו' חסיד - משקל החסידות מותנה בלימוד יסודי.

וזו תשובתי גם ל @נחשון מהצפון

מההודעה הראשונה השתמע שישנה התנגדות לחומרות כחומרות, וכנגד זה הגבתי.

כאן כבר הטענה מהחשש מהשלכותיהן ללא לימוד יסודי. וזה אכן נכון, וכפי שציינתי את משקל החסידות. 

רק לפי דעתי אין צורך ללימוד יסודי כ"כ כדי לא ליפול במוקש הזה. מספיק ב"י.

אין סיבה לחפש דווקא את החומרות. רצוי ללמוד בצורה מסודרת.

 

יש ספר אורחות שבת, שהוא מאד מסודר, וגרסה "ספרדית" שלו, אולי נקראת "מעשה שבת", לא זוכר בדיוק.

 

בנוסף, את המשנ"ב (כולל ביאור הלכה) כדאי ללמוד בלי קשר, בשביל להכיר את הסוגיה ההלכתית לעומק ולהכיר שיטות פוסקים שלא הובאו בספרי ילקוט יוסף-כף החיים

 

בשביל לדעת רק את החומרות, ואת מקרי הקצה שיש עליהם ויכוח בין הפוסקים, אתה יכול להשתמש גם בפסקי תשובות בלי משנה ברורה. אני מעיין הרבה בפסקי תשובות וזה כמעט אף פעם לא מצריך אותי לפתוח משנה ברורה כדי להבין במה מדובר, בטח שלא ללמוד את משנ"ב בצורה מסודרת.

אבל השנייה אומרת ממש אחרת

 

ראה המשך הגמרא שם שממנה רואים שאפילו אות זה בגדר נפישין מילי

ומתרצים שהכתוב עיקם שם כדי להשמיע את 'כלל העל' שלשון נקייה עדיפה. ואח"כ ע"י מקראות אחרים למדנו את החילוקים שנזכרו בסיפא.
ולרז"ה יש דרך אחרת בזה, ולדעתו לשון קצרה עדיפה רק היכן שאינו מגונה. ולשון 'טמא' בהקשר האמור אינו מגונה כיוון שבא ללמד את הדין, משא"כ בנח.

נדפס בסוף המסכת, בגליון הרי"ף.

זה יותר כמו שוטנשטיין

אם אתה רוצה להספיק ללמוד הרבה בלא הרבה זמן כן אבל אם אתה רוצה יותר ללמוד בנחת ולהבין הכול עד הסוף ובעצמך הייתי הולך על קהתי

 

כמו היכל שלמה, שירת הים, בינת שבת

בכללי ריטב"א הוא מצוין. (אני משוחד לרמב"ן שרואים ממנו לפעמים נפלאות בפירוש הגמרא, אבל לרוב הוא יותר תוספותי ) יש מוהריק"ש (על בבא קמא הוא חובה.)
בכללי עיון קצר בבית המדרש הרמב"ני (קרי: רמבן רשבא ריטבא) כמעט תמיד יוציא משהו יפה...
אם תביא לי מסכת ספציפית יותר אוכל לעזור נראה לי...

וכן, מהריקש זה מדהים

הנמו"י גם מכניס לפעמים הערות שממש מבהירות פשט סוגיא

הסיבה היא שמשמעות הסיומת בגוף שלישי היא תיאור של ה' 'ברוך אתה ה' שהוא מלך העולם ושהכל נהיה בדברו' ולא הודאה 'ברוך אתה ה' על שהכל נהיה בדברך' כי זה באמת היה צריך להמשיך בגוף שני.

עוד שאלת למה נתקן נוסח הברכה מחצה נמצא ומחצה נסתר /כלומר בגוף שני ובגוף שלישי/. 

תשובה. דע דיש לבעלי החכמה סוד נשגב ואין לנו כאן עסק בנסתרות. ואמנם יש טעם נגלה גדול התועלת במה שתקנו נוסח הברכות כן ר"ל בנגלה ובנסתר /כלומר בגוף שני ובגוף שלישי/. לפי שכבר ידעת דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל. האחד לדעת שהוא ית' מחויב המציאות ושאין ספק בזה כלל כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו ביאור רב. והב' שאין אמתתו ית' מושגב /מושגת/ כי אם לעצמו ית' לבד והוא במציאותו נגלה לכל ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל. וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ונסתר. ברוך אתה כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים. וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית' נמצא כמציאות שאר הנמצאים (ושחס) [ושיש יחס] בין מציאותו למציאותם קבעו אשר קדשנו, לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר ברוך הוא. 

