פורום נסיונות פעילים (עמוד 8241)

לגלות את עצמי זה טוב.
אני תחיה.ואני אוהבת את עצמי
אני אוהבת ללכת יחפה, טישרטים וכובעים. אני אוהבת לשמוע מוזיקה ואת החברות שלי.
אני כבר לא מגדירה את עצמי לפי מקומות. אני מגדירה את עצמי לפי אנשים. לפי תחביבים.
אני תחיה ואני שלמה עם עצמי.
אני אוהבת את ה ארטליין שלי.
אני אוהבת את אחים שלי. חושבת שהח ממש מקסימים.
אני חושבת שאני אוהבת את החתולה של דודים שלי אפילו שעוד לא פגשתי אותה.
אני אוהבת לטייל ואנשים זורמים.
ואני מלאה באהבה.
ואני צריכה להגדיר את עצמי. פעם.

 

געגוע זה משהו אדיר.

זה מראה דרכים וזה ממכר וטוב ומכאיב ומקרקע.

זה חשוב מאוד. הכרחי.

 

 

אה, ואני צעירה וקפיצית וכיף לי.

אם עד היום, במשך שבוע, חשבתי שהתינוקת שלי אבדה, עכשיו הבנתי שזה לא. זו אני שאבדתי לי

ואני לא מצליחה לומר או להרגיש בבירור מה קורה לי. וקורה לי המון

זה כאילו איבדתי את הדעת

ואני באמת צריכה ללמוד להרפות קצת

וואי שירתי כמה שאני גאה בך!

ומחר לאולפנא ישר לסדנת כתיבה יוצרת. איזה כיף

לילה טוב

 

היא מפחדת לגדול
 

והיי, כל השירים האלו יהפכו אתמולים בבוקר שאחרי

 

לרקום. לרקום. פיתום ורעמסס

לא תוכל להבין.

קוקו ודובי עם ראש מקורצף מחיבה

תותים בקופסה מסבתא במכנס משובץ וקירזולי שיער בודדים באיזור האוזניים

סבתא בחיוך חם שאין לך. וגם לא יהיה

 

הגעגוע

חיים אחרים. עושים אותה בודדה כל כך

עיניים בחריץ שבלוח ולב עוד קצת הלאה ישר משם. ועוד קצת בקו ישר בדיוק

 

והרפרוף הבהול תחת עיניים זרות

אגרוף בתקפל בהבנה פתאומית.

 

"... כמו צמח בר"

 

אה. אני מתביישת לשיר אותי ליד סתם אנשים

טוב שהטלפון מקוטע. ושאת לא סתם אנשים

 

 

לכן יום אחד אני אשמע את זה לא דרך הטלפון ובטח שלא מקוטע

זה מורכב,

להיות אדם מסובך.

ואני כאן אם באלך. אל תתביישי. באמת לא.

בהצלחה יקרה.

ברגע שתכלי את עצמך גם הסביבה תכיל אותך, בשמחה.

היא בעצמה

לא יודעת לשתוק

חזק ככ.

 

והכאב הזה

החמוץ-מתוק

מכאיב לה חזק מידי

בשביל ללמד אותך

לשתוק.

 

 

 

אולי?

אפשר להראות לאנשים?

מה איתך?
עדיין בשמה??
איפה שהדתיים הכבדים??

WHAT

 

הי רוצה לעשות לי טובה?

הוא מעצבן אותי

מה עם הדג הוא אמור להיות טוב בזה

אין לי כח, ואתה ממילא הגבת לי בשרשור, אז תמצא משהו!

איך אפשר לשנות כינוי

בס"ד

 

|פותח גליון ארוך|

פילפלת 

(כי יש לי תחושה עמומה שאת ילדה קטנה עם כפית קסמים)

כבשת הרש

(כשאני אדע למה אספר לך)

בגובה העיניים

(זה השלב שבו אני כבר סתם זורקת שמות שיגרמו לי לקרוא את התגובות שלך)

דוסומטר

אביה זה גם שם של בן!!!!

(לא באמת הייתי קוראת אבל אבל)

עצימת עיניים

פיגוע המונים

בוקר חדש

מסכות מחייכות

חתונה לבנה

את ילדה קטנה ומכוערת

(ככה זה הלך בכלל?

אח הנוסטלגיה 

ימים של דיכאון משולבים בריח של מזגן ומאות שירים שהגיעו מכל עבר)

צינית.

רק בשביל לקבל חיבוק

 

זהו נגמרה לי ההשארה לרעיונות שבחיים לא תקחי

 

היו ימים יפים פה פעם...

