באלי להרגיש על עצמי משהו כדי להפסיק את הניתוק הזה.
מ נ ו ת ק ת.
הצעה לתרגילפרח-אש
תשכבי או שבי
עדיף בעצימת עינים ופשוט תרגישי את העייפות בגוף ...
איפה היא?
איך היא מרגישה ?
איזה מרקם יש לה ?
צבע? צורה?
לעבור איבר איבר ולהקשיב
מה בא לך לעשות? כל דבר , אפילו טיפת רצוןאגוז16
אפשר למצוא זמן ביום שבו את מאפשרת לעצמך לברוחאגוז16אחרונה
בסופו של דבר יש את השאיפה ויש מציאות של מחויבות
כדאי למצוא את המשיק בינהן לאט לאט לחבר יותר את הרצון למציאות. שכבר תרגישי שהפעולות שלך לא לוקחות ממך מאמץ בלתי אפשרי ושכן יש רצון שמניע.
לא מכירה באופן אישי לכן קשה לייעץ אבל כן למצוא את החיבור האישי שלך למה שעושה ואם יש דברים שלא מתאימים זה הזמן להמעיט בהם, ולדייק יותר את המציאות שלך
מעבר דירה אשמח לעצות ומחשבותפרח-אש
אנחנו עוברים דירה בקרוב
מה שעוזר לי במעבר זה למצא מה מרגש אותי בו.
ולזכור שעשיתי את זה כבר מלא פעמים אז אין ממה להתרגש מקסימום יקח מלא זמן לסדר ולפגוש אנשים אבל בסוף יהיה שם ממש טוב בע''ה
מה עוזר לכם במעברי דירות?
יש פה עוד אנשים שעוברים עכשיו? תמיד בקיץ ניההית מין עונת נדידה כזו
נדמה לי שזה מקרה פרטי של הצפהמשה
לפנות את הקיים, לארוז, להוביל, לבנות את החדש, להתרגל למקום חדש על כל המשתמע בפרטים הקטנים. כל זה זה פשוט טריגרים להצפות "רגילות" מהסוג שלאנשים רגישים כמונו קצת קשה ליישם.
אצלנו בזמנו מאוד הועיל זה שסחבנו את הארגזים לבד במשך חודש והעברנו אותם כל פעם קצת. זה היה כאב ראש גדול אבל המשמעות שלו הייתה שהבית לא התמלא בכמויות פסיכיות של ארגזים אלא היה אפשר לחיות בזמן שכל מה שיכולנו להוציא- יצא החוצה מהבית.
כמובן שהיו מספיק ארגזים וציוד שנשארו עד להובלה, אל תדאגו.
נראלי שמה שקשה לי זה פחות האריזה וכזהפרח-אשאחרונה
כן קצת שיש המון משימות ובלגן
יותר קשה לי ההגעה למקום חדש, אנשים חדשים ולהיפרד כאן ... וזה שזה קורה ביחד מעמיס יותר
1..2.. שקטילדה של אבא
אחרי שבת מורכבת מאוד,
(לא מספיק היה לי כוח להקשיב לעצמי ופשוט חיכיתי שיגמר)
איך אתם עם שבתות משפחתיות? (ושל הצד השני??)
מקפיד שיהיה חדר משלנורוכב שמים
שאפשר להיכנס אליו להתאפס קצת, גם בזמן הסעודות או בזמן המשחק של הילדים. לא תמיד זה היה מובן מאליו.
זה אחד מהמורכבותילדה של אבא
לא היינו לבד בדירה, כך שבקושי הייתה פרטיות
(לא תלוי בנו.. אנחנו רק אורחים)
היה לי פעם שיטהמשה
תמיד לחפש עוד משפחה או חבר שגר באזור של השבת המשפחתית ולברוח אליו לחלק מהזמן הזה.
היום - פשוט יוצא להליכה והתאווררות לבד.
יפהילדה של אבא
צורך הרבה תכנון מראש ומודעות,
בדרך כלל אני בפוקוס אבל השבת ממש נגמרתי..
