פורום בית המדרש (עמוד 78)

קרה שמה איזה משהו.

 

בכל מקרה, הכללים שהוא נותן שם תקפים לגבי כל טעמי אמ"ת

אבל המנגינה היא רק של משלי

בעצם אותו טעם עושה בכל אחד מהספרים מנגינה אחרת

 

קריאת ספר משלי

 

משלי אני יודע

תהילים חצי קלאץ

ואיוב לא למדתי אפעם

 

אם יש לך שאלות או משהו מוזמן..

אשמע בעז"ה מחר.

איזה עוד אתר ברמה שלו? לא מכיר כזה.

ויש שם תחומים שזה נראה נשמע ומרגיש כאילו מי שכתב את המאמר פשוט תקע חץ וסימן את המטרה מסביבו - בכל מחיר אינטלקטואלי.

בגלל שהאמינות האינטלקטואלית שלהם לא נשברה לגמרי (כמו הידברות למשל), אבל היא גם לא אמינה לגמרי, אני קורא סלקטיבית.

ואילו תחומים מרגיש כאילו מי שכתב את המאמר פשוט תקע חץ וסימן את המטרה מסביבו - בכל מחיר אינטלקטואלי?

יותר נכון לקרוא סלקטיבית כל מאמר.

(למרות שכלפי עצמי עם עצמי כן יש לי קיטלוג של תחומים סלקטיבית בגלל סיבות שלא אפרט. היתי כותב את התחומים אבל מעדיף להשאיר לעצמי.)

בהצלחה

אין לי ספק שהם יענו לך בצורה המיישבת את הדעת מניסיון.

לפי רוב הפוסקים הוא לא יכול, כיון שהשתתף בשמחה

לרמבם יכול כי לא שמע שבע ברכות (וכמותו פוסק השוע מעיקר הדין).
לתוס' וסיעתו יכול כי לא היה בסעודה (והשוע כותב שכך המנהג).
לרן וסיעתו לא יכול. והרמא מביאם בי"א.
אך משמע ממנו שמביאם רק לקולא- שאעפ שלא אוכל נחשב לפנים חדשות. ולא לחומרא- שאם היה רק בריקודים לא נחשב פנים חדשות.

בפשטות כוונת השו"ע "שלא אכלו שם עד עתה" אינה דווקא לאכילה אלא לשעת הסעודה, ולאפוקי מעמד החופה. כך מתבאר בדברי הראשונים שנקטו לשון אכילה ובכל זאת כתבו ששבע ברכות אינן קשורות כלל לאכילה, אלא כוונתם היא להשתתפות בסעודה, והריקודים הם חלק משמחת הסעודה.  (עיין ברמב"ן והרשב"א בכתובות ח.)

 

השו"ע בסימן ס"ב סעיף ז כותב כדעה עיקרית שמי שהיה בחופה ולא בסעודה יכול להיות פנ"ח - כלומר שההשתתפות בסעודה היא הקובעת (ולא שמיעת הברכות כשיטת הרמב"ם).

 

דברי הרמ"א שהבאת מוכיחים כדבריי, שההשתתפות אינה תלויה באכילה, וממילא מובן שהדבר נכון לשני צדדי המטבע, ולא כמו ה"משמע" שכתבת (איך "משמע"? בדקת בר"ן ובדרכ"מ?)

 

רק לפי הרמב"ם מימ שלא את הברכות מצטרף, אך השו"ע והרמ"א בסעיף ז וסעיף ח פוסקים שלא כדבריו, וכן המנהג.

השתתפות בסעודה וריקודים נחשבים להשתתפות בסעודה.

קודם התכוונתי במובן הרחב של הסעודה עם הריקודים, וכאן באתי לאפוקי את ההבנה שאחרי בהמ"ז כבר לא נחשב

את כל זה.
אם נגמרה הסעודה וברכו כבר פשוט שהם כן יחשבו פנים חדשות אח"כ.
רק לפי המנהג שמביאים הראשונים לברך גם בלי סעודה אם יש פנים חדשות אפשר לומר כדברך (כלומר פה זה לכיוון השני שנחשוש לדעתם ולא יחשב פנים חדשות). אבל לראשונים האחרים ולפי מה שנפסק זה לא נכלל. חזל תיקנו פנים חדשות בהקשר לאכילה בסעודה (או לפחות לשמחה בזמן הסעודה). כלומר שמחה על שיש אדם חדש בסעודה ולא בסתמא.

לשיטתך מי שאמר מזל טוב לחתן ולכלה אחרי החופה ואז הלך גם לא יחשב פנים חדשות.

מעיקר הדין רוב הראשונים סוברים שמברכים בלי אכילה, אלא שאנו חוששים לשיטת הרמב"ם (מה שקראת "הראשונים האחרים") לחומרא בלבד. לא לקולא וכמו שציינתי השוע ורמא פוסקים לא כמותו. ולגבי הסוף - ייתכן.

הראשונים האחרים זה לא רק הרמבם. אלא גם רבינו האי גאון, הרא"ש, הטור.
לדעת הראשונים האלה מברכים רק בהקשר לסעודה (לדעת רב האי גאון אין איסור בדבר אך זה לא מנהג יפה).

ועיין בדמ שמביא סמג שכותב- ואותם המשהים שם מחמת חופה נקראים פנים חדשות אע"פ שהיו בשעת חופה.

1. קודם כל אם הפירוש בדעת השו"ע כדברך אז מה הרמא מוסיף על השו"ע? זו בדיוק אותה דעה. שמספיק להשתתף בלי לאכול.
ואיך הבאת ראיה מהרשבא והרמבן להסבר השוע? הם הי"א ברמא שלא מצריכים בכלל סעודה ולכן ברור שכוונתם באכילה לא כפשוטו אלא רק לאפוקי מהרמבם.
לדעת הרא"ש שמצריך סעודה אפשר להסביר בפשטות שתיקנו שבע ברכות ופנים חדשות רק בהקשר לסעודה.

