פורום נסיונות פעילים (עמוד 1384)

למי עוללת כה

אתמול,

על הרצפה של המסדרון הצר.

לקראת סוף איכה.

את כל השאר שעלו

חלקם לא בעוצמה מספיקה,

חלקם ליד אנשים (אנשים הכוונה גם אחי בן החודש).

הדחקתי.

ורציתי לבכות.

וכמו תמיד,הרגשות שלי היו מזויפים.

אני לא ממש מרגישה את מה שאני מראה.

כשאני צוחקת עם חברה בטלפון,

כשאני מראה למישהי שאני שמחה להיות בחברתה,

אני באמת שמחה,

איפהשהו,

אבל אני מתאמצת להראות את זה.

וכשאני מתרגשת,אני מתרגשת,

אבל אני מתאמצת להראות את זה,

כדי שלא יחשבו שאני אפתית.

או כשאני שומעת מישהי שעצוב לה,

אני באמת רוצה לנחם,

לבכות איתה,

ואני מגרדת מילים כדי לנסות להביע,

וזה פשוט לא מה שזה.

ככה גם עכשיו,נראלי.

איפהשהו,

במחשבה,

הצטערתי.

ניסיתי לחשוב על החורבן,

על כמה אנחנו רחוקים,

על כל הצרות של עמנו בגלות,

על כל הצרות שהיו צריכות לבוא כדי לשחרר אותנו מן הקללה של הגלות,

על הצרות שיש עכשיו.

בכל אלה,

מידי פעם תחושה של טרום-טרום-דמעה עלתה,

בעיקר כשחשבתי על הצרות הפרטיות,

ועל צרות של כמעט,

וחורבן בית.

ולא,

אני רוצה.

רוצה גאולה.

אבל אני גם רוצה לבכות,

להרגיש,

משהו חוץ מתסכול

אבל משו בי שמח שכל זה נגמר.

סליחה ה'.

מחר המפגש, כן? הולכים לישון, קמים, שונצים, קמים וממש אז המפגש שלנו. אל תשנצו יותר מדי כי יהיה לכם קשה לקום ואז תפספסו ותבכו ולא יהיה נחמד.

ב־14:00 תצא משלחת ניקים ממרכזית ירושלים, מתאספים ליד צומת ספרים

ב־15:00 נתחיל בבית אצ"ג (על רחוב יפו)

ומתוכננות סדנאות כתיבה, צילום, מוזיקה, ציור ושחייה אומנותית*.

כיבוד עלינו, כלי כתיבה עליכם, יהיה כיף

*אין באמת שחייה אומנותית, למה שתהיה שחייה אומנותית, מה יהיה אתכם היום.

מתי נשוב אלייך???

לפעמים אני מרגיש שחבל שלא הייתי נער בגרוש או בכלל בגוש..הייתי בן 5,לא חוויתי כמעט,יש לי רק רסיסים מהמקום הזה שנקרא גוש קטיף ונצרים..או מהגרוש..

רק שתדעו שהשם של הניק שלי הוא קשור לגוש ולגרוש...

ככה כולם מתנפלים על האוכל ושמחים, כאילו נבנה הבית.
 

אבל כשאני חושב על זה, זה לא כזה שלילי.
זוהי הרגשה אמיתית כזו של "לך אכול בשמחה לחמך, כי רצה את את מעשיך".

בחי' "כל המאבל בחורבן ירושלים, זוכה ורואה ושמחתה".

שנזכה בב"א.

✔ שתיה

✔ אוכל

✔ מוסיקה

✔ גילוח

נשאר לי:

⚫ אוכל סבב 2

⚫ להתקלח