כנראה שככה הקראים נהגו

וראיתי שהם פשוט כנראה לא מניחים תפילין, אז הספוקלציה שלי לא נכונה.

 

האם השאלה העקרונית היא למה האחרונים התנגדו להנחה על המצח או למה הפשט הוא על המצח ולא בין העיניים?

אן למה האחרונים סברו שנהגו ככה

1. כהן גדול חובש את הציץ על המצח.

2. אין מקום בין העיניים

זה לא נראה כמו אצלנו, אבל יש להם קלף מגולגל בתוך בית (נראה כמו מזוזה קטנטנה) וקשור בחוט שמקיף את הראש ככה שהתפילין עצמן אכן מונחות על המצח.
אולי יש מנהגים שונים בקהילות קראיות שונות אבל זה ממה שאני מכירה

וכתוב "דרך מינות".

ולשאלה, אני לא יודע, אבל מסברא אולי זה פשט הביטוי (גם בימינו, אגב) - "בין עיניך" = מצח. מאז ומתמיד, ואין הוונא אמינא (גם פיזית) לאף.

וכידוע, יש בראשונים ואחרונים הרבה שיוך של הקראים לצדוקים.

ומי שכן כתוב עליו שעושה זה זה סתם מנהג שלו.
אין שום הבדל בין המנהג שלכם להניח על הראש לבין להניח על המצח.
היו מלא מנהגים לתפילין בתקופה שהם התקבלו בישראל, תקרא על הממצאים של סוגי התפילין השונים שנמצאו.

האחים עשו את זה בגלל שזאת ההלכה?
התורה לא ניתנה עדיין. הם עשו את זה מקנאה.

ברור שבני יעקב רצו לעשות את הטוב בעיני ה', אמנם יתכן ששם אם הם היו נטולי פניות הם היו מחליטים לא לעשות ליוסף כלום אבל ברור שהם תרצו לעצמם שמה שהם עושים זה נכון לכן עדיין שייך בכל מקרה הדיון ההלכתי (שהוא בעצם הדיון מה הקב"ה היה רומה שהם יעשו)

הם סברו שליוסף יש דין רודף.

וידוע שההלכה היא שכשלמישו יש חלומות על גדולה זה אומר שהוא מתכוון לרצוח במו ידיו 12 אנשים ולכן צריך למכור אותו לעבדות לפני שיהיה מאוחר מידי

כתבו שיסוף היה מביא את דיבתם הרעה אל יעקב אביהם. הם חשבו שהוא עושה את זה בשביל שיעקב אבינו ירחיק אותם, כמו שאברהם יהרחקי את ישמאל ויצחק את עשיו, בשביל שהוא (יוסף) יהיה האב הרביעי וכל העם ישראל יצא רק ממנו, וגורלם יהי כמו של ישמאל ועשיו. הם רצו למנוע את זה, כי הם וודאי היו יהודים כשרים.

האחים רצו להרוג את יוסף כי ההלכה אומרת שיש להרוג כל מי שמלשין עליך. עכשיו הכל מסתדר...