2. לא הבנת את כוונתי ברמ"א. "משמע" כי אם לא כן הדעה הזו סותרת את הדעה שפוסקים כמותה שאומרת שאם לא אכלו שם מיקרי פנים חדשות (מה שייך לבדוק בר"ן? ברור שהוא אומר את דעתו לשני הכיוונים. השאלה מה כוונת הרמ"א. ובד"מ הוא לא כותב. לדעתי וכפי שכתבתי זה פשוט כי אם לא כן יש סתירה).

פנים חדשות צריך להיות מישהו חשוב ששמחים בבואו, ולא איזה שכן לא מוכר או כל פנ"ח מאולתרות כמו שיש נוהגים בטעות. כך מבואר בשו"ע ובפוסקים

זו שיטת התוס' בכתובות ז: "פנים חדשות" אבל רש"י שם והרמב"ם בהל' ברכות פ"ב ה"י לכאו' חו' וסו' שכל אחד חדש.

כי לא נחית לזה, והרמב"ם אכן סובר כך אבל כבר הערתי לעיל שאין הלכה כמותו

והוא אמר לי שאם השתתף בריקודים לפני ברכת המזון נראה שלא יחשב לפנים חדשות אח"כ (כי סופסוף הסעודה הייתה גם בשבילו למרות שלא אכל).
ואם אחרי ברכת המזון כן יחשב (ושאני ממסכת סופרים והמנהג שמביאים הראשונים שם הפנים חדשות היו סביב שבע ברכות ולא סתם).

אני בדיוק לומד את הנושא לרבנות אז בזכות שאלתך התחדד גם לי..

כשקמים - נטילת ידיים שש פעמים (ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל), שירותים ושוב נטילת ידיים, ברכת אשר יצר ושאר ברכות השחר. אחרי שמתארגנים ומתלבשים וכו' ועומדים לגשת לתפילת שחרית נוטלים שוב ידיים פעם אחת על כל יד, ומברכים על נטילת ידיים, ומתפללים.

 

מלבד כל זה צריך לדעת עוד הרבה דברים... אשרייך. בהצלחה!

רק לידיעה. כדי שלא ייווצר בלבול איך אני סותר אותך.

אני פוסק ע"פ הרב ליאור שפוסק כערוח השולחן.

1. ישנה מח' אם נטילת ידיים היא מטעם נקיות לקראת התפילה או מטעם רוח רעה ולכן נוהגים כ2 הטעמים.

2. אסור להזכיר שם ה' או לברך כאשר הידיים לא נקיות(בדר"כ בשינה הידיים נוגעות במקומות עם זיעה(ראי בהמשך) או כאשר צריכים להתפנות. אך 'מודה אני' מותר כי אין שם ה'.

3. אסור לגעת בנקבים שבגוף(פה, אוזן, עין, אף וכו') ובאוכל כאשר יש רוח רעה.

4. מצד נקיות מספיק רק לנקות את הידיים במים ואם אין מים אז אפי' רק לשפשף אותם בדבר מנקה וכשימצא מים יטול.
מצד רוח רעה צריך ליטול את הידיים 3 פעמים לסירוגין(בהמשך אסביר)

5. את הידיים נוטלים מיד כשמתעוררים ואפי' בלילה ומברכים 'אשר קדשנו... על נטילת ידיים'(אך אם נטל בברכה בלילה יטול שוב בבוקר בלי ברכה שספק אם שינה גורמת או הלילה לרוח רעה).

6. אך אם צריך להתפנות יש ליטול ידיים ג' פעמים לסירוגין בלי ברכה, להתפנות ולברך על הנטילה שאחר השירותים.

7. יש שמחמירים לא ללכת ד' אמות בלא נט"י ג' פעמים.

8. סדר הנטילה: הנטילה צריכה להיות דווקא בכלי(מצד הטעם דרוח רעה), לוקחים את הנטלה ביד ימין וממלאים מים, מעבירים לשמאל ונוטלים תחילה על יד ימין(כיוון שימין תמיד קודם חוץ מלקשירה), אח"כ נוטלים את שמאל וכך 3 פעמים, מברכים 'אשר... על נט"י' ומנגבים.

9. את מי הנטילה יש לשפוך למקום שאין בו אנשים(כי הרוח רעה מזיקה).

10. דברים המצריכים נטילה משום נקיות: מי שהתפנה בשירותים, גזיזת ציפורניים, חליצת נעליים, נגיעה ברגליים ובמקומות בגוף שיש בהם זיעה, שפשוף הראש (אלו המצויים, יש עוד).

כדאי שתמצאי רב שיכוון אותך ויהיה זמין לכל שאלה שתצטרכי.

כדאי גם שתקני 'קיצור שולחן ערוך' המהודרת כיס, כדי שתוכלי לחזור וללמוד את עיקר הדינים. הוא מאוד מסודר ומתומצת.

את מוזמנת לשאול כל שאלה בשמחה, רק לא בטוח שיוכלו לענות פה על הכל, צריך להיות רב מוסמך כדי לפסוק בכל דבר. בעז"ה נשתדל.

1. צריך לברך 'אשר יצר' אחרי כל פעם שעושה צרכיו, בין גדולים בין קטנים, ואפי' טיפה.

2. אע"פ שלא התלכלכו הידיים נהגו ליטול בכל מקרה לאחר שהתפנה.

3. אין מברכים על נטילה זו 'על נט"י'.

4. אין צריך כלי דווקא לנטילה זו, שהיא משום נקיות.
‌
5. בבוקר יש להצמיד ולברך 'אלוקי נשמה' מיד לאחר ברכה זו. ואם שכח יש להצמיד את 'אלוקי נשמה' ל'גומל חסדים...'

