פורום נסיונות פעילים (עמוד 2746)

בקטעים מסוימים. 

הסדרה נהדרת ולא הייתי משנה בה שום דבר, אבל ג'ואי הוא אדם די מגעיל כשזה מגיע לבנות המין השני. זה קצת שקוף וכולם סולחים לו כי הוא כזה טיפשון חמוד שאוהב לאכול (אנחנו אולי לא קוראים הרבה, או רצים, אבל לעזאזל, אנחנו יכולים לאכול!). וזה לא נכון, כי איך אפשר להכיל אל תוכנו אדם שמשתמש בקסמיו ובכישורי המשחק שלו כדי לצוד, לא פחות, אנשים עם חולשות לדברים האלו בדיוק?

כלומר- תמיד אני מסתתרת מאחורי מילים, אבל בדרך כלל אני מסתתרת מאחורי מילים פשוטות, זמינות, שכולם יכולים להבין, ואין לי מטאפורות או דימויים או פיתולי שפה שאף אחד לא יכול לעקוב אחריהם. ואין כוונות נסתרות ורמזים וסודות.

ופתאום זה חזר ואני שוב ילדה בכיתה י' או י"א, שקוראת לעצמה אישה ושמה קילו מייקאפ נצנצים על הפנים בכל בוקר, ועקבים, ומרמזת לאנשים שיבינו שאין לה כוח לעולם והיא כאן רק כי היא חייבת, אז אולי שינעימו את הזמן עם איזה שיר מפטיפון או מונולוג שובר לבבות?

וכשכבר כן אישה, אני פתאום מבינה שכשאבחנו אותי עם קווים אישיותיים לא בשלים, הכוונה הייתה שאני לא יודעת להתמודד עם העולם, עם מה שזימנו לי החוקים. כולם מצפים שאקום ואתגבר על זה ואלך ללמוד ואקים משפחה, אבל כל מה שאני רוצה זה ללמוד לבד איך להיות אישה, אולי רק בחורה קודם, וללכת ברחוב עם אוזניות מתחת לכובע הקפוצ'ון, ככה רק כדי להרגיש נערה בסיכון כמו שכולם אמרו שאני.

נו, ואולי אני זקנה והגיע הזמן ללמוד יידיש כמו שתמיד רציתי, לקרוא לכולם נעבעך ולהכין מרק לילדים, כי חורף והשלוליות בחוץ מרטיבות להם את הגרביים.

אולי אני לא כלום, אולי אני ריעות שהיא קצת ילדה קצת אישה קצת זקנה, יותר מהכול אימא?

יש כל מה שצריך אבל אין כוח לקום מהכיסא וללכת למטבח. לפחות כולם הלכו לישון ואני לבד.

עוד ארבעים דקות יש אינטרנט.

הקול שלו באמת היה יפה תמיד, והוא משתבח עם הזמן. אבל כל השאר לא משהו. הוא נחמד, הראל, יכול להיות שיהיה טוב לעבוד איתו. אבל הוא לא אחד שהייתי מבלה איתו. 

אני חושבת שההגדרה שלי לדבר הזה היא פנסי ישראלי, שזה קצת סותר וקצת לא, וקצת בדיוק מה שמפריע לי. אבל נו, זה לא חשוב. 

פעם חלמתי להתחתן איתו, כשהייתי קטנה וחמודה ובת שתים עשרה.

כיוון שכל המפגש שלי עם שכאלו הגיע למקום אחד בלבד, ואולי נדמה לי שהמקום הזה הוא נחלת הכלל. הוא לא, ואולי אני טועה, אבל עבור הסיכוי שאני צודקת, כדאי שאשתוק.

אני לא רוצה לכתוב בחתימה שאני מדברת רק עם בנות כדי שאעמוד בזה ואשתוק במקרים מיוחדים, כי אני לא מאמינה שזה נכון לי או לעולם. ומצד שני, אם אני מפריעה, זה מכאיב בעיקר לי וגם לאחרים ובמקרה כזה באמת שעדיף שאשתוק.

אוף.

@יחידי

אני אומרת לך שלום במיוחד כי לא יודעת למה, או שכן, זה לא חשוב. 

מתחשק לי להזכיר לך שאתה אדם טוב במיוחד, בכל מיני תחומים, וגם שהמקום הזה כלומר נסיו"פ השתדרג מאוד מאז שאתה נמצא כאן.

