פורום בית המדרש (עמוד 73)

אז עכשיו יש לך שיעורי בית ללמוד מזה משהו ולהגיד לי

 

הכרתי את המשנה הזאת, אבל אין לי מושג מהם התנאים שמותר להגיד את זה.

זה נראה לי מאוד תלוי הקשר וסיבה.
יש הלכות לשון הרע שנכונות לכל אדם אצל ת"ח צריך להזהר בכבודם יותר
אבל אם יש צורך ממשי אז מותר ע"פ כללי החפץ חיים
ולכן הלכה למעשה לשאול רב... (לא את אותו אחד שעליו מרכלים 😆)

דיון עם מישהו על אמירה של רב שמפרסם אמירות חריפות...לצורך העניין: אברך שמשחק כדורגל אפילו כדי להינפש הוא לא בן תורה.    האם תוך כדי הדיון אני יכול לטעון שהוא קפדן?

 

עוד מקרה.. נניח שרוצים לקחת אותי לשיעור של אחד כזה

ובגלל שאני לא רוצה שיבינו ממני שאני חושב עליו דברים רעים, אני רוצה להגיד שהוא קפדן ואני פחות מתחבר לזה.

או לחילופין.. אדם שרק עכשיו מתקרב לדת והציעו לו לשמוע את הרב הזה.. ואני יודע שזה יעשה לו רע.

" והאם בכלל יש מקום להתיר?"
ולמה שלא יהיה הבדל בין ריפוי לבין הפחתת צער?

זה פשוט מובן, כשאתה מרפא אתה מתקן את הגוף כי גוף בריא ומתוקן זה מה שיגרום לך לחיות יותר(לכאורה) (ובכללי זה יכול להיות כמו בסכנה לאיבר, שכל מחלה בגוף יכולה לסכן שם משהו)
וכשאתה מפחית צער אתה בסך הכל נותן מענה זמני לתחושה כלשהי ולא בא לתקן שם משהו

לא באתי להתפלפל אחי, סתם רוצה לשמוע דעות של חברה פה על הנושא

אני לא תלמיד חכם ואפילו לא קצת חח 😅
סתם ראיתי בית מדרש וחשבתי שאולי פה זה יהיה מקום טוב לשאול בו בעניין שהעסיק לי את הראש, באתי במטרה לקבל, פחות לתת את דעתי ולהתפלפל עליה, בכל מיקרה, נשמע לי שאתה אחד שמונח ככה בתורה ואשמח לשמוע גם את דעתך בנושא ואני דיי בטוח שהיא תתן לי עוד כיוון חשיבה על הנושא🤗

מנסה להבין את דבריך..

אתה מכיר שיקול הלכתי שקורים לו 'צער'?

אין שום מצוות עשה או לא תעשה על צער.

החיים לפעמים מצערים כי זה מה שהם.

לפעמים לטווח הקצר שאדם יעשה מצווה או לא יעשה איסור יהיה לו צער מזה.

וזה שווה את זה.

 

הדין היחידי שמכיר כשיקול הלכתי במילה 'צער' זה "מצטער פטור מהסוכה" שזה דין מאוד ייחודי וספסציפי.

 

למערכת ההלכה יש לה את השיקולים הפנימיים שלה ולבנאדם יש את השיקולים שלו. נראה לי שמן היושרה הבסיסית של האדם כדאי לעשות הבחנה בין השניים.

אם לא הבנתי את דברייך אשמח שתסביר.

בשבת הרמבם כותב על הלכות שמתירות בגלל צער ולמניעת צער

אולי לא גזרו משום צער. ואז בעצם אתה לא עובר על האיסור כלל.

לגבי מצוות דאורייתא - אין מה לדבר בכלל.

הדין הכי קיצוני שאפשר להגיע שם זה יהרג ואל יעבור או יעבור ואל יהרג. זאת הרמה של השיקולים. 

לא לעשות דבר שצריך לעשות בגלל צער זה בחיים לא.

אנשים שמצער אותם לשמור שבת, לא ישמרו שבת?

מצוות זה לא דבר פשוט ויכול לגרום לאדם סוג של צער.

אני יסביר, לדוגמא בשבת יש את הדין על חולה שיש בו סכנה שזה מובן שמותר לעבור על איסורים,
ויש חולה עם סכנה לאיבר, ויש חולה רגיל, שבהגדרה זו לדוגמא יכול להכנס אדם שיש לו כאב שיכול להפיל אותו למשכב בלי שחייו יהיו בסכנה ועל זה מותר לחלל בשבות, ויש חולה במיחוש.
הכוונה שלי היית שלא בשבת שסתם ביום חול רגיל,
לדוגמא (לא מציאותית בהכרח) אדם עכשיו סובל מדלקת עם כאב כרוני חזק שגורמת לו להגבלה תנועתית (צער כזה הכוונה) ולפי דעת מומחים אין לזה מרפא קבוע לתיקון הבעיה (ולא בהוראה ישירה של רופא אליו) אם הוא ישתה חלב חצי שעה בדיוק אחרי שאכל בשר יעלם לו הכאב למשך יום, וככה אם הוא יעשה כל בוקר (ישתה חלב אחרי בשר) הוא לא יסבול מהכאב ומהצער שנלווה אליו (מגבלת תנועה/סתם מרמור וכעס שנוצר בעקבות מתחים מהכאב וכו' וכו' ), האם יהיה מקום להתיר לו את זה?,

אינה מנומקת בגמרות שזה בגלל צער. יש נימוקים הלכתיים אחרים לכך. עיין שם.

ולכן אני חוזר לדברי - אין שום עקרון כללי של צער.

 

 

אגב, לגבי הדוגמא ההבדלה בין בשר לחלב זאת הרחקה של הרחקה של דרבנן...

