פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 10)

משהו כמו דיכאון חורף שאפשר אולי לטפל בו אם מאבחנים

כל חורף אני מתלבטת במשך כמה חודשים אם יש לי מאניה דיפרסיה

ורק באיזור שבט- אדר חוזרת לחיים...

מהצד האחד - כיף ללכת בחוץ וכיף להסתובב. יש אוויר לנשום גם בגוש דן ולא חם כל כך. אם ירד גשם אז אוויר של גשם.

מהצד השני- אני קם בבוקר, מתיישב מול מחשב, עובד עובד עובד ומסתכל החוצה בום חושך

מהצד השלישי - יום ההולדת שלי בתחילתו (בשבת הקרובה, במקרה הזה)

מהצד הרביעי - כן. אור שמש עושה משהו טוב במערכת (כשזה לא אוגוסט).

נשארו לי עוד שני צדדים לקוביה ואני לא יודע מה לעשות איתם אז נסתפק בזה.

וגם היומולדת שלי בחורף.

עושה לי טוב בד"כ לכמה ימים שסביבו,

ואז חוזר הדיכי.

זה ה"מאניה דיפרסיה" שכתבתי עליה מקודם...

הייתי יוצאת בתור נערה.

כאמא פחות מתאפשר לי.

וגם כשהייתי נערה בחורף לא הייתי יוצאת (בימים גשומים וקפואים)

נשארתי בבית והשלמתי בד"כ ביצירה...

(בתור מי שדואג שזה יקרה כשהיא רוצה)

רק סתיו

אני יושבת מול מחשב ומקלידה את כל שברי חיי. ההתמודדות שלי, עבודת ה' שלי, החיים והקשיים.

החורף הזה שהגיע אליי קצת מהר מידי, בלי הכנה מוקדמת. והדמעות שלא שואלות אותי לפני שאני נותנת אישור סופי לזליגה שוטפת... הן מרטיבות אותי ברותח כמו התה ששתיתי קודם, ולא קפוא כמו הגשם. מזג האוויר הסגרירי, שמשום מה לא כל כך קר... דווקא  להיפך.

רוח סוערת הביאה אותי להיות גם כן סוערת מבפנים, אבל מבחוץ דווקא להיפך- שקטה ועצובה.

רציתי קצת זמן להתכונן, להכין את עצמי לקראת החורף. להוכיח לי שאני גדולה ויכולה מהחיים  ואצלח את המזג אוויר הזה בבטחה ובלי מצבי רוח מיותרים... חשבתי שיהיה לי קצת זמן להכין את הנפש לקראת המעבר לחורף ולהכניס לי לראש שאין באמת שום משוואה ודעה קדומה, באמת הכל בראש ואפשר בקלות להפר את המשוואה השקרית שבראש שלי שאומרת שחורף=דיכי.

אבל עכשיו הגיע החורף פתאום, בלי לדפוק לפני כן שלוש פעמים בדלת... אוני נותרתי כאן מכורבלת בשמיכת חששות ולא שותה שוקו חם כי אני בשרית.. ועצובה ושקטה ולא ממש מעודדת. עכשיו כבר קצת לא כל כך מאמינה בעצמי, בכל מה שהבטחתי לעצמי שיהיה, ושלא יהיה החורף.

אמא אומרת שהחורף לא באמת הגיע, עדיין לא. הלוואי שהיא צודקת וזה רק סתיו...

משתדלת לא להגיע עייפה. וגם אחרי המפגשים מנסה לנוח.

תוך כדי המפגשים תמיד אפשר למצוא "תחנות כח" לצאת לבד למרפסת/ לסיבוב עם ילדים/ לקרוא ספר שהבאתי

אותי מעניין מה נכון לעשות באותו רגע שמרגישים את זה

כלפי חוץ זה אוטיזם וזה ניתוק מהסיטואציה.

בפנים 

זה יכול להיות כמה דברים.

זה יכול להיות הצפה רגשית (משהו שמעסיק אותנו רגשי -אהבה שנאה או רגש מציף אחר)

זה יכול להיות הצפה פיזית (שכל החושים משתוללים ושאי אפשר לישון מרוב אדדרנלין)

זה יכול להיות אנרגיית רצון אדירה לעסוק במשהו אחר (לברוח לסלולרי, לעבוד, כתבתי פה פוסט על תופעה דומה שהייתה לי לפני חגים)

בסוף זה אומר שאנחנו מרגישים בפנים הרבה זרימה ובעצם לא יכולים להיות  בשום צורה בחוץ. 

מדברים אליי ואני לא מקשיב. המחשבה שלי נודדת ואני בוהה. 

דייקה לי. תודה.

(ותיארה אותי בדיוק מטריד בסיטואציות)

לקח לי יותר מדי שנים להסביר (לעצמי) מה קורה לי בזמן הזה. עשיתי כל מיני פאדיחות בסיטואציה הזו כי אני פשוט מתנתק ומתחיל לבהות במה שנמצא מולי, לא משנה מה זה יהיה.

קודם כל יודע מראש מתי הן באות. הטריגרים כבכ מוכרים.