מזדההבשורות משמחות
בדרכ מתחיל סביר ובזמן שבין סעודה שניה לשלישית זה נהיה מורכב לי במיוחד עכשיו בשבתות קיץ שהזמן ארוך ועושה את שלו
בול (>:ילדה של אבא
בכלל לא מבין את הבעיהניב שטרן
כיף לי מאד בשבתות משפחתיות! מדבר בכיף ובחביבות עם האחים שלי, והגיסים שלי. נהדר!
למה תמיד מציגים את המשפחה כמקום רע?
שבת משפחתית זה דבר נהדררוכב שמים
אבל שהות ארוכה ורצופה ביחד יכולה להעיק על חלק מהמשתתפים
משפחה זה מעולה. אני מאוד אוהבת את המשפחההמקורית
שלי, גם את של בעלי
זה לא קשור לעובדה שהרבה שעות יחד עם הרבה אנשים יכול להיות קשה לחלק מהאנשים
אני צריכה למשל הפסקות בין פרקים של היום שעוזרות לי לחלק אותו. את ההפסקןת שלי אני צריכה לקחת לבד. עם עצמי. בשבת עם הרבה אנשים ובלי הרבה פרטיות זה יכול להיות מאוד קשה להגיע לזה, ומציף
וואופרח-אשאחרונה
בדיוק חשבתי על זה שצריכה להתכונן
יש לנו (קבוע ) שבת משפחתית של הצד של אמא שלי ושבת הבאה של המשפחה המצומצמת של בעלי (סביב יורצאיטים)
אני מביאה תוכן שאוהבת (נגיד משחק או ספר).
ואני ובעלי עושים הכנה ואומרים למה מצפים ממה חוששים ולמה זקוקים (הוא לא רגיש מאוד וממש טוב גם לו).
ובעיקר מקשיבה לעצמי ושמה לב לא לטבוע
שאלהרוח טובה
אני רגישה מאוד, יוצאת עם מישהו שגם (זה מתבטא אצלו בדברים שונים מאצלי, לא הכל אותו דבר)
אבל שואלת את עצמי המון האם זה נכון להיות שתיים רגישים באותו בית?
מבחינתו זה האידאל, מבחינתי זה מורכב.
הוא אומר משהו- אני יכולה להפגע- אני אומרת לו והוא מתנצל- הוא לוקח קשה שנפגעתי- שנינו לא בטוחים בקשר
זה שרשרת
בסוף, הוא מיוחד בעיני מאוד. אנחנו בשלב כזה שממש רוצים להבין אם הולכים על זה ומתחתנים.
אגב, פעם ראשונה שאני נכנסת לפורום. אחרי הספר
בעיני השאלה היאאגוז16
האם את רואה בו מי שרצית שיהיה בעלך?
יש בו תכונות שאת רוצה בבעלך?
האם אתם מוכנים לעבודת המידות?
רגישים לא תמיד חייבים לקחת הכל קשה או לפגוע ולהיפגע. זה עניין גם של בחירה ושל עבודה אישית בעיני.
יפהרוח טובה
עדיף מישהואנונימי (2)
שמבין אותך כי יש לו תכונות שמזכירות אותך
או שיש לו נפש מרגישה ורגישה כמוך
מאשר מישהו שהפוך ממך או ששונה ממך בדברים המהותיים ואז הפערים גדולים והתסכול גדול וכל הכסף הולך למטפלים זוגיים לקשר על הפערים האלו
עדיף עודף רגישות מאשר חוסר רגישות.
על עודף רגישות אפשר לעבוד.
על חוסר רגישות גם אפשר לעבוש אבל זה טיפה יותר קשה. כי אדם שהרגישות שלו מספיקה לו יהיה לן קשה לעשות מאמצים להיות משהו מעבר.
אבל-
חוסר ביטחון. פגיעות גבוהה. זה תכונות שיכול להיות גם אצל אנשים שהם לאו דווקא מוגדרים על הרצף של אנשים רגישים מאוד. ובלי קשר כדאי לעבוד על זה. במיוחד על הפגיעויות.
