את מה שגם ככה כבר קורה
שנפתח יכולות פנימיות ביתיות
שנתפלל בבית, שנחוש שכינה בבית.
שנתפלל בחוץ, בטבע, באביב (במיוחד בישובים)
שנתגעגע לבתי כנסת ונכבד אותם
שנתגעגע לשכינה
ונראה ונחוש אותה שהיא כבר פה בשדות ומחכה בבתי כנסת שנהיה איתה
שנתכנס , שניכנע לאלוקות שסביבנו ובתוכנו
שנרפה ונרגע מחיים מערביים מטורפים
שנתחיל להתרגל לחיים של אחרית הימים
לחיים שבתיים קדושים פנימיים אלוקיים שלווים
שנסתפק במועט
ונפנה מבטנו פנימה
לנשמה לחיי עולם
"תפארת אדם לשבת בית" (ישעיה)
סימן קע סי"ב:
"ודבר פשוט הוא שאין לעשות על השלחן דבר שאחרים מואסין בזה, כמו לרוק בחוזק הן מפה הן מחוטם, ולא יחטט השינים, שפותח
פיו ואין האחר יכול לראות זה, וכן נפיחות מהגרון שקורין גרעבצי"ן ידוע שמתמאסין בזה".
ולענ"ד משמע מדבריו שדווקא מחיטוט כזה שנעשה בפתיחת הפה לרווחה יש להימנע, אבל חציצת שיניו בקיסם אינה ממאיסה כ"כ.
אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי מדוע הסוברים שגודל כזית הוא כמו זית בינוני בימינו לא חוששים לפוסקים שסוברים שזה יותר גדול?
השאלה אם כמתבונן מהצד על הדיון אני יכול לבחור שיטה שנראת יותר הגיונית לי או שצריך להכריע על פי כללי הפסיקה וספק ברכות להקל.
ואני חושב שלפי מה שרשום שם צריך להכריע ספק ברכות להקל על אכילת שיעור זית בימינו.
שענו לך פה, שלשיטת כל אחד המחלוקת הוכרעה.
וגם יש לומר בזה כעין סברת הרדב"ז בב' מקומות (ח"א סי' רכט וח"ב סי' תרכו) שלא אומרים סב"ל אלא כאשר המחלוקת נפלה בברכה, אבל אם נחלקו במצוה, ואנו נוהגים כהצד שיש מצוה, לא אומרים בזה סב"ל ומברכים. והכי נמי לגבי המחלוקת לגבי כזית, ה"ז כמחלוקת על המצוה (ויש לפלפל בזה). וראה בהלכה ברורה (סימן ט סק"ח) שיש שחולקים על הרדב"ז בכלל זה.
אני מניח שקראת על דיני גר שהתגייר בקטנותו.
אם ילד מתגייר, אז כשהוא נעשה בר מצווה הוא יכול לבחור האם הוא מעוניין בגיור שהוריו גירו אותו. בעיקרון אם הוא ממשיך לקיים מצוות אחרי הבר מצווה, אז הוא מצהיר בכך שהוא כן מעוניין בגיור, ולכן הגיור חל.
ידועים דברי הגמרא ״כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין״ (בבלי יומא י״ז ע״ב).
ידוע גם שבאנגלית המילה שמשמעותה ימין - right כוללת גם את המשמעות של צודק, נכון, טוב, מתאים.
היום שמתי לב שגם המילה בפרסית שמשמעותה ימין - راست (נהגית rast, ואגב היא מאותו שורש קדום ומשותף למילה האנגלית)
כוללת בנוסף גם את המשמעות של אמת, נכון.
זה כנראה מרמז על נטייה אנושית רחבה ונפוצה לקשר בין ימין (כניגוד לשמאל) לבין הדרך שראוי לאדם ללכת בה (מבחינה מוסרית).
מאמין שזה קיים בעוד שפות, אבל לא בדקתי בינתיים.
אם כך, אפשר לומר שבהנחיית הגמרא להעדיף את צד ימין בפניות פיזיות ממשיות יש מטרה לחנך את האדם ולהשפיע עליו (באופן בלתי מודע כמובן) לבחור ב ״צד ימין״ גם בפניות שהוא פונה באורחות חייו.