פגישות מסויימות, אנרגיה מסויימת,....

לפעמים כתיבה מראש להבין מה הולך להציף אותי ולמה.

(כתבתי על זה פוסט פה לא מזמן, בריחה מהחגים דרך הצפה של עבודה)

עם התוכן עושים עבודה. ולפעמים יש פאדיחה כמו ניתוק-הצפה  שנראה מבחוק כבהיה בחזה של מישהי. קרה פעם, זה מה יש ולהבא ננסה לשים לב.

איך את מתמודדת?

מה את עושה שמועיל לך?

משך זמן אחרי משחזרת ומבינה מה היה.

לא מצליחה לדעת איך למנוע פעם הבאה.

יש צד שבו הנצפה נראת או מתפרצת כמו צונאמי

המון רגשות נשפחים לא יודעים מה רוצים

בטיפול הגיעו אלי נשים רגישות מאוד שההצפה אצלם מגיעה כמו התקף כעוס לא פרופורציונלי או בכי

ובפנים הם רואות שזה לא מותאם אבל האנרגיה כמו גל של צונאמי נשפכת בכיוון ההוא וזה קשה מאוד לעצור, או שבדיעבד מרגישות הקלה ומבינות שפשוט היה להן יותר מידי (והכל נשפך)

לכל אחד יש סיבולת מסויימת לגירויים שטובה לו זה כמו מיכל עם חור ניקוז קטן . והמיכל הזה מתמלא מכל מה שאנחנו מרגישים חושבים ורוצים או נחספים אליו בסביבה שלנו.

וכשמה שנכנס נכנס בקצב הרבה יותר גבוה מהניקוז אז יש אופציה כמו שמשה כתב שיש מנגנון הגנה 'לעצור כל דבר מלהיכנס +-' ונותן זמן לעבד ו'לנקז' או שישפך כבר (בגלים קטנים או שהכוס כולה נופלת )

זה מעניין.

זו תיבה שאנשים מתארים בה רגש או תחושה בעוצמה גבוהה, 

עד כדי כך שהם לא הצליחו להכיל אותה,להתמודד איתה.

תגובות אנשים להצפה שונות זו מזו,

ונעה בד"כ בין קיפאון [FRIZ], שיכול להתבטא בקיפאון גופני - חוסר יכולת לזוז פיזית בצורה משמעותית, או קיפאון קוגנטיבי - המח מפסיק לחשוב ולחשב. או קיפאון תחושתי - לא מרגישים כלום - מין ריק כזה של כלום.

או תגובה של פעילות יתר [FAIT], שיכול להתבטאות בצחוק חסר שליטה, רגשנות יתר, בכי, צעקות, כעס וכו'.

[יש לשים לב להבדל בין הצפה רגשית להתקף חרדה, שזה משהו אחר.]

ההתמודדות עם הצפה בד"כ אינה מורכבת, ובטריקים פשוטים ניתן להתאזן ולקבל שליטה על הסיטואציה.

מי שמעונין אשמח לעזור באישי.

Freeze

Fight

ככה זה נראה כשלומדים ליב"ה...

זה התפקיד שלך בעולם?

מה האיכויות שקיימות בך שהוא מלמד עליהן?

אני רוצה להאיר על הבחנה משמעותית בעיניי בין שתי הגדרות שהעלית בשאלה שלך: תפקיד וחלום.

תפקיד, כשמו כן הוא בעיקר מתמקד בתפקוד. מה אני מביא ומה התועלת שמפיקים ממני אחרים. מה ההשפעה שלי על העולם (בחינה של פיקוד). שם יש הרבה מקום לביקורת, כן, גם כזו עצמית:

האם אני עושה את התפקיד שלי באופן הכי טוב שאפשר, האם אפשר לייעל את התפקוד, האם אני בכלל בתפקיד שהכי מתאים לי בהתאם למי שאני?

חלום זה עולם אחר לגמרי.

זה עולם של מעוף, חזון, יצירה, פלא וביטוי עצמי שלנו בעולם.

שם השמיים הם הגבול (ואם יש גבול אחר זה כי אנחנו הצבנו כזה לעצמנו...).  

את התיאורים שנכנסו בעיניך למקום של 'תפקיד', אפשר ברגע לחבר למקום של החלום והבקשה העמוקה לבטא את מי שאתה בעולם:

היכולת לדייק היא פלא, להצליח לדייק למישהו אחר בלי לשנות את מה שהביא - זה עוד יותר מופלא.

להעלות נקודת מבט ייחודית לך לצד נקודת מבט אחרת, מבלי לבטל או בהכרח להתנגד לה - זו יכולת להכיל ולייצר הרמוניה.

להצליח לקחת רעיון מופשט, לחשוב על כל פרט ופרט בתשומת לב ורגישות, ואולי אפילו לכוון איך להוריד אותו למעשיות - זה מהות של חיבור עולם החומר והרוח ומהות היצירה.

