פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 10)

שבעיקר קשורות לתת מודע של שתיכן

מה העברתן אחת לשניה...

את יכולה גם לקרוא לזה אנרגיה אם באלך

יש לזה כמה דרכים להסתכל על זה 

אני יכול לשבת יום שלם מול מחשב והכל סבבה. שעה פגישה ולצאת מרוקן.

כי זה היה יותר מידי בלי ששמת לב.

וגם השאלה היא, כמה אמפתיה היית צריכה לך בשיחה וכמה היא היתה צריכה?

האם היה לך רזרבות לתת?

לי עזר לחלק שיחות עם חברות ל2.

אם יצאת מרוקנת, לפעם הבאה מציעה לחלק את השיחה ל2 , אם את מרגישה שזה נהיה ארוך מידי (את צריכה להיות קשובה לעצמך), אפילו באמתלה של להפסיק כדי לשתות/שירותים/ווטאבר. תראי איך את מרגישה בזמו בניתוק והאם יתאים לך לחזור לשיחה? (ואם לא, זה ממש בסדר לכתוב הודעה שלא מתאים לך להמשיך ותמציאי תירוץ)

אמנם אין לי ניסיון בתחום הנ''ל אבל קצת מחשבות שעולות בי, וגם קצת מהניסיון..

הרגישות הגבוהה היא מתנה, מתנה שמגיעה עם אי אלו אתגרים שדורשים יותר שימת לב, הקשבה והמון חמלה כלפי עצמנו בסיטואציות מסויימות. ועם זאת, חשוב לשים לב שיש סיטואציות שהאתגר, ההתמודדות והעבודה שנדרשת מאיתנו, לאו דווקא נוגעות אלינו כאנשים רגישים מאוד, אלא זה משהו שגם אנשים שאין להם רגישות מיוחדת מתמודדים איתו.

תחשבי על זה - להיות במרכז תשומת הלב, לעמוד מול קהל מבוגרים (בסיטואציה שצריך דיוק בקריאה, ומוכרת החוויה שכל הזמן מתקנים את הקורא), הידיעה שצריך תשומת לב גם למילים בספר שאין להן ניקוד או טעמים וצריך לזכור אותם בע''פ, וגם למסמן שעומד ליד, ולהכיל את ההתרגשות של קריאה פעם ראשונה ואיך יצא, מול קהילה, אולי גם מול חברים וכדו' - הן חוויות שבפני עצמן דורשות המון חוסן פנימי ותחושת ערך עצמי לעבור אותן, ובגיל יחסית צעיר.

חוויות כאלו, ובכלל כל מיני חוויות שאנחנו חווים בחיים הבוגרים, דורשים מאיתנו לפתח את המיומנויות האלו. ולפעמים דווקא החוויה של ההצלחה, עוזרת להתמודד יותר טוב עם הרגישות בכל מיני סיטואציות.

ואני חושבת שיש לבן שלך ברכה גדולה גדולה בזה שיש לו אמא מודעת, שמחפשת איך לעבור איתו את התקופה הזו בצורה נכונה. כי את תוכלי לעזור לו למצוא את הדרך, להבין מה הרגישות שם, מה נמצא שם בלב שלו ובהרגשה שגורמת לו לא לרצות לעשות את זה (לא להכניס לו מילים, חוויות או הגדרות.. אלא פשוט לברר: מה גורם לך לחשוב ככה? מה אתה מרגיש כשאתה חושב על לעמוד במצב הזה?), להבין מה החוויה שלו.

ואת יכולה לחזק בו את הערך העצמי, לבנות בו רצון להתמודד עם הדברים ולגדול מהאתגר, ללמד ולתת כלים להתמודד, להתחיל לתרגל מעכשיו בקטנה במה שמסוגל לו, אולי החוויה של האחים תחזק אותו אחרי שהם יעברו את זה, וגם יש לכם חמש שנים+ לחשוב מה תהיה הדרך הכי טובה עד שיגיע לשם בע"ה.

וגם אם בעתיד הוא עדיין יחזיק באותה עמדה פנימית, תמיד אפשר להתאים את הסיטואציה למה שיהיה נכון לו, כמו עלייה עם מניין קטן יותר, להזמין רק מי שירגיש נוח איתו.. וכדו'.

וזהו בינתיים.

בטח האמירה הזו שלו היום קשורה לכך שהוא חולה היום, וכשחולים הכול נראה רגיש פי כמה...

הבה נראה איך הוא יהיה בבר המצווה של האחים שלו, ואם זה ישנה משהו בדעתו בינתיים

ובאמת מעניין איך יהיה לו, נשמע שזה יחסית קרוב.. 