אמירת 'מודה אני', נטילת ידיים 3 פעמים לסירוגין(לרוב בלי ברכה), התפנות, נטילה עם ברכה(אם לא ברכת קודם), ברכת 'אשר יצר' ומיד אח"כ 'אלוקי נשמה'. אח"כ מתלבשת, את הנעליים יש קודם לנעול את ימין ואח"כ את שמאל(אם יש שרוכים אז נועלים את ימין קודם בלי לקשור אח"כ נועלים את של שמאל וקושרים ואח"כ קושרים את ימין), אמירת שאר ברכות השחר.

שאת מחפשת. הכל מפורט

ממש ממש ממש.

שתזכי להרגיש את טוּב ה' ממש בדביקות ובשמחה.

 

לא רוצה לסבך סתם, אז לא אוסיף.

בהצלחה!

רב לשאלות הלכתיות וכד' ולא לסמוך על ניקים אנונימיים בפורום.

שכולל הלכות ברוב התחומים, מפורט, כתוב באופן ברור ומסודר לפי נושאים, בחינם. ממש ממליצה! לא במקום דמות תורנית, אבל כדי ללמוד הלכות ולבדוק שאלות שעולות ביומיום.

המון המון הצלחה בדרך החיים!

לא כולם יודעים

ולא לכולם אכפת

אבל יש פוסקים היום שמתירים לשבת מעורב ולברך שהשמחה במעונו, כי היום רגילים לעירוב בין גברים לנשים בעבודה ובכלל, פעם נשים בקושי יצאו מהבית.

הרב זלמן מלמד:

כיצד יש לנהוג במסיבת שבע ברכות מעורבת? האם יש בעיה באמירת "שהשמחה במעונו" ואיך מסתדרים עם אי הנעימות?
תשובה:
אם הישיבה היא מעורבת כל כך שהנשים והגברים כולם מדברים זה עם זה באופן לא צנוע יש בזה בודאי בעיה. אבל אם הם רק נמצאים בחדר אחד והגברים משוחחים בינם לבין עצמם וכן הנשים משוחחות בינן בין עצמם והאוירה היא של צניעות אין זה נקרא ישיבה מעורבת. כמובן ככל שישיבה צנועה יותר זה יותר מהודר.
 

הרב אליעזר מלמד:

האם חתונה נפרדת זה ממש הלכה או החמרה?
תשובה:
בקרב ציבור שאין רגילים לשבת ביחד גברים ונשים, אסור לעשות חתונה מעורבת. וכמה אחרונים כתבו שאין לברך בחתונה מעורבת "שהשמחה במעונו" (ב"ח, בית שמואל אה"ע סב, יא). 
אבל בקרב ציבור שאינו רגיל להפריד גברים מנשים, אף שרצוי מאוד לערוך חתונה נפרדת, היינו שבנים ישבו בצד אחד ובנות בצד אחר, מכל מקום אין איסור אם לא תהיה הפרדה. 
וזאת משום שחלק מדיני צניעות תלויים במנהג, ולאנשים שרגילים לשבת ביחד, אין ישיבה זו מעוררת מחשבות זרות באופן מיוחד. וכך הסביר הלבוש את המנהג לומר "שהשמחה במעונו" כשיושבים גברים ונשים בחדר אחד. ויש לדעת שכפי הנראה כך היה המנהג הרווח, שישבו גברים ונשים בחדר אחד, יעויין באוצר הפוסקים (סימן סב, סז, ג). 
ואע"פ כן כתבתי שיותר טוב להפריד, מפני שבדור האחרון התרבו מספר המשתתפים בחתונות, וממילא העירבוביה שבין גברים לנשים גדולה יותר. בנוסף לכך, בדורות האחרונים התרבו המתלבשים שלא בצניעות, ולכן יש יותר מקום להפריד. אולם כאמור, במקום שרגילים בכך, ומתנהגים בדרך ארץ, אין בזה איסור.

וחכמיו התחשבו במה שמוזכר בירושלמי והכירו את מסורות הלימוד המערביות (ישראליות). במקום שיש מחלוקת בין התלמודים בדרך כלל ההכרעה כבבלי.

הרמבם בתשובה שמובאת בשמו בראשונים טוען שהחילוק שונה. מכיוון שהיו שמדות בדורות שונים של חכמים בבבל שמועותיהם מסופקות ויש להעדיף ירושלמי. לאחר מכן המרכז עבר לבבל ועדיף הבבלי מזמן מסוים של חכמים.

שהוא פוסק ע"פ הירושלמי , אבל אני לא בטוח אם זה נכון...

וגם הרמבם פוסק לפעמים ע"פ הירושלמי.

במקצת. אל תשכח שישנם שני סדרים חסרים בבלי ובירושלמי רק אחד. זאת אומרת שהירושלמי בלעדי בנושאים מסוימים לדעת כולם.

אכן.

זה די נכון, תגגל עליו בגוגל (מכון שילה)

 

יש פסיקות אשכנזיות שהן על פי הירושלמי כנגד הבבלי, לדוגמא שלא מצרפים קטן לזימון. (לפי הבבלי מפורש שמצרפים ולכן ספרדים מצרפים, אבל לפי הירושלמי לא מצרפים ולכן אשכנזים לא מצרפים קטן לזימון ועוד.)

"אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל בית ישראל ללכת בהם; וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.

הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, איש מפי איש עד משה רבנו."

 

הרב קוק מאוד מבסס את סמכות התלמוד על קבלת עם ישראל [בבאר אליהו חו"מ סי' כה, ובעוד מקומות], ויש מאמר [כמדומני של הרב זלמן קורן] בספר 'בירורים בהלכות הראי"ה", ושם הוא מובאות גם דיעות אחרות.