בתור פוסק הלכה ברור שיש לך רצון לגרום לאדם לשמור על ההלכה מתוך תחושת חיבור והזדהות ולכן אתה תנסה להקל עליו בדברים מסויימים. אבל צער כשלעצמו איננו מהווה שיקול הלכתי כלל. 

פוסק לא יכול לרשום בפסק - "הותר משום צער". הוא צריך למצוא פתחים אחרים להתיר (אם יש כאלה).

יותר מובן, למרות שאפילו להגיד פתחים אחרים קצת צורם לי, אבל מעניין אותי לדעת מה צריך לעשות אדם שסובל מכאבים בלי יכולת ריפוי במצב כזה שרק לעבור על איזה כלל יקל עליו, פשוט שימשיך לסבול?

גורם שהוא יעבור על עוד איסורים אולי בהחלט זה נכנס על כף המאזנים.

 

אני חושב שאתה מעלה נקודות שמאוד חשובות לבירור -

 

א. למה צורם לך לשמוע שצריך פתחים אחרים כדי להתיר? אתה תופס את הצער כערך חשוב כשלעצמו ביחס למצוות לא תעשה?

 

ב. ישנה סתירה בין הרגש הפשוט להלכה לכאורה. אנשים שהיה אפשר למנוע את סבלם לולא מערכת ההלכה. זה כואב הלב לראות סבל. לעומת זאת, להזדהות עם תכלית של איסור שנתן הקב"ה זה לא תמיד פשוט.

 נראה שבגלל זה גם כאן הבלאגן שעושים מכל נושא הנטיות הפוכות. ההלכה מונעת מאנשים חסך של סבל אם הם בוחרים ללכת בה.

כדאי לחשוב על זה.. למה אתה לא רוצה לסבול? מתי אתה מוכן לסבול דברים? 

 

 

אמרתי שצורם לי כי זה באמת סוג של תחושה שעלתה לי , כי לא יודע, מבחינתי אם הייתי יודע וסגור על איזה הלכה הייתי רוצה ומנסה ללכת עליה בלי למצוא פתחים גם בנושא שיכול לגרום לי סבל רב, לדוגמא שאסור להפסיק תפילה אם עקרב היה מגיע אלי בתפילת שמונה עשרה, אני מבין שאסור לי לזוז אבל כשאני ממש מנסה לשים את עצמי במקום הזה יכול להיות שלא הייתי עומד בזה אבל עדיין לא הייתי מחפש איזה פתח בגלל הסבל העתידי שיכול להיות...
בכל מקרה, באמת מעניין אותי אם מלכתחילה יש איזה דיון על סבל פיזי והתר בעקבות בחזל...
כאילו יכול להיות באמת מצב כזה שאדם שסובל מכאב כרוני יצטרך פשוט להתמודד עם הכאב בדיוק כמו עם העקרב ולא לעבור על איזה איסור (גם אם מדרבנן אם תכלס לא התירו את זה מלכתחילה)

יש לך תחושות בריאות.

אם אתה רואה אדם שסובל ואתה מעוניין להקל מעליו, זה מצויין. אתה לא צריך להרגיש רע עם זה.

 

מקובלנו שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו ואם הוא מעמיד לאדם נסיון הוא יכול לעמוד בו.. (זהנ מה שאני מכיר)

 

באמת רואים שקשה מאוד מאוד לחברה הישראלית לקבל את כל הסיפור של הנטיות הפוכות וזה נראה לי די קשור.עד כמה אנחנו מוכנים לסבול (במידת הצורך) עבור ההלכה? או בעצם - האם שמירת ההלכה שווה את זה? (שהתשובה היא כן, אבל היא דורשת בירור חח) מה המשמעות של שמירת ההלכה? זה פותח בפנינו שאלות רחבות ב"ה..

ובכל דבר אפשר למצוא פתרון שעונה על ההלכה והמציאות

מה אם נגיד טיפול כלשהו שמצריך לעבור על תקנת חכמים בעניין אחר לדוגמא שמירת נגיעה כשיש איזה טיפול כלשהו שיכול להקל על כאב וכרגע אין מטפל גבר שיעשה אותו, או לא יודע עוד הרבה אחרים, והשאלה שלי היא בכללי על אם מלכתחילה ממש יש מקום כזה להתיר בעניני צער וסבל ואם כן באיזה סוג של צער וסבל ובאיזה רמה אפשר להתיר , לפי מה שענו פה (אני לא יכול לשלול את הדברים כי אני לא יודע הרבה תורה😅 אז...) אין באמת דיון הלכתי בחזל בענייני צער

שבמקרים מסוימים עדיף שהחולה ימות וישמור נגיעה.

לאו דווקא שזה המקרה אבל סתם דוגמא

(מקרה נוסף לדוגמא, אם לבן מותר לעשות בדיקת דם לאביו)

ברמבם שהחולי הוא דווקא כתוצאה מרצון לבוא על מישהי מסויימת ואז אסרו אפילו שתדבר איתו כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר, או שיש עוד איזה משהו אחר?🤔

שצער דוחה הלכה בגלל טעמים מסוימים (בדרך כלל במצוות שצריך להתענג מהם)
אבל הוא לא פרמטר שמתחשבים בו באופן גורף

בתנאים מסוימים.
אחת התאפקה ואחת לא התאפקה וכל אחת ילדה ילד שיצא אחרת

אחת התאפקה באופן שמותר היה לה לא לאכול.

לא ידוע לי על דבר כזה...

"מִצְטַעֵר וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת וּנְכוֹנָה עָלָיו פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין שֶׁהַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין אָסוּר לוֹ לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן."

ובכללי כל הדיון הזה מצריך עיון, ואשמח ככה לכווני חקירה בספרים😁

"מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב ה''ר מנוח אע''ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ''ל. ואע''פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ''מ קצת סמך הוא"

העניין הוא ההיסח דעת שבא מהצער ולא הצער.

זה מה שחשוב לעניין הנושא של השרשור הזה

תודה.