כמה מילים לגבי המיחזור -

יצירה מתחילה מזה שיש חומר גלם לעבוד איתו, קצה חוט להתחיל לחשוב בו. אף אחד לא מתחיל ליצור בעולם ריק, לעשות כזה דבר זה לברוא יש מאין. ורובנו יוצרים או מביעים דעה על משהו קיים, מפתחים, משכללים או יוצרים בהשראת מה שפגשנו. אז אין פסול בזה כל זמן שבאמת מתחדש משהו על ידך, גם אם הכי קטן, עם הזמן והניסיון משתכללים.

(לגבי הלגיטימציה מרגישה שזה עמוק יותר ורחב יותר מכמה שורות, אז מניחה לזה כרגע).

לאור כל זה -

התפקיד שלך כרגע, החיבור שלך אליו (או ההפך),

הלמידה מה האיכויות שלך שמתגלות דרכו ואיך עוד היית רוצה לבטא אותן,

או אילו איכויות היית רוצה לבטא שלא מתבטאות שם,

ואיך/איפה היית יכול לבטא אותן בצורה שיותר תתיישב בפנים-

זה צעד ראשון להתקדמות.

אלו היו מחשבותיי לעת עתה.  

חיבוק מלב אל לב לילד האבוד,

הכאוב והשבור הזה.

חוויה כל כך שוברת...

אוף.

איך מחזירים את האמון?

לא היה קל בכלל, אבל השינוי הצליח.

להיפגש במבט עם מישהו בעניים,

מה זה בשבילך ?

מה מסתתר מאחורי המבוכה תחושה של:

[חדירה פרטיות, מפגש רגשי, מיני וכו']

וגם רוב האנשים נעימים ובסדר להישיר אליהם מבט.

פעם שמעתי עצה להסתכל לכיוון הכללי בין העיניים וזה יצור את האפקט אצל האדם השני .

איך את/ה עם תקשורת בכללי? אם מביך אותך לתקשר עם אנשים או לא

לפעמים זה מבושה כשלא מסתכלים ותלוי בכל התקשורת הכללית עם מי שמולך.

איך את/ה בסקאלת האסרטיביות-ריצוי

האם את/ה יודע מה את/ה הולך/ת להגיד לפני שניגש/ת לדבר?

זה גם דברים שיכולים להשפיע

וגם רוב האנשים נעימים ובסדר להישיר אליהם מבט.

נעימים למי ? (לה לא..)

פעם שמעתי עצה להסתכל לכיוון הכללי בין העיניים וזה יצור את האפקט אצל האדם השני .

זה לא פתרון, אלא בריחה פרקטית.

איך את/ה עם תקשורת בכללי? אם מביך אותך לתקשר עם אנשים או לא

לפעמים זה מבושה כשלא מסתכלים ותלוי בכל התקשורת הכללית עם מי שמולך.

אם היתה לה בעיית תקשורת, היא לא הייתה שואלת את השאלה !

איך את/ה בסקאלת האסרטיביות-ריצוי

מה הקשר ?

האם את/ה יודע מה את/ה הולך/ת להגיד לפני שניגש/ת לדבר?

מה הקשר ?

ובאתי להגיב לא לפני שקוראת מה כבר כתבו, והרגשתי שחייבת לעצור רגע להתייחס לדברים שנאמרו פה.  

קודם כל, הגישה ודרך התגובה לא נעימה, אם לי כקוראת מבחוץ, אין לי ספק שלמי שכתבה את ההודעה שהגבת לה. אם יש לך משהו להגיד שנכון לדעתך, זכותך להגיד את זה גם בלי קשר למה שכתבו אחרים, ויש דרך לעשות את זה. לא חייבים לקחת הודעה של מישהו ולהגיב על מה שכתב באופן כזה, ועוד מאנונימי. לקחת הודעה ספציפית ו''לפרק לה את הצורה'' באופן כזה, זה לא שייך.

ועוד יותר בפורום שסביר להניח שמי שכותבים בו הם בעלי רגישות גבוהה מהרגיל.

אגב, רוב האנשים נעימים ונעים להתבונן בהם, החוויה הפנימית שמקשה עלינו להסתכל להם בעיניים קשורה באופן מסויים בחווית תקשורת טובה עם האחר וחווית הביטחון הפנימי שלנו במציאות ומול אחרים. אר''מ בדר''כ רגיש יותר לביקורת ומרגיש חשוף יותר מהרגיל, ככה שהשאלות שכתבה אגוז16 רלוונטיות כדי להבין יותר את המקום והחוויה האישית של השואלת וכמה משפיעה בהקשר של השאלה המקורית.

אתה מוזמן להעלות אותם בניסוח משלך כדי שאבין..

כרגע לא בדיוק הבנתי את כוונתך ונשמע שאתה עונה בשם פותחת השרשור על תוכן הדברים שהגבתי לה

קודם כל אשמח אם לא יצא משרשור שלי כעס זלזול וכדו' באחרים.

לאחרים אני לא מסתכלת כדי שלא יוכלו להישיר אלי מבט.

אני לא באמת יודעת ממה זה נובע, אני יודעת שזה מאוד מלחיץ אותי ומרגיש לי חדירה ממש עמוקה לפרטיות שלי שאין לה מקום מבחינתי. מוגזמת.