למען האמת, הטענה שלי קצת יותר רדיקלית, אני מאמין שזאת הסיבה להנחיה של הגמרא, ומעבר לזה אין שום משמעות לבחירה בין שמאל לימין, כי בסופו של דבר צריך לבחור, אחרת נקלעים לסיטואציה של החמור של בורידן, אז אם אתה כבר בוחר אז תבחר במשהו שיוכל אולי להרגיל אותך לטוב ולנכון.
אולי
זו רק הששערה
ידוע שמנהג ישראל לא להגיד תחנון בכל חודש ניסן כי זה חודש של גאולה, לכן גם הרבנות הראשית פסקה שאין בחודש ניסן יום השואה...
מישהו יכול להסביר לי את העניין הזה לעומק?
לאדם יש 'מזל'?
האם יש מקומות ששווים יותר ויש מקומות ששווים פחות, מבחינת ערך סגולי?
אמר ר' יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם, ושנוי השם דכתיב ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, ולבסוף וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה וגו', שינוי מעשה דכתיב וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו', וי"א אף שינוי מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דא"י הוא דאהני ליה. האדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים בשביל רוע מעשיו אשר חטא, עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה, ודע לך כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה, כי האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם ג"כ נחשב חלק האדם כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קי"ט, א') הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה י"ב, א') הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם, ואלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת הש"י דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך עיין למעלה. אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם כי אלו ג' דברים הם החלקים והאדם כולל את שלשתן שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית שהוא כולל את החלקים שלו את אבניו ואת עציו ואת עפרו אלו הם חלקי הבית, ושם בית כולל את שלשתן ביחד וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם. והנה כאשר נגזר על האדם גזר דין אם משנה אחד מן החלקים לטוב כאלו היה אדם אחר ובטלה הגזירה שנגזר עליו, ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם כאשר צריך לעשות המעשים בגוף וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו מבטל את הגזירה שנגזר על האדם, והתפלה היא לנפש שכך נאמר (שמואל א', א') אצל התפלה ואשפוך נפשי לפני אלקים, כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלקים ומבטל נפשו, צדקה הוא בממון שלו, לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם, ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם, וי"א אף שנוי המקום כי המקום הוא ג"כ צורך האדם ויקרא האדם על שם מקומו כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום ונקרא האדם על שם מקומו, ומפני שנקרא האדם ע"ש מקומו ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם ומפני כך אלו ד' דברים משנים הגזירה וי"א ה' דברים. אמנם יש עוד באלו דברים חכמה העליונה כי נזכרו כסדר בודאי, כי הצדקה כי צדק מלאה ימינך והוא משנה את הגזירה, והצעקה הוא למדת הדין לכך לא אמר תפלה כי הצעקה הוא למדת הדין שבוכה ומילל על חטאיו ודבר זה משנה את הגזירה ג"כ, כי הצדקה שהוא החסד מבטל הדין, והצעקה ג"כ מבטל את הדין, ושנוי השם מבטל עצם הגזירה, וידוע כי השם הוא כנגד קדושת השם וכבר פרשנו זה במקום אחר, שנוי מעשה הוא הקרוב אל האדם, וי"א אף שנוי המקום הוא שנאמר ואיזה מקום בינה, והבן הדברים האלו אשר רמזנו לך, והבן למה אמרו י"א כי אין זה שוה ודומה לראשונים, וכל אחד מאלו ארבע או חמשה לדעת י"א יכול לבטל הגזירה, ודי בזה למבינים:
וזה אמרם (מו"ק כ"ח, ב') בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, ור"ל כי אלו השלשה בפרט הם השפעה מן הש"י אם הבנים אם החיים ואם העושר, כל אלו הם השפעה שמשפיע השם ית' אל האדם הן החיים הן הבנים הן העושר, ואין אלו ג' תלוים בזכותא אלא במזל כי כן מלת מזל שהוא מלשון שפע בלבד מן המשפיע ולכך אין זה תולה בזכותא, כי המשפיע משפיע מצד עצמו לכל מי שהוא מוכן לקבל השפע הזה מן המזל שעל ידו ההשפעה הוא מקבל ולכך בני חיי ומזוני שהם השפעה לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ויש להבין את זה מאוד.