מצד שני מובן איך אדם רגיש מאוד יגיע למחוזות האלו
ולכן דווקא זה יכול להקפיץ לכם את הקשר
ההבנה. התמיכה במקומות שששניכם ביקרתם בהם ועדיין מבקרים.
קחו את זה כמקפצה. לא כחיסרון.
וכמובן תמיד לבדוק שיש ההערכה. מידות טובות.
זה תמיד חשוב. לא משנה לאיזה הגדרה אתה שייך
מצד שניאנונימי (2)
אם אתם פוגעים אחד בשני כל הזמן
אולי זה יושב על משו אחר שצריך לבדוק.
צריך לבדוק את הכוונות אחד של השני ואחד כלפי השני.
האם הפגיעה מגיעה ממידות לא טובות או מחוסר כוונה ואובר רגישות.
האם יש רצון להיטיב. לעשות טוב אחד לשני.
ודבר נוסף-
האם מתיש אתכם להיות ביחד
כי נגיד להרגיש מותשים אחד מהשני זה משהו לא כל כך מומלץ
למרות שכל מקרה לגופו...
מה הכוונה מותשים?רוח טובה
שאלה חזקהפרח-אש
הייתי מאוד בהתלבטות הזו
אני נפגשתי גם עם רגישים וגם עם גברים לא רגישים מאוד.
השאלה בעיניי היא לא האם הוא רגיש מאוד אלה האם הקשר הזה טוב לך האם הוא משמח, אותך ממלא אותך, את מוצפת פחות או יותר לידו??...
יש אנשים רגישים שמיצבים אחד את השני מבינים יותר וקל להם לעזור אחד לשני יותר.
יש אנשים רגישים שמציפים אחד את השני (אחד מוצף והשני נדבק מזה).
בקשר עם אדם לא ככ רגיש יכול להיות שהוא יחווה את הרגישות כדרמה.
ויש מצב שני שהוא לא ירגיש את זה ויבין שזה מה שאת מרגישה ואולי אפילו יבין למה ...
הרבה בזה קשור לאיזון שלך בחיים ומול הרגישות וכנל של הפגוש שלך
מה הגוף שלך אומר?משה
את חוזרת מהפגישות איתו באור או חוזרת סחוטה ומתמוטטת פיזית ורגשית?
אחרי שתעני על השאלה הזו, אפשר להתקדם הלאה. על התודעה אפשר לשקר על הגוף לא.
צריכה לנסות לשים לברוח טובהאחרונה
טוב אז איכשהו הגעתי לכאן ועשיתי את השאלוןאנונימי (פותח)
יצא לי בדיוק 12 שזה המספר המינימאלי באבחון, אם כי אני ממש לא חושבת שאני רגישה מאוד, לא שזה משהו מאוד טוב או מאוד רע להיות רגיש מאוד, פשוט זה לא אני.
אני אדם רגיש ואני די מודעת לרגשות הסובבים אותי, אבל אין לי את כל הקטע עם רעשים, ולרוב ריחות לא מפריעים לי ברמה בלתי נסבלת (חוץ מריח חזק של גומי או דלק)
אז השאלה שלי היא איך בכלל אפשר להגדיר את הדבר הזה וגם למה אם יצא לי 12 אז אני נחשבת לכאורה בקטגוריה אם אני בכלל לא מרגישה שאני משתייכת אליה?
טוב סורי על החפירה פשוט אנני די מסוקרנת.
את לא חייבת להגדירילדה של אבא
רגישות גבוהה היא שילוב של רגישות במספר תחומים- נפש, גוף, תקשורת, חברה ועוד
זה נשמע שיש לך רגישות בתחושות ואולי בעוד משהו, וזה בסדר.