ובא נאמר שכנראה יש לי טראומה או 2 מהעבר אבל לא משהו שאני רואה איך זה קשור אליו...

אני אתן דוגמא לקיצוניות שבזה, לפני איזה שנתיים, היו לי כמה שיחות עם חברה כזה שהיא גם מטפלת וקצת התייעצתי איתה באיזה נושא... שיחות לא קלות וגם זה משהו חריג בחיי שיחות כאלה...

וכל הזמן הייתי עם מבט לרצפה או התקבעתי על איזה חפץ שהוא בכיוון למטה. ידעתי וראיתי שהיא מסתכלת עלי כל הזמן אבל לא נתתי לה אופציה לראות את העיניים. למטה קבוע.

הייתה פעם אחת שפתאום קלטתי שהיא ממש הזיזה את הראש בזווית מאוד לא טבעית למטה והצידה והסתכלה לי בעיניים לכמה שניות בודדות, וזה הפך לי את כל הבטן ממש. לא הבעתי את זה אבל בתוכי נכנסת להסטריה כזאת.. ואני עד עכשיו לפעמים קופץ לי בראש את השניות האלה כאיזשהו זיכרון לחוויה קשה שצפה בלי קשר לחיים ונהיה לי ממש מועקה ולחץ למרות שידעתי שזה צפוי בסוף בשיחה כזאת מחפשים עיניים. אבל ברגע שקלטתי את זה לא יכולתי לשאת את זה.

(ואגב לא אמרתי לה עד כמה זה השפיע עלי)

אני מאוד מאוד קנאית לפרטיות שלי. בצורה חריגה אפשר לומר... לא בדיוק מהמשחנ"שים... מעטים האנשים בחיים שיצא לי לשחנ"ש איתם בטח ובטח פא"פ.

אבל מבט בעיניים אני פשוט בכלל לא מסתכלת גם בסתם שיחות יומיומיות. אני לא מסוגלת.

ואני מבינה בשכל שזה דיי משהו דפוק אצלי אבל מצד שני לא מצליחה להבין איך אפשר שכן.. זה נורא אישי מבחינתי. אישי כזה שאפאחד לא אמור לראות.

זה מפריע לך שאת לא יוצרת קשר עין? את מרגישה שהיית רוצה שיקרה?

וגם מעניין אם המשפחה הקרובה שלך ובקשרים יותר קרובים את לא מסתכלת בעיניים.

להסתכל עמוק בעינים בשבילי זו באמת חוויה יותר חושפת אבל יכולה להיות טובה. וגם לא כל תקשורת מחייבת מבט עמוק, די מובן שכשהשיחה על נושא מורכב וקשה יהיה יותר קשה להסתכל ולחשוף ובשיחות קלילות שפחות נוגעות בכאב/פחד יותר קל

בקיצור, אני מנסה להגיד זה ששווה לבדוק איזה רגש עולה ובאיזה שיחות זה קורה כדי להבין יותר מה החוויה שאת מנסה להימנע ממנה

שלום

קודם כל פותחת יקרה,

אני ממש מעריך את האומץ שלך להביע ולכתוב כאן את התחושה הקשה הזאת, 

אני משוכנע שזה לא קל להביט בעצמך, ולראות ולהסכים ל'משהו דפוק' [במרכאות מכופלות..] שהינך חווה.

כמטפל מזה עשור, פגשתי כמה מטופלות עם התמודדות זהה, ברמה זו או אחרת.

בד"כ כלל הדיבור היה על הרגשה של 'אינטימיות חודרת', או 'רואים לי', וכו'

חשוב לי לומר לך שרוב האנשים בעולם, סובלים מפוביה כזו או אחרת.

אני ממש ממליץ לך ללכת למטפלת מקצועית,

ודברי איתה 'על הנושא הזה', [לאותה מטפלת לא היתה שום דרך לדעת שזה מציק כ"כ],

ובע"ה תתפטרי מזה לתמיד,

לפעמים שווה לצאת מאיזור הנוחות, בשביל להגיע לחיים רגועים יותר,

ואני בטוח שזה פוגש אותך הרבה, או הרבה מאוד !

אגב, אני רוצה להתנצל בפני אגוז16 אם נפגעת מתגובתי, אכן כשאני קורא אותה עכשיו אני רואה שהוא דוגרי מדי, והייתי צריך להתנסח בצורה עדינה יותר.

 כמטפל, הפריע לי שהכנסת את ה'רגשות שלך', ל'התמודדות שלה'.

אני לא מתחום הטיפול ולא טענתי לכך, אבל שרשור בפורום, גם 'אנשים רגישים מאוד', הוא ממש לא חדר טיפולים, ולכן הרגשתי בנוח להגיב ככה..

כמובן שאשמח להחכים ולשמוע דעות שונות משלי במיוחד אם הן של אנשי מקצוע.

האישיות שלך קורנת כאן, ואת לא צריכה לתרץ את עצמך.