'במקום צער לא גזור רבנן' וכד'. אפשר לחפש בפרויקט השו"ת. בדאוריתא איני מכיר מקורות שמתירים, חוץ מסוכה ששם זה נעוץ בעצם הגדר של 'תשבו - כעין תדורו'.

אם מוכח ברפואה הנורמאלית, נראה שמותר

ניתן למצוא התייחסות בטבעה ספינתו בים, אכילת מצטער לפני שחרית, התייחסות למחלות נפשיות, קולות בשבת כפי שהוזכר- הכל חולין אצל צינה. וכן לגהי שרב.

צער כמו שאתה מדבר, כלומר כאב פיזי משמעותי (וגם צער גדול מסוג אחר כמו הפסד כספי משמעותי) מוזכר כשיקול להקל במקרים רבים, לפעמים ישירות "מקום צער" ולפעמים זה יכול להיות חלק מהמושג של "שעת הדחק".

 

עכשיו, כמובן שאין דבר כזה להתיר איסורים, מה שאסור הוא אסור, אבל זה שיקול בתוך הפסיקה ההלכתית. למשל כמו שהזכרת באחת התגובות יש איסור על כל תרופה בשבת, אבל לחולה שנפל למשכב אין איסור כי זה איסור דרבנן ובמקרה הזה חכמים לא גזרו. נדמה לי שלדעת ר' עקיבא אייגר גם צער גדול (כלומר כאב חזק) נחשב כחולה לעניין זה. כמובן אני לא כותב הלכה למעשה, בדבר כזה צריך לשאול רב וכל מקרה לגופו.

 

עוד מקרה קלאסי זה בדבר שיש בו מחלוקת אם הוא מותר או אסור, והדעה העיקרית היא שאסור אבל זה לא הוכרע באופן מוחלט, אז יש שיקול דעת לרב להורות במקרים מסויימים לנהוג כדעה המקילה, וצער גדול הוא בהחלט שיקול.

 

מצטער שאני לא מביא מקורות, אין לי כוח לחפש עכשיו ובכל מקרה כאמור זה דבר שנתון לשיקול דעת של מורה הוראה, אבל כמובן אפשר לחפש בפרוייקט השו"ת "מקום צער" ו"שעת הדחק".

זו שאלה מאד כללית.

 

כל מקרה לגופו. בדיני רפואה בשבת , יש התייחסות וגדרים מסויימים.

 

אמירה לגוי בשבת, ואפילו מוקצה לחלק מהפוסקים.

 

מקום צורך גדול יכול גם להתפרש כמקום צער.

 

לא ניתן לענות על שאלה זו באופן כללי.

גם בזוגיות זה ככה. אדם שמתגבר על היצר ונוכח עם אשתו מגיע להרגשות עמוקות.

בדורנו יש פיגועים, מחבלים חוגגים, הסתה נגד היהדות, מחלות, מקרי מוות טראגיים וכו' וכו'

על איזה שלווה אתה מדבר?

 

וגם אנחנו לא רואים שום גלי מוח של אחרים.

 

וגם בדורות קודמים היה את העצות כדי להרגע...

 

אם אתה יכול להסביר- תסביר. אל תעשה לי את התרגיל של "בגדי המלך החדשים" לא יעבוד

מה ההבדל? אולי קצת פחות? 

גם בדורות קודמים היו תקופות ארוכות של שלום 

 

אם הייתה שלווה מיוחדת כנראה שהייתי מרגיש אותה. 

דבר שני, אתה בטוח שכל הדברים שמנית ברשימה שייכים ליהדות?
נניח- יוגה, מדיטציה?
יש לך מקור?

תודה. שבת שלום

מה זה התורה שלמדו האבות? מה למד יעקב 14 שנה? 

ולמה בכלל לקיים את התורה אם עדיין לא חייבים בה?  ואם היא מתקנת למה להוריד אותה רק אח"כ?

 

יאללה אם כבר דנים בעניין, נחפור קצת..

של הרב אבינר שעונה על חלק מהשאלות ובהרחבה
איך יעקב אבינו התחתן עם שתי אחיות? (מאמר) – שיעורי הרב שלמה אבינר

מצדיק את ה' ולא חסר מהעולם החיצוני

"יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו"

יש יראים גם לא יהודים- הם נראים לאלקים, מלאים נוכחות אלוקית, הם צדיקים ואין להם חוסר נפשי כי מלאים קרבת אלקים

מניחה שהם הצליחו להתקרב גם בלי הקביים האלו

רק בגלל שהתורה הייתה קיימת לפני מתן תורה, והאבות כבר קיימו אותה..

עניין אותי אם זאת הייתה דרך שכבר נצרכת כדי להתקרב או שזה רק בגדר המלצה.

אתה אומר שהמצוות נועדו רק כדי להציל מאתאיזם?  ואם יש שכינה חזקה לא צריך אותן?

בזמנם היו הרבה רשעים, וגם בימות משיח כתוב שהיא לא תתבטל.

דווקא לגבי ימות המשיח כתוב "מצוות בטלות לעתיד לבוא" וההסבר שתהיה קרבת אלקים חזקה "מלאה הארץ  דעה את ה'" ואנשים יהיו מלאי השראת שכינה ורוח אלקים ולכן יהיה יותר "שבת" בעולם (יום שכולו שבת ומנוחה) ופחות עיסוקים פחות צרכים פחות חסרים. יותר מלאות יותר שלמות פנימית , שלווה, הארה. ממילא פחות קיום מצוות

 

לפני מתן תורה היה יותר צורך במוסר וזה כבר היה בשבע מצוות שאחת מהן קיום דינים וכד'

 

את המשפט ההוא חידשת לי לא שמעתי אותו...זכור לי אחרת אבל בוא נדון בזה אח"כ

אי עשיית רע

אי הרגשת רע בפנים מתוך הצדקת מעשי הא-ל , ביטול אליו, ביטול הרצון , מלאות פנימית וקרבת אלקים נפשית

 

ובזמנם היה אחרת מזמננו הדרך להיות במצב כזה כי הנוכחות האלוקית היתה חזקה בעולם עד כדי ע"ז. (לא היה אינדיבדואל חזק כמו בזמננו)

ומבחינת מוסר אנושי - כבר היה ציווי דינים לבני נח

אז הרי הייתה עבודה זרה. 