(אני חושבת שכל אחד הוא רגיש במידה מסוימת)
מוזמנת לפה לעצות להתמודדות וגם מותר לך לחיות רגיל בלי הגדרות
^^פרח-אשאחרונה
הרבה פעמים צדדים שונים של רגישויות פחות בולטים כשאנחנו מאוזנים ויותר כשאנחנו מוצפים או בתקופות מאתגרות יותר
כשאני הגעתי לספר לראשונה יצא לי ממש ממש גבוה של 22/23 ועכשיו ממש לא ב''ה עכשיו אני 14/23
וכל תקופה זה משתנה
וגם יכול להיות שאת לא רגישה אם את לא מתחברת אחרי שאת לומדת בכללי על התכונה אולי זו לא את אבל בכל מקרה ממליצה לך לעבור על הספר אדם רגיש מאוד יש מצב שיהיו שם כלים שיוכלו לתרום לך
יש כזה דבר ילד רגיש מאד שהוא גם אוטיסט?????אנונימי (פותח)
משנה כמה פרטים למניעת זיהוי
אני מתלבטת על הבן שלי שעומד לפני אבחון.
תמיד חששתי שהוא ילד רגיש מאד בגלל הרגישות לריחות. וגם כי הוא היה מאד אכפתי ובוכה.
עברו שנים הוא כבר כמעט בן 9 והבעיות עולות ועולות והפער הרגשי בינו לחברים עצום ממש
אני תוהה אם הדברים ילכו יחדיו?
הדיון כבר גלש מנושא השרשור אני נועלתפרח-אש
אוף היה לי רצף טוב ואז פשלה אחת ובום הכל קורסהוד444
מכירים את זה?
יש לכם עצות איך לא לקחת קשה פשלות?
תודה 🙏
כן, בוודאירוכב שמים
להיות סלחן לאחרים על הטעויות שלהם, אבל לצפות מעצמי להיות תמיד מושלם.
עצתי: להשלים עם זה שגם אתה אנושי, גם אתה טועה לפעמים. לשכנע את עצמך שזה לא הופך אותך לפחות טוב.
תודההוד444
תודההוד444אחרונה
כן!!!משהאחרונה
עד כמה להילחם בעצמי? כותבת כאן בפעם הראשונהאנונימי (פותח)
נראה לי שאני רגישה מאוד. מאז הילדות המוקדמת לוקחת הכל ללב, הכל מציף ומטלטל אותי. אחרי ששמעתי על המונח אנשים רגישים מאוד עניתי על השאלון, וכמעט הכל היה כן.
עכשיו אני בצומת. עד עכשיו עבדתי במשהו שדי התאים לי - אומנם עבודה מול קהל שדרשה ממני להתגבר על החרדה החברתית, אבל קהל בוגר ומעריך (לא הופעות, בכיוון של הדרכה. ואומנם הרגשתי לחץ מטפס לפני כל מפגש, אבל התגברתי והיה לי נחמד). לא אוכל להמשיך שם, ובני משפחה וידידים לוחצים עליי לחפש עבודה בתיכון (למדתי הוראה והתחום שלי נדרש), ואני מרגישה כל כך רע עם הרעיון הזה. בטוחה שבתיכון יש פחות גבולות, ושאקח הרבה ללב, ואחזור הביתה בוכה ומפורקת מדי יום, ולא יישאר לי כוח לילדיי הקטנים. אבל אולי מתרגלים? אשמח לתובנות של אנשים רגישים, ובעיקר כאלו שהצליחו למצוא לעצמם מקום מדויק בחיים וטוב להם.
אני מצאתי לעצמי עבודה מתאימה כרגישהאנונימי (3)
עבודה מהבית, התנהלות מול לקוחות בעיקר בהתכתבות...
ולמדתי הוראה. אין סיכוי שהייתי שורדת מול כיתה... (זה מה שהבנתי אז כצעירה. אמא שלי אמרה לי בזמנו שאולי עם הגיל זה יעבור לי, אבל הנה אני כבר קרובה לארבעים ועדיין לא מרגישה שמסוגלת...)
לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. בשביל העבודה שלי היום למדתי משהו חדש במשך שנתיים (מקביל לתואר שני), ואני לא יודעת אם זה אפשרי לך היום.
אולי מסגרת של שיעורים פרטיים תתאים לך יותר?
לפני שלושים שנה בערךמשה
קצת פחות אולי.