הבנתי ש

הפניה בלשון נוכח היא כי אנחנו פונים לקב"ה, אך היא מגשימה אותו

ולכן המשיכו את הברכה בנסתר כדי שלא נחשוב שהקב"ה באמת נוכח כמו בני אדם.

 

הבנתי נכון?

הפנייה בלשון נוכח, כי הידיעה על עצם נוכחותו וקיומו של ה' היא ודאית; ההמשך בלשון נסתר כי המהות האלוקית היא נסתרת ואין בה ידיעה.

בגמרא משמע שזה רשות

שהעיר ה'יביע אומר' חלק א' או"ח סוף סימן יב' בהערות וכן הסיק בנו ב'ילקוט יוסף' באו"ח חלק ג' תחילת ההערות בס' ר"ז.
כמובן זה פשטות המשנה שלא מביאה ברכה אחרונה של 'בורא נפשות' ובגמרא (ברכות מד כתוב שרב אשי רק מתי שנזכר בירכו את הברכה.

אמנם הרב קוק זצ"ל חידש ב'מצות ראייה' שהיום קיבלנו עלינו כחובה.

כמו תפילת ערבית

כי אולי כדאי לך להשתמש במחשב.

באופן כללי, שטיינזלץ (הישן, לא קורן) הוא יחסית גדול (טקסט הגמרא) והטקסט של התוספות בו, גם אם לא גדול באופן שונה, הוא באותיות מרובעות ולא רש"י.

נראה לי שעוז והדר זה הכי נוח (היינו גם יחסית גדול וגם דפוס איכותי) שיש בשוק, לא מכיר גמרא שגדולה מהם בצורה משמעותית.

פעם אחת הייתי במקום שזה מה שהיה - די לא נח ללמוד בזה...

תודה רבה!! הבעיה שזה חתנים ולא ניתן להזמין הבודדים ):::

נראה לי שהרב ליאור פסק בהקשר של פסח שלא צריך כשרות, ולאורה זה אותו דין

במקור שהביאו, אני אכן צודק (לשיטת הרב ליאור, שעליה נסמכתי) ואין הבדל בנושא זה בין כשרות כללית לכשרות לפסח

איני מכיר את המציאות בכלל ובגדול אני אוחז ששאלות הלכתיות למעשה, שואלים רב ולא פורום. אבל ברמה העקרונית, מוזר מאוד לחשוב שמשהו צריך הכשר ליום יום ולא לפסח - בגדול החששות וההקפדות בפסח, הרבה יותר חמורות.

גדולות מהרגיל לכן חמץ בטל רק בשישים (לדעת כולם מלבד התימנים) ולא ברוב רגיל כמו שאר האיסורים הרגילים (בשר וחלב זה גם איסור מיוחד). כפי שאמרתי קודם, גם בשאר ימות השנה הרב ליאור לא מצריך כשרות לשפתון

חמץ בפסח עצמו - לא בטל אפילו באלף. (אם כי לפני פסח, כן בטל בשישים).
רוב האיסורים בתערובת - בטלים בשישים.
ביטול ברוב רגיל - זה רק בכמה חתיכות של יבש

אך יש מצב שבמוצרים שאינם לאכילה , כשפתון, לא חוששים לחמץ אלא רק שהטעם יהיה ממקורות כשרים

שוב, אני לא מתייחס ספציפית לשפתון, שאיני מכיר את המציאות בו.

בגדול - 'נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבילה'. גם חומר שניתן בתערובת, אם טעמו נפגם - אינו אוסר אותה. בגדול, זה נכון גם באיסורי הנאה כמו חמץ (בשר בחלב, יין נסך). אלא שבחמץ, יש מחמירים להגיד 'אחשביה' - כלומר שאפילו אם יש כאן מרכיב חמץ שלא ראוי לאכילה - בכל זאת בגלל חומרת חמץ, נחשיב אותו כאיסור. חומרא זאת וודאי שלא אומרים ב'טרף רגיל'

החשש המציאותי בשפתון (שמחלוקת הפוסקים האם צריך לחשוש לו) הוא לגבי מקור השעווה. ממילא אם מישהו פסק שצריך כשרות ליום יום, אבל לא מיוחדת לפסח - זה כי המציאות היא שלא עלול להיות חמץ

כשרות למוצרי קוסמטיקה | כושרות - ייעוץ והכוונה בכשרות

אתה כותב כאילו מצינו בכלל עניין ברכות.