את כבר לא יו"ש
וגיליתי את זה ממש במקרה

הייתי קוראת אותם בבוקר

וגם מתגעגעת למונולוגים שלך

ארנבית של סגולה. ומלחייה.

ושאר שטויותיכן

מלחייה

מה קרה שנעלמת?

בס"ד

 

ועכשיו כשחזרתי אפחד לא שם עלי

 

 

בס"ד

 

קחי בחשבון שמאוד השתנתי

והנסיונות השתלבות שלי והכירות שלי עם חברה בכללי הם צולעים מאוד לרוב

העיקר שאת את

אופ איזה כיף לראות אותך כאן

|הניק הנעלם|

 

נ.ב

 

את עדיין חברה במפלגת  מחש? 

וכן, אני במחש עדיין..

בע"ה

ואולי אפילו תותים וקצפת
אין לדעת

יש לי משו עם שבירת שיאים. אני קופצת מאחד לאחד בלי בושה

בארבעה ימים חבילת במבה וחצי חבילת שוקולד וחמש עשרה שעות שינה. אולי קצת פחות. אני שורדת לא קטנה

חום באמת לא עושה לי טוב. הוא עושה לי לרצות להתעלף

אני אוהבת אותך ילדה שלי

וזהו לעכשיו

אני חושבת שאני לא יכולה לחכות לפסח

פשוט טוב לי.
חברה שלי אדירה
בסוף נהיה טוב
הוא צדק
אני בעד גיטרות.
מוצש זה זמן כיף
מורות זב עם מצחיק
ללכת יחפים זה חלק מטעמי החיים
וגם טישרטים

קצר וטיפש

 

עץ אחד גבוה חמישים אמה.

החוט מתקצר.

למה הם לא נותנים שום אפשרות שבעולם לתקשר עם מ**** *. מי יכסה לי אותה בלילה כשקר

 

היי, אני נהיית רדודה נורא

ולא מובנת

 

ובראש שלי יש ארבעים אלף, שבע מאות ותשע וחצי ******.

איי

לילה טוב

אז כתבתי מסקנות לכבוד היום והתקופה המעניינים הללו, והן נמחקו. החלטתי לכתוב שוב מסקנות, בייחוד בשביל מהלך ההיסטוריה הפנימית שלי.

לכל משה יש זמן וחפץ, ועכשיו זה הזמן למשה מאוד מסוים. כך צריך להיות, אני רוצה את זה, אני צריך את זה ואני חי את זה.
אבל יש עוד חלקים למשה. חלק ממנו זה הבית, ולחלק הזה ניתנת תשומת לב בזמן הנכון, והחלק הזה נמצא פה. אז עכשיו נתנו גם לחלק הזה את מקומו.

זה כנראה קשור לפורים, הצורך הזה להגלות שוב. זה מאוד הגיוני, כשחושבים על זה לעומק. יצאתי מהמסיבה עם לא מעט אלכוהול בדם (ועד מי שעד ), הרבה הבטחות שאני אדם טוב - וניצוץ בהיר של אמון בעצמי. בנוסף לזה יצאתי משם עם הרבה אמיתות ומחשבות מתגלגלות ומחליקות ועם רגליים רועדות וראש מסתובב.

גרעין האמון הזה נשאר שם, בערב הבודד הזה שכל כולו סובייקטיביות, אבל שיירים ממנו ילכו איתי מעכשיו. איזו תקווה לתקווה, שאיפה לאמון - תהיה שם, כפי שתמיד הייתה. אך הפעם תתלווה אליה הידיעה שהוא אפשרי. שהוא חלום ניתן להשגה, גם אם רק למספר רגעים בערב אחד אחרי הרבה הבטחות וכמה דמעות.

בסופו של דבר, זה מתקשר גם לכאב ההוא של כמה ימים לפני פורים, ולדיוני הקו שרודפים אותי בכל מקום לאחרונה.
אם אתם שואלים אותי (ואתם כן, ברמה זו או אחרת, אם בחרתם לקרוא את זה) השאלה היא לא 'מי אני?' כמו 'איזה מקום אני תופס בעולם?'

אישיותו של האדם היא דרכו הייחודית לחקות אחרים, כן, אבל זה לא רק זה.

האישיות היא כמו חומר תחת לחץ, היא מתאימה עצמה למציאות סביבה. שריטות האדם הן שריטות העולם, ובליטותיו הם המקום בו העולם שקע לקראתו.
זה נכון גם בגבר ואישה, אבל הכל נכון גם בגבר ואישה.
(כתבתי על זה פעם, על אחדות האהבות)

עכשיו האדם המערבי עומד מול איזה ריק, נכון? אז מה אני? אני כלום?

