בתור אדם לא רגיש בכלל. אפשר לקבל אפשר לא לקבל אני מתאר לעצמי שתהיינה כאן דעות שונות אבל אני מרשה לעצמי להציג את הצד שלי, כדברי הפילוסוף הסטואי "אשאיר לאחרים את המילים הרכות והחיבוקים".
– זאת אולי דעה לא־פופולרית אבל אני חושב שיש קצת היפר־מודעות לטראומה. בעבר טראומה הייתה נחלתם של חיילים בשדה הקרב, אנשים שעברו עינויים או אסונות לא־סבירים כו' אבל עכשיו זה נראה שכל אירוע הוא טראומטי עד־כדי טמטום חושים. צפייה בחדשות היא טראומטית, ההורים קצת יצאו מהכלים אז זאת טראומה לכל החיים שמצריכה טיפול נפשי מקצועי כו'. וכמובן טראומות בקנה מידה יותר רציני הן כבר "הורסות את החיים".
אני מאמין שעצם השיח הזה מזין את הבעיה. עצם הציפייה שלאירועים קטנים תהיה השפעה כל־כך מכריעה, גורמת להם להשפיע עלינו יותר, הכל הופך לשיח של "איך ההורים דפקו אותי" ו"איך הם עשו לא בסדר" כשבסוף אנחנו אנשים לא־מושלמים עם ידיעות מאוד מצומצמות, אין לנו ניסיון של אלפי שנים, היהדות מעודדת להביא ילדים בגיל מוקדם יחסית ולא בגיל 2000 אחרי שכבר ראינו הכל ולמדנו הכל ואנחנו אנשים שקולים ויציבים עם אינסוף כסף ואפס בעיות. מהסיבה הפשוטה שזה לא נצרך.
– כך גם לגבי חיבוק והכלה. למעשה יש לנו שני קצוות שכל אחד מהם יוצר בעיה אחרת.
בקצה של חיבוק והכלה, הילד לא לומד להבחין בין דאגות אמיתיות לבין שטויות ודברים קטנים שצריך להתגבר עליהם לבד, והסביבה בהדרגה תפסיק לעזור לו בזה (וזה יבוא במוקדם או במאוחר), כמו סיפור הילדים "הילד שצעק זאב", שהרעיון שלו הוא שזה מאוד נכון וחשוב לבכות על דברים חשובים, אבל צריך גם לדעת לשים את הגבול לא לבלבל בשכל, כמובן זה גם מותח את יכולות האמפתיה של ההורה שבשלב מסוים מתעייף ועלול להתייחס בציניות כללית / זיוף כלפי בכי הילד (בכנות, אם ילד בוכה סתם, אין מה לעשות, אחרי גבול מסוים אין חשק לטפל בזה, וחוסר החשק הזה גם מקרין לדעתי.), הוא לא לומד דרכי התמודדות חלופיות חוץ מהתרפקות אצל אימא, במקום דרכים יותר "קשוחות" כמו "מה לך בוכה, בוא תשחק במשהו כיפי או תשב קצת להירגע עם עצמך תרגיש יותר טוב או תשתה שוקו תרגיש נחמד" וכיו"ב כחלק משלל גווני הקשת של דרכי ההתמודדות הבריאות של אנשים בוגרים.
בקצה של סטואיות וקשיחות, הילד לומד להתנתק מהרגשות שלו, לא להרגיש, לפתור הכל לבד, לא לסמוך על אנשים, לפקפק בנכונות האינטואיציה והתחושות שלו, לשים מסכות, להסתיר, לשקר, וכן הלאה, זה גם היסוד הפסיכולוגי למנגנוני הגנה כמו פגיעה עצמית (עקב חוסר יכולת מוסרית להעתיק את הכעס כלפי העולם, או הבנה שהכל תלוי רק בי, לכן הענשה עצמית) וכיו"ב, שברור שזה לא ממש בריא. זאת אומרת, אני מאמין שאפשר לחיות חיים שלמים עם פילוסופיה סטואית קיצונית, אבל מפסידים המון.
היהדות גם מלמדת שמאל דוחה ימין מקרבת ושמצד אחד "חושך שבטו שונא בנו" והתפקיד של ההורים זה לתת לילדים מוסר וחוסן ויכולת להתמודד עם קשיי החיים גם אחרי שיעזבו את הקן. ומצד שני כמובן שלא ירגישו ניכור אלא שההורים והבית יהיו בשבילם סמל ליציבות וחום ומקום שהם יכולים להיות "אני" כמו שבית צריך להיות. וזה באמת איזון עדין.
– ובחזרה להתחלה, האמת היא שאני לא מודאג יותר מדי לגבי הילדים. הילדים של דוד, שהרעיף עליהם אהבה וחום וקבלה, רבים מהם הלכו בדרכים מאוד לא טובות והתנ"ך אומר שזה דווקא בגלל שלא עצב אותם מימיהם. ולעומת זאת הילדים של שאול, שספגו ממנו יחס מאוד קשה, היו ילדים למופת וגיבורי ישראל הגם שחלקם לא הלכו בדרכו. ויש גם סיטואציות הפוכות. בקיצור החשבון של איך יצא הילד זה חשבון של הקב"ה ששם אותו עם ההורים ששם אותו, והבחירה של הילד מה לעשות עם החיים שלו, והאם להאמין שכל הרעות הבאות עליו הן כי ההורים שלו שרטו אותו, כאמונה המקובלת בדורנו.
– לכן אני חושב שאם את מגיעה למצב של שחיקת אמפתיה אז זה הזמן לשים גבולות, אני מאמין שזה תפקיד של ההורה לתת לילדים שלו חוסן, ללמד אותם כל־מיני דרכי התמודדות, לפעמים לתת להם לקפוץ למים העמוקים, בהתאם ליכולות שלהם פחות או יותר, לתת גם את המקום של הליטוף וגם את המקום של ה־reality check