יש עוד הרבה אבל אלו נראם לי מספקים לדעת המהר"ל
כמובן שרבותנו הפילוסופים כרלבג סוברים כפשטו שהאדם שאינו צדיק מושלך אל המזל ואינו מושגח ולכן שינוי המקום ישפיע
למשל :
מלחמות ה', מאמר רביעי, פרק שביעי הנה כבר התבאר מדבריו שכבר יגיעו לחסיד רעות בעת התירו הקשר והדבקות אשר בינו ובין השם יתברך, כי הוא אז משולח למקרי הזמן. וכבר יתכן לזאת הסבה שלא יגיע לרע רעות... כשלא יהיה מסודר לו רע מהמקרים ההם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמה שאמר הרב זכרונו לברכה שכל עניני אישי האדם ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין – אם ירצה בו הטוב האנושי, ר"ל הגמול והעונש הנמצא בנפש, או ירצה בזה דבקות ההשגחה וסורה, ויקרא דבקות ההשגחה הטוב, וסורה הרע. שאם רצה בזה הטוב והרע הגופיי, הנה יסתרו דבריו קצתם קצת, וזה כי הוא הודה שכבר יקרו הרעות לחסיד בהסירו מחשבתו מהשם יתברך, להיותו משולח ונעזב למקרים, ושהוא אפשר לזאת הסבה שלא יגיעו לרע רעות
בלי להכנס להאם זה תקף היום או לא ועל מי... אני מדבר על הגדרה וודאית.
איך דנים בשמים אדם שמוגדר תינוק שנשבה?
אולי לא שייך "שגגה" על דבר שמעולם לא ידעת שאסור.
אני רוצה לדעת את רחמי השם 
השאלה הזאת מטרידה אותי וחשוב לי לדעת תשובה.. למה זה מפריע לך חח
אז כנראה זה חשוב ללמוד
אני כותב מהזכרון כך שתסלחו לי.
מקור הדין הוא מהמשנה (אינו יודע עיקר שבת וחילל שבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת) והגמ' שואלת איך זה ייתכן ומשיבה: כגון גר שנתגייר בין הגויים או תינוק שנשבה בין הגויים. כאן הנפק"מ בעניין חיובי חטאות השבת.
הרמב"ם מרחיב את הדין וכותב על הקראים "שגדלו על טעותם" שיש להם דין תינוק שנשבה - ולכן חייבים להחזירם בתשובה בעבותות של אהבה ואפילו שיש להם דין אפיקורסין. מסקנתו: "לא ימהר להרגם". היינו, הרמב"ם מפקיע אותם מדין המומרים והמשומדים והאפיקורסין שחייבים להרגן אפילו בלי בי"ד.
הרדב"ז חלק על הרמב"ם בעניין הקראים וכתב שבכל יום מחזירים אותם בתשובה והם מבזים את התורה ואת החכמים ולכן גם להם יש דין של אפיקורסין.
כל זה במי שכופר בדברי חכמים, אבל מי שכופר בתורה מסיני ובמציאות האל, גם הרמב"ם מודה שאין להם דין תינוק שנשבה גם אם גדלו על טעותם.
יש מי שכתב בדורות האחרונים שמחללי שבת בפרהסיא בדור הזה אין להם דין של גויים כי הם בגדר תינוק שנשבה כי הרי גדלו על טעותם, אבל גם זה, כמובן, רק אם הם לא כופרים בתורה מסיני ובמציאות האל. ויש שחלקו עליהם ואמרו שבימינו כשכל אחד יודע עיקר שבת ועיקר יהדות, אין הבדל בין פורקי עול תורה למי שגדל על טעותו.
לגבי דיני שמים אין בזה נפק"מ, כי שם דנים לפי אמיתות נפשו של אדם, ולעתים צדיק נידון בחומרה גדולה יותר על עבירה קטנה מאשר רשע על עבירה גדולה...
בגרסת טקסט (לא pdf)
תודה
התורה אומרת "ששת ימים תאכל מצות".
אתם יודעים חזל לומדים שרק בליל הסדר חובה מצה.
מה העניין ששביעי של פסח לא נכלל בפסוק הנל?