כל העניין כאן מחודש, וממילא אין כאן עניין להקשות 'היכן מצינו' אלא רק מההיגיון (ובמישור הזה אכן השאלות טובות).

 

שנית: כמו שענית, נראה שמדובר בייעוד ואילו הברכה היא רק ה'היכי תמצי' הנלווה לייעוד. ועיקר הייעוד הוא הירושה של הרכוש, הארץ המובטחת ושמם של אברהם ויצחק (בדומה לברכה שנתן יעקב לאפרים ומנשה שהפך אותם למעמד של בניו). ואכן היה צורך באישרור של 'גם ברוך יהיה' אחרי ההבנה, כי העניין הוא לא המציאות הפיזית.

וגם לפני מצינו ברכת ה' לאברהם וליצחק מהקב"ה בכבודו ובעצמו!

וגם אחרי - ברכת יעקב לשבטים.

 

בעצם כל הברכות הללו הם ברכות של ייעוד, אבל רק בברכה הזאת היתה מלחמה והלחמה הזאת מכניסה את כל העניין למורכבות שדורשת נוכחות פיזית ולא מחייבת ידיעה של המברך וזה עניין קשה כשלעצמו כמו שאתה אומר.

 

מה זה ברכה?

למה ליצחק היה את האופציה לתת את ממשיך דרכו מה שלאברהם לא היה?

וגם מצינו אצל אברהם שהיתה מחלוקת בינו לבין שרה על היחס לישמעאל והקב"ה הכריע כשרה.

באמת הנצי"ב אומר שהיחס בין רבקה ליצחק היה יחס של יראה מצידה של רבקה לעומת יחס שוויוני של אברהם ושרה ולכן הוא מסביר שלא היה בניהם דו שיח על זה.

יש עוד אופציה?

 

עוד רעיון למשמעות ברכה בהשוואה למקור אחר?

ברכות/ציווי נוח לבניו.

 

נכון שבפשט נראה שיש מאבק טכני כאילו יצחק צריך אוכל טעים ביום מאוד ספציפי, והשאלה היא מי יביא לו אותו ראשון (ברמייה או לא). וכמובן שיש כאן הרבה מרחב לעניינים מיסטיים, כמו בשיכול הידיים של יעקב או כל דבר שבפשטו הוא לא מובן - ובעניינים האלה לא צריך להסביר כלום ולא צריך היגיון (להפך, עצם זה שהעניין חסר היגיון מוכיח שזה משהו 'רוחני'...) - זה פשוט כך.

אבל אפשר לנסות להעמיק ולהבין מה ההסבר ההגיוני מאחורי זה, או שהדברים לא באמת כמו שהם נראים בקריאה ראשונה.

 

אז אני שוב אומר שהעניין בברכות הוא לא הברכה במשמעות שלה היום אלא הצוואה, בזמנם היה ראש משפחה שזה השם והמעמד בנוסף לרכוש (זה בא לידי ביטוי גם בחוקי/מצוות ייבום וירושת קרקעות) - ואותו ראש משפחה היה מעביר את התפקיד לאחד מבניו והשאר היו 'טפלים' מבחינת המעמד. המאבק לא היה על שפע רוחני אלא על מי יקרא שם השושלת (כמו שיעקב אומר "ויקרא בהם שמי, אברהם ויצחק"). 

העניין עם הגניבה זה לא הערמה טכנית כדי 'לזכות' בברכה אלא מניפולציה, יעקב גרם ליצחק להבין שהמתאים להמשיך את השושלת זה הוא.

כתבת המון פרטים שמצריכים אותי להגיב 

 

הגיון רחוני איננו חוסר הגיון אלא הגיון אחר.

המטרה היא להבין את אותו הגיון עד כמה שניתן.

 

מעניין מה שאתה אומר על ברכה בתור 'צוואה'.

נשמע שעצם הברכה הוא על העתיד.

מי יזכה שממנו יהיה הרבה זרע (ברובד הכי פשוט של המילים) שגם יש לזרע הזה יעוד (ונברכו בזערך כל משפחות האדמה, ושמרו את דרך ה' וכולי).

ז"א - עצם ה'פרגון' פה לאחד הצדדים הוא טמון בעתיד ולא בהווה. העניין פה לקבל את המפתחות על העתיד. ובאמת בהתחלה זה ממש לא עניין את עשיו "אנכי מת למה לי בכורה".