מה שחשוב לשים לב,

שאנשים נוטים לפרש קשים של זולתם, מתוך עולמם הפרטי,

כל מילה של בנאדם כפירוש לטראומות/קשיים/דברים שסוחבים איתם גם בלי שמישהו פנה אליהם בכלל.

כבר אין אפשרות לומר אף מילה בלי שיחשבו מתוך מה היא נאמרה ולמה ולנתח כל פסיק מה הוא אומר וממה הוא נובע. וכמובן בסוף כל ניתוח כזה לכתוב שאפשר וצריך לטפל בזה בטיפול. מה אתם ספוטיפיי שכל שניה יש פרסומת שממליצה להרשם לספוטיפיי עד שנרשמים?

סורי. צרמת לי באיזשהו שלב. זה צביעות לבוא ולהגיד את מגיבה מתוך כך וכך כשאתה בעצמך מגיב מתוך כך וכך.

לפני שאתה מחליט למה אנשים כתבו משהו ושכל דבר זה מתוך איזה אישיו פנימי לא פתור של אנשים עם עצמם תשים לב שאתה מנתח אנשים דרך מקלדת בלי שביקשו ממך.

בחדר טיפולים מול מי שבחר בכך תהיה מטפל, פה בבקשה תהיה כאחד האדם ואל תנתח אנשים...

אני מקבל את דברך,

ומצטער אם נגרמה לך או לכל אחד אחר אי נעימות בעקבות דברי.

החל מעתה בע"ה אפסיק להגיב באר"מ,

רציתי לעזור ולא להכאיב.

אולי פחות מתאים להגיב כמטפל בפורום זה.

ובכו"א:

...גם בלי שמישהו פנה אליהם בכלל.

כבר אין אפשרות לומר אף מילה....
....למה ולנתח כל פסיק מה הוא אומר וממה הוא נובע

שאתה מנתח אנשים דרך מקלדת בלי שביקשו ממך.....

פה בבקשה תהיה כאחד האדם ואל תנתח אנשים...

מהציטוטים מדבריך נראה, שאני לחצתי על כפתור רגיש,

שמשהו בעולם של המטפלים מנתחים, טראומות פחדים וכו' - מפחיד אותך מאוד. 

אבל שים לב שזה לא אני שהתקנתי את הכפתור הזה...

ואיך לא, אני ממליץ על טיפול. וזה ללא ציניות. 

לסיום:

גם אתה התפרצת מתוך העולם הפרטי שלך....

במקביל גם לי משהו קפץ מתוך עולמי הפרטי.....

וזה ממש בסדר.

מה שלא בסדר זה לקבוע לשני איך הוא 'אמור' להגיב,

ולנסות לשנות את הזולת בהתאם לעולמך הפרטי !

תבדוק בעוד איזה מעגלים בחייך נמצאת הפטרונות וההתנשאות הזאת.

אני יכול להבין את מה שכתב האנונימי,

אבל דווקא חסר כאן בפורום מישהו גם מקצועי.

וחבל שלא תגיב יותר.

שבאמת מעניינת אותי כדי להבין כמה דברים..

אתה מגדיר את עצמך אר''מ בהגדרות המוכרות שלו?

והאם אלו שמגיעים אליך לטיפול מוגדרים כאר''מ ואתה מטפל ייעודי לכאלו או שלאו דווקא?

אם תוכל להבהיר זה ממש יעזור. 

אתה מגדיר את עצמך אר''מ בהגדרות המוכרות שלו?

כן. ממש.

והאם אלו שמגיעים אליך לטיפול מוגדרים כאר''מ ואתה מטפל ייעודי לכאלו או שלאו דווקא?

לכל פונה שנראה לי שאוכל לעזור לו.

אם תוכל להבהיר זה ממש יעזור. 

בשמחה.

זה מעורר למחשבות שונות ביני לבין עצמי על החוויה האישית שלי מול האר''מ שאני והחוויה של אחרים במקום הזה.

יש הרבה מה ללמוד מהשוני בין אנשים.

ומצטרפת לאנונימי האחרון שהגיב לך, זה באמת יכול להוסיף שתהיה פה גישה מקצועית נוספת מכיוון אחר, של מישהו מכיר את העולם הזה מבפנים בעצמו.

ומעריכה את היציאה מאנונימי, לא מובן מאליו. 

לפעמים מצליח. בדרך כלל לא.

בטח מחר עם מקלדת פיזית, תבוא תגובה יותר ארוכה.

הילד שלי אובחן ככה

הראשון גורר את השני.

כלומר, ההצפה החושית וזה שאתה לא מסוגל להיות ברוגע, גורם לך לרצות להתנתק ולפוצץ. אם הזוגיות מציפה אותך אז הפיצוץ שלה והפרידה מהקשר הוא בונוס - הוא מרגיע אותך מההצפה שהייתה שם.

חשבתי בעבר שיש לי אספרגר, היום אני מעריך שלא.

אבל הגיוני שאתה צודק לגביך. רגישות חושית היא תופעה אופיינית מאוד לקשת האוטיסטית.