(עברו מאז כמה שנים...)

לא היה שאלה שזה מה שאני אעשה. מאמין שאם הייתי מבקש אחרת היו מתחשבים. בדיעבד זה היה עומס כבד אבל דווקא מהסוג שלא היה לי בעיה לעמוד בו. כלומר. המערכת הייתה לחוצה בטרוף אבל בפועל הייתי כנראה ב"היפר פוקוס" על הקריאה עצמה והתעלמתי מכל מה שהיה מסביב. או אולי זה מה שאני זוכר.

אגב, יצא לי לקרוא לא מעט פעמים את הפרשה וההפטרה הזו מאז במקומות שהיה חסר בהם בעל קורא. זה עדיין מלחיץ אבל זה עובר בסדר ובמילא אני יודע שחצי מהמתפללים מרחפים או חצי ישנים.

מגזר ספרדי?

אולי זה שאני אשכנזי והתפללתי אז בבי"ס אשכנזי היה נקודה.

בוודאי לילד רגיש, אבל גם לילד לא רגיש - זה עומס מאוד כבד להכין פרשה שלמה ולקרוא טוב. הנוהג הזה הגיע כנראה במקור מהיקים, שאצלהם הכל מושלם, זלג לארה"ב הרבה פעמים אצל ילדים שלא יתפללו בכלל בהמשך והפך לנוהג כמעט מחייב בציבור שלנו משום מה (בציבור החרדי כמעט לא קיים הנוהג הזה).

אז יש ילדים שזורם להם ויכולים בנחת להכין ולקרוא, אבל לרבים וטובים, גם בלי להיות 'רגישים מאוד', זה פשוט לא מתאים. התוצאה היא לחץ גדול לפני וקריאה לא מוצלחת מה שמשאיר הרבה טעם רע אצל בר המצווה וחבריו.

מכיר כמה וכמה בעלי קורא, שבבר מצווה קראו רק מפטיר והפטרה.

אני יכול לספר שאני אישית הייתי בלחץ על עליית שישי כי היה בה מלא שמות מסובכים ולא הספקתי לחזור על זה כמו שצריך.. (כלומר פחות מ20 פעם🙃) ובסוף לא קראתי את אותה עלייה אלא אבא שלי, והכל היה סבבה.

אבל עיקר החבר'ה שלי לא היו בעיר אז אולי לכן זה לא הפריע..

בכל אופן, יש לי חבר שממש רגיש וקשה לו לעשות הכל מול ציבור (ברכת כהנים איכשהו מחליק) ובאמת הוא לא קרא בתורה ולא נראה לי שהוא סבל יותר מדי..

אבל הפחד קהל שלו נשאר.. ככה שזה כן בעיה נשארת ואולי עדיף בגיל צעיר יחסית לעבוד עליה..

לעבוד איתו על פחד קהל.

השאלה איך.

תודה רבה על השיתוף.

שלום וברכה. לימדתי מאות ילדים לבר מצוה. קחי אותו לבית כנסת קטן לבד ותני לו לעמוד על הבימה ולשיר משהו , כמו יגדל או אדון עולם . את צריכה להראות לו שהוא מסוגלץ בפעם השניה כשתבואי, שימי עליו טלית ושיחזור על אותה הפעולה. תוכיחי לו שהוא מסוגל וזה יחזק את בטחונו העצמי. תסבירי לו גם שכלם מתרגשיםם בבר מצוה, כולל הבחורים שטוענים שאינם מתרגשים. צריכים גם להתפלל עלין שהשם יתן לו כח ולב אמיץ. בהצלחה!

באמת כדאי להתחיל לקחת אותו לבית הכנסת בקביעות, ולהרגיל אותו לאט לאט לחשיפה ולעמידה מול קהל.

אדבר עם בעלי על כך...

סליחה שאני מפנה אלייך את הזרקור.

אין לי ספק שיש פה לחץ מההורים שמשודר אל הילד הרבה יותר מאשר ההיפך.

מה פתאום להתחיל עכשיו כשהוא בן 8 לעשות הכנות כדי שיעמוד בכבוד בטקס הנקודתי ההוא?

איך עולה על הדעת דבר כזה אם לא מעומס לחץ ורצון "לעמוד במשימה"?

תכל'ס כמו שכתבו פה לפני, לענ"ד לא יקרה כלום אם הוא לא יקרא או אם הוא יקרא ברמה שמתאימה לו... 