בנים זה עם. בסוף המגילה כתובה פאיחה ולמה בנים צריכים חינוך.

סיכום סופש. לא מעניין, אני רוצה שישמר לי. קפצו.

יום חמישי-

לקום בשמונה.

שיעור פרטי מתשע עד אחת עשרה.

לחזור הביתה.

כתיבת לוז לכיתה שלהן+ חלוקת אוכלים.

ללכת לכיתה שלהן להביא ת'לוז.

לדבר עם חניכה. יופי לי, עוד אחת שלא מרגישה חלק מהשבט.

לחזור הביתה- אטרף פסיכי ממש.

צ'ופרים, מוזיקות, מירוץ אחרי הזמן.

חמש פעולה.

חזרות גרועות ממש ממש ממש.

חזרה גנירלית. אלוקים. הן היו מטורפות. כמעט בכיתי מהתרגשות.

עשרים דקות הפסקה, שחנש איתה (וואי וואי כמה עבודה יש לי עם השבט. אחחחח.)

התייצבות חזרה.

התחלת רצף, לא עובד, עזבו.

פלאפל שהיא הביאה.

תיזוז בין המגרש- בית נוער- להביא נייר רצף מסוג של נייר אפייה- סניף בנות לחפש גואשים- סניף בנים לחפש גואשים- חלוקת אחראויות לציור התפאורה- בית נוער לא זוכרת למה- ללכת לחמם את המרק משבט דביר.

מסתבר שלקח לי שלושת רבעי שעה לחזור אליהן.

הן ציירו תפאורה מהממת, מתחילים לצבוע.

ללמוד את הריקוד.

צובעים, הן נוטשות.

צובעים, עוד נוטשות.

מצב כפית פסיכי, כדור צהוב ודשא מרחף. היה משעשע ביותר.

צובעים, עוד נוטשות.

השעה חמש בבוקר- חמש בנות ואני.

חמש וחצי בערך- מתחילים לנקות במקביל לצביעה, בבוקר יש פה חוג וצריך שיהיה מצוחצח.

ללכת לסניף בנים לחפש צבע מסויים, אמאלה הסניף בנים מפחיד רצח.

ראיתי מישי מהצוות וניצלתי אותה לבוא איתי.

למצוא אחרי מלא זמן את הצבע המסוים הזה.

לחזור, לעבור בבי"כ לחפש סמרטוט, אין.

להמשיך לנקות.

אשכרה התכופפתי וניקיתי את הרובא(ככה כותבים?)

לצאת להחזיר את הגואש לסניף בנים-- זריחה!!!!!! בחיים נראה לי לא ראיתי זריחה יפה כל כך. וגם הבי"כ היה כזה ברקע עם אורות כאלו. מושל. מושלם. מושלם.

ללכת עם חניכה להחזיר ת'גואש ולדבר על ההבדל בין זריחה לשקיעה. פחח משועממות.

לחטוף מכה בבוהן.

מסיימים לנקות בשש וחצי.

להירדם מרבע לשמונה עד עשר.

לקום, אטרף.

עוד צ'ופרים, קניות של דברים, לנקות בית.

מקלחת וללבוש חולצת תנועה, אחת הכניסות שבת המדכאות ביותר בחיי.

קבלת שבת בשלוש וחצי עם השליחות.

ללכת עם השבט להדליק נרות אצלי בבית.

לעלות חזרה לקבלת שבת ואז הולכים לבית כנסת. חרות לחוצה מסיבה לא ברורה.

סבא של אשתי נפטר.

לרדת הביתה להכין עוד סלט.

סעודת צוות הורגת מצחוק.

צחקנו שעות על גאולה, חיימשלי.

אוקיי, אני מגבת. וחרות סנילית. אחחח היה מצחיק.

פעולה לקטנות.

פעולה עם חניכות לי וחב"ב.

אני צרודה כבר.

יורדים אליי הביתה.

מתכוננים לשינה. מליוני שקשים על הרצפה.

לדבר על פאדיחות, על זה שלא, אני ומלאכי לא עומדים להתחתן, ולא, גם לא אני ובנימין, על הלילה הלבן והכל.

להירדם סביב אחד.

חניכה משכימה בשש וחצי לתפילה. חשבע ששבע וחצי.

שבע וחצי השכמה.

לעלות לתפילה, להרגיש שאני נרדמת, לסיים מהר ולחזור הביתה.