הוא אומר זאת בעצמו בשרשור הזה:
האם זה לא בזבוז זמן להתפלל? - בית המדרש

נראה לי...
תסתכל בפרקים לפי סדר פרשות התורה

ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו, בשמות רבה (שם) מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים כו'. ונראה לפרש כי התורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונקראת בשביל זה תורת חסד דכתיב (משלי ל״א:כ״ו) תורת חסד על לשונה. ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קרא לו שם אחר כשהיה מדבר עמו דברי תורה שדרכיה נועם. אלא שיש לדקדק במה שאמרה כי מן המים משיתהו, והוי לה לומר כי מן היאור משיתהו להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת כמו שהתבאר למעלה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ע"ש, כי שם הארכנו בזה. וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ומי שהוא קרוב אל מעלת השכלים הוא קרוב אל הצורה, ולכך היה משה רבינו ע"ה ענין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקוימת בלשון רבים, והיה משה הפך להם שהוא צורה נבדלת, והיה מיוחד שלא נמצא נביא כמוהו כדכתיב (דברים ל״ד:י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזה הפך המים שאין במים יחוד צורה ומפני זה נקרא משה שהיה משוי ממים כלומר שמשה מסולק מן המים כי בעבור שיש למשה צורה נבדלת היה משוי ונבדל מן המים. ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו ע"ה, שאלו הם בלא צורה ומשה רבינו ע"ה מעלתו הצורה המקויימת, לכך האצטגנינים אמרו שעתיד מושיען של ישראל ללקות על ידי מים, שראוי על ידי האצטגנינות קדושתו של משה רבינו ע"ה שהוא צורה נבדלת בתחתונים וראוי גם כן שאין דבר מתנגד לו רק המים שהם הסבה שיהיה נלקה על ידם כמו שהתבאר שם. לכך לא היה בא המיתה למשה שהוא צורה נבדלת רק על ידי מי מריבה, וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא למחות כל צורה הביא עליהם מבול מים למחות הצורה, שכן משמע לשון וימחו שבא עליהם מחוי הצורה כמו שהתבאר אצל הבה נתחכמה. ומזה תבין דברי חכמים שאמרו במדרש (ב"ר פ' כ"ו) בשגם הוא בשר בשג"ם בגמטריא משה, והיו ימיו מאה ועשרים בשביל זכות משה רבינו ע"ה נתן הקדוש ברוך הוא אריכות זמן להם מאה ועשרים, שהרי משה רבינו ע"ה היה חייו מאה ועשרים:
וטעם המדרש כמו שאמרנו כי מפני שהיה משה רבינו ע"ה הצורה הנבדלת כמו שהתבאר, נתן הקדוש ברוך הוא אריכות לצורת העולם שהיו בדור המבול שלא יהיו נמחים במים הבאים לאבד הצורה, ובשביל זכות של משה רבינו ע"ה, שהיה צורה שלימה בתחתונים נבדל מן המים נתן הקדוש ברוך אריכות לאותו דור, ר"ל שיש לצורת העולם מעלה גדולה מאוד שיש צורה הגוברת על המים והיא צורה של משה רבינו ע"ה, ובשביל אותה מעלה שיש בעולם לא היו קלים לאבד על ידי מים צורת העולם, ולכך בת פרעה אמרה כי מן המים משיתהו, כי המים בצד עצמם הם הפך למשה רבינו ע"ה, ולכך היו רוצים לאבד את משה רבינו ע"ה במים, ועם כל זה מן המים משיתהו שנשמט והוסר מן המים עד שלא היו יכולים לו המים להיות גוברים על הצורה. וזהו טעות האצטגנינים של פרעה שהיו סוברים שיהיה מושיען נלקה על ידי מים בלא חטא, וזהו טעותם, כי בלא חטא אין המים גוברים עליו ושולטים עליו כלל רק על ידי חטא היה. הנה שם משה רבינו ע"ה שנקרא בשם משה כי מן המים משיתהו, בזה בעצמו הוראה על עיקר מעלתו שהיה צורה קדושה נבדלת, שהשכינה היתה מדברת עמו פה אל פה, והיה נבדל מן האשה ולא כהתה עינו ולא נס ליחה שלו, כי מאחר שהוסר מן המים המורים על ענין החמרי, היה משה רבינו ע"ה מעלתו פשוט מן החומר ונשאר במעלת הצורה בלבד. וכאשר אמרו חכמים על ענין האדם שהוא בריה פחותה בעל חומר אמרו (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי חטא מאין באת מטפה סרוחה, הרי כי החומר הפחות שבאדם הוא מן הטפה סרוחה שהוא המים אשר הם בלי צורה, ומעלת משה רבינו ע"ה בהפך זה שהופשט ונבדל מפחיתות זאת הטפה הסרוחה והיה משוי מן המים, ולפיכך שם משה הוא שם עצמי לו בודאי מורה לך מעלתו העצמית:

עכ"ל ואכמ"ל

מה הבעיה לומר שכיוונה למהותו?
או שההשגחה הא.להית כוונה לכך? ועוד, כמה בכלל מכוונים אנשים כשהם קוראים לילדיהם בשמות מסויימים? למה שאצל משה זה יהיה שונה ושאצלו צריכה כוונה מיוחדת?