מה זה קשור דווקא לאתאיזם? ובזמן מתן תורה כן היה?

 

כי אתיאיזם מתקשר לדעת אנושית מאוד מפותחת שולטת (אנא אמלוך) שמוחקת ישות אלוקית מהעולם

 

זה לא היה אז

היו שיבושים בקרבת אלקים  בדרכי ע"ז,  אך לא הכחשת אלוקות

וביחס לזמנם כנראה הספיקו שבע מצוות ובהם מצוות דינים למוסר אנושי

ואז נצרכות מערכות חוקים חדשות לקראת הכניסה לא"י שמתאימות לעם שלם בכל ההיבטים (מדרש רבה פרשת בשלח שה' סיבב את העם במדבר כדי שיתכוננו וילמדו איך מתנהגים בארמונו של מלך מצוות התלויות בארץ וכו)

 

ואז אתה חייב תורה להגות בה כי אתה כבר לא אדם יחיד בודד בקרבת אלקים. הפכנו לחברה לתרבות ואז אם אין לך תורה בראש אתה נשאב לבררת מחדל נמוכה, לתרבות המערב למשל

שהתורה נצרכת כדי לדעת איך להתנהג בארץ ישראל - ארמונו של מלך.

אז זה כבר לא קשור לאתאיזם? אלא למי שנמצא פה?

 

והרי גם אז היו בארץ ישראל... ובתורה יש מצוות שנוהגות גם חו"ל

 

 

בעולם אז

והדעת האנושית היתה פחות חזקה פחות אינדיבדואלית והיתה אפשרות קרבת אלקים גם בלי תורה והרבה מצוות

 

ובאמת יש מצב שהאתיאיזם התחיל אז

הרי פרעה התחיל אז "מי ה'..."

לפני כן היה נמרוד שמרד - זה לא אתיאיזם. היו אנשי הפלגה שיצאו למאבק כלפי שמיא וכו

אמונה טפלה.

אני אישית אומר, אבל כל פעם מעירים לי בפחד שאפסיק עם זה

יש לך יד? - עשית חמסה!

שלא לומר שמות של שדים ובמיוחד לא בלילה, אבל לא נאמר כך על המילה 'שד' עצמה

וגם שמות של מלאכים

אגב, חשבתי ששדים זה משהו אחד - יצורים שנבראו בלי גוף ולפעמים מזיקים

 והחבר'ה האלה שהזכרת הם משהו אחר - מקור מרוע. 

 

אני טועה..?

לגבי השאלה  למה זה סותר?

 

כי הבנתי שסמאל ולילית הם ממונים לפתות אנשים לעשות רע או לקטרע שיהיה רע.

ושדים הם סתם יצור שלפעמים מזיק ולפעמים לא.  תלוי במצב הרוח

רציני שיש בזה בעיה.

כל אדם או ישות שאתה קורא לה בשמה זה סוג של קריאה אליה ופה אנחנו מעדיפים לא לקרוא להם. משהו כזה

מזכיר את מה שכותב ר' נחמן: שלימוד תורה - שהיא שמותיו של הקב"ה- בקול זה מביא אריכות ימים כיוון שזה קריאה לקב"ה.

 

 

הרב הנ"ל מוכר?

 

הרב אליהו עובדיה.

זה היה לפני כ15 שנים אז מקווה שאני זוכר נכון פחות או יותר

רואים שהשקעת בזה הרבה.

מבחינת עיצוב קצת קשה לקרוא כי יש הרקע במצגות מאד בולט אז הוא מפריע לקרוא את הכתב. אפשר לעשות אותו שקוף חלקית כדי שיהיה יותר נעים לקריאה ותזכה יותר יהודים

את דינה לעשיו, אלא על כך שלא היה בשיקולים שלו האפשרות של להחזיר את עשיו בתשובה.

לפי זה, למה תולים את זה דווקא בזה שהוא החביא את דינה?

ולמה דווקא בה הוא נענש? 

 

כאשר עושים אותה בפועל.

כי העולם בסופו נידון בדווקא על המעשה, כך גם כאן. יעקב נענש רק כאשר עשה מעשה בלי לשקלל את המחשבה הזאת.

דינה הייתה באיזור גיל 6-7.

 

עשיו ,לפי החשבון היה מעל 100.

 

איך ילדה בת 6 תחזיר רשע מרושע מעל גיל 100 בתשובה???????????????

אדמו״ר (הסבא מקלם) ז״ל היה מעורר על מה שאחז״ל (בר״ר פ) דלפי שסגר יעקב אבינו את דינה בתיבה כדי שלא יקחנה עשו ומנע חסד מאחיו אמר לו הקב״ה ״למס מרעהו חסד (איוב ו׳ יד), לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור׳׳. והעיר אדמו״ר ז״ל, במה היה כאן חטאו של יעקב, הלא הוא עשה כדין וכמצוה, והרי אמרו (פסחים מט ״כל המשיא בתו לע״ה כאילו כופתה לפני ארי״? ואמר שודאי יעקב בסגרו אותה בתיבה היה מחויב ומצווה ע"ז עפ״י הדין, אלא שהטענה היה שם על יעקב בדקות התנועה, שסגירת הדלת היתה בחוזק מעט יותר מדאי; והיתה הטענה בדקות התנועה שרק הבורא ית׳ יוכל להרגיש בדקות זו, וע״ז כבר נענש. עד כגון זה הם ״חוטי השערה״.