שכל ישראל היו מקבלים על עצמם את ה"פניני הלכה" היינו מחוייבים אליו באותה מידה?

וגם, אם כך אנחנו מחויבים למנהג שכל ישראל קיבלו באותה מידה כמו להלכה מהבבלי?

הוא הספר שכולל את המסורת המרכזית של תורה שבעל פה.

 

נראה, שבדרך כלל גם שמנהג התקבל, הוא לא התקבל באותה רמת מחוייבות. אבל בעיקרון, מנהגים שהתקבלו ע"י כל עם ישראל מחייבים מאוד, על כל פנים כאשר הם מנהגים שהם סייג לתורה, ויש כמה מנהגים כאלה.

א. תוכל להרחיב?

ב. למה אנחנו מחויבים למה שכל ישראל קיבלו?

ג. תוכל לתת דוגמא?

ב. יש מקורות מהתנ"ך שעולה מהם שקבלה כזו מחייבת. למשל - "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם"

ג. איסור אכילת קמח שנחלט ברותחים בפסח, על אף שמדין הגמרא, אם הקמח הושלך לסיר כשהמים היו רותחים הוא לא מחמיץ.

הסתכלתי שם, מה שהבנתי היא שהסיבה היא שזו הפעם האחרונה שהתורה שבע"פ הייתה מאוחדת.

חתימתו מאוחרת מחתימת הירושלמי ועריכתו מושלמת. הוא כולל בתוכו את מרבית תורת ארץ ישראל (ולכן "במחשכים הושיבני" נאמר, ומובא בבבלי עצמו, על תורת בבל אבל לא על התלמוד גופא) ודנים בו בברייתות רבות יותר מהתוספתא מאשר בירושלמי.

למה זה שהוא יותר מאוחר מחייב אותנו אליו?

למה לא להיות מחויבים למשנה או לחלופין לריטב"א?

האמוראים היה בבבל אצל הגאונים, והם שלחו תשובות ופסקים ע"פ התלמוד הבבלי ולכן הוא התקבל יותר להלכה בכלל ישראל.

מה אכפת לך מיהו או איך נקבע גדול הדור? הבנת אחרת מתוך עיון, תחלוק, תברר את השמועה שלך.

אותו דבר אומרים הרבה רבנים ביחס לעליה להר הבית. וחיפשתי מקורות.

כי דעתם בטלה. לא שאין מושג של מחלוקת כלל בין דרגות מסוימות של אנשים.

זה פרוייקט של 50 שנה של לימוד בערך, הבעיה היא שיש רבנים מאותה הליגה שכן תומכים בעליה להר, מעטים אבל יש.

הרבנים שאומרים שאסור לחלוק על הרבנות הראשית בעניין עליה להר הבית לא אומרים זאת כי הם חושבים שהרבנים הראשיים גדולים יותר מאלה שמתירים ותומכים, הם אומרים שאסור לחלוק עליהם פשוט כי הם מרא דאתרא, זה תפקידם, לפסוק בענייני האזור שעליהם הם ממונים, זה לא קשור לגדול דור זה או אחר אלא השאלה היא אם במסגרת תפקידם הרבנים הראשים יכולים לאסור כניסה להר מבלי לקיים דיון רציני בנידון, יש כאן מחלוקת, אלה אומרים הן ואלה אומרים לאו.

תנך, משנה, גמרא, פוסקים, מדרשים וכו' בערך 80 אלף ספרים, וזה לא שיש מקור לזה שהדעה בטלה פשוט כשתה בשיעור א ורוצה לחלוק על אדם שלמד 50 שנה תורה זה קצת תמוה.

מכל מקום גדולי ישראל שטעו ועשו נזקים אדירים לעם ישראל ישאו באחריות, את זה לא אזובי הקיר ישפטו אבל.

לדוג' המח' על התכלת, סירוב פקודה, הר הבית וכו'.

עניין אותי למה הגר"א שפירא אמר שרבנים מסוימים לא יכולים לחלוק עליו, מה המקור? ומה הגדר בחילוק בין רבנים שיכולים לאלה שלא.

סו"ס גם אם זה תמוה עגיין זה פסק הלכתי לתלמידים של אותו הרב.

עיין בהסכמתו לספר 'ויעמידה ליעקב לחוק' של הרב פרופ' אליאב שוחטמן.
הודפסה גם ב'מורשה' - קובץ שיחות ומאמרים (לא להתבלבל עם כרך 'שיחות למועדים') ע"מ קכז. ועיין שם בהערות העורכים, שציינו למקורות רבים מראשונים ואחרונים שהיה מזכיר בעניין (וגם אני שמעתים ממנו בע"פ).

לא שיש גדול דור יחיד שאסור לחלוק עליו, אלא שהמושג 'הגיע להוראה', בנושאים מסויימים מצומצם מאוד, ורבנים רגילים אינם נכללים בו.

(התייחסתי לשאלה כמו שנשאלה)
יותר מדוייק שכמובן שתמיד היו מחלוקות. אסור לחלוק רק על החלטה שהתקבלה בסנהדרין, אחרי שעמדו למניין במעמד כל הראויים לכך.

הנקודה המשמעותית היא שיש סדר גודל של שאלות עגונות, ממזרים וכד' וכ"ש הלכות ציבור שצריך סדר גודל של תלמיד חכם כדי לפסוק בהן.

יש עשרות מקורות הפוכים שאין דבר כזה אדם שאסור לחלוק עליו כולל משה רבינו.

לדוגמא, עיין בהקדמה של הרב עובדיה להליכות עולם

גמרא היכנשהו.

