בס"ד
פרולוג:
אמא: אז מה, אתה יוצא הערב לישיבה?
-כן. תהיה בעזרת השם מסיבת פורים שמחה, איזה יופי, והכל מתוך שמחה של מצווה. וביום אנחנו נלך לבקר את הר"מים שלנו.
אבא: אבל אל תשכח את עצמך, זה יום שישי! איך תגיע לשבת? צריך הכנה לשבת!
-אני אזכור. אני אתחיל להתכונן לשבת מספיק מוקדם.
אמא: אבל אתם תשתו שם, במסיבה שלכם? תזהר. זה לא בריא ומסוכן.
-אל תדאגי אמא, אני אזהר, אני לא אשתה יותר מדי. המטרה היא שמחת פורים, לא הוללות.
אמא: כן, אבל אתה יודע שבשביל מי שלא שותה בדרך קבע, כמוך למשל, אפילו כמויות קטנות יחסית של אלכוהות יכולות להיות מסוכנות. ואין אפילו מצווה לשתות בלילה!
-כן נכון, אבל אתם יודעים שאתם יכולים לסמוך עלי, שאני לא אעשה שטויות. אני אהיה בסדר.
אבא ואמא: אבל אנחנו מצפים ממך ליותר מ"לא לעשות שטויות" ו"להיות בסדר"...
מערכה ראשונה- ליל שושן פורים-מסיבת פורים בישיבה:
מתחילים במסיבה. שירה, ריקודים, שמחה של מצווה. אח, איזה יופי. "לב טהור ברא לי אלוקים" "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". מחלקים משקאות בצד. באמת שאני לא צריך. כבר הוכחתי לעצמי שאני יודע לזייף שמחה חיצונית בלי צורך בעזרים כאלו. בעצם למה השמחה חיצונית? הרי תכלס ניצנו מכליה, אני אמור לשמוח באמת ביום הזה. טוב שאני יודע את זה, יש רגעים שבהם אני אפילו מצליח בזה, אבל האלכוהול לא יעזור בנושא. לאחר לחצים (אני זוכר מה אמרו ההורים) אני שותה כוס אחת "בשביל הברכה". יהיה נס אם אני אזכור לברך ברכה אחרונה מתישהו. כולם רוקדים, נהנים ושמחים בשמחה של מצווה. טוב, לא כולם. יש מי שסתם מסתובב שיכור כולו. לא נורא.
טוב, אחרי שרקדנו ושמחנו צריך גם ללמוד תורה. יצאתי בחיפוש אחר חברותא, אבל כולם או שיכורים, או חושבים שאתה שיכור ומנסים לגרור אותך לישון. מעצבנים אלה עם הכוונות הטובות שלהם. לאחר מסע חיפושים עקר כבר אין לי כוח לישון, אבל אני עוד לא הולך לישון. אחרי כמה שיחות עם אנשים אני שם לב שיש לי יותר שפה משותפת עם מי ששיכור מאשר עם מי שלא. למה? הם יותר משוחררים, אני יכול להיות יותר משוחרר. לדבר מהלב בלי כל מיני חסמים מיותרים. אבל מצד שני הם גם מדברים שטויות ומאבדים ריכוז במהירות מבהילה. מזל שאני לא שיכור. גם ככה הזיכרון שלי בוגד בי מדי פעם תוך כדי שיחה. כל הכבוד לי שלא שתיתי יותר מכוס אחת. אמא תהיה גאה בי.
מערכה שנייה- פורים בבוקר:
לתפילה איחרתי. גם קשה להתעורר אחרי שהולכים לישון מאוחר וגם צריך עוד להעיר את שאר העם. באווירה הזו גם בתפילה קשה להתרכז. החזן מהיר מדי. הרבה יותר מדי. ולכל המלעיזים למיניהם- הוא דווקא ספרדי. את פסוקי דזמרא הקרבתי כדי לעמוד בקצב, אבל זה לא עזר ואחרי קודשה יצאתי להתפלל בחוץ ברכת כהנים נברך כבר בשבת. העיקר שהפסקתי לחזור לפני תחילת הקריאה. וואלה אני מבין למה בפורים הקריאה היא הקצרה ביותר בשנה. צריך להתחשב גם במי שנוהג לעמוד ותאמינו לי שמספיקה המגילה כדי ליפול מהרגליים. אפרופו המגילה, אנחנו אומרים שהעניין של היין בפורים הוא שעל ידו נעשה הנס, אבל אין איזה אספקט של היין, שבגלל שהמן שתה אותו הוא נפל? עזבו מהלכים ורעיונות. טכנית, אם הוא לא היה שותה עם אסתר ואחשורוש, מה היה קורה לו? אני מרגיש עכשיו בעיקר את הצד הזה של היין. זה שמפיל אותך לקרשים היישר מגג העולם.