הוא אומר שהחטא הוא לא מניעת דינה מעשו,

אלא שהוא לא השאיר שום אפשרות שאולי בכל זאת הם יתחתנו...? 

 

מה שהבאת למטה בכלל חידוש עצום..

"שסגירת הדלת היתה בחוזק מעט יותר מדאי; והיתה הטענה בדקות התנועה שרק הבורא ית׳ יוכל להרגיש בדקות זו"

 

תובעים את יעקב שכשסגר את התיבה זה היה בחוזקה...יותר ממה שצריך.

 

ממש מבהיל,..

 

לא מתיישב על הלב שזו כוונת המדרש

שיעקב לרעה נתכוון שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך .

 

והדברים מבהילים...

ולכן מפרשים שדינה רצתה לקרב את אנשי שכם שלמדה את זה מאמה,שאפשר לקרב גם מה שנראה רחוק.

ולמה יעקב היה אמור לסמוך על זה?

לכן עיני לאה רכות מבכי.

הסוגיא האהובה- דפים נוספים

 

לגבי השאלה השניה, זה שייך גם היום?

איבתי אותה בשרשור

אם עבודת התשובה שייכת ללאה למה יוסף נענש שהסתיר את רחל מעישו?
הסיבה שהיא יכלה להחזירו בתשובה והוא מנע ממנה.
לכאורה זה לא תפקידה

ומעולם לא שמעתי על כך שהוא נענש... מה זה השיעור היומי?

 

לגבי השאלה השניה אני אכתוב אותה שוב 

האם אתם חושבים שגם בדורינו שייך אדם שיענש כי לא רצה להשיא את ביתו לאדם חלש במצוות וכגון זה??

 

אז למה על זה אתה לא שואל "מאיפה יודעים"?

 

פשטות, מי שיודע את זה, גם יודע את זה

לא כל אחד יגיד מה שבא לו.

קודם כל, אני חושב שמצדיקים מצפים ליותר. מעיקר הדין כמובן שיעקב לא היה צריך לעשות את זה.

יעקב הכיר את דינה ואת כוחה ויכולותיה.
הוא גם היה יכול להשיאה לעשיו על תנאי כמו עם ר' יוחנן וריש לקיש.

א. אני כלל לא בטוח שהדוגמא הזו נכונה. מסברא, יותר אחוזים בציבור הסרוג יוצאים לחול מאשר אצל החרדים.

ב. אנשים שמקיימים מצוות פעמים רבות עושים את זה כי הם חלק מקהילה דתית. בקהילה שכולם מקפידים על לשון הרע, כנראה שלא תדבר לשון הרע. בקהילה שלא, הסיכויים קטנים יותר. 

אם הנוהג בקהילה הוא שלכל אישה יש סט של ארבעת המינים, אז כנראה שגם לאשתך יהיה. 

וכן על זה הדרך. לכן ייתכן שיש מצוות שהציבור שלנו יותר מקפיד עליהם, ויש מצוות שהציבור החרדי יותר מקפיד עליהם.

לא אוהב את המילה דוסים אבל זו הייתה כוונתי.

 

רוב החרדים אין להם בעיה לצאת לחו"ל.

הציבור התורני שלנו יותר מקפיד על זה , כך זה נראה.

וחוץ מזה, ייתכן שהציבור הסרוג רואה כנושא בעל עדיפות עליונה את ארץ ישראל (אולי השפעת בית מדרשו של הרב צבי יהודה?) ובציבור החרדי יש דגישם אחרים.

כי הדיון משום מה סביב ליציאה לחו"ל ולא דיון כללי כמו הכותרת

(למשל אם תפתח דיון על כיסוי ראש או על לימוד תורה או על צניעות הבגדים או על תפילה במניין או על שני כסויי ראש לגברים בתפילת שמו"ע או על תפילה בזמנה ועוד ועוד ועוד)

 

כמיגזר אני לא מסכימה איתך שחרדים יוצאים יותר לחו"ל

כמה אחוזים מהציבור הדתי לאומי נחשבים בעינך לדוסים וכמה אחוזים מהציבור החרדי?

כי אם עשירית האחוז של אברכי ישיבת הר המור נחשבים בעיניך כציבור הדוסים מול רוב מכריע של הציבור החרדי אז וודאי שההשוואה לא ממש מוצלחת

מבין?

אז יש חרדים רבים שלא טסים לחו"ל, למשל רוב מכריע של הליטאים בבני ברק וקרית ספר לא יטוסו לחו"ל לטיול למשל

(כן יטוסו בשביל שליחות או איסוף תרומות - וזה מותר כמובן)

 

גם בקרב החסידים רבים לא יטוסו לחו"ל אלא רק לקברי רבותיהם (שזה דיון האם ראוי או לא אבל זה חלק מהיותם חסידים)

או פחות

כאילו לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה כ'מצווה' אבל זה כן באותו עניין..

רוב אורח החיים הדתי שלנו נובע ממנהגים ולא ממצוות חד משמעיות.

מה התגובה שכנראה הכי נפוצה כאן בכל הפורומים?

״תשאלו את הרב שלכם״.

משמע, אין הלכה חד משמעית באותו נושא, אלא הנהגות מקומיות ואורח חיים מגזרי.

תחת מציאות שאדם לא יודע הלכה.

אם הוא יודע הוא לא צריך לשאול

לכתוב תעשו כך וכך, לא משתפים אנחנו עושים כך וכך - אלא תגובה סטנדרטית - ״תשאלו את הרב שלכם״.

לא לפסוק.


הבאתי זאת רק בתור דוגמא.

כי מה ההבדל לשתף מה אנחנו נוהגים לגבי הוצאת השבת, איזו כשרות אנחנו מקפידים - או מה הנוהג שלי בעינייני כתמים ודימומים?