ז"א עצם המשמעות עצמה של ברכה היא משהו עתידי ואין צורך להשוות אותו לצוואה.

 

הייתי נזהר מהמילה מניפולציה, זה מרגיש לי מרדד את הסיפור.

זאת היתה גניבה ממש ממש.. גם יצחק נחרד מזה חרדה גדולה. זה עניין דרמתי.

יצחק במופרש אומר שהברכה עבדה אז ממש לפני שהוא בכלל ידע מי הוא ברך.

 

לא יודע מה זה 'היגיון רוחני', השאלה היא אם יש הסבר או שמדובר באקסיומה. ואם אקסיומה אז מניין היא נובעת.

 

כמובן שמדובר על העתיד - לא מדובר על קריאת שם, צוואה וייעוד לדור אחד אלא לדורי דורות.

וכן, יש כאן גם ברכה שהיא 'היכי תמצי' לאותה צוואה. ומן הסתם לברכה/תפילה של צדיק ובפרט על זרעו יש משמעות.

("אנכי מת וכו'" לא שייך כי זה היה נכון לאותו רגע, באותה מידה היה גם ''אנכי מת ולמה זה לי ברכה")

 

מניפולציה במובן שהוא שינה את דעתו בערמה, לא יודע אם זה מרדד (כנראה שתלוי איך תופסים את הסיפור) אבל זה מה שקרה.

יצחק נחרד כי הוא הבין את מה שקרה ושינה את דעתו, וזה אכן היה דרמטי. והוא לא אומר שהברכה 'עבדה' אלא אישרר אותה. עשיו ביקש ממנו לבטל או לחלק את הברכה, ויצחק סירב (אבל כן סייג קצת "והיה כאשר תריד...").

הגיון רוחני - כמו שמדברים על משמעותה של התפילה אע"פ שמובן שזה משהו מעל הטבע. עדיין רואים חוקיות מסויימת ומבינים את זהו זה יוצא מגדר ה'טכני' או 'אקסיומה' (הנחת יסוד ללא הסבר כלל, ברור שבכל תפיסה שיכלית מובנתיש אקסיומות, אבל זה לא נגמר שם)

 

מניפולציה עולה לי בהקשר מאוד שלילי ולכן אני נמנע להזכיר את המילה הזאת בהקשר כזה.

 

מההבנה הפשוטה יותר מהמילים בפרשה נשמע לי שזה לא כמו איך שאתה מפרש.

ילא נשמע מהמילים שיצחק אישרר אלא התייחס למה שקרה כעובדה קיימת וגמורה.

הוא לא אמר לעשו "אני לא מסכים לבטל" אלא "אני לא יכול".

וגם נשמע זה גרם לו זעזוע מעצם הברכה למישהו אחר.

 

אולי יש לך צורך מבחינת הסברה לפרש אחרת אבל מבחינת המילים זה מרגיש לי דחוק

בתחילת דרשות הר"ן ב' או ג' לענ"ד. גם ממליץ להעיף מבט במלבי"ם...

שזה אכן בשניהם

ללמוד מכאן שבאמת זה יכול לעבוד גם באופנים האלה. זה לא מסתדר עם ההגיון שלנו אבל יתכן שכך הקב"ה טבע בבריאה שיעבוד העניין של ברכה

זה פשוט כח שהקב"ה נתן לבני אדם. אז אפשר לומר שזה עובד גם באופנים ששאלת עליהם.

המטרה שלי לנסות כמה שיותר להבין את זה.

למה הקב"ה נתן לנו את זה?

האם אפשר לערוך השוואות ברכות שונות כדי להבין את משמעות הברכה.

האם זה עניין טכני?

עניין של כוונה?

עניין של מודעות?

התכוונתי שאנחנו עומדים מהצד ומנסים להבין איך זה עובד (ע"י השוואות ושאלות כמו שכתבת).
מה שלא הסכמתי איתו זה להקשות קושיות על סמך הנחות היסוד ותפיסות העולם שלנו בכלל ואת העניין של ברכה בפרט, לפני שניסינו ללמוד את העניין בצורה "נקיה".

קראתי עכשיו עוד תגובות שלך ואני רואה שזו בדיוק גם כוונתך. פשוט מההודעה הפותחת היה מובן לי אחרת.

נראה לי שהשאלות ששאלתי בהודעת הפתיחה הם מתוך השוואה למקומות אחרים. תקן אותי אם אני טועה.