בסוף התפילה אוכלים ארוחת בוקר מאולתרת, מחליפים מנות, 20 שקל לסנג'ר התורן שיחלק בשביל כולנו מתנות לאביונים (בו ביום!), ויאללה, יוצאים לבקר את הר"מים שליט"א. כמעט לא משנה מה יהיה שם, מפה אפשר רק לעלות.
מערכה שלישית- וביום הפורים-סיבוב ר"מים:
יוצאים לר"מים.
עכשיו אני אצל הרב א'. איזה שמחה, איזה יופי, שרים, הרב אומר דברי תורה, יש אוכל וגם שתייה. אני שותה כוס אחת "כי זה מצוות היום". מתישהו אחר כך באה כוס נוספת "כי אחרת מה ההבדל מאתמול?".לכל דבר טוב יש סוף, ומגיע הרגע שבו הרב צריך לסעוד את סעודת הפורים עם משפחתו, ואנחנו עוברים לר"מ הבא, איש איש לפי העדפותיו.
הרב ב'. כאן יש פחות אנשים, והאווירה פחות רועשת. רואים שהרב הספיק לקיים את מצוות היום, והוא דורש בענייני המגילה. מאוד יפה, אבל קצת קשה לי להתרכז. כדי לא להתקשות יותר, לא שתיתי כאן.
עכשיו מגיעים אל הרב ג'. מנחה, שירים, ריקודים, והרב מזמין אותנו לסעודת היום. אנחנו יושבים ואוכלים, צריך להיזהר שלא להגזים, בכל זאת יום שישי היום, והבטחתי לאבא. אבל צריך לאכול סעודה בפורים. אולי נצליח למצוא את האיזון, סביר יותר שלא. שותה כוס נוספת, "בכל זאת סעודת פורים" וממשיכים לאכול ולשיר. "הדור קיבלוה" "ארור המן, ברוך מרדכי". דדברי תורה של הנוכחים. אני שותה עוד כוס או שתיים. לא ברור מה עבר לי בראש. כנראה שכלום. בכל אופן לא משתכרים מארבע חמש כוסות יין שפרוסות על יום שלם. רק קצת יותר קשה עם כל העניין הזה של לחשוב, להתרכז בכל מיני דברים, להיזכר או לשמור על שיווי משקל. לקראת פלג המנחה אנחנו גומרים. שלום לרב, פורים שמח ושבת שלום.
אפילוג:
צריך למהר. קצת קשה למהר כשהראש מסתובב, בטח לתפוס אוטובוס. איפה היה הארנק שלי? ננצל את האוטובוס לשמו"ת. done. אולי נלמד גם רמב"ם? לא, הראש לא מאפשר. ביררתי מראש האם לשיכור מותר ללמוד תורה, זה היה מיותר, כי למרות שמותר, זה כמעט בלתי אפשרי. איכשהו אני מגיע למחוז חפצי. מהתחנה יש קצת הליכה הביתה. מזל. כי כשאני נכנס לבית אני צריך להיות כמו חדש. מקסימום קצת שמח מהרגיל.
מגיע הביתה קצת לפני שבת. אבל מספיק כדי להתכונן. למרות שלשנ"צ לא יהיה זמן. חבל, כי זה היה יכול לעזור לי בערבית. בין לכה דודי לברכו יש לי חור שחור. מזל שאני יודע מה הם אמרו שם. החזן בטח התכוון להוציא אותי ידי חובה. סתם, איזה חובה?
בשבת בבוקר שוב איחרתי קצת. אבל הצלחתי להתרכז מתי שהייתי. לא שהראש לא כואב, אבל זה לא משהו נורא. אחרי התפילה והסעודה, נהגו ישראל ללמוד תורה. אבל שוב, קשה. לא נורא, בין מנחה למעריב נלמד כבר משהו. לקראת הבדלה כבר יותר טוב. מזל שאבא הבדיל על תירוש, אחרת הייתי צריך לחרוג ממנהגי לשתות מכוס של ברכה. ביין אני כנראה לא נוגע עד לארבע כוסות.
שבוע טוב. אדר שמח!
ועכשיו שאלה אחרונה (נ.ב. כזה): אני יודע שעל רוב האנשים שש כוסות יין אדום לא משפיעות כ"כ חזק. אבל רוב האנשים גם שותים יותר. ועכשיו, כל זה היה שווה בשביל לקיים את מצוות שמחת פורים? אל תטרחו לענות, זו שאלה רטורית.