(כנראה שגדול דור איננו כה ייחודי מאז ומעולם)

תנו רבנןלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור (פסחים מט ב)

רש"י – גדולי הדור - אנשי מעשה וצדיקים:

הרב אריאל כתב על כך לאחרונה בעולם קטן:

תלמיד חכם או (גם) פוסק - עולם קטן

 

גם כאן באתר התפרסם מאמר בנושא:

רבנים צעירים – דעו מקומכם

 

מצ"ב כמה מקורות בנושא:

20190625015406.pdf

(מעין סטדנר שולחן)
אפשר לקנות לו ספר מתחום תורני שהוא אוהב.
הוא אוהב ללמוד הלכה/מחשבה?

הוא קווניק דוס אבל סבבה... מתחיל ללמוד בישבה בעלי

1. שמונה פרקים לרמבם בתרגום הרב יצחק שילת.
2. ספרים של הרב ישראלי.
3. לנתיבות ישראל של הרב צבי יהודה.
4. לאמונת עיתנו (על נושא שתבחרי)
5. מחשבה בקשר לארץ, דרישת ציון של הרב קלישר.

1. הקדמות הרמב"ם למשנה.

אני קצת אובד בים של ספרים, והכל תלוי אדם כמובן.
אולי יש לך כנפי רוח.

אם ספר כמו שציינת זה טוב
אז עד כמה שידוע לי בישיבות קו בשיעור א.
יש שיעורים בספר הכוזרי.
או אפשר ספר של הקדמות הרמבם למשנה.
או אחד מספרי המהרל שגם אותו לומדים בישיבות קו.
או כמובן אחד מספרי הרב קוק. הרב צבי יהודה.

אבל אפשר גם לא ספר. אם הוא יאהב נניח ספל לקפה או סטנדר שולחני לא יקר או לא יודע מה..

אולי לא הכי מקובל בעלי,
אבל לדעתי זה ספר חובה לבחור שמתחיל בישיבה.

במהדורה טובה.
ועוד ספר פחות כבד לזמנים רגועים יותר שקצת קשה לעיין. אגרות של רב מסוים למשל החזון אי"ש או שיחות הר"ן של רבי נחמן מברסלב (לא ליקוטי מוהר"ן) וכדו'.

רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רמב"ם.

רמב"ן הוצאת מערבא, בערך ב115.
רשב"א הוצאת זכרון יעקב(לא אדרת!) ב180
ריטב"א הוצאת אור החכמה תלוי במס' כרכים.
רמב"ם פרנקל ז"כ בערך ב340.

עזרתם מאוד

כל עבירה בפרהסיא היא חילול השם.

חילוני שעושה עבירה בפרהסיה גורם לחילול השם?
(במובן פשוט של חילול, מי שמייצג ורואים בו דוגמה ייקרא מחלל מי שלא, לא)

רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ה'
[י] כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט בנפש להכעיס--הרי זה מחלל את השם; ולפיכך נאמר בשבועת שקר, "וחיללת את שם אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב). ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו--הרי זה מקדש את השם.

אלא שהיום אנו בדרך כלל מניחים שהעובר הוא סוג של אנוס בדעתו ובוודאי לא 'להכעיס'.

חילוני עם קעקועים שמעשן בשבת ומנסה ללמוד איך לחיות נכון או ליהודי שמחפש לחיות חיים יהודיים אידיאליים?

כשיהודי שנראה כיהודי עובר עבירה או עושה מצוה על זה דובר.
בכל אופן זו לא שאלת השרשור.

הפרק מתחיל (רק לא רציתי להאריך בפרטי יהרג ואל יעבור): כל בית ישראל מצווים על קידוש השם וכו'.

הרמב"ם מבאר שם לאורך הפרק שיש מצווה מהתורה (ככל הידוע לי התורה מחייבת כל יהודי...) לקדש את השם ואיסור מהתורה (כנ"ל) לחלל את השם. כל פרטי וגדרי קידוש וחילול השם שם הם על מצוות קיום מצוה כשצריך - זה קידוש השם (וכשצריך אפילו במסירות נפש) ועבירה היא חילול השם.

רק בהלכה האחרונה (אחרי ההלכה שציטטתי) הוא מוסיף את מה שבשיח המקובל היום נקרא 'חילול השם' - שאם תלמיד חכם עושה דברים שנראים כבעיתיים אפילו שאין בהם איסור - גם זה חילול השם. התחום הזה הוא היחיד שיש בו חילוק בין תלמיד חכם לאדם אחר.

חילול השם? לא קידוש השם.
אגב שים לב לדוגמה הראשונה וכיצד הפרק פותח. קידוש השם הגדול ביותר הוא עצם חיי האדם היהודי גם כשעובר על מצוה (באונס כמובן אבל אעפ"כ).

למה שזה לא ייחשב חילול השם?

כדי שזה ייחשב חילול השם?

לפי הרמב"ם, גם מי שעבר ולא נהרג על שלוש עבירות בצנעא, נחשב למחלל שם ה'.

אולי כן. בכל אופן המציאות כיום היא חסרת תקדים. אף אחד מהמקורות שלנו לא מתייחס אליה לכן לא הייתי ממהר לקבוע קביעות כאלו.

אולי כן. בכל אופן המציאות כיום היא חסרת תקדים. אף אחד מהמקורות שלנו לא מתייחס אליה לכן לא הייתי ממהר לקבוע קביעות כאלו.

בהגדרת חילול השם?

לא מתייחס ל'תינוק שנשבה' וכו', אבל בפשטות, כל עבירה שנעשית בפרהסיא היא חילול השם.

חילול השם "המקורי" לא היה כייצוג של היהדות.

כל מהות העם היהודי בתנך, בגמרא, בפוסקים הוא ייצוג האל בעולם. אדם שמיוצג כיהודי ולא מתנהג כיהודי מחלל.
מי שמערער על עצם היהדות ולא רואה את עצמו כחלק ממנה אינני בטוח שחל עליו השיקול הזה.
בדיוק כמו המקרים שמופיעים בשס.