אז יקפוץ איזה סארטר או היידיגר או מישהו חדש יותר, כנראה ויתחיל לברבר על רלטיביזם וכל הזבל הזה. ובינתיים ילדים יקפצו מהגגות. כי למה לחשוב?

ואז בא הרב טאו ומסדר את העניינים. יש דרך, והכל ברור ומוגדר. משמעות.
הכל פשוט יותר - העולם כבר לא מעצב אותנו, אנחנו מעצבים אותו. ועכשיו ניתן כותרת סגולית לכל דבר שדורש כניעה לעולם כדי להסביר - ויופי.

אז סארטר לוקח לך את האמת, והרב טאו לוקח לך את החירות. אולי באמת עדיף לקפוץ מהגג?
(הם עדיין עושים את זה, הילדים. אל דאגה.)

ואולי הפתרון האמיתי בא דרך כניעה, כן. אבל כניעה של תקווה - לא של אפסות.
זה לא ניהילזם, זו הנשימה לפני הצעד קדימה.

כי אם אתה מבין שכן, אתה בסך הכל גוש בוץ עם כמה חורים בנקודות אסטרטגיות, ושמותרך מהבהמה הוא נטו היכולת להבין את זה, אז אתה מחבק את שני המנועים ומאמין שאתה אדם.

יש שני מנועים לאנושות, נכון ריעות?
אחד הוא המנוע האובייקטיבי: המטרה. היכולת להביט החוצה ולמעלה. לעבוד ולצעוד קדימה.
השני הוא המנוע הסובייקטיבי: התקווה. היכולת להביט פנימה ולמטה. להתעלם מהכל, ולהאמין.

אלו הדברים שמובילים את בני האדם. אלו שתי השאלות שצריך כדי להבין בן אדם: לאן אתה הולך, וממה אתה מפחד.
אבל תזהרו איתן, טוב?

אז אדם, כן? יצור שעצם המשמעות שלו היא ההתיימרות הזאת לאובייקטיביות, הוא חסר כל יכולת ללא הסובייקטיביות.
יצור שהאמת היא מה שהוא, לא מסוגל לשאוף ללא החירות.

זה המלכוד בדיכוטומיה. כמו גם בהגדרות.

ולכן, כרגיל 'אמת מארץ תצמח'. דווקא מהבנת האדמה אפשר שתהיה שליטה כלשהי בכל הסיפור הזה. כי האדמה היא המקום שמסמל את הכלום שלנו - ואת התקווה שלנו לשמיים.

פלייליסט:

אדם 

מילים: הרב מנחם פרומן
לחן: ברי סחרוף

וּבַמֶּה אֲכַסֶּה 
עַל צֵאתִי מִיְּרֵכַיִךְ 
הַפְּרֵדָה 
הַבְּגִידָה 
הַגֵּרוּשׁ 
זְקִיפַת-הַקּוֹמָה 
נְשִׂיאַת-הָרֹאשׁ 
מֵעָלַיִךְ 
וּפִי הַמְמַלֵּל גְּדוֹלוֹת 
וּבַמֶּה? 
הֲלֹא בְּנָפְלִי אַפַּיִם 
עַל פָּנַיִךְ 
הֲלֹא בְּהַקְרִיבִי פֶּה 
לְשִׁירַיִךְ 
הֲלֹא בְּשׁוּבִי אֵלַיִךְ 
אֲדָמָה.

על אדם ואדמה.

אני מגועגעת חמישי הרבה אנשים,
לאהוב זה..
שנה הבאה לא קיימת.
אני גיבורה ואמיצה.
פיי מותק של החיים.
עברית זה כייייייף.
פינגית היא תרופה.
אני מפחדת לפגוש אותן מחר, בטח כולנו השתנינו.
הליכה. ושוב הליכה. ודי לדחינות.
אני בלבט.
לכי ל.....
זהו. לילט עולם

וממש משעשע שזה מתקשר לי ישר לאמירה שלא קשורה בכלל עצבים

אממ תכניסו אותו לתוך איזה קופסא כזאת ושטויות כאלה... רעיון פשוט (ויש מקומות שגם חרוש) אבל אפשר לעשות את זה יפה ונחמד...

ואז מגיע הרב פורים ואומר "מפאת חוסר בזמן ואי התארגנות, אני מכתיר את עצמי לרב פורים!"