ההגדרות שונות

אולי התוצאות נראות זהות כאשר האדם הרגיש מאוד מוצף אז הוא אולי לא מתקשר כרגיל, אבל בזמנים שהעוררות מאוזנת אין לו בעיה לתקשר ואפילו הוא ישים לב לדקויות בשיחה למימיקות וכולי מעבר לאדם ממוצע.

לאדם עם אספרגר ההגדרה היא שונה מהיסוד.

גם לאילון מאסק יש אספרגר והוא עדיין האיש הכי עשיר בעולם.

ואני חושבת שאצל הרוב זה בדיוק ההפך רגישות יתר זה הפוך מאוטיזם לפי מה שאני מבינה לפחות

יכול להיות

שבאוטיזם יש דברים שדומים לאדם רגיש אבל זה ממש קצבות ברוב הדברים

אני חושבת שהתסכול מאוד דומה... ולכן יש הרבה רגישים שיתהו על זה.

חוסר הבנה של הסביבה, הרגשה של להיות בתדר שונה מהסביבה, תסכול מהצפות...

זה מאוד דומה בעיניי.

בגדול כל מה שקשור להבנה או יותר נכון חוסר הבנה של אחרים אותנו.

השוני הוא באיך הרגיש רואה דברים ואת הסביבה שזה שונה מאספרגר ודומיו...

אולי ככל שגדלים עם זה טוב יותר ובריא יותר, יש פחות תסכול? תוהה לעצמי.

האבחנה של אספרגר [שאגב כבר לא קיים בבDSM כהפרעה],

אינה פשוטה,

וגם מומחים נזהרים בה,

יש קטע שקורה לרבים ורבות,

שמסתכלים בגוגל באיזה כתבה עם כותרת "אז איך אדע אם אני אספרגר"

ואז רואים שזה ממש תואם לסיפור חייך ולמה שהינך מרגיש\ה.

אבל זה מטעה מאוד.

וצריך לשמור.

אני אתן דוגמא:

"אינו מצליח להחזיק קשר לאורך זמן"

תואם לASD,

תואם להפרעת אישיות גבולית

לנרקסיזם,

סתם לאיש עצבני 

או למישהו שלא קיבל גבולות בילדות,

או OCD

או דיכאון.

זה דומה לחיפוש בגוגל כשכואב משהו,

שתמיד תמיד זה יגיע לסרטן....

ועכשיו אפשר לעשות משהו לפני שהיא קורית. אולי אפילו לפנות זמן מראש להצפה שבוא תבוא שלא תבוא בזמן שלא נכון.

לפנות זמן מראש. כי המערכת לא מעכלת את זה ודי בורחת מלהתעסק בזה שזה אכן קרה..

אולי תעכל כשתראה את האנשים שקשורים לזה.

כשזה משהו שבחיים לא התמודדת איתו והוא ככה קרוב אתה לא יודע מה יהיה ואיך יהיה ואיך תגיב.

זה לא רגיל ומטלטל ברמות קשות את הנפש.

כמו רעידת אדמה בלתי מורגשת שלאט עולה אל פני השטח. 

אין ספק שהימים האלה לקראת החג מזיזים אצלנו משהו.

אצלי אולי זה מתבטא בהכנות מרובות (אולי מוגזמות) ומוקדמות. (שבוע לפני להכין חלות, עוגות, בשרים. לעשות קניות ועוד קניות ועוד קניות. לקנות עוד שמלה ועוד מטפחת ועוד נעליים..)

אולי באמת את לא זקוקה לזה וצריכה פשוט להירגע. כמו מה שאני מנסה השבוע בהצלחה מאוד מאוד מינורית אבל יותר מאפס.

(ותודה על התגובה)

כל שנה המשפחה מחכה לי לחול המועד כי אני בחופש מהעבודה, ואפשר (וצריך...) לנצל את הזמן.

ואני מוצא תירוץ להסתגר עם המחשב ולעשות עוד משימה לעבודה (אני ביום חופש, כן?), או סתם לכתוב קוד שיסמלץ חידה מטופשת.

אחרי החג אני אתבאס אם לא עשינו כלום, אבל בזמן אמת כל יציאה היא מסורבלת ולמי יש כח...

(ויש גם התמודדות דתית מבחינתי, של לא לעבוד בחג, שאני לא תמיד עומד בציפיות שלי ושל הסביבה ממני) 

(שלשום התעסקתי עם להתקין IE5 @ Windows 3.11 כי החלטתי שאני לא עובד יותר היום, זה מתחבר בדיוק למקומות האלה).

אתה גם בורח ע"י התעסוקה הזאת, העבודה, המחשב

ואז גם נמנע מלברר את זה וקורא לזה בשם "הצפות" ואז חושב שפשוט כדאי "לא לתת להן להשתלט" כדבריך.

טרמינולוגית בריחה שמסייעת לבריחה. 

מחפש כל הזמן מגננון עוקף בעיה שהוא בעצם מנגנון הבריחה שלך, ועוד אחד שיעקוף את העוקף, וכן הלאה. 

אבל מה עם להבין ממה אתה בורח? אולי להגיע לשורש העניין שהוא אתה?       