אז למה עובר בצנעא נחשב? במקרה של נעמן, לפי הבנת הר"ן, אף אחד לא ראה אותו כמייצג, וכל זאת בהו"א נחשב למחלל.

מהגמרא בסנהדרין וביומא על אותו אדם שאומרים עליו " אוי לרבו שלי דו תורה" וכו', ומהרמבם לא נראה כמוך. על דוגמאות מהתנך אני לא לומד, אין קשר בין המציאויות כלל. למשל אסתר, חיללה?
יש בזה מחלוקות, לא הייתי ממהר... מה שבטוח זה שחיי אדם יהודי, גם חוטא יש בהם מקידוש השם.

לפי הרמב"ם, זו ההגדרה המשנית

אין קשר בין המציאויות? אז איך הגמרא לומד מהם?

מקור?

רב שלא הולך היום עם תפילין תאמר שחילל? ברור שלא. בגמרא זו דוגמה לחילול... אז תקיש מהגמרא ותמשיך על המציאות כיום...
זו סוגיה ציבורית

אתה משווה דברים לא קשורים.

לא מדובר פה על תפישת הזולת את המחלל, שהיא תלוית מציאות, אלא על כך שחילול ה' לא תלוי באיך הדבר נראה. עיין שם בר"ן.

מה אומר הסמיילי הזה?

אולי אחזור אליו מאוחר יותר.

וגם לא את ד'.

זה שאלה על חיים של בן אדם.

 

יש אחד שאומר שאין אלוקים ולא שווה להיות דתי והכל שטויות- בגדול זה חילול השם

(וגם אותו לא צריך למהר לשפוט לדעתי)

 

ויש אחד שאוהב את הקב"ה וגם מצהיר ככה לכולם, 

אבל אכזבות מבני האדם גרמו לו לחפש דרך איך להתחבר לקב"ה בלי להיות קשור אליהם.

אחד כזה לכאורה עדיין מפרסם שאלוקים אמת ולא להפך.  

 

 

יו, איזה שאלה.

 

הרב זקס מחזיק משלושה גדולי עולם: הרב סולובייצ'יק, הרב קוק והרש"ר הירש ולאורם הוא הולך.

תניחו לתלמידי החכמים ואל תמדדו אותם בכלים הקטנים האלה.

ביותר שיצא לי להכיר.

לדוגמא (לענ"ד)- ראובן מספר לשמעון שמישהו פרץ היום למכולת. ואז מוסיף- זה לוי. זה מותר בתנאים דלעיל.
אבל אם אומר לשמעון- אתה יודע שלוי פרץ היום למכולת? זה אסור. כי הכוונה פה היא לספר על לוי שפרץ ולא על המכולת שנפרצה. ראובן מתכווין להעביר את הקול.

הוא לא העניין כרגע.
עכשיו נתקעתי כי א"א לערוך

יש למישהו מקורות לכך שיהודי שנרצח נחשב לקדוש גם אם הוא חילוני/לא מסר נפשו בפועל אלא נרצח באקראיות/לא בחר בעצמו לקיים את מצוות יישוב הארץ?

אבל חשבת אולי על האפשרות שהוא צודק?

קשה מהמציאות, שגם ציבור הירא"ש מעניק יחס של קדושים לכל יהודי שנרצח ע"י גוי בלי קשר לנסיבות.

הרב מיכאל אברהם מעלה את זה בעקבות הספרים שלו העוסקים בבחירה החופשית של האדם (אגב אותם לא קראתי, קראתי רק את "אלוהים משחק בקוביות") אני מניח שהוא רוצה בפוסט זה לבסס טענה אחת או יותר שהביא בספריו (זה גם משתמע מלשון המאמר).

למה זה מפריע לך? ראשית כמה יהודים אתאיסטים אמיתיים יש בעם היהודי? (לא כאלה שמגדירים את עצמם אתאיסטים אלא אתאיסטים ממש?) הערכה היא שמעט מאוד, אבל נניח לכשל "סקוטי אמיתי" הזה לרגע.

מה לך ולחשבונות שמים מי מקבל אזה שכר? מכבדים את נרצחי השואה ואת הרוגי המלחמות עם או בלי המאמר הזה, לא משנה אם יש מקור או לא, ואם אין מקור אז אנחנו המקור, מה הבעיה? מקור בתלמוד, בראשונים או באחרונים לכך? בשביל מה?

יצויין עוד, עד תקופת חתימת התלמוד וקצת אחריה לא היו אתאיסטים כלל בעולם, מתי הופיע החילוני הראשון בעולם זו מחלוקת על הגדרת המושג "חילוני" רבים מייחסים לאריסטו או לשפינוזה להיות החילוני הראשון, אם יש להניח שכבר כמה אנשים בחייו של פיתגורס כבר העלו רעיונות חילוניים, על כל פנים, מאז ועד היום לא היתה ממש לחילונים "הזדמנות" למות על קידוש השם ולכן גם לא ממש יכל להיות מקור לכך, אבל בין כך ובין כך, על מה הויכוח? שאין מקור? אז מה, אנחנו המקור.

 

בדומה לזה כנראה שפוסקי זמננו יצטרכו לכתוב "הלכות חלל" (הפעלת לווינים, גשושיות ועוד) בקרוב, אז אם אין להם מקור מה יעשו? הם יהיו המקור.

מקורות לגבי יהודים שנרצחו עק"ה ישנם, והם ככה"נ אומרים אחרת ממה דאמרי אינשי.

ולא נראה לי שמשנה אם מדובר באתאיסט או ביר"ש לגבי השאלה הזאת, כי גם אצל דתיים מדובר במקרים מאוד נדירים (רועי קליין הי"ד לדוגמא).