ולכן זה טוֹביה ולא טוּביה. שם עצם ולא שם תואר


אך למעשה קוראים לו משה כהכרת הטוב לבת פרעה

הוא שנאמר לו.
(לא יודע אם ממש ככה בכל המקומות)

מקורו מאילת השחר שמג- יש הבדל בפעל 'אמר' בין אם בא אחריו מלת "אל" או למ"ד השימוש. וכדעת הרש"פ (שמיני סימן כח, וסימן ל).

מי זה הרש"פ? נראה ששם נמצא יותר...

ההקדמה לויקרא. והמקור שלו הוא אכן הרש"פ, שזה ר' שלמה פפנהיים מחבר 'יריעות שלמה', שכותב על זה בחלק ב חוברת ד יריעה א

כלומר זה מהפרוש על סדר הפסוקים אלא מהקדמה על המילים...

אני לא מוצא את זה בספריא אז אם יש לך תעלה ....

ויש לך את היריעות שלמה הנל?

יריעות שלמה

מלבי"ם

 

לי זה הזכיר את הר"ן בסוף הדרשות

(קישור)

דוגמא שראיתי היום בלימוד היומי...
וְעַתָּ֕ה לָכֵ֛ן כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָעִ֨יר הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר ׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִתְּנָה֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל בַּחֶ֖רֶב וּבָרָעָ֥ב וּבַדָּֽבֶר׃ ירמיה לב לו
ביטוי שנראה לי די שכיח. אמר אל - אמר על

אבל לצערי שכחתי היכן, אם אמצא אעדכן.

לצערי לא מצאתי מקור, אבל שמעתי זאת בשם הרב ישראל אביחי, ראש ישיבת המקובלים בית אל, שאמר בשם האר"י שסעודה שלישית צריכה להסתיים בשקיעה, וכבר אז ניתן להתחיל מלווה מלכה.
כשהסתכלתי ברח"ו ראיתי דווקא את ההלכה הפשוטה, כך שאיני יודע בדיוק, אבל אעדיף תמיד לסמוך על הרב ישראל אביחי ממני.
אם אמצא אעדכן בע"ה.

כה"ח כותב בשם האר"י לא לשתות מים בבין השמשות של מוצ"ש, אפילו לא בתוך סעודה.

(רצ"א, יז)

זה מבוסס על מדרש וכך נהגו מאות שנים לפני האר"י.

יכול להיות שהא מצא לזה הוכחות בקבלה, אבל זה לא מנהג של מקובלים.

 

רבנו תם באמת מהסיבה הזאת אמר שיותר טוב לאכול סעודה שלישית לפני מנחה

כרגע אנסה לאתר לפי ההצעה של כף החיים.
אנחנו כן נוהגים כך אבל התעורר ויכוח בקהילה אם זו חומרה ללא מקור או מנהג לפי דעה כזו או אחרת. לכן ההשתדלות שלי היא לחפש מקור כלשהו כתוב.
זה יותר מסובך ממה שחשבתי😏

הוא מאוד ברור...
בכללי בבוקר לסרוגין. ללחם ברציפות

בבוקר - 6 לסירוגין

לסעודה (או מאכל רטוב) - 2 ימין 2שמאל

אשר יצר - 1 ימין 1שמאל, ועדיף 6 לסירוגין

 

ולהרחבה - 

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/m10134261

נטילה של בוקר ואחרי שירותים ימין שמאל

בבוקר נכון נוטלים ידיים לסרוגים 3 פעמים על כל יד ימין-שמאל-ימין-שמאל-ימין שמאל

לארוחה מספיק רביעית על שתי הידים ופעם אחת זה מספיק

אחרי שירותים לא חייב נטלה רק שטיפה במים (ואם אין מים גם זה לא חייב)

זה מעיקר ההלכה לארוחה ואחרי שירותים כל מה שכתבו לך זה אולי החמרות\מנהגי קבלה וכד'

עקרונית צריך נטילה אחת לכל יד.

 

אבל לנטילה הזאת יש נטילה לפני - כדי לנקות את היד, ואחרי - כדי לשטוף את המים של הנטילה.

ולכן את שתי אלה רצוי לעשות צמוד לנטילה העיקרית,

ולכן רצוי שלש רצוף על יד ימין, ושלש רצוף על יד שמאל.