שאדם מסגל לעצמו בשביל השרדות,

נועדה להתחבא מרגשות כואבים, מבעיות, חולשות, פחדים, פחד מאינטימיות, מחסור באהבה, חוסר מסוגלות. 

מהחג המשפחתי, בעיקר. השנה זה פעל אחרת מאוד בין השאר בגלל שהצפתי את הנושא הזה למודעות.  אבל לפני כן - זה. והיו שנים שהיו עוד גורמים שהיו לי מורכבים מדי.

והראיה שלנו את עצמנו לא תמיד מדוייקת.

"ההצפות" הן אולי סימפטום אבל לא הבעיה.

חבל שאתה בוחר להתיחס לכל הנושא באופן שטחי

אני מחפש בדיוק מה נמצא שניה לפני (או במקרה הזה, אחרי) ההצפה. זה לבד עוזר להבין הרבה מהדברים.

בכל הגוף ומתח. דריכות ועירנות שיא.

בגדול זה מה שמונע ממני לרצות לעלות על ההגה ולנהוג כבר שנים. 

אני מתפקד היטב, מפוקס במלוא היכולת שלי, אבל אחר כך מסיים עייף מאוד אחרי עבודה קשה.

לכן אני לא נהנה לנהוג

מצד שני, גם לשבת ליד הנהג לא מרגיע אותי 

גם כל ההצפה של הכביש והמסביב וגם אין שליטה על הסיטואציה. משום מה באוטובוס זה יותר סבבה.

ועכשיו נזכרתי ונכנסתי, והייתי בטוחה שתכתבו לי מה זה עושה לכם בתור עוברי דרך (למשל הולכי רגל).

יש מעט מאוד דברים שעושים לי רע בנשמה כמו עומס של כלי רכב ברחוב. למה? לא בטוחה

צריכה לחזור לגור ביישוב. דחוף

אלו הרבה דברים שצריך לשים לב אליהם, והם זזים ומרצדים כל הזמן. שזה כל כך הפוך משלווה.

אני יוצא להליכה כדי לסדר את המחשבות, אבל זה אפשרי רק ברחובות שקטים

אבל האמת שאת צודקת. יותר כיף ללכת ברחובות יחסית שקטים.

ממליצה לבדוק קודם-

ממה נובעים ההתקפים? מה מרגיע אותך בזמנים האלה?

ולבקש עזרה מאדם קרוב שיהיה קשוב אלייך.

תרגישי טוב! 

בכל אופן אני לא חושב שהוא תחליף, לטיפול קבוע שימגר את התקפי החרדה כליל, וזה ע"י כדורים שלוקח להם שבועות לפעול בפעם הראשונה של הנטילה, שדורשים התמדה, בשביל טיפול שורשי יותר בבעיה.

אל תוותרי! לא התאים לך הכדור הקודם? תבקשי כדור אחר. אם רק היית יודעת איזה קשת רחבה עומדת בפני הרופאים, היית קצת יותר רגועה, כי היית יודעת שבטוח יש שם משהו שיתאים לך.

בהצלחה!

וואהו, ההתקפים הם חוויה מאוד קשה.

החיים עם התקפים אינם גזירת גורל.

הייתי ממליץ על וואבן שהוא קצת גם לטווח ארוך יותר.

אבל במקביל ללכת לטיפול רגשי 'מקצועי', [תחום עיסוקי]

מגיע לך לחיות טוב, שמחה ורגועה,

אמליץ לך גם על הרפיות ונשימת עמוקות.

בשביל להפעיל את המערכת הפרא סימפטטית, זה עובד !

עדיף כן להמשיך עם הכדור הקבוע התופעות הקשות עוברות אחרי זמן ( אצלי לקח חודשיים)

שווה לדאוג לעזרה לזמן הזה כי זה עובר

משום מה רק עכשיו זה קפץ לי ואני קוראת את התגובות

חושבת שזה בא בתקופות החרדות

תיכף בעלי יוצא למילואים ואני צופה שזה יתחיל שוב

אבל איך אני יכולה להתחיל לקחת כדורים כשיש לי שני קטנטנים עד גיל שנתיים? אני חייבת לתפקד

גם ככה אני קמה בלילה קמה פעמים ועייפה מאוד, אני לא יכולה להרשות לעצמי עייפות נוספת על זו שכבר יש לי

מה שלא הסתדרתי איתו היה וואבן אם אני לא טועה 

כלומר, להיות יותר מפוקס במה שאתה עושה ואיך להתקדם עם זה מצד אחד, ומצד שני, אתה לא יכול לעשות את מה שאתה לא יכול. כלומר - מה שאי אפשר אי אפשר.

אתה נכנס ללחץ בגלל המצב הכלכלי בבית וכל זה. זה מובן וזה בסדר אבל זה לא מקדם אותך. צריך לעשות את מה שאפשר לעשות בעבודה ואם אי אפשר אז אי אפשר. זה יהיה מבאס אבל זה לא בידיך.