ממתי מצינו? כאן מצינו.. כאילו למה להניח מראש ששהות פיזית לא חשובה ככה שצריך מקור נוסף?
ולמה שמקור נוסף שאומר דבר דומה יעזור, הרי השאלה היא מצד ההיגיון, לא? או שאתה בעצם מחפש מקור נוסף רק כדי לראות שההבנה הפשוטה (שצריך שהות פיזית כי ככה זה עובד) נכונה?

ולכאורה מקור נוסף מסוטה לח מדיני ברכת כהנים שצריך שהות פיזית (כה תברכו-פנים מול פנים) אם לא במקרה אונס (העם שבשדות).

ולגבי ברכה שמעבירים בלי להיות מודע למי.
למה קשה לומר שמספיקה כוונה לברך את העומד מולך, גם אם אתה חושב שזה מישהו אחר? אתה הרי כן מכוון לברך את העומד מולך?
הרי אם נדמה את זה לנתינת מתנה גשמית באותו אופן- במקרה כזה המתנה לא חלה מבחינה משפטית אבל החפץ כן אצל המקבל ומבחינה מעשית (לא הלכתית) הוא יכול להשתמש בו. אם כן גם כאן אפשר להגיד אותו דבר. ובסוף כשיצחק הבין שיעקב הוא הנבחר אז גם מבחינה "משפטית" המתנה חלה כי נוספה גם כוונה (כמובן שזה רק דימיון מופשט).

באמת צריך לעשות על זה עבודה. 

או למצוא מי שעשה עבודה על זה ;)

כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו

יש להוסיף שברור מהפשט שליצחק לא ברור את מי הוא מברך וממילא הוא מברך את מי שזה יהיה. גם כשמתבררת לו האמת, הוא חוזר ואומר 'גם ברוך יהיה'.

וגם מהפסוקים לפני נראה די בבירור שהוא חשד אבל לבסוף סמך על התשובה שקיבל (ולמה הוא סמך? אולי כי היה לו מוזר שיעקב ישקר ויותר מזה איך יעקב בכלל יודע על העניין ולכן לא היה לו סביר שהחשד נכון למרות הרמזים)

כמו שמביא רש"י "שראה גהינום פתוחה מתחתיו", בניגוד ליעקב שנכנס עם ריח גן עדן.אני מסכים שאין זה הפשט של החרדה.

אפשר להגיד בפשט, שהחרדה היא מהשדר הלחוץ של עשיו, שמבין שגנבו לו (וממילא המדרש מסביר את השורש הרוחני של האירוע הראלי).

ברור לפני כן, שהוא יודע שהקול - קול יעקב.

ובגלל שהוא שם לב שהקול קול יעקב הוא חזר ושאל אותו האם הוא עשו. ורק אז ברכו.

אני חושב שיותר מסתבר לומר שהוא לא ידע בוודאות שזה עשו (ולא היה לו עוד מבחן לעשות כדי לבדוק) אבל סמך על המשיב שאינו משקר (אולי מהסיבות שבסוגריים בהודעה הקודמת, שיעקב ישר ותמים מכדי לשקר או שבכלל לא מסתבר שהוא ידע). ולא שבגלל שלא היה וודאי לו הוא אמר מי שזה לא יהיה שיבורך.

הברכה הרוחנית (לא הברכה הגנובה, אלא בסוף הפרשה) ניתנה ליעקב לכתחילה

הברכה החומרית כמעט ניתנה לעשיו בתור הבן \ האח שעסק בחומר והיה צריך להיות גביר ליעקב הרוחני, לפי יצחק (כעין יששכר וזבולון)

 

רבקה הבינה את הענין וסברה אחרת מיצחק, שהכל צריך להיות אצל יעקב, לימדה את יעקב קורס מזורז בעולם החומר על מנת שהוא יהיה הראוי ! (לא הגונב!) לברכה החומרית לכתחילה. הכין אוכל וכו, מריח ומרגיש כעשיו - אז הוא ראוי לברכה החומרית, כי כעת הוא אותו אחד שיצחק רצה לקדם בעולם החומר. הוא, יעקב, קנה את הבכורה וכעת נהיה ה"עשיו" שיצחק חשב לברך.  ואכן הוא נהיה חומרי יותר מאז, כמו שרואים בפרשת ויצא אחכ , כך שזו לא גניבה

וזה לא קשה לך?

המציאות וההשגחה הסכימה עם השקפת רבקה

שקולו כיעקב וידיו כידי עשיו ולא בקטע הפרסונלי

@ימ''ל

@נחשון מהצפון

@נוגע, לא נוגע

@פשוטת עם

@אדם כל שהוא

@ק"ש

@בינייש פתוח

 

מאיפה נובעת הברכה - מהנפש של יצחק... "תברכך נפשי".