 

אבל יש חלופות לשתי הנטילות האלה - 

אם נוטלים בהרבה מים (בערך כוס מים או חצי כוס על כל יד), שזה מה שכמעט כולם עושים כשמשתמשים בנטלה גדולה, אפשר לוותר על שתיהן, וליטול אחד ואחד.

אם מנגבים את הידיים מיד אחר כך, אפשר לוותר על האחרונה - כי היא נועדה רק להעביר את המים של הנטילה

לגבי לוותר על הנטילה המקדימה, הראשונה, כשהידיים נקיות - לא זוכר כרגע

 

יש יתרון מסוים להרגל של ליטול שלש ושלש, כי לפעמים אנחנו לא זוכרים ליטול בצורה שפוטרת את הראשונה והאחרונה.

נראה לי ששמעתי לפי הקבלה שבכל מקרה תמיד לסירוגין, אבל אשאיר את זה לאלה שיודעים

אני תמיד הבנתי את זה כמעל ומתחת לאטמוספירה (שהיא הרקיע האמור "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים").

 

יש את השמיים שלנו שהם האוויר שעד האטמוספירה, ויש את החלל שהוא כמו השמיים של השמיים.

 

המעניין שיש מקום אחת בתנ''ך שמוזכרים 'שמי השמיים' ללא השמיים יחד בצירוף ''השמיים ושמי השמיים" וזה המקום היחיד שהמשמעות היא לחלל בדווקא - "הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור, הללוהו שמי השמיים והמים אשר מעל השמיים".

והמים שמעל השמיים הם?..

הכוונה למימן. רוב החומר ביקום הוא מימן, כאן הצורה שלו זה מים (שזה מימן עם מעט חמצן שיש כאן בשפע ופחות בחלל).

מעולם לא חשבתי על זה

 

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

 

ו וַאֲמַר יְיָ יְהִי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָא וִיהִי מַפְרִישׁ בֵּינֵי מוֹי עִלָאֵי לְבֵינֵי מוֹי תַּתָּאֵי:

ז וַעֲבַד יְיָ יַת רְקִיעָא סוּמְכֵיהּ תְּלַת אֶצְבָּעָתָא בֵינֵי סִטְרֵי שְׁמַיָא לְמוֹי דְאוֹקְיָינוֹס וְאַפְרֵשׁ בֵּינֵי מַיָא דְמִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵינֵי מַיָא דִלְעֵיל בְּקוּבְתָא דִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן:

 

אם כך

הרקיע\שמיים = מרחב האויר שמעל הקרקע הסמוך לקרקע

מים מתחת לרקיע = מי תהום!

מים מעל הרקיע = עננים ולחות בתוך האטמוספירה!

 

ו"שמי השמיים" = חלל

"המים אשר מעל השמיים" = מתחת לחלל, בין השמיים לשמי השמיים = עננים!

 

הוכחה נוספת לכל נ"ל היא ברכת השחר  "רוקע הארץ על המים" (מי תהום כמובן)

 

 

 

אי' במכילתא ע"פ וירד ה' על הר סיני הרכין הקב"ה השמים ושמי השמים העליונים והציען על ההר, דשמים הו"ע בחי' אצי', ושמי השמים זהו בחי' אוא"ס שלמע' מאצי' כו', שהי' במ"ת בגילוי ממש למטה כו',(המשך תער"ב לרבי הרש"ב מליבאוויטש)

 

ובעוד מקומות , השמים זה אצילות שמי השמים זה כתר/מקיף הכללי שמקיף את כל המקיפים 

הכרונולוגיה הפנימית בספר שופטים לא ברורה עד הסוף.

בשביל ספר ירמיהו, יש את הספר של הרב בני לאו.

לא מכיר מישהוא שכתב בצורה מסודרת על ההשוואה בין דברי הימים למלכים.

ספר עזרא הוא אחרי ספר מלכים מבחינה כרונולוגית.

 

זה לא שהתערבבו הדפים בדרך להדפסה.

 

ולכן להחליט לקרוא לפי הסדר הכרונולוגי זה לא בהכרח בחירה מתאימה לפעם ראשונה.

 

ולעניין - לא לגבי הכל ידוע הסדר הכרונולוגי.