רוב החניכות הלכו להתארגן.

לחזור לישון שעה וחצי בערך שינה לא הכי עמוקה אבל בסדר.

מחכים לקידוש. זאתי עוד שוכבת על הספה והמיץ ענבים אצלה בבית.

קידוש, סעודה.

ווואוווווווו סעודה מאתגרת.

דיברנו על השבט ועל מה צריך לתקן ולהתקדם. אני לא יודעת איך מעבירים תהליך במצב שכזה. מתפללים.

מתישו הפסקתי את השיח הזה.

מפקד.

פעולה סניפית עם השליחות.

בחיים לא היו כאלו שליחות שפיציות.

לדבר עם חניכות, להרגיש שאני מתעלפת ופשוט ליפול. מזל שהיא הייתה מאחורי אז לא נפלתי על הרצפה.

סעודש.

הבדלה, החזקתי את הנר גבוה ביותר. אני צכה חתן גבוה.

עשר דקות וכל החניכות מתייצבות בבית שלי לנקות, באמת כל הכבוד להן.

עוד רבע שעה והבית מתוקתק, עולים לישיבה להקים ת'הצגה.

מפקד אש. כאב ראש מטורף. כל השבת כאב לי אבל פשוט היה שיא. כמעט בכיתי.

צריך להדפיס טקסט להדביק מאחורי הבמה.

הלל הלך לפתוח לי את החדר צוות ואני הייתי עם חרות והרגשתי ממש רע.

"פסדר מה את בלחץ, אחרי מה שחניכים שלי עשו אין יותר גרוע". חי בסרט.

ההצגה. הייתי בלחץ פסיכי.

זאתי איבדה את החולצה דקה לפני.

הלל היה שם (הוא היה אחראי על להקים במה והגברה וכאלו..), ניצלתי אותו והוא הלך להביא לה חולצה. מזל שיש בנים בעולם.

בעלון היה כתוב רק בסניף הר ברכה: הבנים עושים הכל בשביל הבנות|משועשע| צחקתי רצח.

אין, אין על הבנים בשבט שלי. גבארים אחד אחד. אשכרה באיזה שלוש בלילה ניצלנו מישו להכין לנו ת'כתובת אש.

ההצגה. הייתי בלחץ משו לא נורמאלי.

היתה הצגה מטורפת.

יהודית איבדה איזה מאה דברים תוך כדי.

שונאת. את. שבט. נריה. איכס. איכס.

החניכות נתנו לי מתנה כיפית. כילו כוס עם פול שוקולדים, אבל זה כיף לקבל.

מעגל סיכום. אמא כמה אני מאושרת. הן אשכרה הבינו ת'נושא.

והן אלופות בלפרגן.

ואז מנקים את האולם. פחחחחח.

נכנסתי עם חרות למטבח ואז שרתי עם הקול המדהים שלי "המטאטא המטאטא מה עוש---|שומע זכרים| אופס יש פה בנים" הייתי בטוחה במאה אחוז שלא שומעים אותי. גם כילו עוד הייתי ממש בדלת.

ואז כמה בחורים הציצו עליי מהחדרים של המטבח ונחנקו מצחוק. "אופסיק אפשר מטאטא?"

ואז חרות ניקתה וגאולה ואנוכי ניגנו על המטאטא, שרנו עם הרמקול בכאילו וחרות התעצבנה טוב, שמנו אחלה מוזיקה בהגברה.

ואז רק חרות ניקתה

וואי מבטיחה שהיה מצחיק.

ואז לבית נוער לישבצ.

נכנסתי למועדון כי שכחתי שם רמקול ומטען של אמא והיו שם ת'צוות בנים אז שאלתי אותם אם הם ראו את זה. ואני לגמרי לגמרי בלי קול. כילו, המקסימום שלי זה לחישה. ואז הם הסתכלו עליי בהלם חייהם "כילו מהמוגזמים, אה??" "מה זה הקול הזה" ונחנקו מצחוק. חבר'ה נימוסים!!!!

ואז הכנתי פול טוסטים לכולן.

ואז פרח וקוץ אמונה קראה לכמה חניכות שלה קוץ בהקשר ממש ממש מצחיק.

ואמאלה השליחות האלו. הן. הן. הן פשוט תותחיות.

ואז בעשרים לשתיים הלכתי מהישבצ.

אוהבת את הצוות. את החניכות. את הכל.

