פורום נסיונות פעילים (עמוד 1209)

ואתמול נרדמתי איתם בצהריים,וכשהורדתי אותם פחדתי רצח מכל הסיפורים על ההיא שתלשה לעצמה תרשתית

צום וזה.
בע, שיגמר כבררר.
איך מעבירים אותו?

הם ביקשו לא להפציץ אותם,כי הם עשו תתפקיד שלהם,

אבל אוף זה פשוט מבאס. ואחרי העוצמות של ראש השנה,פשוט באסה מטורפת.

לא ידעתי מלפני שבוע שכבר צריך לקנות מקומות😣

ה' תעזור לייי

אני רוצה יוכ עם עוצמות גדולות,שמה,וכיסא,זה מה שאני מבקשת..

סיפור א. ישבתי עם החברותא שלי בישיבה הגבוהה (גם החברותא וגם שם ישבנו) וסיפרתי לו שפחד פחדים להתפלל קרוב לראש הישיבה,
ואחד החלקים הבערך הכי מפחידים זה כשבמוסף אתה רואה אותו עומד, לא זה, זא מה  הולך שם בפנים זה פחד פחדים.
החברותא: זא אתה יודע שהוא לא איתנו אתה פשוט לא יודע באיזה מדור.
אני: חחח בטח אפשר להציק לגוף שלו והוא לא ירגיש (כן אני יודע שאני טיפש)

סיפור ב. חבר שלי פתח את ארון הקודש לפני חזרת השץ ראיתי אותו לפני זה מדבר עם ראש הישיבה לא ידעתי מה בדיוק אבל ידעתי בערך, אחכ הוא סיפר לי.
הוא שאל את ראש הישיבה, הרב, לפתוח את הארון? והרב בהה בו,
אז הוא שאל שוב, הרב, לפתוח את הארון? אז הרב נתן לו כזה מצמוץ בוהה, וחבר שלי לעצמו, טוב אם זה כן והלך לפתוח את הארון,
הוא נלחץ קצת כי לחזן לקח זמן עד שהוא התחיל.

סיפור ג. רב כלשהו מהישיבה הגבוהה אמר שהרב הנזיר דיבר איתם ואמר להם שיקשיבו, שיש כוחות בעולם,
והוסיף ואמר הרב מהישיבה הגבוהה שלפעמים הוא היה יושב אצל הרב הנזיר חמש עשר דקות עד שהוא היה שם לב שהוא בחדר. והוא לא היה שקוע בספר כלשהו.

כשחויתי את הסיפור השלישי ישבתי עם פה פעור בערך דקה, זה היה פשוט מזעזע.

ואח"כ בהר.

אחרי יו"כ נראה אותו. אולי גם בעצם היום עצמו.

אבל עד אז? כבר כמעט חודשיים. וקשה.

 

 

 

הזמנתי עכשיו 5 ספרים מידיעות ספרים!
אל תעשו לי עין.

 

הנני/ על הרב דרוקמן

חופשי זה/ הרב חיים נבון

מכים שורשים/ הרב חיים נבון

אדם וביתו/ הרב סולוביצ'יק

היינו כחולמים אורנה בורדמן

 

(מוציא לשון)

העיניים שלי אדומות משום מה.
אף אחד לא יודע.
אף אחד לא יודע איך מרגיש שנאה עצמית כזאת שגורמת לך למחוק את עצמך של השנה האחרונה. להשאיר נקודות. לקוות שבקרוב כבר לא תוכלי ומשהו יעצור אותך. כי כואבת היד. והלב.
או לזרוק ציורים של הנשמה שלך לפח. לרצות לשרוף. אבל לא לשרוף כי לשרוף זה צומיסטי.
לשתות משהו חריף כי אולי הדף לא נשרף אבל הנפש כבר מזמן שרופה אז שגם הקיבה תישרף. ככה אולי העולם יראה טוב יותר.
וצמרמורת בכל הגוף.
וקור
ודמעות
שופר
הרס. הרס מוחלט של כל החיים או שלא. חתולה שמיללת ונשמעת כמו תינוק שבוכה.
חושך
ונקודות.
לא. אני לא אבכה בגללך, אלוהים. הבנתי אבל לא רציתי להבין. פעם לא הייתי ככה. פעם רציתי רק אלוקות היום שכחתי. אז היום אני סתם חופרת ותאוותנית ולא בוגרת. זה מה שאני היום. ההפך המוחלט מלפני שנה.
וטסה ורוצה להשרף. לא מגיע לי.
יין מסריח
אני לא רוצה אני לא רוצה אני לא רוצה אני לא
רוצה אני לא רוצה אני
לא רוצה אני
לא
רוצה
למה אני בקושי מצליחה לשתות אותו?
טאטע כואב לי הלב. והקיבה.

