פורום נסיונות פעילים (עמוד 2745)

הייתי חולה היום, נראה איך נקום מחר, אולי נסע בכ"ז שבת לישיבה.

אתם יודעים, עשרה לשלוש.

אתם יודעים? זה ממש חבל ופספוס להסתכל על הרב יהושע מבחוץ, הוא מאוד מתאים לביתיות.

אתם יודעים?

האינטרנט במחשב שלי עשה בעיות, לכן אני כותב עכשיו.

אתם יודעים? צריך לקדם את ההפצות, ממש יכלתי להפיץ.

אתם יודעים?

יש אנשים שחוש הטעם שלהם נורא חלש, הם מרגישים שהחיים תפלים להם, הם בטוחים שככה זה החיים וכל מלאי החיוניות למיניהם הם אנשים קטנים. זה לא פשוט להגביר את הווליום של החיים, שיטלטל, שיכאב.

אתם יודעים, חיוניות אמתית היא רק מה' יתברך.

אתם יודעים?

חסר לנו ה' יתברך, אני מתכוון בלקסיקון, עם ישראל מדבר על ה' יתברך בתור אזרחי ישראל על אלהים, יש לכם ניכור גדול מזה? אלהים, הו, כמה כמה חסר לי ה' יתברך. אמירה פשוטה כזו של ילד קטן עם פיאות גדולות כמעט כמו העינים שלו. ה' יתברך, הקב"ה, רבונו של עולם.

יש בית אחד שאף אחד לא שם לב שהאור בו לא דלוק, היום לא צריך אור, גם ככה מסתכלים במסך. אבל בבית הזה אין מסך. יש שם אמא שיושבת בצד ובוכה, כי זה מה שהיא רגילה- והאמת יש לה סיבה טובה. הילדים כבר בקושי מדברים איתה, אולי מדי פעם מבקשים מתכון, ואת הנכדים היא בקושי רואה, הם די שונאים אותה, יש לה הרגשה שאולי היא באמת אמא רעה, אבל היא אמא פשוט כמו איך שהיא מכירה ויודעת שאמא אמורה להיות. הבנים לא טורחים אפילו לנחם אותה, שבאמת היא אמא טובה, ויש לה כונות טובות, ופשוט התנאים החדשים לא נותנים לבקר כ"כ הרבה כמו פעם, "אבל רבוינוי של עוילם!" היא חושבת-לוחשת בינה לבין עצמה. "טלפון אחד, פעם בשבוע, קצת, קצת להראות על אכפתיות אי שם בחיים שלהם"

אם תשאלו איך קוראים לאמא הזו- קוראים לה "א יידישע מאמע", והיא- היא מתפללת על הילדים לה' יתברך, לקב"ה. היא בוכה וזועקת לרבונו של עולם, וכן- גם לאלוקים. (כמו שנהגו אצלם ששמות שאסור למחוק- אלהים, צבאות, יה, שדי וכו'- לא אומרים אותם. אצל הספרדים כן- אצלינו לא!).

וגם- חסר לנו קצת דעת. לדעת יותר, לגעת יותר. להפנים את הדברים הגדולים, לא רק לדפוסי התנהגות (והלוואי רק זה) גם, ללב. גם לתודעה. קצת לדעת את הנשמה לכל הלב. אני חושב שאני יודע כשאני לא יודע מה שאני חושב. מצחיק, לא? עצוב גם. צריך לדעת.

אתם יודעים?

אין למי לומר לילה טוב מכל הלב. המחשבות שיבואו לפני השינה יהיו על- האם הפשרתי עוף למחר? אם אני קמה בשבע וחצי, זה יספיק לי כדי להגיע למרפאה בשמונה? אני מקווה שאחיה נהנה ביום ההולדת שלו... למה עזבתי את בית הספר? למה נרשמתי מלכתחילה? אני לא אתחתן לעולם. אני לא נמצאת מספיק זמן באותה משבצת כדי שזה יקרה. למה היא לא ענתה לי להודעה? הייתי נוראית היום. אני חייבת לברר איך קוראים לסרט ההוא. אולי מחר אמצא את הסרט שרציתי בגוגל פלוס. הייתי אדם נהדר היום. אני חייבת לפתור את האישיו שלי עם לחם. די להיות פולניה בקטע מוגזם.

היום צופיה אמרה משהו, אני לא זוכרת מה. אבל זה היה כזה משפט פולני מובהק שפשוט צחקתי, וגם קצת קיוויתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה. מה זה היה?

עכשיו כבר כל כך כואב שאני רוצה לבכות. ואי אפשר כי למעלה ערות יפעת ותמר.

ריעות. איזה שם יפה.

קר לי ויש לי צמרמורות.

אני רוצה לספר למישהו על שמחת תורה האחרון ואי אפשר, כי לכולם זה יכאיב או יפחיד.

בלי סיבה. באמת, בלי סיבה.

אבל--

בנקודה שבה הכול מתחיל תגיד לי,
האם ליבך בוכה מאושר או כאב?
האם אתה זוכר רגעים אינטימיים
בהם אתה פותח את הלב?