ומצד שני המון פעמים כשאנחנו רחוקים ממשימה ועוד אין לנו את הכוחות הפיזיים והנפשיים בשבילה היא נראית ענקית ומפחידה יותר מאשר כשנמצאים קרוב וכבר גדלנו והתחזקנו.
ואחרי שהנחנו את זה בצורה ברורה על השולחן, אז לגבי עכשיו - פשוט למסמס את התשובה, ולהגיד לו: מצוין, מה שתבחר זה מה שיהיה, ותזכיר לי, בוא נדבר על זה עוד ארבע וחצי שנים, ולצחוק ביחד על הלחץ המוקדם מדי מדי מדי... ולעבור הלאה. אבל באמת לעבור הלאה.

ולהיזכר בזה שוב עוד ארבע וחצי שנים ואז תראו מה טוב ומה לא.

(אגב לגבי התאומים שום דבר לא יפריע למתפללים אם מתחלף להם קורא באמצע...)

הוא זה שהעלה את העניין בעקבות ההכנות לבר המצווה של אחיו. וכמובן הרגעתי אותו ואמרתי לו שכרגע אין מה לדאוג מזה. רק רציתי בעצמי כבר להתחיל להתכונן לאפשרויות השונות.

יכול להיות שאני לחוצה סתם, באמת. זה חלק מהמאפיינים של אדם רגיש🤷‍♀️

(וסתם דרך אגב - לא נעים לקבל תגובה כזו מאנונימי... במיוחד שאין פה שיתוף של דברים אישיים...)

ראשית מחילה על איך שכתבתי שנשמע כהתקפה ולא לכך התכוונתי.

האמת שלהיות לחוץ זה לא חסרון.

אבל ההבנה שחלק מהפתרון הוא לשנות משהו ביחס שלנו כהורים או על כל פנים להתמודד עם זה היא תובנה חשובה

לא חייבים לקרוא. הדבר הכי חשוב בבר מצווה זה קיום מצוות בשמחה ובאהבה.

אפשר בהחלט לקרוא חלקי. וזה בסדר גמור. לא לעשות מזה עניין.

המון מזל טוב ובהצלחה בהמשך הדרך.

התרגלתי לראות ילדים שותפים לכל שלבי התפילה וזה היה נראה לי רגיל.

במיוחד כשמגיע גיל הבר מצווה ורואים יותר חברים שעוברים את הגשר הזה.

יש לו עוד זמן..

בבית הכנסת שלכם ילדים עולים לתורה? אם כן אפשר להרגיל אותו כבר מעכשיו

אולי זה כן קיים במניין מרוקאי קטן שיש לידינו. (הנוסח הרגיל שלנו הוא ירושלמי)

בכל אופן, נראה לי שלתת לו את זה כבר עכשיו רק ילחיץ אותו יותר...

תודה!

לפעמים עצם המחשבה על כך שצריך לגונן עליו, ולוותר לו יכולה לתדלק את הרגישות שלו.

גם אצל רגישים - כשמשדרים שאפשר להתמודד, זה עצמו נותן חוזק.

אני זוכר שאכן הייתי לחוץ מזה מאוד וכבר חיכיתי להיות אחר כך, אבל בפועל זאת הייתה חוויה מחזקת שטוב שעברתי אותה.

אנשים מחפשים הגדרה נעימה לעין או לנפש.

זה משנה ושונה לקרוא לזה אספרגר, רצף, חרדות, אנשים רגישים.

ההגדרה משנה את התווית כלפי חוץ וכלפי פנים. 

כל השנים ידעתי שאני מאוד רגישה בגלל כל מיני דברים שמאפיינים אותי

מעולם לא שייכתי לזה את הנטיה המאוד חזקה לאמת בלי שום פשרות

וידיעה ברורה שמשם באה לי שמחה פנימית ורוגע אמיתי

אני מרחמת על אנשים שיכולים לשקר...

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.youtube.com/watch%3Fv%3DVRdJEyZN5Lc&ved=2ahUKEwistPumysKKAxUV7AIHHSaDGhwQ88MKegQIJBAB&usg=AOvVaw2awBCfVgyB3Z25tMfJeY1e

עכשיו רואה את זה וזה רק הטריילר..

מעורר הרבה הרבה ..

איפה אפשר לראות את הסרט המלא? 

אני אוהבת שינויים, זה מרענן ונותן לי אנרגיה טובה.

לפני שמעלה על הכתב ומתלבטת אם לפתוח את זה (אולי אפילו תחת הניק שלי, נראה..), יש לי שאלה.

היית רוצה למצוא דרך לשנות את היחס הפנימי לזה ואולי להצליח להגיע למרות החשש, או שמבחינתך הדרך שמצאת להתמודד היא הנכונה וטוב לך איתה?  