חשבתי ששביעי של פסח מסמל גאולה אחרונה באחרית הימים
ובגאולה השלמה יתוקן גם עניין עץ הדעת והחיטה\דגן והאכילה בכלל
[מקור לדוגמא: אבן עזרא פרשת בראשית, בקללות כתוצאה מהחטא:
"ואכלת את עשב השדה" — 'הוא הלחם, כי בגן עדן, חיותו מפרי העץ']
אז שביעי של פסח מבחינה זאת הוא מעל הלחם ומעל המצה
רעיון מעניין. מה המקור לכך ששביעי של פסח מסמל את הגאולה האחורנה?
"מכאן לתחית המתים מן התורה"
[וגם בהפטרה בפסוק אחרון]
נתקלתי בחידה הבאה:
אישה אחת הלכה לחיות חנות וביקשה לקנות תוכי מדבר. היא מצביעה על תוכי מסויים ושואלת את המוכר בחנות האם הוא מדבר ?
בתגובה הוא עונה לה בצורה נחרצת ״התוכי הזה חוזר על כל מילה שהוא שומע״. כעבור חודשיים היא חוזרת לחנות ומתלוננת שלמרות כל מאמציה אין קול ואין עונה. התוכי לא מדבר אפילו מילה אחת. האם המוכר שיקר לה ?
הרהרתי קצת בחידה הזאת והיא התקשרה לי לשאלה ״האם יעקב שיקר ליצחק כשהוא בא להתברך ?״.
כולנו מכירים את הרש״י המפורסם על המילים ״אנכי עשו בכורך״ - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך.
ובדומה לו, בבראשית רבה (או שזה מקורו של רש״י) - אמר רבי לוי: אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל עשו בכורך.
תגובה טיפוסית של טיפוסים מסויימים תהיה שמדובר באפולוגטיקה אופיינית לחז״ל שהתעלמו מפשוטו של מקרא על מנת להצדיק את גיבורי התורה. ולכאורה, כשקוראים את הפסוקים As is זה באמת נשמע מאולץ, להבדיל, כמו פלפולים בשקל שעושים עוכרי דין על מנת להצדיק את הלקוח שלהם.
אם נחזור לחידה שהבאתי בהתחלה, האם המוכר שיקר לה ? אפשר לומר שלא. האם המוכר רימה אותה ? אי אפשר לומר שלא.
אז אחרי שהרהרתי בחידה הזאת, חשבתי שצריך להבחין בין שני בחינות במושג השקר.
הראשון זה גניבת דעת, וזה ביחס לזולת. השני זה הוצאת מילים מהפה שהם הפך האמת, וזה ביחס לאדם עצמו.
אחרי שיש לנו את ההבחנה הזאת, אפשר להבין את המדרש לעיל בצורה אחרת. חז״ל לא התכוונו לומר שיעקב לא ניסה לגנוב את דעתו של יצחק (אני אומר ניסה, כי זה לא ברור עד כמה הוא באמת הצליח, זה די נראה שיצחק חשד אבל שיתף איתו פעולה), הרי יצחק אומר במפורש ״בא אחיך במרמה״, וההבנה הפשוטה של הכתוב בפשוטו של מקרא משקפת וממחישה את הכוונה של יעקב שניסה לגנוב את דעתו של יצחק.
חז״ל כן התכוונו ללמד שאע״פ שבחינה של גניבת דעת כן היתה כאן, זה היה באופן מתחכם כזה שהוצאת מילים מהפה שהם לא אמת, לא תהיה כאן. אני חושב שהחילוק הזה נטוע גם בפשוטו של מקרא בקריאה עדינה ״ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני״ (בראשית כז כד).
נראה גם שההבחנה הזאת היא הציר שעליו בנוי המדרש הבא מבראשית רבה:
״וכל ההוא ליליא הוה צווח לה "רחל" והיא עניא ליה. בצפרא - והנה היא לאה! אמר לה: מה רמייתא בת רמאה! לאו בליליא הוה קרינא "רחל" ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כך היה צווח לך אבוך "עשו" ואת עני ליה?״.
יעקב מתלונן שהיא גנבה את דעתו, ונראה שהוא צודק, אבל האם לאה שיקרה לו במפורש, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים ? לא בהכרח. היא היתה יכולה לתת לו את הסימנים והוא הסיק מזה מה שהסיק, כמו שיעקב התחכם בלשונו ויצחק הבין מה שהבין.