הייתה לנו מורה שלקחה ללב. אני די מהר התחברתי אליה בתור ילד בכיתה ג'. אבל זוכר שהיה לה ממש ממש קשוח עם הכיתה ועם העניינים. בסופו של דבר אחרי השנה הזו היא בחרה שלא להמשיך.
תראי, אני במקום שמבחינה מקצועית מדוייק לי וטוב לי. ואני מודה על זה כל יום (לא מספיק). אבל בסוף אני יושב לבד מול מחשב ופגישה עם בן אדם שהוא לא המשפחה הקרובה זה מאורע מיוחד שכתוב ביומן, ובכנות - גם איתם לא קל לי.
מה שכן -
דבר שעזר לי לאורך השנים -
לקחת נקודות שמציפות אותי. כל פעם מחדש. לא להגיד "הכל מציף אותי" (למרות שזה די נכון). להבין כל פעם מה מטרגר אותי ולמה ויש עבודה שאפשר לעשות כדי שזה- רק זה- הנקודה הספציפית הזו - פחות תציף.
עם השנים והעבודה אז יש פחות ופחות נקודות שמציפות ויותר זמנים שבהם אני נמצא במלוא כוחי. ויש גם ימים (כמו היום בבוקר...) שבהם יום העבודה או חלקו הלך כי היה הצפה רגשית שהייתה צריכה את הזמן והיחס שלה.
(וספציפית אתמול היה לי גם התמודדות עם הצפה בדמות התקף זעם של הבן הבכור, היה קשוח ברמה אחרת לגמרי במיוחד שהוא סופג את האנרגיה מכל הסביבה)
אבל מעבר לזה אני חייב לשאולמשה
למה בכלל למדת הוראה?
(דוסית וזה, יודע, ובכל זאת)
תודה. אכן דוסית, מתוך אידיאל, שליחות וכו'אנונימי (פותח)
אני טובה מאוד בעיבוד חומרי למידה, בניתי מערכי שיעור מושלמים, בעבודה המעשית הייתי מצטיינת, אך בסטאז' לא היה לי נחמד בכלל. הייתי חוזרת בוכה.
לכן פניתי לתחום קצת אחר (דרש תעודת הוראה, אך לא בית ספר בכלל), והיה לי טוב. ועכשיו, אחרי תקופה, הטוב הזה נגמר, ולא מצליחה למצוא משהו דומה (גם בגלל עניין הלכתי, שלא לעמוד מול קהל מעורב. הרב שלי אינו מרשה).
המשפחה זקוקה למשכורת שלי, ומכאן הלחץ לפנות לתיכונים דתיים. אבל ממש ממש רע לי עם הרעיון. לכן ההתלבטות אם להכריח את עצמי לעשות משהו שקשה לי כל כך.
תראי, בשבילי התיכון היה סיוטמשה
בתור תלמיד. וגם כשאני מגיע לבי"ס בתור אבא לילד ההצפה וכמות האנרגיה שזורמת שם קשה לי. אובייקטיבית. אני חוזר משם סחוט.
אני לא מכיר אותך ואת הרגישויות שלך. אולי יש דרך למצוא לך עבודה במקצוע שלך שתדרוך פחות על הנקודות שמציפות אותך. פחות שעות, כיתה קטנה יותר (מאותגרים או מצטיינים), שעות שליפה של תלמידים , אני באמת לא יודע.
את מחפשת דווקא תיכון של בנות?
את עם רקע חרדי?
אפשרות אולי נוספתמשה
לחפש עבודה בזום.
זה נכון. ברור לי שעדיף זום או קבוצות קטנותאנונימי (פותח)
ומשרה חלקית. בינתיים לא מוצאת שום דבר בסגנון. התלבטתי אם להגיש קורות חיים למשרות רגילות. נשמע שלא כדאי.
גם לי התיכון היה לא פשוט בעבר כתלמידה והיום כאמא לתלמידה. אני לוקחת ללב מאוד, לפעמים מושבתת ימים שלמים וחשה חולשה קיצונית אחרי הערה לא לעניין או חוויה מציפה.