אז ההתמודדויות מוצאות להן מקומות אחרים להופיע.

אבל מוזמנת להציע דרכים אחרות! 

אני חושבת שסגנון כזה של אירועים עדיין ממשיך להיות חלק מהתמודדויות החיים שלנו, גם כשנשואים. גם שם לא תמיד הולכים יחד, ולא תמיד יהיו אנשים שנרגיש שייכות אליהם.  

לכן, העבודה השורשית נוגעת במקום אחר, בעיקר בתוכנו.

מה הכוונה? משתפת מניסיוני אולי ידבר אליך גם, אם תרצה לשאול או לדייק לפי המקום שלך בכיף.

כשאני נתקלת בסיטואציה כזו שיודעת שיש מצב שיש בה פוטנציאל לעורר הרגשות לא נעימות בי, אני מנסה לחפש מה החשש שלי? ממה אני מפחדת? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות שם שגורם למערכת שלי לפתח ולעורר לעבודה מערכות הגנה כפולות (לא רק מההתמודדות בסיטואציה, אלא בכלל הימנעות מהסיטואציה עצמה).

כשיש לי ביד את הפחד והחשש אני מקשיבה להם -

אני מפחדת מלהרגיש חוסר שייכות שגם ככה מרגישה, אני מפחדת להרגיש דחויה ולא ראויה, לא נעים לי לשבת לבד כשכולם מרגישים כל כך יחד, לא מעוניינת שישאלו שאלות שלא רוצה לענות עליהן, אני מפחדת שיחשבו שאני מוזרה וכדו' בגלל שאני מתרחקת אם ארגיש צורך להיות לבד... וכו'.

יכול להיות שיעלו גם פחדים שנוגעים בכלל למקום האישי, הפחד מלהרגיש יותר את הכאב של הבדידות כשכל החברות נשואות, וגם זו עכשיו מתחתנת, או שבאמת אני מוזמנת יחידה ואין חברות להיות איתן..

שם אני שואלת את עצמי מה הייתי רוצה עבור עצמי -

ברור שיש רצון לשמח את החתן/כלה, אבל מעבר לזה מה אני הייתי רוצה להרגיש שם באירוע? ושאם ארגיש אגיד שמחתי להיות שם?

הייתי רוצה להיות שמחה? מחוייכת? בא לי לרקוד כי הרבה זמן לא רקדתי? אני רוצה להיות פשוט ברגע מרגש כזה כדי לפתוח את הלב? אני רוצה לאכול אוכל מושקע יותר מהרגיל? להכיר מקום חדש ואולי אולם שיפתח אופציה עתידית עבורי? לפגוש אנשים שמי יודע אולי משם תעלה הצעה מעניינת? לחזק קשרים מהעבר עם מישהי שאני אוהבת ולא ראיתי הרבה זמן? ...

אני שואלת ככה ועל סמך הרצונות שלי מנסה לבנות את התמונה שתהפוך את האירוע הזה ממלחיץ לכזה שהלב שלי יהיה פתוח אליו קצת יותר.

אני אזכיר לעצמי שלשמוח ולרקוד אפשר גם עם מי שלא מכירים, גם ככה אירוע זה זמן שפותח לבבות, ולא צריך יותר מלרצות לרקוד כדי לעשות את זה עם אנשים שלא פגשתי עד היום. אני אזכיר לעצמי שזה ממש בסדר גם ללכת לשבת עם עצמי בחוץ אם זה מה שאני צריכה כרגע כי בפנים המולתי עבורי, לחפש איזה ספסל/כיסא ריק לשבת עליו או שביל ללכת בו, עם עצמי. לי לא מוזר להיות עם עצמי, טוב לי איתי, אז לא משנה איפה אני, כל זמן שאני איתי טוב לי. גם אם כולם זרים, שייכות עם עצמי תמיד קיימת עבורי.

אני אזכיר לעצמי שזה בסדר לשתף רק מה שמתאים לי, ולרוב אנשים שמחים שמתעניינים בהם אז אני תמיד יכולה לשאול אותם על עצמם.. וככה כל דבר אני מרגיעה בו את עצמי, ומנסה להוריד את מפלס החשש והחרדה, כי אם תהיה הצפה מההמוניות אני תמיד יכולה לצאת קצת לנשום אוויר, ואם אני חוששת ממפגש יש לי כלים טובים להתמודד...

ואז אני שואלת את עצמי שוב - האם אני רוצה ללכת לשם? האם יעשה לי טוב?