מה חז״ל רצו לומר בזה ? חז״ל לא ניסו לעשות שום אפולוגטיקה, וזה ברור לגמרי מהמדרש האחרון, מי שמנפנף את הדברים באמצעות סיסמאות כאלה מאבד אבנים יקרות. חז״ל, אמנם ניסו לעדן את המעשה (וכאמור יש לזה ביסוס בכתוב) אבל ניסו כנראה גם ללמד מסר חינוכי חשוב. גם אם אתה נאלץ לעשות מעשה שהוא רע / שיש בו טעם לפגם אבל הוא הכרחי, לפחות תשתדל לצמצמם את הנזק, שיהיה במעשה הזה כמה שפחות צד של מיאוס.
ניסיתי לחשוב איפה עוד אפשר לראות או לסתור את ההבחנה הזאת. מוזמנים להביא מעשה לסתור / לתמוך.
בן מערבא
ואגב. עוד חזון למועד שאצטרך לדבר איתך בע״ה בהזדמנות.
רהי פעם דיבר בהרבה שיחות מרחפות שמהפכות כל מה שחשבת על המציאות.
הוא דיבר שיהודי, אין דבר כזה יהודי חוטא, זא, יש את הצד הסגולי שביהודי ואת הצד הבחירי שבו,
חטאים של יהודי זה רק 'מלבושים', "הסירו הבגדים הצואים מעליו" "רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני"
ואז בפעם אחרת (שהייתה בעצם יותר מוקדמת מהאחרונה)
הרב אמר שיש את המדרש שהקבה בא לאברהם יעקב ויצחק ואומר להם בניך חטאו יעקב ואברהם עונים, ימחו על קדושת שמך,
ודווקא יצחק שהוא מידת הדין מידת האמת, דווקא הוא אומר, בני ולא בניך? טוב אז חצי חצי, כמה שעות הם ישנים כמה שעות אוכלים וכו וכו, בסדר,
ואז הרב אמר ש מידת הדין מידת האמת זה האמת האמיתית כי כי, יהודי הוא, הוא, לא חוטא! יהודי הוא יהודי!
(מוסיף מעצמי גמרא במגילה "רבי יוחנן אמר לעולם מבנימן קאתי ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בע"ז שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין יהודאין וגו'")
וגם שהרב הביא פסקה מאורות הקודש שהרב אומר שם שהאנשים הגדולים רואים את הגודל בדברים הקטנים,
והסביר שבעצם לדוגמא תריג מצוות אז "ותריג מצוות התלויות בה" כי כל מצווה היא חלק מ-, אז אין דבר כזה יהודי קטן כי הוא חלק מעם ישראל ואין דבר כזה חלק קטן בארץ ישראל ואין דבר כזה חלק קטן בתורה וכו.
כל יהודי, הוא יהודי!
אז הנקודה שלי, מעבר לפשט הפשוט שבאמת יעקב הוא הבכור, שהרי קנה מעשיו את הבכורה, וגם, מצד האמת הוא בכור כי הוא נכנס קודם לרחם (כמו תורה קדמה לעולם במה שהרב אמר על המהרל שם בנתיב התורה)
כשיעקב אומר אנוכי (ואז אולי רשי נכנס כי כתוב עשיו וצע) {עשיו} בכורך, באמת זה לא לגמרי שקר,
(הארכתי, מחילה (: )
לקוח מתוך הספר ״מה שמו של ספר זה ?״ של ריימונד סמוליאן, הספר עוסק בחידות היגיון והמחבר שלו היה מתמטיקאי שהתעסק בלוגיקה מתמטית. בתחילת הספר הוא מביא את הסיפור הבא:
הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שכתבו הפוסקים שרצוי שאת "הודו" יאמרו כמו בבית הכנסת, חזן קהל, וצריך בשביל זה שלשה אנשים (חזן ושניים עונים), ואז בעל ואישה לא מספיקים.
שעונים "הודו לה' כי טוב ..." ו"אנא ה'..."