בנקודה שבה הכול ממשיך יש קושי,
תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב,
ולפעמים כשהופיע רגע אושר,
ניסיתי רק לשמור שלא יעלם בסוף.

עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה,
שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה,
בנסיעות הארוכות הייתי שר לה
האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך,
שים לב הטוב מגיע בדממה דקה,
כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר,
הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע,
האם פגשת לפעמים את הבדידות?
הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה,
מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

בנקודה שבה הכול מתחיל בלי רשע,
האם אפשר לחיות בתוך בועה?
תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם,
להתראות באיזו הופעה...

שרשור לילה מאוחר במיוחד.

שבוע טוב ומבורך בע"ה.

תהיה שם לאה גולדברג, זה בטוח

רק קצת, לא משהו שדורש התייחסות מיוחדת כמו אנטיביוטיקה או לשלוח הודעה לאנשים שאנחנו לא רוצים לדבר איתם (מה גם שנגמרו האנשים האלו).

ומצד שני אני מאוד רוצה להישאר כאן ולכתוב ולגלות מה עוד ייצא לי מהמקלדת הלילה. אבל נדמה לי שקצת אבד הקסם, כיוון שאין כאן אנשים שיקלטו מה אני מנסה להגיד מעבר לדברים הברורים מאליהם.

אני לא רוצה ללכת, וקצת חבל להישאר.

בואו נחכה עוד כמה דקות ואז נחליט.

זה לא שאפשר לומר שאני מיוחדת. מיוחדת זה לא להיות אחרת, זה להיות חלק. אבל אני שונה. אני אחרת. אני לא כמו אותן בנות שהפסיקו לדבר או התחילו לשים אייליינר פתאום. אני לא כמו הבנים ששוקעים במשחקי כדורגל או מוצאים מישהי לפלרטט איתה. אני המשכתי את חיי כרגיל. זוהר אומר שזה כי אני מיוחדת, אני יודעת שמיוחדים הם כל אותם אנשים שהם קצת שונים, אבל עדיין חלק. אלו שזוהרים מבין הקהל. אני לא זוהרת, אני כולי חושך. לא שזה משפיע עליי. אני ממשיכה לחיות אף על פי שהכול מסביבי כואב.

עכשיו סוף החופש הגדול. קיץ, וחם. סבתא, שעדיין משתמשת בתאריכים עבריים אומרת שסוף אב, תחילת אלול, הוא הזמן הכי חם. אני יודעת שספטמבר חם בהחלט. ומחר מתחילים את בית הספר. מזל שאני לומדת בבית ספר מספיק יוקרתי, ויהיו מזגנים. לא כמו בבית הספר היסודי או בחטיבה, שם היה חם תמיד.

ואולי זה לא מזל. אני הרי שונאת את בית הספר היוקרתי שלי. אני לומדת שם בעל כורחי, בגלל כרמלה. מקום של עשירים סנובים. ולא אכפת לי שאני אומרת את זה על המשפחה שלי. שני הדברים היחידים שאני אוהבת בבית הספר הם זוהר, החבר הכי טוב שלי, והמחנך שלי, דורון. הוא בן ארבעים, אבל מבין כל מילה שאני אומרת לו בדיוק כפי שאמורים להבין אותה. ואני בת שבע עשרה וקצת, לא קל להבין אותי. (ומזגנים, בעצם. אני אוהבת גם את המזגנים).

אני מהרהרת על בית הספר ונעשית עגומה, אבל אז נזכרת איפה אני עומדת. על הדשא. בהופעה של אביגיל פלג, הזמרת האהובה עליי, שהיא במקרה גם בת הדודה שלי. היא שרה את השיר הכי גרוע שלה עכשיו (אני מרשה לעצמי לומר על שיר שלה שהוא גרוע כי אנחנו בכל זאת בנות דודות), אבל לזוהר יש ניצוצות בעיניים. הוא עומד לידי, ואני מנידה את ראשי בגיחוך. בחור טוב, אבל בבחירת שירים הוא לא משהו.

הוא מפנה את ראשו אליי, יודע שאני מגחכת.

"מה יש לך?" הוא צועק כדי שאשמע אותו בתוך כל הרעש. "זה שיר מדהים! מדהים! את חייבת להבין את המשמעות שלו!"

"אין בו שום דבר!" אני משיבה צעקה. "רק מילים סתומות על אהבה!"

זוהר נואש ממני, הוא פונה שוב אל הבמה ומרים ידיים בהתלהבות אופיינית. אני מחכה לשיר הבא.

כשאני סוף סוף מגיעה הביתה, אני נזכרת להתפלל שסבא וסבתא כבר ישנים. חזרתי יחסית מאוחר, ואני שונאת שהם מחכים לי ערים.

וזה בדיוק מה שקרה. סבתא מתרוממת מהספה בעיניים דאוגות, סבא מכבה את הטלוויזיה בעייפות.