בתנ"ך סימנים אני חושב שיש סימון של השנים בסדר הכרונולוגי בספרים שמתארים סיפורים שיש להם הקשר היסטורי

שלא בהכרח היא השיטה המחוייבת מהפסוקים.

חייבים לבחור שיטה

ואני גם לא בטוח שהתיארוך הפנימי בספר שופטים חשוב.

חוץ מלגבי ספר איוב שהגמרא מסתפקת איפה הוא ממוקם

שיש הבדל בין רוח הקודש לנבואה ולכן זה הסדר.
עדיין, הייתי רוצה לקרוא את ירמיהו במיקום המקביל שלו במלכים, כמו גם לקרוא את איכה במיקום הנכון שלה כלפיי ירמיהו ומלכים
ואת דניאל ועזרא ונחמיה עם מגילת אסתר איפשהו
.

ואם אתה מקבל את המסורת החז"לית, צריך ללמוד את איכה לאחר ירמיהו/מלכים.

אסתר לא ברור איפה היא, יש המפרשים שהיא נמצאת איפה שכתוב בעזרא "ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שיטנה על יהודה וירושלים".

מגילת רות הייתה בימי השופטים, ואתה יכול ללמוד אותה אחרי ספר שופטים.

ישעיהו ניבא בימי  בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. אז כשתסיים את הפרקים שמדברים על חזקיהו במלכים, ותתחיל ישעיהו.

ירמיהו מקביל לפרקים האחרונים של מלכים. [המלכים האחרונים והחורבן] תסיים מלכים, ותתחיל ירמיהו ואז יחזקאל שחופף חלקית ומאוחר יותר.

ספר דניאל היה בזמן גלות בבל.

עזרא ונחמיה היו בתחילת בית שני, וכן חגי זכריה ומלאכי.

הפירוט יותר מסובך, תלוי גם במחלוקות, ולא תמיד ברור, ולא ברור שיועיל לך לנסות להתאים פרק פרק, בפרט אם זה לימוד ראשוני.

וגם חשוב לציין שהריף ועוד פוסקים להלכה כרב פפא.
מה שהוא תלה דבריו ברבא כי רצה שיקבלו ממנו כמו שמצאנו בכמה מקומות בגמרא

אז למה הגמרא כותבת "ולא היא"  ושהוא עשה את זה להשמיט את עצמו מהבושה?

ומה לגבי רב יהודה? 

ולגבי הברכה של ר' יהודה, הבן יהוידע מסביר שם את העניין?

אגב מעניין לציין, שכמה דפים לפני כתוב עליו שהוא היה אוסר לעלות לארץ ישראל ולכן ר' ירמיה שרצה לעלות השתמט ממנו

אז משם דווקא מוכח שהאהבה לארץ ישראל לא הזיזה אותו מהאמת שהוא סבר.

אתה אומר שזה לא יפה?

אותו תלמיד מכיר את רבו - ואומר זו הלכה פשוטה שוודאי רבי גם היה אומר כך..

וְלֹא הִיא לְאִשְׁתַּמוּטֵי נַפְשֵׁיה הוּא דְעָבַד. עיין פירוש רש"י ז"ל, וקשא איך ידבר שקר חס וחלילה? ונראה לי בס"ד שלא שיקר כלל, דלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל שאמרו מברך על ההדס תחלה, אלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ובלבו כיון על הלכה אחרת דאמר רבא הלכה כבית הלל, והשומעין חשבו שאמר על דבר זה, אך עדיין קשא איך לא חש לתקלה שיטעו השומעין בעיקר הדין? ונראה לי בס"ד דודאי אחר כך הגיד לחכמים ולתלמידים האמת שהוא לא כיון על זה, ורק באותה שעה לא רצה לפרסם הדבר שהוא טעה, מפני שהיו עומדין שם בני אדם עמי ארצות והיה בוש לפניהם, ולטעות של עמי הארצות לא חייש כי אלו אין שמים לבם על דבר הלכה, ואחר שהלכו ודאי הגיד לכל המבינים את האמת.

מתוך האתר ספריא (גם באפליקציה) מכיל המון ספרים

לפי מה שאתה אומר, לכאורה דעתו של ר' יהודה הייתה צריכה להיזכר ככל דעה אחרת שיש להתייחס אליה ולדון בה.