הביצועים של ריטה ושל עברי לשיר הזה כל כך שונים.

הבנתי שהייתה הופעה טובה בירושלים. אילו היה לי המון כסף וזמן פנוי, הייתי הולכת כמובן. הייתי מוצאת מי שיבוא איתי.

מעניין אם הוא באמת קרא את השיר שלי, או שעומד לקרוא. אם הוא החליט שזה לא מתאים לו.

אולי נכתוב קצת בפייסבוק? התגעגעתי לפלטפורמה הזו.

אבל היא לא שווה כמו כאן.

סיימתי ספר השבת, סוף סוף. בכיתי בשורות האחרונות. זה כל כך יפה. אבל אני לא אמליץ לכל אחד לקרוא אותו. אין בו תיאורי זוועה, אבל הוא נוגע בנושאים לא פשוטים.

אני צריכה עוד לסיים את המכולת של יפתח. וחוץ מזה רציתי לקרוא את בואי הרוח שוב. יצא לי לקרוא כמה עמודים השבוע ופשוט התגעגעתי לשפה הזו.

קר לי.

אין לי אינטרנט בפלאפון לשעתיים הקרובות. יש סיכוי סביר שאשאר ערה עד שכן יהיה אינטרנט, אבל רק כי ישנתי ארבע שעות אחר הצהריים ואני לא עייפה בכלל. אבל אולי השעמום יכריע אותי ואני ארדם. 

תכף אימא תצטרך את המחשב. מניחה שיש לי רבע שעה בערך עד אז.

מישהו יודע אם הדבר הזה עם אמה סטון וג'ו אולווין שיוצא בימים הקרובים זה סרט? זה נראה קצת כמו טריילר להצגה, אבל זה לא הגיוני בשום צורה כמעט. אני מקווה שזה סרט כי נורא מתחשק לי לראות את זה. אשכרה אמה סטון וג'ו אולווין בסרט אחד (ג'ו הוא בן הזוג של טיילור סוויפט בשנתיים האחרונות).

אגב טיילור, השבוע הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות של רפיוטיישן. שנה שלמה. עבר מהר כל כך. אני זוכרת שהאלבום יצא בדיוק כשחנה נולדה והתלבטתי אם לבקש מההורים שלי לקנות לי אותו. בסוף הלכתי לראות את פלא בקולנוע במקום. כל השירים כבר מזמן ביוטיוב. אבל הייתי רוצה להיות בהופעה של טיילור כוי.איי.פי, ולקבל לפני כן בדואר את הקופסא שהיא שלחה. זה היה נראה שווה ביותר.

יום אחד אולי תפסיק לרוץ בין הצללים, בנשמה.

בהתחלה אהבתי יותר את הביצוע של ריטה. @פינג התנגדה בכל תוקף ואמרה שהביצוע של עברי יפה יותר. היום אני מסכימה איתה. הוא גם הרבה, הרבה יותר נוגע ככה. אני מתגעגעת לתקופה ההיא, כשהכול היה פשוט. כואב, אבל פשוט.

זה נהפך לקצת ערב, לא? נאום כזה מפוזר שמכניס בתוכו כל כך הרבה מילים מיותרות.

היו ימים שאנשים היו מגיבים לדבר כזה. ומצטרפים במסקנות משלהם.

כמה זמן לא היה כאן שרשור מסקנות?

יש הודעות בווצאפ קצת, אבל לא בסמסים. דברו איתי קצת, משעמם לי ואני מתגעגעת לאנשים טובים.

אני רוצה לכתוב אבל אני נמנעת מזה כי זה לא הביא לי יותר מדי דברים טובים עד היום.

כלומר, בית הספר והפרישה. והספר, עם כל הלחץ סביבו וביום ראשון אני מבטלת הכול.

קר לי. באמת.

לאחיה יש יום הולדת 11 היום, כלומר בדיוק נגמר. הוא כבר לא קטן. כיתה ה'. כן, הוא עוד ילד. אבל לא ילדון. 

תהילה נהייתה יפה. הפנים שלה קצת הסתדרו והיא מחייכת יותר. 

צופיה לא מחבקת אותי.

חנה נרדמה היום עליי.

ליעקב יש בר מצווה עוד מעט.

אני רוצה שמחה. לא אומרים אצלנו אירוע. שמחה. טוב, אומרים שמשהו יקרה בקרוב.

אבל איך קוראים לבת של אפרת אני עוד לא יודעת.