"למה חיכיתם לי?" אני שואלת, אבל לא בהתרסה. "אתם יודעים שהייתי מעדיפה שתלכו לישון. אני באמת כבר גדולה ומסוגלת לשמור על עצמי."

"גם לילדות גדולות קורים דברים לא נעימים". אומר סבא, ומתרומם גם הוא מהספה.

סבתא מלטפת את השיער שלי. אני מחייכת. נעים לי איתם. רק חצי שנה שאני גרה איתם באופן רשמי, אבל אפשר לומר שגדלתי אצלם. אימא אף פעם לא באמת הייתה בסביבה, ואבא... טוב, אפשר לומר על אבא הרבה דברים. אי אפשר לומר שהוא היה מעורב.

"אז לילה טוב." קוטע סבא את מחשבותיי.

"לילה טוב." אני עונה, עדיין מחייכת, ועולה במדרגות לכיוון החדר שלי. הוא גדול ויפה, ואני אוהבת אותו.

עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נשמע כאילו שאני כועסת על ההורים שלי, נכון? אני לא, באמת. אבא היה מסכן אמיתי, ואימא הייתה חברה טובה שלי, אף על פי שבקושי התראינו. היה לה הרבה על הראש עם העבודה שלה ואבא והכול, ולכן לא כעסתי כשהיא לקחה חופשים. כמובן, לא התכוונתי שהיא תיקח חופש לתמיד, אבל אני מניחה שאף אחד לא שאל אותי. או אותה. זה הרי הסרטן הדפוק הזה שלקח אותה ממני. המחלה הארורה הזו שהכניסה אותה לבית חולים לפני כמה שנים, ולפני חצי שנה לקחה אותה לגמרי.

אבל בואו לא נכנס לדיכאון עכשיו, כן? אני מאושרת. לא הכול מושלם, אבל מושלם זה לא הכול. ואם הכול היה מושלם, אז מה עוד נשאר לנו לעשות כאן? יש לי את סבא וסבתא וזוהר ואליזבת', החתולה שלי. יש לי את דורון ואת מגמת תיאטרון ואת מופע סוף שנה, שאני מקווה לקבל בו תפקיד ראשי. יש לי כל מה שאני צריכה.

אם כבר מדברים על אליזבת', אני חייבת לציין שהיא אחד הדברים הגאוניים שקרו לי בחיי. לא חשבתי שאי פעם אקשר ככה לבעל-חיים. היא מבטאת את הרגשות שלי טוב יותר ממני, היא קוראת אותי כמו ספר פתוח שקוראים בשקיקה ועל אף האנוכיות המרגיזה הזו של חתולים, היא אוהבת אותי. אני יודעת את זה בבירור מהדרך בה היא נרדמת עליי, מלקקת את כף היד שלי, רצה אליי כשאני חוזרת מבית הספר.

עכשיו היא ישנה, מכורבלת על השטיח למרגלות המיטה שלי. אני מתלבשת בפיג'מה במהירות ונכנסת למיטה. ערימת הספרים על השידה לידי גבוהה. הספרנים בספריה כבר יודעים שאני מגיעה פעם בכמה חודשים, ומרשים לי לקחת עשרה ספרים בכל פעם. אני עוברת באצבעי על שדרות הספרים, מתלבטת בין "ציפורים מתות בסתר" שמעולם לא קראתי ל"יש ילדים זיגזג", שקראתי כבר עשרות פעמים, ומחליטה שהגיע הזמן למשהו חדש.

אני מדליקה את מנורת הלילה ומכבה את האור הגדול בחדר (בסדר הזה בדיוק), ופותחת את הספר. אני קוראת שניים שלושה עמודים לפני שהעיניים נעצמות. אני עוד לא ישנה, אז אני יכולה לשמוע את המחשבות שרצות לי בתוך הראש, יותר כמו אדם שלא בכושר מאשר אצנים, הרי אני חושבת את המחשבות, לא מרפרפת עליהן.

מחר אני מתחילה את כיתה י"ב, אני חושבת לעצמי. עם זוהר בכיתה המקבילה, עם אליזבת' בבית, עם סבא וסבתא שיוצאים מוקדם בבוקר לעיסוקים שלהם, מה שמשאיר אותי להתמודד עם הנסיעה המייגעת באוטובוס. אח, יום קשה מחכה לי מחר. אבל היי, רעיון טוב! אני אקנה לי קצת שוקולד לחיזוק ועידוד, מה שבטח יעזור לי לעבור את היום הזה.

ועם המחשבה הזו בדיוק, אני נרדמת.

(מושג: אליטה. איך אני תופסת אותו: החברה הגבוהה, השלטת. איך הוא נוגע לחיים שלי: כל מה שאני לא.)

נזכרתי הרגע שחלמתי שקוראים לה אוריה.

והוא כתוב כמעט כמו ניק של מישהי אחרת, שכבר כמה זמן לא כאן וכבר הרבה זמן שלא דיברנו ממש יותר משלום שלום, ואני תוהה אם היא עוד נכנסת לכאן לפעמים, ומה שלומה ככה, ואף פעם לא דיברנו על מה שיש לדבר.