מקור יהיה טוב כדי שיתווסף גוון דתי ליום הזה (אם כי אין הכרח שיהיה לו אופי דתי). למרות שנראה לי שאפשר לדבר על הצד של חילול השם הנורא שבמות ישראל על אדמתם. בכל מקרה, גם היום הרוצחים אומרים "לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". השאלה היא מה עושים עם זה.
לגבי אלו שנהרגו במלחמות אפשר לדבר על הכרת הטוב (בחלק מהמלחמות - יהודים בכל חלקי הארץ, ובחלקן האחר - יהודים באזור שאויים).

או ליתר דיוק: מה אכפת לך?
אם יש להם שכר או לא, אם הם קדושים או לא זה עניינו של הקב"ה, את התפילות נאמר עם או בלי קשר.
מה הנפק"מ בסופו של דבר?

איך ראוי שיספדו הסופדים.

לא באמת דברים קריטיים. יותר חשוב לתחושות הנכונות

ולפי המאמר שהבאת באמת זה נצרך כי הם לא הרוגי מלכות שאין כל בריה וכו'

הרי פפוס ולוליאנוס היו בדורו של שמד, ובזמנם נהרגו מאות אלפי יהודים (ועשרות מליונים לפי דרושי חז"ל על תור מלכא וביתר), ורק הם נחשבים להרוגי מלכות שאין כל בריה עומדת במחיצתן.

 

ברור שזו המצאה, לומר שכל חייל שמת במלחמה או נהרג בפיגוע מקבל אוטומטית דרגת קדוש. אבל ברור שיש להם שכר גדול, אם התכוונו לדבר מצוה, שהרי מלחמת הצלת ישראל מיד הצר הבא עליהן זו מלחמת מצוה.

 

זאת בלי התיחסות לזהות המחבר שאינו בכלל שלומי אמוני ישראל, בואו נדון בדברים עצמם ולא במחברם.

אולי צריך לאמץ את מה שהובא בצעטיל קטן א ולקיים כל הזמן "ונקדשתי" במחשבה, ואם במקרה יזדמן רוצח, תהיה זו מיתה עק"ה.
תודה!

ראה הרבי מקרלין מחזה תעתועים: קוזאק חמוש מכף רגלו ועד ראשו בורח כל עוד נפשו בו, ורודף אחריו יהודי קטן בעל הדרת זקן, בעודו עושה קולות משונים "ממממ..." "ממממ..." ומצביע באצבע על עצמו. הרבי חייך לעצמו ופנה לדרכו. כשהגיע למקומו, חסידיו שאלוהו אם הבין לפשר הדבר. ענה הרבי: הלא מדובר בבריסקר, שנקלע למארב של פורעים, ומיד ביקש מהם להמתין קמעא והתחיל לברך בקול רועד "ברוך...אתה...אשר...קידשנו...במצוותיו...וצוונו...למות...על...קידוש...השם". הקוזאקים לא ראו משוגע כזה מימיהם ומרוב התמהון עזבו אותו לנפשו, ואילו היהודי מבריסק לא וויתר אלא רדף אחרי אחד מהם על מנת שלא תהיה ברכתו לבטלה בעודו עושה "מממ..." על מנת שלא יהה הפסק בין הברכה למצוה!

בדיעבד הייתי נמנע מלהגיב. 

מעניין גם מי נתן לך לקרוא את זה...

נכנסתי לוויקיפדיה ומשם הגעתי לדברים שהוא כתב. הכרתי אותו לפני שנים רבות בעצכח ואין ספק שהוא עבר שינוי, ממה שהכרתי. זה שאמרתי שהייתי נמנע מלהגיב לא אומר שאני מסכים עם גישה של ״לא צריך מקורות נגד שכמותו״ אני רחוק מזה. ובאופן בסיסי אני מזדהה עם דרישת האמת שלו.

בשביל להכיר אנשים.

בפשטות הגמ' אומרת שאפילו הם, שר"ע וחבריו א"צ לומר. ממילא לפי המדרש שמובא ברש"י הרוגי מלכות הם כל מי שמוסר עצמו, כדי להציל את שאר הציבור מישראל. בפשטות נכלל בזה חייל שיצא לקרב כדי להגן על ישראל.
אבל אה"נ, שלא נכלל מי שנהרג בפיגע.

יורה דעה סימן קל"ג
מכנה בפשטות יהודי שנהרג ע"י גוים "איש קדוש", למרות שלא מדובר שמסר עצמו על מצוה וכד'.

ייש"כ

זכיתי לקיים בעצמי את דברי החכם, "משיב דבר בטרם ישמע וגו'"

אם רשי הסביר כמוני - אחלה.
אם אני הסברתי קצר יותר מרש'י - למה רשי כתב מילים מיותרות?
אם רש'י הסביר אחרת - למה טעיתי? או לחלופין מי מסביר כמוני?
אם מישהו הסביר כמוני - ואני חשבתי על זה כ'כ בפשטות -למה רש'י מסתבך ולא מסביר ככה?

אח''כ תוס' - איך הם הבינו את הסוגיא? למה לא מסכימים עם רש'י?
למה רש'י לא הסביר כמו תו'ס

וכן הלאה בכל השיטות...
עיקר. השאלה - למה.

זה שיטה קשה וארוכה מאוד ומייאשת(לפחות אותי ועוד אחרים שפגשתי שניסו).

כדאי ללמוד את הראשונים על הסוגיה בצורה מקיפה(רש"י, תוס', רי"ף, רשב"א וכו') ולנסות לראות אם יש שיטות מרכזיות חלוקות.

אח"כ להבין במה בדיוק הן חלוקות, ואז להתחיל להעמיק למה(מה הברא של כ"א ולמה הוא אמר כהצד השני) לרוב בשביל זה מתחילים לפתוח את האחרונים הבסיסיים כמו פני יהושע וכו' ובסוף לסיכום הסוגיה כדאי ללמוד אחרון כמו ר' אליהו ברוך.