אם התשובה היא לא אחרי כל הבירור, לא אכריח את עצמי בכוח ואכיל ואקבל שזה מה שאני צריכה עכשיו למען הנפש שלי.

אם התשובה היא כן, כולם ירוויחו ואני גם אזכה ליהנות.

כאילו הבעת המון דברים שהם נכונים גם עלי ואז הסברת איך להתמודד איתם בצורה מעוררת השתאות.

אני אישית כל עוד זה לא אירוע שאני רוצה וחשוב לי להיות שזה בעיקר חברות שקרובות לי בלב, לא בהכרח קשר רציף יותר כאלה שיש להן מקום עמוק בלב, אני לא הולכת... עד לפני כמה שנים הייתי הולכת גם לאירועים שהיה מצופה ממני להגיע אליהם... עם השנים הפסקתי.

האמת שהיה לי גם חתונות שכן הגעתי כי היה לי נורא נורא חשוב וסבלתי בטירוף.

הייתה חתונה שבערב לפני הכלה שלחה לי הודעה לוודא שאני לא מבריזה, וברחתי אפילו לא אמרתי לה מזל טוב.

ויצא לי פעם להגיע לחתונה, האמת זה היה קטע, היה לי 2 חתונות באותו יום של חברות שכן מאוד רציתי להיות בחתונות שלהן, אחת חתונה שהייתי פוגשת בה אנשים שיחסית נחמד לי לפגוש אבל בכמות גדולה וצריך להיות נחמדה למלאאא אנשים וכזה.. ואחת שידעתי שאני באה *רק* כדי לראות את הכלה, וכל שאר האנשים שאני אכיר שם זה האנשים האחרונים שבא לי לראות בעולם הזה עלי אדמות.

בסוף הלכתי לחתונה השנייה, בעיקר כי הכלה ממש ממש קרובה לליבי, אבל גם קצת הבנתי שיותר קל לי להתמודד עם אנשים שאין לי ולא היה לי שום עניין לשמור איתם על יחסים טובים ופשוט מינימום נימוס ותו לא, מאשר להצטרך להיות בסדר ונחמדה עם הרבה אנשים שאני כן אוהבת וסבבה איתם.

שזה דיי מדהים אותי להבין את זה. וזה נראלי דיי משהו לא חיובי אבל זה מעניין להבין את זה.

משמח לשמוע שזה היה משמעותי עבורך מה שכתבתי.

זה נשמע מהדברים שלך שמצאת את הדרך שלך להתמודד עם הסיטואציה, וגם להבין מה נכון לך.

היית רוצה לשמוע מה אני חושבת בהקשר למשפט האחרון שלך? 

ונצא מאנונימיות קצת -

התחלתי לכתוב ונמחק הכל.. לא נורא אולי היה צריך משהו אחר.

באופן כללי אני חושבת שלהכניס דברים מסויימים תחת הגדרת 'שלילי' או 'חיובי', מחטיאה את האמת. למה? כי יש דברים שלא נכון להכניס אותם תחת ההגדרה הזו, מהסיבה הפשוטה שההקשרים שבהן ההחלטה המסויימת נלקחת, אף פעם לא באים במנותק מהקשר רחב יותר, שחלק ממנו קשור גם בזה שאת כנראה משתייכת לקבוצת אנשים שיש להם מערכת שעובדת אחרת וזקוקה לדברים אחרים.

לכן לא הייתי מודדת את זה בהכרח כחיובי או לא חיובי, אלא בהקשר האישי שלך: בהתחשב בנסיבות התקופה, הצורך הרגשי והנפשי שלך, מה היה הנכון עבורך, שכנראה היה הנכון לסביבתך.

גם חשוב לשים לב מה בדיוק היתה הסיבה המרכזית ומה השולית להחלטה.

למשל בדוגמא שהבאת - הנכון לך היה ללכת בשביל החברה הקרובה יותר, כי זה היה חשוב לך יותר. זה שבמקרה באותה חתונה היו פחות מכרים זה שולי. וגם אם הבחירה היתה בחברה היותר רחוקה, ובחתונה עם פחות 'חיכוך' כי זה מה שהיה טוב לך, אז מעולה.

מהעמדה הזו שציינתי למעלה, את יודעת שבפעם הבאה כשתיגשי להחלטה כזו את תגיעי להחלטה ממקום אחר, מודע יותר. ושם תוכלי לבחור האם את רוצה לעבוד על העניין הזה החברתי, או שיש שיקול יותר משמעותי של קרבה..

וזה הסוד בעיניי, להחליט מתוך חיבור ורצון לעצמך.