 

 

אלא רק בלימודים.
(כמובן, לפעמים יש יוצא מהכלל וכו'. אבל בכללי, כל מיני דברי הבאי כמו הפורום הנפלא הזה- לא בבית)
אולי זה יגרום לי להיות כאן פחות ואולי לא.
מכל מקום מאחל שנה טובה. שאולי נצליח לקבל איזה משהו ולעמוד בו. שכל אחד מכאן יתקדם באיזה דבר אחד לפחות בע"ה.
אם פגעתי או ששמעתם על מישהו שנפגע אשמח שתעדכנו. ואבקש סליחה.

החג היה פשוט מדהים.

נראה לי שזה החג שאני הכי אוהבת.

גם תפילות,גם אוכל.. מה צריך יותר מזה.

התפילות היו פשוט מדהימות. זכיתי,באמת..

הקול של הרב מרעיד אותי,פשוט מרגישים קדושה באוויר..

המקום שלנו היה קצת מבאס,כי הוא במעבר. ישבתי רגל על רגל,כי זה הכי נוח. השריר שלי כבר נתפס מכל הפעמים שהייתי צריכה לקפל אותה,כדי שיוכלו לעבור. אבל,שווה את זה לגמרי,ברור.

ביום שני,עשינו מן סידור מוזר כזה,שאוכלים באמצע התפילה. לא יודעת,איכשהו זה הסתדר. הייתי ממש עייפה ותפסתי שינה קלה.. זה היה נחמד,למרות שהתבאסתי שפספסתי חלק מהתפילה..אבל זה מה שהחזיק אותי אחר כך,אז אין מה לעשות.6 שעות זה גם טוב.

גמרו שחרית בארבע וחצי בערך,אני חושבת,אז נשארתי כבר למנחה..זה היה נהדר. אני לא אוהבת לשבת מאחורה,וכשיש הרבה אנשים זה גם פחות כיף. במנחה,אפאחת כמעט לא נשארה..אז התפללתי מקדימה,והרגשתי כאילו אני נמצאת לבד..זה הכיף בלגור קרוב. בלי הלחץ של הללכת לחזור וכל זה.

והיום,היה בכלל מדהים. נגמרה שחרית,וחזרתי הביתה לאכול.

אבל פשוט לא רציתי שייגמר. התחושות האלה שנשארות איתך גם הרבה הרבה אחרי.. אז הלכתי גם למנחה.

אני לא אוהבת ללכת לתפילות שאין כמעט נשים,כי הרבה פעמים אני באה ומוצאת איזה בחור שישן בעזרת נשים.

לא ידעתי אם להיכנס,וגם היו מלא בחורים בחוץ ומהזה התפדחתי לעבור דרכם..

אבל לא נורא, הרצון להמשיך עוד קצת את ראש השנה גובר.

צדקתי,לא הייתה אף אחת כמעט. היינו שלוש. וזה היה כל כך כיף.

זה יתרון גדול בעזרת נשים. להיות בתוך התפילה,ועם כולם,אבל לבד.והייתי צריכה את הלבד הזה. יותר פרטיות,כי תמיד יש מלא אנשים בראש השנה. אוך,זה היה נפלא. לא היה לי מושג מתי ערבית,אז לא ידעתי אם לחזור הביתה או לא.

אבל היה לי כיף הלבד הזה,ולשמוע קולות של לומדי תורה זה בכלל מחמם את הלב..

אז אמרתי,אני אסדר תעזרת נשים קצת,כי אחכ הם יצטרכו לסדר אותה,וכאילו,הם עשו לי תחג,לגמרי,אז שיהיה להם פחות עבודה.

וגם ביקשו להחזיר את הדפים של עלינו לשבח וממש לא כולם החזירו. אז אספתי שם את הדפים וסידרתי יפה. אני חושבת שהם שמחו שהם ראו את זה. זה היה לי מה זה כיף,הרגשתי פתאום חלק מהמקום המדהים הזה,שאני כל כך אוהבת.וגם הספקתי לשבת וללמוד קצת לבד.. ואז ערבית. שמעתי שם הבדלה וזה גם היה ממש כיף,במקום לחכות לבית,כי בבית נמרחים עד ההבדלה..

אבא,תודה. פשוט תודה.לא יודעת מה הייתי עושה בלי המקום הזה. יש שם כל כך הרבה פשטות,שמחה ואמת.ואהבה ויראה.

אני באמת מרגישה שאני נכנסת לשם משהו אחד,ויוצאת בן אדם אחר לגמרי.תודה,תודה שזיכית אותי.

זה מ ד ה י ם

ברמה של לא בא לי לאכול עכשיו המון המון זמן
אבל לפחות זה הכין אותי לצום,
בא בדיוק בזמן

כאילו לפעמים שאני עושה עבירות בקלילות כזאת, יוצא לי לחשוב על זה שבארץ לא בטוח שהייתי עושה אותם.