נשמע שהוראה רגילה ואינטנסיבית באמת לא בשבילי.
מעניין אם עם עזרה מקצועית זה יכול לקרותאנונימי (פותח)
או סתם חבל לחיות באשליות.
עשיתי טיפולים בעבר, חיזק אותי בעניינים מסוימים, אבל נשארתי רגישה מאוד.
יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם? כבר לא יודעת מה לחשוב.
ומעניין איפה עובר הגבול בין לקבל את האישיות שלי ולחפש תעסוקה מתאימה, גם אם זה ידרוש הסבה, או לנסות ללכת לכיוון שמתאים לי פחות + טיפול ולקוות שאתרגל (בעלי למשל סבור שאני סתם מתפנקת, שאני לא מחפשת משרה מלאה בתיכונים)
בסך הכול כשהייתי במקום שהיה טוב לי מבחינה תעסוקתית, הרגשתי טוב עם עצמי (לא סובלת מדיכאונות או מחרדות מוגזמות, אבל רגישה ומתרגשת, ועבודה בהוראה עם ילדים ובני נוער מפחידה אותי).
אולי הוא הכתובת הראשונהמשה
נשמע לי בין השורות שהלחץ שלו משמעותי אצלך במערכת. בעצם הוא ה"לקוח" של כל הרעיון הזה ואם הוא יהיה לא מרוצה יהיה לך משקל גדול מדי בבטן של כאב.
צריך לעשות עבודה על המקום שלך מולו ועל איך עושים שהוא לפחות יבין את הקושי שלך. אחרת הוא יפעיל לחץ לא מדוייק ואת תימעכי שם.
בעיניי, תמיד לקבל את עצמךמשה
זה בסדר לעשות דבר שקשה לנו ליום-יומיים או לחלק קטן מהזמן. זה לא אפשרי בכלל (בראיה שלי לפחות) לעשות את זה על בסיס יומי. הנפש נשחקת והגוף מתישהו יאותת שאי אפשר יותר דרך מחלות וסיפורים.
עזרה מקצועית יכולה לעזור. ואולי בעוד חמש שנים תהיי מסוגלת לזה. זה לא רלוונטי למחר בבוקר. תהליכים לוקחים זמן והתמודדות עם מוצפויות רגשיות לוקחת את הזמן שלה.
(חייב להגיד - אני היום במקום טוב בהרבה מלפני חמש-שש שנים ועדיין יש מקומות שמקפיצים לי את הבטן ברמה שממש קשה לי לתפקד בהם).
אולי שיעורים פרטיים? תגבור לקראת השנה הבאה וכו'נפש חיה.
ובתחילת אמצע השנה
שיעורים פרטיים
אולי קייטנת צהרון עם דגש הכנה לקראת א/ חיזוק לכיתות היסוד
אני מבינה אותך.נפש חיה.
בטוח יש לך מה לתת ולהעשיר את מי שסביבך.
בקבוצה קטנה האינטימית אני חושבת שיהיה לך יותר נוח וקל לבטא את עצמך ללא חשש
וככה גם ההשפעה שלך תהיה מורגשת יותר .
תצליחי!
בוצעמשה
לא להילחם עם עצמךפרח-אש
יקרה נשמע לי שאת ממש מפחדת.
מפחדת להיות מוצפת ובסביבה שקשה לך ... מפחדת להיכנס למצב של מלחמת הישרדות מול העבודה שתשפיע על כל החיים שלך.
נשמע לי שאת אומרת שבגלל שאת רגישה מאוד את לא תוכלי לעבוד בתיכון ורק תפגעי מזה .
עבודה עם בני נוער היא באמת עבודה מאתגרת הם בשלב שבודק גבולות ואת תצתרכי להיות יציבה וברורה ולא להיות מושפעת מהם בקלות, ולאנשים רגישים מאוד זה קשה יותר מאנשים אחרים בדרכ.