ראיתי פוסקים שמציינים שבמקום שמדובר בתפילה בבית, או בהלל של ליל הסדר, ואורמים בדרך של שיר, צריך להזהר ממצב שהגמרא מתארת שהגברים שרים והנשים עונות להן, שזה הסוג הכי חמור של "קול באשה"
(הפשט הוא לכאורה שהבעיה היא שזה יכול לגרום הרהורים, והגיוני שלא עוזר שזה אשתו.)
לא עיינתי בפנים, אבל נשמע לי שזה הבעיה העיקרית האפשרית.
ואין לי כרגע פנאי לבדוק, אני עכשיו סוגר את המחשב.
חוץ מזה יש את המדרש על יצחק ורבקה שהתפללו וכל אחד התפלל בזוית אחרת. (על "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא")
רק לא ידעתי אם יש הסתייגויות הלכתיות, ואיזה דיונים יש וכדו'. לא תמיד מה שאתה מבין כשאתה קורא בגמ' זה ההלכה.
עכשיו בדקתי- שו"ע, אורח חיים, סימן ע"ה סעיף ג'.
ואז בכלל יהיה פה שמח...
ובא לי לחרוש עליהם עכשיו בחופשת פסח
ולא לדחות למועד מאוחר יותר שאז אהיה הרבה יותר עסוקה..
נראה לכם שיש מצב שרב יתיר לי לסכם בכתב (מעדיפה דף ועט..), שזה יכנס להגדרה של דבר האבד...?
מקסימום הוא לא יסכים
לפי דעתי- למה לא? זה דבר קדוש ומתאים לחג..
משנה בכלל אם כן או לא?
מחילה חשבתי שזה כאילו שיעורי קודש וכאלה.. אבל יש מצב שזה גם מותר שזה לא קדוש לא יודעת..
בכל מקרה תמיד אפשר לשאול
א. לא כולם אוסרים כתב פשוט (בזמן חז''ל כתיבה הייתה אומנות ולא דבר טריוויאלי כמו היום).
ב. כמו שכתבת זה יכול להיחשב דבר האבד בנסיבות מסוימות.
לפי הרב עובדיה יוסף והילקוט יוסף - מותר לכתוב דברי תורה בחול המועד אם יש חשש שתשכח אותם.
זה נחשב דבר האבד, וגם לימוד כמובן.
אם זה לא דברי תורה
וזה דבר שעלול להישכח אם לא כותבים,
אפילו רשימה למכולת - להבדיל - מותר לכתוב.
מה שגם שלא כותבים בכתב של ספר תורה ["אשורי"] אלא בכתב רגיל שכל אחד יודע ורגיל בו.
אם זה סתם מותרות ולא באמת צריך את זה, אז לשאול רב.
יש באתר מורשת אפשרות כזו. או במוקד הלכה של מורשת מרן, או אחרים.
זה דבר שנצרך לעכשיו, משהו ארעי יותר... שיעורים זה משהו שיישאר גם לאחרי החג..
תקשיבי.
או תראי תוך כדי עבודה אחרת.
זה לא יהיה 100% יעיל, אבל זה כן יתן לך רקע בסיסי שאחר כך יהיה לך יותר קל לחזור לזה.
יש סוברים שהואיל ו"סיכה כשתייה" אז כל דבר שמורחים על הגוף צריך הכשר. (אניל א בטוח אם זהמ וסכם, או שנוי במחלוקת, אבל ודאי שיש דעה כזו).
הכוונה ש"דומה" שהוא חיובי , לא יהיה מובן מאליו ללא הערכה, אלא למצוא את האמת בערך הדומה במקום שאין קונפליקט.
וכמו כן למצוא את השונה במקום שיש קונפליקט כביכול. קונ' בגלל שוני
שלילית במובן קונפליקט
התודעה האנושית המצויה תופסת בצורה דואלית שלילית ואפילו דיכוטומית
ומלמד לתפוס אחרת
ראיה אמתית ערכית מביטה מתוך תפיסת שוני במקום מתוך תפיסת קונפליקט
לדוגמא איש ואשה "שונים" אך משלימים (וזה לא "שלילי")
והם גם דומים בהרבה דברים. לא רק "שונים" = "בכל מקום שאנו מוצאים צד שינוי, אנו מוצאים ג"כ שיווי"
(כי התודעה האנושית המצויה מדגישה מעצימה שליליות ושוני וזונחת חיוביות ושיווי וכו)