מקווה שיהיה ברור, אם לא אדייק בהמשך. 

לבודד ולהגדיר את הפחד

למצוא מטרות חיוביות להפיק מההשתתפות שלי

לענות על הפחדים

לעשות סיכום של התחושות

יפה! 

אני נרשם להשתתף לארוע, עם 0 מנות. אני אומר מראש שאני לא אתפוס כיסא ואגיע רק לחופה או משהו כזה..

נגמרה לי הסבלנות? ביי.

האוטו שלנו מת לפני כמה חודשים. אז כשהיה ארוע יחסית קרוב הגענו בשני "רכבים". אני והקטנה בקורקינט שלי, והבכור על אופניים.

כשהבכור מיצה - לקח את האופניים שלו וחזר הביתה לבד.

בארוע משפחתי אחר הוא החליט להגיע לבד בתחבורה ציבורית שעה אחרינו כדי לצמצם לעצמו את ההצפה. אני חושב שזה היה הדבר הנכון לו.

ככה במקרה הסתדר.

זה גם הקל עליי לחזור כשמיציתי, וגם נתן לאשתי את האפשרות לפטפט ולהפרד ממי שהיא רצתה

אתה אינטרוברט!

יש אקסטרוברטים (מוחצנים) שמתחיים ןנטענים מאירועים חברתיים ויש אינארוברטים (מופנמים) שנטענים מלהיות לבד בבית, ולא אוהבים ללכת לאירועים המוניים. ואוהבים להבריז מהם ברגע האחרון... בקיצור, זה למודעות עצמית. (אני כותבת בתור אינטרוברטית בעצמי).

שמבחוץ נראית מגעילה ולא מושכת אף אחד... אבל מבפנים היא טעימה ומלאה בכל טוב העולם

הלוואי שכל הטוב שבפנים ימצא דרך לפרוץ החוצה

אז כנראה שזה לא סופגניה. רק לחמניה עם איזה ממרח.

מעניין, ממרח מתוק/ מלוח?

לחמניה מכוסמין?😁

אני לא אוהב מתוק על לחם (אבל כן על פריכיות).

בדרך כלל זה יהיה טחינה עם עוד משהו (עלים ירוקים, ביצה, ווטאבר מה שיש במקרר ומתאים). לפעמים תחליפי גבינה ובמקרים נדירים חמאה.

לחמניה כוסמין זה מעולה. 

מה את אוהבת?

אני מאד מרצה וחשוב לי שמי שמולי ישמח

אז אני כזו שבטעם של כל אחד

היית רוצה משהו אחר?

אני אוהבת ורגילה

סופגניה שלוקח מלא זמן להגיע לבפנוכו שלה.

וכמעט כולם חושבים שהיא ריקה ומתייאשים באמצע וזורקים.

ואלה שלא זורקים לא מזהים את המילוי.

צר לי לשמוע. מתמודדת גם עם דיכאון. אמנם הוא לא משפיע על אחרים ככ או משהו, אבל הוא בהחלט דיכאון. שנים נקטתי בגישה שלך - לא יודעים לא שומעים, כלפי חוץ הכל בסדר. ואז פניתי לטיפול.

מעבר לזה שזו הצלת נפשות (של עצמי, גם אם לא הייתי אובדנית באותו רגע), זה עוזר להרגיש טוב יותר. או לפחות פחות רע.

לא היית רוצה להרגיש אחרת?

יש המון אופציות לטיפול, וגם כדורים זו לא מילה גסה. יש אנשים שהם אנמיים אז הם לוקחים כדור ברזל כי הגוף לא מייצר לבד מספיק, ויש אנשים דיכאוניים אז לוקחים כדור כי הגוף לא מייצר לבד מספיק סרוטונין. זה הכל.

בעיניי עזוב שניה מה יחשבו עליך אם ידעו שאתה בדיכאון (לא צריך להודיע לכל העולם שלך שאתה בטיפול), תחשוב על *עצמך*. טיפול יכול לעזור… גם ספורט אגב.

ואני חושבת שזה יכול להיות קשור לרגישות גבוהה, כי אז יש יותר ״טריגרים״

במהותם אנשים טובים, ואנשים רוצים לעשות טוב. לפעמים נכנסים כל מיני שיקולים והשפעות שונות, שגורמות קצת לתזוזות מהקו המרכזי הזה.

העניין עם אנשים רגישים מאוד הוא שיש להם בין היתר רגישות מאוד גבוהה לצורך ולקושי של אחרים, ורצון להקל עליהם ולעזור במה שאפשר. וזה מדהים.