ישנן עוד שיטות לעיון, כ"א בסופו של דבר מוצא את הדרך המתאימה לו.

צריך לזכור שעמל תורה זה עיקר הלימוד וקניין התורה. בהצלחה רבה!

והעיקר החשוב ביותר בה - לא הכמות קובעת האם זה לימוד עיון או בקיאות.
דרך הלימוד היא הקובעת.

אתה יכול ללמוד תוס' ראש ריף רן ריטבא רשבא רמבן ואתה עדיין לומד בביקאות
ואתה יכול ללמוד רק גמרא רשי ולהיות מעיין גדול

שלם וחושב למה רש"י פי' אחרת.

כתוב בספר מורשה חלק ט"ו בשם הרה"ג שפירא כי עיון רובו מתחיל בבקיאות.

צריך לנסות לרדת לעומק הברא וניתן לעשות זאת יותר בקלות כשרואים מח'.

לדעת לשאול,

לפעמים כשתעיין באחד הראשונים הוא יעזור לך,
אבל לפני שתסתכל בו - תחשוב כמה דקות לבד.


לגבי אחרונים,
רק בסוף הסדר לפתוח.
קשה מאד לחשוב בצורה אובייקטיבית אחרי שראית אחרון טוב בסוגיא.

מהרש"א, ערוך לנר...
לבין אחרונים בני זמנינו שאותם באמת רק בסוף סוגיה.

גם אם ישבת חמש דקות, והגעת למסקנה שאתה היית מפרש אחרת, ואין לך מושג למה רש"י פירש איך שהוא פירש, ואז המשכת הלאה, זה טוב.

אחרי זה, כשתגיע לאחרון ששואל את השאלה הזו, ומסביר [או מסביר בלי לשאול], תגיע אליו ממקום שונה.

א. להבין איך כל אחת מסבירה את הגמרא, ומה הסברא שלה, להבין האם יש לזה השלכות בהסבר שאר הסוגיא מעבר לנקודה שהם הסבירו, ואם כן, איך בדיוק כל הסוגיא תוסבר לכל אחת מהשיטות, וכן האם אמורות לצאת נפקא מינות להלכה בין השיטות.

 

אבל עוד קודם לכן - כאשר אתה לומד את הגמרא, לשים לב טוב לכל שלב, ולבדוק האם הוא מובן לך עד הסוף, מה בדיוק הגמרא אמרה, ומה הסברא שלה, ובסוף הסוגיא בגמרא לזכור את כל זה.

 

וכשאתה לומד קושיא של תוס', או ראשון/אחרון אחר, לפעמים זו קושיא שלא היה לך סיכוי להקשות בעצמך [נניח, קושיא מגמ' שאתה לא מכיר, או חשבון מתוחכם וכדו'], אבל לפעמים זה קושיא שהיית צריך לחשוב עליה בעצמך, וכשאתה נתקל בכזה דבר, זה אמור לעורר אותך לשים לב בפעם הבאה, ולהקשות מעצמך

 

 

ניתן להורידו אונליין

פורטל הדף היומי: בכורות ס

בהצלחה

נראה לי.. שלימוד עיון איננו החידושים הגדולים שתוציא לאור.. 

לימוד עיון זה היכולת שלך להבין שיטה לעומק, להזדהות,  מה גרם לו להסביר ככה? למה לא אחרת? מה האפשרות השנייה? ולאחר שאתה מזדהה באמת עם השיטה שלמדת, תלמד גישה נוספת, ותנסה להבין אותה ולהזדהות איתה לחלוטיןף להבין את הסברא את המקור את השורש, וכמובן לכל שיטה לשים לב שאתה מבין איך הוא מסביר כל שלב בגמרא- זה הבסיס, אבל יש סיבה שפרשן מסוים בוחר להסביר את הגמרא בצורה מסויימת, זה לא רק כי זה "הסתדר לו עם המילים" , יש מחשבה מאחורי הפירוש. 

היכולת שלנו לעיין, זה היכולת שלנו להיכנס לבית המדרש של אותו "ראשון" , להיות החברותא שלו, להבין את דבריו עד כדי הזדהות, וכך עם כל שיטה ושיטה, ואל תגיד- איך זה אפשרי? בכל שיטה יש אמת, וכל שיטה נכונה, ובשעת הדחק סומכים אפילו על דעת יחיד בסוגיות מסויימות לשם פסיקת ההלכה.. כלומר כשפרשן או פוסק כותב משהו - זה אמת! זה ניתן בסיני, ועכשיו המשימה שלי להבין למה? למה זה נכון? "מאי טעמא"! . 

לדעתי מספיק ללמוד בכל סוגייה שתי שיטות עיקריות ולהעמיק בהן, כל אחת בפני עצמה ואז להשוות ביניהן, פחות היקף יותר הבנה וסברא. כך לעניות דעתי הקטנה. 

עיון (בפרט) לומדים בשמחה

גם לא בשמחה - לומדים. - כדי ללמוד לשמוח בו....

איך אתם בוחרים סוגיה? כלומר, אתם פותחים 'ב.' ומתחילים משנה, גמרא רש"י וכו'? אתם מחפשים סוגיות עיקריות? (בנושאים כלליים עו ספציפיים של המסכת).
אתם פשוט לומדים מה שכולם לומדים בישיבה? או שמחלקים לכם דפי מקורות?
ומה יעשה בחור שרוצה ללמוד לא בישיבה? או סתם מסכת אחרת?

אח''כ לפי התקדמות הגמ' (החל מדף ב עמוד א) בעיקר ע'פ מה שהלב מושך, אבל לא להתעלם מסוגיות מרכזיות.