אם כך, למה השואל אומר לא להביא ראיה מר' יהודה מהסיבה שהוא אוהב את ארץ ישראל?  

 

@ימ''ל השאלה הזאת מופנית גם אליך..

 

שהמניע שלו לתקן ברכה ייחודית לארץ ישראל היא בגלל אהבתו לארץ ולא בגלל מהות השמן (שאמנם לא משבעת המינים ולכן אין לו ברכה ייחודית כמותם, אבל כן עיקר הגידול שלו היה באזור סדום-יריחו וכנראה זה הטעם לדברי ר''י).

במקור הראשון אין שינוי מהאמת - אמנם יש מחלוקת בראשונים אם הברכות נקבעו כולן ע"י כנסת הגדולה או התעצבו עם הזמן, אבל בין אם זה כי הנוסח טרם נקבע ובין אם בגלל שכחת הנוסח היו מחלוקות על נוסח הברכות עוד בתקופת התנאים והאמוראים.

 

לגבי המקור השני - זו היא במפורש דעת רש''י.

... אנו למדים בכל יום בישיבה דף גמרא פשוט אחר התפלה, ובע"ה הנני מעיר לפעמים דרך למודנו והיום דברתי בסוגיא ד"כיצד מברכים" במחלוקת שמן והדס "ורב פפא לאשתמוטי נפשיה", דמרפסא איגרא. דהכי פירושה: הכרעת רבן גמליאל היא רק אם באמת סך הוא עם השמן, שאז השמן יש בו שתי פעולות הנאיות, ריח וסיכה, ובהדס רק אחד, אז מנצח הרבוי את הקדימה של ברכות פרטיות, כמו ברכת "עצי-בשמים" נגד "מיני בשמים" דשמן, וזאת היא הכרעה, דאי לאו הכי הרי היא ממש כחד צד דהיינו בית-שמאי ורב פפא לא רצה לסוך, אף על פי שהיה מנהגם לסוך כנראה חשש להא דתלמיד-חכם "לא יצא כשהוא מבושם", אבל לא רצה מצד אחד להחזיק עצמו לתלמיד-חכם בפניהם ומצד השני שלא להעליבם על מה שהם סכים, ואמר: הלכה כבית-הלל, ובאמת בכהאי-גונא הלכה כבית-הלל, שגם המכריע יודה בשלא סך, אבל לא אמר בלשון ברור כדי לאשתמוטי, שלא לפגום במדת הענוה ורגשי דרך ארץ של כבוד-הבריות.

שיהיה גם תתאי גבר וגם עילאי גבר כך שממה נפשך לא יהיה בישול בכוס.

 

פרוייקט השטו"ת

לגופו של עניין, המים הפושרים מטרתם לפשר בין הדיעות השונות ועל כן יוצא י''ח כולם.בכללי קצת עמוס לחוכות עכשיו (לכתוב, לא לקרוא) יש לי מבחן ברבנות עוד חודש ואני עוד לא בחצי החומר...

תודה.

מכילתא דר' שמעון בר יוחאי יח
יתרו. בתחלה היו קורין אותו יתר שנ' (ד' י"ח) וילך משה וישב אל יתר חותנו כיון שעשה מעשים נאים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יתרו: וכן את מוצא באברהם מתחילה היו קורין אותו אברם כיון שעשה מעשים נאים הוסיפו לו אות אחת ונקרא אברהם: וכן את מוצא (בשרי) [בשרה] מתחלה היו קורין אותה שרי כיון שעשת מעשים נאים הוסיפו לה אות אחת ונקראת שרה לכל העולם: וכן את מוצא ביהושע מתחלה היו קורין אותו הושע וכיון שעשה מעשים נאים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יהושע:

1 האות י אצל יהושע היא האות י של שרי, לפי מדרשים אחרים

 

2 הסדר של המדרש הוא יתרו, אברהם, שרה, יהושע (כמובן פותחים ביתרו כי זאת הפרשה, וזה הדבר היחיד שיש לומר עליו); הסדר ההיסטורי הוא אברהם, שרה, יתרו, יהושע. אולי יש מדרש אחר שמביא בסדר אחר...