איפה זה מתחיל לדרוש מאיתנו עבודה והקשבה? כשאנחנו לא יודעים איך להציב גבולות, אולי גם בעקבות חוויה מסויימת של 'אין גבול' שהיא אחד הביטויים שנובעים מאותה רגישות שמעל הממוצע. זה לא תמיד במודע שלנו, אבל אם מעלים למודע ולומדים כלים ואיך לעבוד עם עצמנו ועם אחרים אז זה אפשרי.

בהקשר של מה שתיארת,

אפשר לקחת את זה למקום 'קורבני ומנוצל' ואפשר לקחת את זה למקום שמגדל אותך. איך? עולות במחשבה שלי שתי דרכים:

האחת, לפרק את הסיטואציה שהייתה, להקשיב פנימה ולברר עם עצמך מה היית עושה אחת. מה התאים לך ועשית בשמחה ומה היה מעבר לרצון, ואם יכולת היית עושה אחרת.

לנסות להבין, את מי פחדת לאכזב באמת? את הצד השני או את עצמך? האם הצד השני באמת ציפה לזה או שידר ציפייה שהעזרה תינתן לו עד שיסתיים העניין, או שתחושת חוסר נעימות פנימית הובילה לשם? ושבאמת יכולת בכל רגע להחליט להגיד עד כאן? שווה לחשוב בעניין.

השלב הבא יהיה לחשוב ולמצוא כלים איך להתחבר ולהיות בהקשבה לרצון האמיתי בזמן אמת, ואיך לתווך את זה החוצה בצורה שתהיה נאמנה לך. או לחשוב מה התנאים שכן יתאימו להמשך העזרה מצידך. זו בחירה שלך להחליט לתת ולתרום מעצמך, אבל אף אחד לא מכריח אותך לתרום. אם זה משהו שהגיוני בסיטואציה המדוברת, אולי לבקש תשלום על מה שמעבר לסיוע שנתת ייתן מענה לתחושת הניצול. חבל להישאר עם הרגשה כזו, שאם תחזור על עצמה עלולה להביא מהר יותר למקום שנמנע מלעזור. עדיף ללמד את עצמנו ואחרים שקיימת במערכת שלנו היכולת לסרב, כך שברור לנו ולהם שה'כן' שנגיד יהיה אמיתי ושלם. ככה כולם ירוויחו.

השנייה, לעשות עבודה פנימית ולהחליט שבמקרה הזה פעלת מתוך נתינה מוחלטת, לבחור לראות בנתינה הזו עשייה מהלב ולמצוא את נקודת הרצון והשמחה בנתינה. אפשר לרתום לצורך זה כל הרגשה חיובית שעולה: אמירה חיובית, תגובה מפרגנת מהצד שעזרת לו וכדו'. ליישב שם משהו בפנים עם הנתינה בפעם הזו, ולהחליט שמהמצב הזה יצאת עם רווח של לימוד מה הצורך שלך. כלומר, למדת על צורך קיים וחשוב לדעת ללמוד להציב גבולות לנתינה שלך. ומהיות מה ואיך יתבטא הצורך הזה החל משלב ההקשבה לרצון האמיתי ועד לשלב של הנתינה בפועל בהתאם לרצון לכוחות וליכולות.

זהו בינתיים, אם יהיו שאלות או מחשבות חוזרות אשמח לשמוע.

אני דווקא מרגישה שזה גזרה. שמישהו צריך לחוות משהו, לפרק זמן מסויים, או לפרק חיים, זה פשוט חוזר אליו שוב ושוב כמו גורל. וכמה שהוא מנסה לברוח מהגורל שלו, זה חוזר ונוכח בחיים שלו.

אני מרגישה שאני מגנט הפוך למה שאני רוצה, וזה גורל. צריכה ללמוד לרצות את זה ואז אולי אלמד את זה ולא אצטרך עוד את הגורל הזה? או שמוקצב לי כאב בנושא, ואין דרך לברוח ממנו. אני פשוט יודעת שזה קורה, וממשיך. לא משנה כמה אתאמץ, זה כעת גורל חיי. 

כרגע יש דברים שצריכים לקרות או לא לקרות. זה לא בידיים שלי. אני צריך להבין מה המציאות רוצה ממני עכשיו ולמה זה לא קורה. או למה אני בתת מודע רוצה שזה לא יקרה.

זה רק עוד דרך להוריד מהחיים שלך דברים לא נחוצים.