אבל אני רוצה להביא את הצד השני גם, בתור אישה רגישה מאוד יש לך סיכוי גבוהה יותר להבין את הכיתה שלך וכל תלמידה , להביא את הכיתה לאיזון ולהתאים את השיעורים המדוייק יותר. עבודה בחינוך היא עבודה עם נפשות שאנשים רגישים ממש טובים בה באופן כללי ואת אומרת שאת טובה בבניה של מערכי שיעור ושל לימוד אם הבנתי נכון.
נשמע לי שאת מפחדת שהחוסן הנפשי שלך לא חזק מספיק כדי להציב גבולות ולא לקחת ללב אז אני רוצה להגיד לך שזה לא ברירת המחדל של רגישים מאוד, זה נקודה של עבודה כמו לכל אחד אחר... גם בחיים הפרטיים צריך חוסן נפשי ..
אם זו עבודה שנראתה לך כמו עונש כמו להיכנס למלחמה אני לא מאמינה בלחות במלחמה אבל אם זו עבודה שגורמת לך איכשהו למרות הפחד לריגוש אני ממש מעודדת אותך ללכת על זה בלי מלחמה ולקחת בחשבון שכדאי לך אולי לעשות משהו אחר במקביל שיעזור לך ויחזק אותך...
עבודה עם בני נוער דורשת גם יכולתאורין
לא לקחת ללב ולהבין שהרבה התנהגויות שלהם אינו אישיות נגדך אלא חלק מהמרד וממאפייני גיל ההתבגרות. זה לא קל. אם המקצוע שלך ייחודי - אולי יש מגמות של קבוצות קטנות שישמחו שתלמדי אותם? אולי לחפש ללמד מבוגרים שמשלימים בגרות? יש בתי ספר פרטיים
רק להעיד על עצמי ידעתיאנונימי (6)
גם אני למדתי הוראה
וגם לי זה לא התאים בשום צורה
וניסיתי.
לא התאים לי הלחץ, המירוץ סביב הזנב של עצמי
הביקורת הבלתי פוסקת כי זאת מערכת של ביקורת
אם זה הורים, מורים מסביבך, מנהלת, סגנית
והעומס על הבוקר של כמויות של ילדים ורעש ובלאגן
פשוט התיש לי את בנפש
וכל הזמן משמעת, והתעסקות בשטויות ולא בלמידה כמעט
צריך עור של פיל, כוחות של ברזל לעמוד מול כל זה.
באמת ראיתי שאנשים קלילים מסתדרים הרבה יותר עם ההוראה. ופחות אנשים רגישים. הם אולי מחנכים ואנשים מעולים וטובים למערכת
אבל המערכת שוחקת אותם מוקדם מבדכ
ועזבי שאני לא מאמינה בכלל בדרך החינוכית הזאת
בכל אופן מצאתי תחום אחר שאוהבת
ושאני גם יכולה לעבוד ממנו מהבית.
אני אדם שצריך המון שקט ושלווה.
הוראה זה ממש לא המקום
מקווה שיעזור לכתוב פהאנונימי (פותח)
עלתה אופציה היום שאני אעבור מקום לימודים, (לא טוב לי איפה שאני עכשיו, מרגישה שלא מסתכלים עלי אלא רק על ההישגים שלי)
בקיצור יש לי עכשיו בחירה בין 3 אופציות: או להישאר שם, או לעבור ללמוד במקום אחר או לא ללמוד אלא ללכת לעבוד (אני עוד באמצע התיכון), קשה לי לעשות את ההחלטה הזאת, וואו כמה שזה קשה! זה מעלה לי מלא סיטואציות לא כיפיות בכלל שהיו לי בעבר ועוד יותר מלא חששות מהעתיד, לא מפסיקה לבכות כבר יותר משעתיים.
אינלי עם מי לדבר. אוףף מרגישה כ"כ לבד עכשיו
(סתם דרך אגב, רק לאחרונה גיליתי שאני רגישה מאוד, מבולבלת לגמרי... לא הכרתי את המושג הזה לפני... אני נורמלית? זה לא איזה בעיה או משו?)