הציבור החרדי מסתכל ( לפחות בעבר) על הנשימה באופן שונה. כנראה שהרמב''ם לא עבר איסור מתי שהוא חזר למצרים.. אם מסתכלים על המדינה באופן שהציבור הדתי לאומי מסתכל כאתחלתא דגאולה ברור שלא יוצאים מבארץ לעזוב את תהליך הגאולה?

ההבדל המשמעותי (והכואב) באמת הוא לא בדיון ההלכתי (כמדומני שאין בזה מחלוקות גדולות) אלא בדיון האמוני, ביחס לארץ ישראל.

יותר מדתי לייט

מה שכן, קברות צדיקים בחול', אצלו זה מושג נוכח

למי שיש לו, יש הרבה אופציות לטוס וגם מנצלים את זה.

מה כן מעניין אותך? (לא חייב לענות משהו שקשור לאמונה/ תורה)

התחזקות באמונה זה דבר אישי- אינדיבידואלי, כל אחד מתחזק בדרך אחרת. לכן אני שואל

ככל שתעסוק יותר בתורה (בדברים שאתה מתחבר אליהם)

 

כך גם ייפתח לבך בע"ה.

 

צריך גם להתפלל על זה.

 

בהצלחה רבה.

 

 

הרצון הוא הראשון במעלה, ממנו מתחיל הכל.

אני חושב שכצעירים יותר התשובה פעמים רבות תהיה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, לנסות ולהתאמץ קצת יותר ואז גם נחווה ונראה. אבל מגיל מסוים, ממצב מסוים בחיים, אולי צריך באמת לחפש ולמצוא.

 

בלחפש אני מתכוון - פיזית ורוחנית. לפתוח ספרים שלא פתחת, לאסוף חוויות, ללכת להתוועדויות ולזיץ-ים, לנסוע לשיעורים שונים ממה שהכרת - בעיקר להתפתח להכיר את עבודת ה' שלך, את דרך החיים המיוחדת והמתאימה לך. זה יכול להיות ללמוד קצת חסידות ולגלות שה' יתברך נמצא איתך ממש, חי וקיים, בכל רגע בחיים. אפשר למצוא דרך הרב קוק שהאומה עצמה נושמת הויה ולהתחבר לקב"ה דרך הכלל והפנים. ניתן דרך התנ"ך, הגמרא, האמונה, תורת הנסתר או פרטי ההלכה הקטנים ביותר. אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ. בעצם, דרך כל דבר במציאות אפשר למצוא אותו - פשוט כי הוא מחייה הכל. הנה דוגמא מהרמב"ם -

 

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי.

 

הדוגמאות שכתבתי כשמם הם: דוגמאות. רעיונות שעלו לי בזה הרגע, דרכך אינה חייבת לעבור דרכם. תפתח את עצמך לראות את הרובד שמעבר. לחפש אותו יתברך בחיים שלך ממש, בכל רגע ורגע. לדבר איתו, בהכי פשטות.

הוא נמצא, השאלה היא רק האם יש לך את הכוח לחפש.

אה, ועוד משהו: זה שווה כל רגע מהמאמץ.

בהצלחה

פורטל הדף היומי: תאומים - "מעשה ונשתהה ולד" (נידה כז ע"א)

במקום היישוב המזיקים לא שולטים, אבל לעומת זאת כשאדם יוצא מהעיר הוא צריך ליווי (למשל המהר''ל מסביר את זה בנתיב התורה פ''א).
ואני חושב שגם כיום, עיקר הסכנה היא מחוץ לעיר- בכבישים המהירים, בחיות הרעות (יש תופעה ליד ישובים ביו''ש גם כיום של חזירי בר למשל), בליסטים (הישמעלים ימ''ש).
בעצם היכן שיש הרבה בני אדם פחות מצוי ההיזק, למשל הרחובות הראשיים ובמרכזי הערים הם הכי מושקעים ומטופחים, גם מבחינת שיטור ומבחינת כבישים. אבל במקומות שאינם כ''כ מקומות יישוב הכבישים ממש בחזקת סכנה- רואים כיום- למשל באיזור הצד המזרחי של הכינרת, או בקעת הירדן או גבול מצרים- כבישים במצב ממש ממש גרוע.. סכנת נפשות. וכן במקומות חשוכים- פעם היו מזיקים, כיום גם יותר מסוכן להסתובב במקומות כאלה. איזור התחנה הישנה בת''א למשל.

לא יודע אולי הרחקתי לכת קצת.. בכל מקרה באתי להראות שהעקרונות המציאותיים שעליהם ההלכה מתבססת עדיין קיימים.

כתבת מאוד ברור וזה בסה''כ עונה לי.

רק שבאמת בהרגשה שלי הסכנה היא לא רק מחוץ לעיר. ולכן אני תוהה לעצמי בקול..
בגין נחשב בירושלים ועדיין יכולות להיות בו תאונות דרכים משמעותיות, או כביש המנהרות שעוד לא אומרים שם תפילת הדרך (רק אחרי המחסום) ועוד..

(מעניין לשמוע תשובות באמת..).

אני מנסה אבל לחשוב מה יקרה כשירושלים תגיע עד שערי דמשק- גם אז לא נאמר בה תפילת הדרך בתוך העיר? (גם אם זה משל.. אני מתייחס לעיקרון עצמו)
כיום ירושלים כל כך ענקית.. ונסיעה לכשעצמה יכולה להיות מסוכנת..
ולמשל בדיני תפילת הדרך אם יש סכנה מחוץ לעיר לא צריך להמתין לצאת פרסה (כ4 ק''מ) מהעיר אלא אפשר מיד לומר תפילת הדרך.

האם לברך על נסיעות בעיר

כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).

ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).

מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).

למעשה נכון לברך בלא שם

למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

 

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/385602

אבל אנחנו נוהגים אחרת (חושבת לפי הרב ליאור..)
גם בנסיעה של פחות מעשר דקות אומרים תפילת הדרך בשם ומלכות. וספציפית על הנסיעה הזאת אני יכולה בשלוף להגיד לך שנהרגו (נרצחו) שישה אנשים.