לקבל את המציאות ללא תנאי

לא לפחד להרגיש

לשחרר אחיזה

להתקדם

לגדול

לחשוב תמיד שנתקעת בקרחון

ולחשב מסלול מחדש

בלי קשר לרגישות. להיות התנגדות זה מקום כואב מאוד.

איך את עכשיו?

מקווה שהלב שקט יותר...

כן

שקט יותר

תודה 

אין לי הרבה מה לומר עכשיו חוץ מלשלוח לב.

והזוי ככל שזה ישמע, אלה מחשבות שעברו לי היום בראש כשישבתי לכתוב גם במחברת וגם בפתקים בפלאפון...

אז מזדהה בקהל כבר יש לך.

ומבינה אותך מאוד.

יכולה רק לעודד שיכול להיות אפילו גרוע יותר

כמו למשל שיחטטו לאנשים בדברים הכי אישיים בעולם בעודם מהלכים על פני העולם הזה.

למה? סתם סקרנות.

פורצים להם את חשבון גוגל ורואים ה-כ-ל כאילו אין אלוקים.

משהו כמו דיכאון חורף שאפשר אולי לטפל בו אם מאבחנים

כל חורף אני מתלבטת במשך כמה חודשים אם יש לי מאניה דיפרסיה

ורק באיזור שבט- אדר חוזרת לחיים...

מהצד האחד - כיף ללכת בחוץ וכיף להסתובב. יש אוויר לנשום גם בגוש דן ולא חם כל כך. אם ירד גשם אז אוויר של גשם.

מהצד השני- אני קם בבוקר, מתיישב מול מחשב, עובד עובד עובד ומסתכל החוצה בום חושך

מהצד השלישי - יום ההולדת שלי בתחילתו (בשבת הקרובה, במקרה הזה)

מהצד הרביעי - כן. אור שמש עושה משהו טוב במערכת (כשזה לא אוגוסט).

נשארו לי עוד שני צדדים לקוביה ואני לא יודע מה לעשות איתם אז נסתפק בזה.

וגם היומולדת שלי בחורף.

עושה לי טוב בד"כ לכמה ימים שסביבו,

ואז חוזר הדיכי.

זה ה"מאניה דיפרסיה" שכתבתי עליה מקודם...

הייתי יוצאת בתור נערה.

כאמא פחות מתאפשר לי.

וגם כשהייתי נערה בחורף לא הייתי יוצאת (בימים גשומים וקפואים)

נשארתי בבית והשלמתי בד"כ ביצירה...

(בתור מי שדואג שזה יקרה כשהיא רוצה)

רק סתיו

אני יושבת מול מחשב ומקלידה את כל שברי חיי. ההתמודדות שלי, עבודת ה' שלי, החיים והקשיים.

החורף הזה שהגיע אליי קצת מהר מידי, בלי הכנה מוקדמת. והדמעות שלא שואלות אותי לפני שאני נותנת אישור סופי לזליגה שוטפת... הן מרטיבות אותי ברותח כמו התה ששתיתי קודם, ולא קפוא כמו הגשם. מזג האוויר הסגרירי, שמשום מה לא כל כך קר... דווקא  להיפך.

רוח סוערת הביאה אותי להיות גם כן סוערת מבפנים, אבל מבחוץ דווקא להיפך- שקטה ועצובה.

רציתי קצת זמן להתכונן, להכין את עצמי לקראת החורף. להוכיח לי שאני גדולה ויכולה מהחיים  ואצלח את המזג אוויר הזה בבטחה ובלי מצבי רוח מיותרים... חשבתי שיהיה לי קצת זמן להכין את הנפש לקראת המעבר לחורף ולהכניס לי לראש שאין באמת שום משוואה ודעה קדומה, באמת הכל בראש ואפשר בקלות להפר את המשוואה השקרית שבראש שלי שאומרת שחורף=דיכי.

אבל עכשיו הגיע החורף פתאום, בלי לדפוק לפני כן שלוש פעמים בדלת... אוני נותרתי כאן מכורבלת בשמיכת חששות ולא שותה שוקו חם כי אני בשרית.. ועצובה ושקטה ולא ממש מעודדת. עכשיו כבר קצת לא כל כך מאמינה בעצמי, בכל מה שהבטחתי לעצמי שיהיה, ושלא יהיה החורף.

אמא אומרת שהחורף לא באמת הגיע, עדיין לא. הלוואי שהיא צודקת וזה רק סתיו...

משתדלת לא להגיע עייפה. וגם אחרי המפגשים מנסה לנוח.

תוך כדי המפגשים תמיד אפשר למצוא "תחנות כח" לצאת לבד למרפסת/ לסיבוב עם ילדים/ לקרוא ספר שהבאתי