גמאני צריכה לעבורתמיד בשמחההה:)
וזה מאד מתסכל כי אני מאד פוחדת מהעתיד
ובדיוק היום דיברו עם ההורים שלי וגם אני בכיתי המון זמן
את נורמליתפרח-אש
ברוכה הבאה
איזה כיף שהצתרפת אליינו
רגישות היא תכונה (בהעדר מילה מדוייקת יותר ) מדהימה ממש שכמו בכל דבר אחר יש בה גם דברים מורכבים לפעמים.
נשמע שאת בסיטואציה ממש לא קלה. יש איתך מישהו שעוזר לך?
מה זה "לא טוב לי" ?משה
תנסי לפרוט את זה לתחושות פיזיות. אם הסיפור זה שאת רגישה, לא בטוח שמוסד "רגיל" אחר יהיה טוב לך וסביר שתתמודדי שם עם אותם קשיים.
בואי נשמע קודם מה קורה אצלך, ואז יוכלו פה להגיד קצת יותר מנסיון.
אז לאן???אנונימי (פותח)
מרגישה שאני שקופה, ולא מבחינת החברות, (ב"ה זה תחום שאני מסתדרת בו) מבחינת הצוות. מורה יכולה לשבת מולי ולדבר איתי אבל היא לא מסתכלת עלי, היא מסתכלת על ההישגים הלימודיים והרוחניים שלי.
ואני לא היחידה שמרגישה את זה, יש עוד הרבה בנות שבשלבי עזיבה או שהיו רוצות לעזוב ולא יכולות מכל מיני סיבות
לדעתי זה מעולה שמבחינה חברתיתאוריןאחרונה
את מסתדרת. מבחינת הצוות - יכול להיות שאת מפרשת אותם לא נכון. כדאי לפתוח את תחושותייך מול מחנכת טובה או מורה נעימה. אולי יועצת? אולי מדריכה? יכול להיות שתראי את הדברים אחרת, אחרי שתחשפי לעוד נקודות מבט.
פורקת.אנונימי (פותח)
זה יותר מידי לי
יותר מידי
לאדם רגיש המערכת הזאת יותר מידי.
אמאלה אמאלה כמה הצפה
כמה אלוהים כמה
זה נהיה לי יותר מידי.
ואני יודעת שהמזרח מחכה לי כמו שהוא חיכה לי בפעם הקודמת והלוואי שעוד חודשיים המצב בארץ יאפשר לטוס לשם כי אני חייבת את השקט שם לאיפוס חיי. בחינת פיקוח נפש.
הלב שלי כבר לא מצליח לעמוד בזה.
זה כבר נהיה קשה יותר מרגע לרגע
ולא רוצה להיכנס להתקפי חרדה אבל אני פשוט לא מסוגלת
זה קשה לי כבר ממש
מזל שיש טבע לצאת אליו ויש רכב ויש שקט ושירים אם צריך.
המצב הוא ברמה שאני דוחה פעולות בסיסיות שאני צריכה לישות כבר במשך שלושה שבועות אם לא יותר.
ואין נשימה ואין אוויר והכל כל כך לחוץ לי אני לא נושמת אמאלה אלוהים
אני לא מסוגלת
אין לי זמן לכלום והכל רק להחזיק כדי שלא יהיו טעויות
וכבר קרתה טעות וקיבלתי היום ביקורת חריפה והאמת שהתמודדתי איתה בצורה טובה אבל כשחזרתי הבייתה, האשמה נכנסה חזק מידי ואני כזאת אמאלה אין לי איך לתאר את עצמי אלוהים.
משהי יודעתמנטה אבטיח
היתה לי סוג של התמכרות ודי נגמלתי ממנה, אבל יש רגעים שאפס חסרה לי. מה עושות?
תודה מראש
לא עוזרמנטה אבטיח
אולי להתעסק בתחומים אחרים בחייםאגוז16אחרונה
לפתח תחביב לצאת לחברה ליצור חוויות להשקיע בלימודים (אני לא יודעת מה הסטטוס שלך כרגע בחיים)
כל דבר שיגרום לך לתעסוקה חיובית