אז ליסטים אין שם, אבל רוצחים כן.
בכל מקרה זה סכנה לנסוע (ולא רק מהכיוון הספציפי הזה) אז הפסק הזה קצת לא מתיישב אצלי.

וגם כותב בהמשך (לא העתקתי לכאן) שבדרך מסוכנת צריך בכ"מ לברך.

שהוא מגדיר כלא מסוכנות?
(חוץ מבתוך ערים ויישובים שאת זה אני יכולה להבין)

אבל הוא כן כותב שבדרך בין עירונית צריך לברך בשם ומלכות כבר מ 4 ק"מ, ולא רק בנסיעה של 72 דקות.

אני אסתכל בקישור כשאני אהיה קצת יותר מרוכזת (לא הלילה בקיצור..)

@ברגוע
זה באמת עושה סדר ועונה לי על השאלה.
תודה רבה!

היא אפילו העיקרית, יותר מאשר זו של הדרך. המקור במשנה אומר כך: "הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם - אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע - שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָיָה לְשֶׁעָבַר, וְזוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא" (ה"זועק לעתיד לבוא" שבדעת בן עזאי במשנה זו זו תפילת הדרך).

 

כמו כן, חשוב לזכור שהסכנות בזמן חז''ל היו שונות מהיום - גם אלו שבעיר וגם אלו שבדרכים.

לפחות לפי הפירוש העיקרי, מדובר שם על עיר שהורגים בה (עם/בלי משפט). אולי ברמלה צריך להתפלל.

גנבים ורוצחים עדיין קיימים, ונוסף על זה יש סכנות נוספות כמו תאונות ("חיות רעות בדרך").

 

וכן :

ראה מה אומרת הגמרא: "ל''ש אלא בכרך שאין דנין והורגין בו אבל בכרך שדנין והורגין בו לית לן בה.

א''ד אמר רב מתנא אפילו בכרך שדנין והורגין בו זימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא"

 

האם אתה חושב שהמציאות שלנו איפשהו דומה לזה (את רמלוד החרגתי.)

בדיוק אתמול היה יארצייט (ככה כותבים?) לסבתא רבא שלי ולמדנו את המשנה הזאת..

אבל בשורה התחתונה, אני לא בטוחה שהצלחתי להבין מה שכתבת.. חוץ מהסוף.

המשנה הזו היא המקור לתפילת הדרך.

 

"הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם - אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע - שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָיָה לְשֶׁעָבַר, וְזוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא"

 

הפירוש:

 

מי שנכנס לעיר צריך להתפלל שתי תפילות - אחת בכניסה לבקש שה' ישמור עליו מהסכנות בעיר ואחת ביציאה ממנה להודות לה' שאכן שמר עליו.

לדעת בן עזאי הנכנס לעיר צריך להתפלל 4 תפילות - הראשונה בכניסה להודות ששמר עליו בעיר, השנייה בכניסה לבקש שישמור עליו מהסכנות בעיר, הראשונה ביציאה להודות שאכן שמר עליו, והשנייה ביציאה לבקש שישמור עליו מהסכנות בדרך (וזו 'תפילת הדרך' שלנו, ההלכה נפסקה כדעת בן עזאי).

אבל אנחנו לא מתפללים ארבע תפילות, רק אחת בין עיר לעיר. לא?

בספר "ועלהו לא יבול'' להרב נחום סטפנסקי שליט''א- הנהגות מהגרש''ז אוירבאך זצ''ל, מובא קטע זכרונות של הרב הלל הורוביץ שליט''א מהביקורים של הגאון במערת המכפלה.
אני מביא את זה. רק שימו לב, שבתחילת הספר יש מכתב התנגדות של בנו של הרב שלמה זלמן לפסיקת הלכה ע''פ 'שמועות' של אנשים, אז זה לא להלכה.


בעמוד פ''ב:

שאלתיו: האם צריך לומר תפילת הדרך כשנוסעים מירושלים לחברון, ואם כן צריך לברך אז מתי צריך לברך?
וענה: צריך לברך בשם ומלכות. והעירני שכשאני יוצא מביתי בחברון כדי לנסוע מחוץ לעיר שאברך תפילת הדרך מיד ביציאתי מביתי ושלא אמתין עד יציאתי מן העיר. כשיצאנו מירושלים, בפאתי שכונת גילה בירך הרב תפילת הדרך בשם ומלכות ולא סמך את תפילת הדרך לברכה אחרת


לא הצלחתי להעלות את התמונה, אז העתקתי את הקטע הספציפי. א''כ מעניין מה שאמר ''שאברך תפילת הדרך מיד ביציאתי מביתי ושלא אמתין עד יציאתי מן העיר''

אם הוא כבר יוצא מהעיר אז הוא בירך מייד בתחילת הנסיעה.

 

הרב אליעזר מלמד מדבר על זה בקישור שהבאתי:

 

נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.

שהרב אויערבך דיבר בדוקא על מקום כמו חברון, מקום מגוריו של הרב הלל הורוביץ, שזהו מקום סכנה. זה לכאורה הדגש פה-
"והעירני שכשאני יוצא מביתי בחברון כדי לנסוע מחוץ לעיר שאברך תפילת הדרך מיד ביציאתי מביתי ושלא אמתין עד יציאתי מן העיר"

לכן ברור שהענין פה הוא מקום שיש בו סכנה. ולכאורה אם אני מבין נכון זה גם מה שהרב אליעזר מתכוון, ''אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית''- מצד הסכנה שיש בנסיעה זו.



ולא יודע אם הרב אויערבך היה אומר את זה גם על מקומות אחרים בהם אין סכנה כל כך

הוא כתב גם שבנסיעה מירושלים לחברון הוא היה מברך רק בפאתי שכונת גילה, ולא מייד בתחילת הנסיעה.