ואולי אני אפגש עם בת דודה שלי אחרת, הדס, בקרוב. 

אני צריכה בשביל זה כסף. אולי אני כן אקבל את 250 השקלים שההיא חייבת לי כבר... חמישה חודשים? חצי שנה? וואו. המפתח  שלה אצלי אז זה לא יהיה הזוי. 

אני כל הזמן צוברת חוויות שכואב לי לחשוב עליהן אחר כך. לא דברים רעים, רק דברים שהייתי מעדיפה שלא יקרו. ויש יותר מדי כאלו.

אני יודעת שזו חרדה. אני יודעת שאני צריכה לטפל בזה.

אולי אני כן אצא לעבוד יום אחד.

זה לא בטוח. אני רוצה לגדל את הילדים שלי, ואני רוצה שתהיה להם אופציה ללמוד בבית, כלומר חינוך ביתי, כי אני באמת מאמינה שיש ילדים שזה מתאים להם יותר. ואני לא רוצה ילדים עם איטלין, או כל כדור אחר שמתעסק עם המוח. בתור מי שחייתה ככה יותר מדי זמן, אני יודעת כמה זה נורא.

כואב לי באזניים כי הם שותים קפה במטבח. כואב זו לא המילה נכונה. אני רוצה למות כי הם שותים קפה במטבח. זה יעבור עוד חמש דקות כשהם יפסיקו, אבל בינתיים הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא איך לברוח מהבית או מהעולם הזה, עדיף. כי תמיד יהיו אנשים ששותים קפה. 

למה אין כאן מנהלים פעילים? יש דברים שצריך למחוק. לא עד כדי דיווח, אבל סתם, שיהיה סדר קצת. גבולות יותר ברורים. 

הלוואי שאני אמות או שהוא ימות אני לא יכולה עם זה יותר זה הורג כל חלקה בי והעור שלי מתפורר ונשרף וכל הבפנים רוצה רק לברוח לברוח לברוח אבל אי אפשר. אי אפשר לברוח מתוך הגוף ואי אפשר לברוח מהבית כי לאן אני אלך? לאן אני אלך תגידו לי? לכולם אני חייבת כסף או לא מכירה מספיק טוב או שונאת. אני שונאת! שונאת! אנשים מהחיים שלי. חברות שלי שרק מדברות על חברה אחרת שתודה לאלוהים טסה עכשיו לחו"ל לחצי שנה לפחות. אני לא רוצה לראות אותה יותר אף פעם. בגללה לא באתי לשבת חברות ובגללה הכול התחיל. מטונפת. היא צריכה עזרה, בטח, אבל קודם כל היא צריכה להפסיק לגור עם אנשים אחרים באותו בית. כלומר אנשים שהם לא המשפחה שלה. והיא חייבת ללמוד גבולות ברורים.

מה יהי עם המסך הזה? הוא כל הזמן מתנתק ונהיה חושך. הוא חוזר אחרי עשר שניות אבל זה מחרפן אותי.

וגם ככה הם אוכלים טוסטים במטבח.

לפני שבועיים הם קנו חבילה ענקית של גרעיני חמנייה ופיצחו אותם כל השבת. נשאר קצת למוצ"ש, אבל החבאתי את החבילה הזו כי אלוהים, אני שומעת את הפיצוחים שלהם גם כשאני סוגרת את עצמי בחדר.

ושאף אחד מהם לא ידבר איתי! אני שונאת את זה שאני כל כך אוהבת אותם וקשורה אליהם בצורה כזו שאני לא יכולה לצאת מהבית ללילה אחד. לשעה אחת אני לא יכולה, זה כבר יותר מדי.

אל תדברו! הקול שלכם הורג אותי! די כבר! די כבר!

והנה אני בוכה ואי אפשר לכתוב ברצף כי כל שניה המסך מתנתק וזה מעצבן אותי.

אני אלך מכאן. לא יודעת. אני אלך לישון או משהו. אין אוזניות אבל תמר בסניף ויפעת במטבח אז יהיה אפשר לשים שירים בקול.

אמרתי אל תדברו! זה כואב לי והורג אותי ומכאיב! זה מכאיב! 

די כבר. אני חייבת לברוח מפה.

אני חייב להוריד שירים ,והאתרים לא עובדים.

נקווה לשינוי מבורך.

מה נשמע?

@אנשים נחמדים