 

3 חוץ מיהושע, כולם נולדו כעובדי עבודה זרה והלכו דרך ארוכה עד לאמונה בה' (אברהם ושרה הלכו את הדרך הזו ביחד)

(לדוגמה - שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כז
ח ד"א וישמע יתרו שבעה שמות נקראו לו יתר כשהיה עובד כוכבים שנאמר (שם /שמות/ ד) וישב אל יתר חותנו, ומשנתגייר הוסיף לו אות אחת כשם שעשה לאברהם ונקרא יתרו, ד"א יתרו שיתר פרשה אחת בתורה שנאמר ואתה תחזה מכל העם, חובב שחיבב את התורה כמו שכתוב בפרשת (במדבר י) ויאמר משה לחובב. )

 

והנה עוד מדרש:

שכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק יז
חסדי ה' אזכיר תהילות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', ורב טוב לבית ישראל [אשר גמלם] כרחמיו וכרוב חסדיו (ישעי' סג ז), למדנו שכיון שאדם שומע גבורות הקדוש ברוך הוא שעושה בעולמו, וטובות שהוא גומל לחייבים או לחסידיו, צריך ליתן הודאה לפניו, ולהזכיר חסדיו בכל זמן, ומקבל שכר על כך, שכן מצינו ביתרו שכיון ששמע קריעת ים סוף ומתן תורה ומלחמת עמלק, בא ונתן ברכה להקב"ה, ונתן הודאה לפניו, לפיכך זכה וניתותרה פרשה אחת על ידו, וניתוספה אות אחת בשמו, שבתחלה היו קוראין אותו יתר, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת, שנאמר ויאמר יתרו למשה לך לשלום (שם שם), חמשה שמות נקראו לו, יתר שהותיר פרשה אחת בתורה, יתרו שהותיר במעשים טובים, חובב שנעשה חביב למקום, רעואל שהיה ריע לאל, פוטיאל שפיטפט באלילי ע"ז ונפטר הימנה, קני שקינא לשמים וקנה לו דברי תורה וחיי העולם הבא, וכן אתה מוצא באברהם שניתוספה לו אות אחת בשמו, וכן ביהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (דברים לא ז), ולענין הרשעים אינו כן, אלא הכתוב גורע אות אחת משמם, שכן מצינו בעפרון שכל זמן שלא נטל דמיה של ארץ ישראל נקרא עפרון מלא ו', לאחר כך נכתב עפרן חסר ו', וכן ביהונדב בן שמעה אחי דוד, בתחלה היו קוראין אותו יהונדב, ולאחר שנתחבר לאמנון לייעצו על אותו מעשה, מנעו ממנו אות אחת, והיו קוראין אותו יונדב, מיכן אמרו אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה 

 

וכאן בסדר אחר, עדיין יתרו לפני אברהם. אולי מועתק מהמדרשים האחרים שהיו על יתרו:

ילקוט שמעוני יהושע רמז ג
דבר אחר מתחלה היו קורים אותו הושע, שנאמר למטה אפרים הושע בן נון, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחד, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע, וכן אתה מוצא ביתרו, בתחלה היו קורין אותו יתר, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחד ונקרא יתרו, וכן את מוצא באברהם אבינו והיה שמך אברהם, וכן בשרה, ויש אחרים שמנע מהם יש לך ללמוד מן עפרון, שמתחלה היו קורין אותו עפרון, ומששקל דמה של ארץ מאברהם מנעו ממנו אות אחד ונקרא עפרן, וכן אתה מוצא ביונדב, שמתחלה נקרא יהונדב ומשבא לאותו מעשה, מנעו ממנו אות אחד ונקרא יונדב שנאמר בהתחברך (לרשע) [עם אחזיהו] וגו', מכאן אמרו חז"ל אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה: 

עייני פה ובכל השרשור

לא הייתי קורא לכך עובדה - צעירים מעל עשרים

אגב, מה התשובה? ומה המקור שלו שלנידה אסור להניח תפלין? - צעירים מעל עשרים

יש איסור להסיח את הדעת מהתפילין בזמן שהוא עליך. לרובנו זה קשה, וזו אחת הסיבות שלא נוהגים היום ללכת עם התפילין כל היום. זו גם הסיבה שחלק מהפוסקים אוסרים על אישה להניח תפילין (לפי הבנתי, ואם יש עוד סיבות אני אשמח לשמוע), אבל בדיוק כמו שאנשים שמסוגלים לכך- מותר להם להיות עם התפילין כל היום, כך אישה שמסוגלת לעמוד בזה יכולה להניח תפילין, לא?