בעבודה זאת גם שאלה של יכולת, וצריך לשקף לעצמי ולאחרים במה אני לא מוצלח ולהצליח לשחרר, אבל גם שאלות של רצון ואכפתיות ואמון בעצמי. וגם החזרה לעבודה מציפה את הקשיים החברתיים שלי

ואם זה הייטק -קשיים חברתיים זה בסדר גמור. אתה צריך להתרכז במה שאתה טוב בו (בעבודה מול המחשב) ובמקומות האחרים לדעת שזה קשוח ולצמצם את זה ככל היכולת שלך.

המשימות שמחכות לי דורשות הרבה תיאום והתייעצות.

אמרתי לרש"צ בפירוש שאני לא טוב בדברים כאלה ואולי הוא גם יזכור את זה בעתיד 

ואומרת שאני עושה כמעט את כל התאום בכתב ועכשיו המנהל לא מרוצה מזה בכלל דורש להתקשר (תקשורת יותר יעילה וממוקדת, השגת המידע יותר מהר)

ולפני כל שיחה כזאת פרפרים בבטן..

ואין הרבה אפשרויות אחרות.. (זה חלק מהקידום בתפקיד גם להיות בקשר עם לקוחות באופן ישיר)

וגם אני מתמודד עם זה לפעמים.  האמת שאני מתעקש על כתיבה בגלל קשיי קשב ולא רק בגלל "הפרפרים" שאת מתארת שהם גם מוכרים מפה.

יש לי עוד רעיונות מה (אולי) אפשר לעשות. נראה מה יגיד הפותח.

כי בכתב זה דורש ממני להתנסח באנגלית, ואני לא מספיק מכיר את הדקויות של הנימוס ומתי מתאים להשתמש באיזו מילה. וקצב המענה שלי איטי יותר.

כשהתכתובת היא מול אנשים שאני ממילא עובד מולם זה גם לא מרגיע.

למזלי קיבלתי בינתיים משימה אחרת, שדרשה התייעצות קצרה בהתחלה ופידבק בסוף אז אני נהנה מהשקט

 אצלינו , בחברה גדולה ממש הדריכו את המנהלים איך להתנהל מול החוזרים ממלואין ואיך להבין אותם

אצלינו היה מישהו שהיה במילואים , לא לוחם שהיה לו ממש קשה לחזור ונתנו לו המון הקלות..תברר ותשתך את המנהלים בקושי

ובעיקר לתפוס את ההצפות במקום שלהם ולא לתת להן להשתלט  עליי. הן קורות פחות אבל הן עדיין יותר מדי נוכחות שם.

קניתי לפני שנתיים בערך, קראתי אותו לפחות פעמיים, וחזרתי אליו לא מעט כשהרגשתי צורך.

מומלץ מאוד בעיניי. הסופרת נותנת בו כלים משמעותיים ומעשיים לעבודה עם הרגישות וגם מעשירה ברמת ההבנה העמוקה של הרגישות והמתנות שבה במיוחד הרוחניות.

״אנשים רגישים מאוד״

ללמוד לצמוח כשהעולם מציף אותך.

ספר חובה חובה חובה לדעתי לכל אדם רגיש.

ככל שהתעמקתי בו יותר (ממש למדתי אותו ועוד לומדת), הכרתי על עצמי הרבה דברים ולמדתי להתמודד טוב יותר.

20241006051617.pdf

אנשים עדינים מיכל ברנע

20241006045522.pdf

20241006052312.pdf

לאהוב את מה שיש

על חוקי הפורום, אבל זה כן עובר על חוק זכויות יוצרים לפרסם ככה ספר בשלמותו. זה כתוב בעמוד הראשון שהפצת ספרים דיגיטליים פוגעת בקניין רוחני של המחבר ואסורה.

אשריך על הרצון להיטיב לאחרים, רק כדאי שזה יהיה בדברים מותרים, ולא חלילה תוך פגיעה באחרים ובפרנסתם..

זה נכון כל הזמן, אבל במיוחד בימים האלו כדאי להיזהר בדברים האלו.

נשמע קשה מנשוא.

יש לך את ה', שתמיד תמיד איתך ומקשיב לך. במיוחד כשאין אף אחד אחר.

חיבוק!!

אל תשכח את זה בחיים! 

הוא אמר שהוא יחזיר לי תשובה היום.

אילו אם בוא לא יצליח כי לשמוע שהוא זכר אותי

מכירה את המחשבה הזו. את התסכול שיש שם.

ומניסיון ארוך שנים, מרגישה שהמחשבה שאי אפשר היא לרוב בעיקר בראש שלנו. חסכים בנפש שמבקשים משהו שאותו קשר או אותו אדם ממלאים, ולנו יש הרגשה שאם לא ה'תלות' הזו לא נוכל להסתדר.

זה לא מחייב תמיד גם לשחרר פיזית, כי יש מצבים שאלו אנשים שחיים איתם יחד, או קרובים כאלה ואחרים, לפעמים השחרור הוא של המחשבה הזו שהם בעלי הבית שלי ויש להם יכולת לעשות מה שהם רוצים בתוכנו.

הם לא. וההחלטה מי אחראי ומה נכנס ומה לא היא לגמרי בידיים שלנו.

וב''ה הצלחתי לשחרר בטוב כמה אנשים כאלו.