גם על הבאת הדברים מפנה''ל

לקרות (ואולי גם לאה לא ידעה). רק לאחר המשתה, בערב, לבן לקח את לאה ונתן ליעקב. ומן הסתם הוא גם מנע מרחל לבוא לשם ולמחות גם אם היה לה את האומץ לזה.

לפי דרשת חז"ל של הסימנים וכו', יתכן שרחל גם הייתה מנועה ע"י לבן מלספר ליעקב על המזימה, ולכן בכל מקרה לאה הייתה מובאת ליעקב. לפי זה, עמדו רק שתי אפשרויות בפני רחל-או שהיא מגלה ללאה או שלאה תתבזה.
רחל חששה שבגלל אהבתו של יעקב אליה ורצונו בה ובגלל ההפתעה הלא נעימה הוא יגיב אינסטנקטיבית ויכעס ויבזה את לאה.
לכן, כעזר כנגדו, רחל החליטה לעשות חסד על חשבונו כי היא ידעה שזה לא באמת על חשבונו. היא ידעה שיעקב היה מסכים איתה, למרות אהבתם הגדולה זה לזו, אם היא הייתה מדברת איתו ומסבירה לו את מצוקתה של אחותה.
רחל הגדולה בויתורה המיוחד החייתה את אחותה וגם הצילה את יעקב מחטא.
ובעצם גם יוצא שאפילו הילדים שנולדו ליעקב מלאה וזלפה, מכוחה של רחל באו.

בכל אופן לא שאלה לדעתו מפורשות...

בתוך כללים הלכתיים כמו היום אז זה שונה. השיקול היה מה הדבר הנכון לעשות כשיש התנגשות בין שני ערכים ורחל הבינה אז שכך נכון.

ואגב השאלה החזקה יותר היא על לאה..
היא זו שגנבה דעת בפועל.
ועל כך אמרו חז"ל שהיא השיבה ליעקב שאמר לה שהיא רמאית, שגם הוא רימה את עשיו. במילים אחרות, היא אמרה לו כמו שאתה עשית עבירה לשמה כי זה מה שהיה נצרך, כך גם אני. רימיתי לצורך טוב כי לא הייתה לי ברירה אחרת. לא רצית אותי ואני לא יכולה להתחתן עם עשיו או עם רשע אחר.

ומגדיר אמת ושקר כטוב או רע.

 

אך סוף כל סוף זה ברעיון נחמד לא בפועל.

מסכים איתך שלפי הפשט לא היו סימנים. לאה כל ימיה לא ידעה כלום, מבחינתה "המעט קחתך את אישי וגו'".
לפי הדרש שיעקב נתן לרחל סימנים - הוא בדיוק הבין שזו סיטואציה צפויה וקבע את הסימנים ע"מ למנוע את הסיטואציה הזאת. ממילא מופקע להגיד שהוא היה מסכים.

יתכן שהיא הייתה מצליחה לשכנע אותו. לעומת זמן קביעת הסימנים אז הם היו בדעה אחת.

סוף סוף יעקב קבע איתה סימנים לסיטואציה הזאת, בדיוק כי הוא רצה אותה ולא את לאה. ממילא זה לגנוב את דעתו.

אולי זו פשוט עבירה לשמה. גם בבין אדם לחבירו. היא הבינה לבסוף יותר את מצוקתה של אחותה ולכן העדיפה לגנוב את דעתו של יעקב מאשר שאחותה תתבזה.

וידעו שעתיד יעקב לישא 4 נשים, א"כ כל השאלה הייתה מה יהיה סדר הנישואין.

הרי האבות והאמהות היו נביאים, מכאן שהיה ידוע לכל שרחל עקרה ולאה לא, יעקב רצה לשאת את רחל כאישה ראשונה כי יש מקרים שהאישה הראשונה עקרה ולכן נושאים אישה שניה אבל אני לא מכירה מקרים שהאישה הראשונה לא עקרה ובכל זאת מוסיפים אישה לנישואין למעט מלכים.
מכאן שיעקב סיכם עם רחל שיוסיף גם את לאה כאישתו אך רק אחרי שישא אותה כי היא העקרה ולאחר שלא יהיו להם ילדים ישא גם את לאה. אבל רחל חשבה לעשות להיפך על מנת למנוע את עקרותה, אפילו אם העקרות זמנית וידעה שבסוף התהליך יהיו לשתיהן ילדים אך בכך רצתה למנוע את עקרותה מרוב הרצון העז לבנים, יעקב ישא את לאה ראשונה ולאחר מכן יוכל לשאת את רחל כאשר היא אינה עקרה.

חלומו של כל גבר

רוב רובם של הגברים שאני מכיר ממש לא כאלה

א. אף אדם ובכלל זה אף גבר לא רוצה שירמו אותו.
ב. ממש לא חלומות של כל גבר נורמלי.
ב. כל החשיבה על יעקב אבינו, בכיר שבאבות, שדמותו חקוקה על כסא הכבוד, שחז"ל העידו שלא ראה קרי מימיו - כאילו חלומותיו (שאנו יודעים מה הם - מלאכי אלוקים!) הם 'חלומות של כל גבר' תאוותניים ונמוכים - זו תפיסה מעוותת ועקומה, שאם היא מעידה על משהו - זה לא על הנכתב עליו, אלא על כותבה...

פסיקה הלכתית שעומדת נגד כל הקונצנזוס, ולא מוכנה להיחשף, לא באמת נחשבת.

אם מישהוא החליט שהוא מבין את הסוגיה אחרת, שלפחות יכתוב מאמר שמסביר איך הוא מבין את הסוגיא.

ומי שיקשיב לפסיקה הזו זה רק מי שמילא לא עניין אותו ההלכה הזו עד כה.