כך אומר ההיגיון שלי...

היי,

מוזמנת לקרוא בגוגל האמת, אבל הזדמנות ללמוד גם בשבילי אז קראתי קצת.

תראי את זה:הנחת תפילין – ויקיפדיה (קיום מצווה ע"י נשים בעיקר)

 

ואז את זה:
https://he.wikisource.org/wiki/שולחן_ערוך_אורח_חיים_לח_ג

 

בטח תמצאי עוד אם תחפשי...

 "כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.

זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר" (אורות הקודש ח"ב, עמ' קלט)

 

 

באורות הקודש ג, בכללי כל הפרק מדבר על העצמיות
ספיציפית פסקה צו מדברת על ה-שם
זה בעצם הפיסקה המלאה של סוג'וק, למרות שנראה לי שהמקור שהוא כתב לא נכון
"השם העצמי וההתחדשות
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד,כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. "

מאמר של הרב ראובן ששון על זה
השם, העצמיות וסוד הגאולה - עולם קטן,-%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94
נראה לי יש על זה בטללי חיים שמות (שלא שינו שמם) ובראשית (שהאדם קורא שמות, ועל שאלת האייכה)

המשמעות של שכיחת השם היא שכיחת הייעוד של האדם. כי השם בעצם מבטא את התפקיד של האדם בעולם. לכן הסגולה לזכירת השם- הייעוד היא למצוא את השם שלך בתורה. זאת אומרת שמתוך העולם של התורה האדם נזכר מה תפקידו בעולם.

את רות המואביה שתתגייר ותביא עמה את העזות המואבית.

בזהירות משבתאות ניתן לומר על המדרש ש10 השבטים גלו מעבר לנהר סבטיון הגורף סלעים כל השבוע ונח בשבת.
המשמעות היא שכדי להגיע אל הארץ הם נדרשים לחלל שבת מסקנה כדי להגיע לקץ צריך חט
כמובן שאנחנו לא מחפשים חטאים לכתחילה אבל סיבבה ההשגחה העליונה ואכן כך היה

לי זכור שכל מכה היתה באזור חודש וחצי

"שהיתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם")

בחז"ל ובמפרשים

https://www.google.com/url?q=https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaera/gutel.doc&sa=U&ved=2ahUKEwif3b_57LLnAhVK4aQKHWPEDTsQFjACegQICBAB&usg=AOvVaw1T6AnHo1NvW2346QsVr-_i

רק רציתי להגיד שגם הדעה שהזכיר חידוש קיימת

אני מבין שההקבלה בין פורים למכת חושך מדוברת.

אתה זוכר אולי איפה? כי לכאורה מכת חושך הייתה צמודה למכת בכורות, בניסן...


(סליחה שאני לא מגיב לעניין עצמו. החשיבה נראית ממש יפה, אני פשוט פחות מתחבר להסברים בסגנון הזה)

הרעיון מהרב גולדוויכט: 

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/392138

 

ולגבי צפרדע וחודש אב

ניתן לומר  שהקול של הצפרדע יכול להיות כנגד קולות החורבן  והאבל 

ומאידך בחודש אב יש טו באב עם קולות של חולות בכרמים ושמחת חתונות

 

לגבי כינים באלול

כינה מזכירה גם פישפש

ובאלול מפשפשים בתשובה

בודקים כמו מפני כינים

 

 

 

 

בכל חודש וזמן מאירה מהות איכות מסוימת בעולם \בהויה\ בטבע

שבזמן שהיא טובה ליהודים \לצדיקים, היא רעה לרשעים.

וכך כתוב במפורש שהמכות היו "נגוף למצרים ורפוא לישראל"

והעקרון הזה ידוע כמו "צדיקים מתרפאים בה ורשעים נשרפים..." ועוד

או אצל רבנים העונים באינטרנט.
באתר כיפה/ישיבה/מכון פועה.
יש רבנים שניתן להגיע אליהם בפלאפון.