לכן הוא גם מבקש ממנו שיביא לו מהציד ויביא לו יין בשביל הברכה.

זה פתר את הקושי הנקודתי של הידיעה בברכה.

אגב, רש"י הכיר בקושי הזה בד"ה "גם ברוך יהיה"

יש מלא הלכות...

את רוצה תת נושא ספציפי או פוסק ספציפי?

הלכות שקשורות למתי צריך להקשיב להורים

עד כמה החובה לעשות כדברם

חיוב כיבוד אב ואם:

א – כיבוד הורים – פניני הלכה

 

נשים נשואות:

חובת כיבוד אב ואם לאישה נשואה | vbm haretzion

כתוב שם ש "כאשר ההורים מבקשים מהבן שיקיים מצווה, הרי שהוא חייב לקיים את המצווה גם מצד מצוות כיבוד הורים, וכאשר הבן נמצא ברשות הוריו, גם אם יבקשו ממנו לקיים מנהג שאינו חובה, עליו להתאמץ לשמוע בקולם."

 

ובסוף כתוב ש"אין הבן מחויב לשמוע בקול הוריו בדברים הנוגעים לחייו."

 

אז אם ההורים מבקשים מהבן שיקיים מנהג- חומרה שנוגע לחייו (לא מצווה בסיסית) ונוגע רק לחייו, 

חובה עליו לשמוע?

בכל מקרה הוא חייב לא רק מדין כיבוד הורים, אם זה מנהג שעובר במשפחה. אם התכוונת להנהגות חומרה, לא נראה לי שבכלל שייך לדרוש דבר כזה.
מה שהרב כותב שם שלא חייב זה דברים כמו באיזה עבודה יעבוד, או עם מי יתחתן. לא קשור למנהגים.

תורה - התנ"ך עצמו. (ובנביא, פירוש המצודת דוד ורד"ק הם מומלצים. מצודת דוד הוא פחות דקדוקי, כאשר במצודת ציון הוא מתייחס לענייני דקדוק.) מדרש רבה.
פ"ש - פירושי הראשונים, העמק דבר, מלבי"ם ורש"ר הירש. (עיינתי בקצת מכל אחד, אבל לא למדתי אף אחד מהפירושים כולו)
משנה - ש"ס משנה. (ואם מעניין אותך להמשיך הלאה, תוספתא זה נפלא לדעתי, לצערי עדיין באמצע)
הלכה - טור, שלחן ערוך, מקור חיים השלם, פניני הלכה, ואכלת ושבעת, שערי דעת, שערי חכמה.
מוסר - תומר דבורה, (אהבתי את ההסתכלות החיובית שלו הרבה יותר מהמסילת ישרים) ארחות צדיקים.
(מוסר מלחמה - משיב מלחמה חלק א בהתחלה.)

הרב שכתב את שערי דעת ושערי חכמה לא מוכן שיסמכו עליו להלכה למעשה, אבל הספרים נותנים סקירה מדהימה של דעות הפוסקים.

יופי נראה

יופי של מישהי מסוימת (שרה אמנו, רחל וכו'), של בנות ישראל בכלל, על עצם היופי, בעד היופי, נגד היופי, על מהות היופי...

בא לי הכל😅
אולי על עצם היופי, על מהות היופי

יש מימרות כמו "אישה נאה... מרחיבים דעתו של אדם" או "חן אשה על בעלה".

ויש אגדתות כמו על אסתר ש"ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה".

של אישה ובעל.
יופי, כיופי במהות.
וצריכה מדרש בשביל איזשהי משימה

לא הצליח לי למקד. אז אם הייתי צריך לבחור, הייתי בוחר את המעשה על הנזיר. 😌

לא נורא, תודה

אין אשה אלא ליופי?

את הביאור הזה של הגר"א על שקר החן והבל היופי אבל אני לא ממש זוכר איך הוא הולך @ימ''ל אולי זוכר?

משנה נדרים ט י – ויקיטקסט

היופי שבאדם – בִּרְכָּתוֹ וּבְּלוּתוֹ | מחלקי המים

היא מתכוונת לקצת יותר מדברים כאלה

ולאה זה לא פשט פסוקים, לא?
וגם לפי אונקלוס, עיניים זה רק פרט אחד

שמתעסק ביופי, לא משנה כבר

בתענית ח.