כן, יש לי יכולות הכלה מאד גבוהות.
לפעמים אני גם ממש יכולה לקרוא את המחשבות של מי שקרוב אליי (ריגשית וגם מרחבית)
שנים שהייתי העובדת הסוציאלית של הקרובים אליי...
ואז משהו התפוצץ ואני זו שהפכה לרגישה , מתכנסת, הודפת והכל פשוט גדול עליי .
לא יכולה להקשיב יותר לבעיות של אחרים יותר מ10 דקות.
דורשת המון תשומת לב מהקרובים לי.
וגם בוכה יותר (בתור אחת שלא הזילה דימעה 8 שנים ברצף- מלבד דמעות זעם ביום חריג).
אז מתברר שלא כולם "נולדים עם זה".
זה פשוט קורה מעצמו...
וזה בסדר גמור לגמרי להרגיש ככה.
יודעת לשים אצבע מה הביא לאותו פיצוץ? לא חייבת לענות אם אישי מידי כמובן
ואולי יכולות ההלכה שהיו לך עוד יחזרו. הם קיימים בתוכך. גם עניין של רצון
רק שהיא שהביטוי שלה השתנה במהלך השנים... (אולי השינוי נבע מטריגר כלשהו שחווית באמצע חייך)
לרגישות יש בדיוק את שני הפנים שציינת - יכולת רגישות לאחרים וסף רגישות עצמי נמוך. הביטוי שלה פשוט יכול להשתנות...
(על עצמי אני יכולה לומר שהרגישות שלי התבטאה בילדות ובנערות רק מהפן הנפשי, ואילו בשנים האחרונות התפרץ אצלי גם הפן הפיזי שלה, של הרגישות החושית. וכנראה יש טריגר/ים שגרמו לזה...)
מחברה
שהרגישות (בגירסא המבורכת שלה!) הופיעה לה יחד עם שינוי בתזונה.
בהחלט יכול להיות שאירוע מסוים יחווט לך מחדש את היכולת להכיל ויהפוך אותך לרגישה יותר
אני רגישה מגיל קטן, אבל לדעתי זה היה סביב אירוע שדי שינה לי את החיים כילדה
ושוב כבוגרת, בגיל 20, חוויתי אירוע מסוים שהשאיר עליי רושם ממש והחמיר את הרגישות
רק לאחרונה אני מתאזנת ומבינה שזה היה פשוט טראומטי לנפש שלי. וסביב החוויות הללו התפתחו אצלי חרדות, גם חרדה חברתית, דכאון, וויסות חושי..
בעצם כל המכלול שמגיע גם עם הדברים הטובים שברגישות.
האופטימי הוא, שזה יכול להשתפר. ואומר בזהירות, שייתכן ומדובר אצלך בתופעות של דכאון או אולי אפילו פוסט טראומה.
מכל מקום,אל תישארי עם זה לבד
❤️
משהאתה נוגע בנושא > הוא מתפוצץ בשיא הכאב שלו > אתה עושה עבודה רגשית > הנושא דועך.
בעולם של GNM אומרים שהמחלה הפיזית באה אחרי הטריגר ולא יחד איתו, כלומר ריפוי הטריגר ימנע את המחלה בפעם הבאה, ולא בהכרח עכשיו.
עולה לי בראש גוף- נפש- מחלות 😂
שאני לא מסכים עם כל מילה שהם מלמדים, אבל העקרונות הבסיסיים שלהם מסבירים הרבה על מחלות חוזרות למינהן.
וזה מה שיוצר התקפי חרדה?
התקפי חרדה מגיעים כתוצאה מתחושה של חוסר שליטה וחוסר אונים
זה כנראה יושב על פצע קודם שבו החוויה הייתה של חוסר שליטה וחוסר אונים, וכשהתחושה משתחזרת, זה עולה חזרה כל פעם.
וכל אדם עם המינונים שהוא נולד איתם לגבי רגישות ולגבי היכולת להרגיש
זה גם תלוי התפתחות תודעתית ורגשית..
לא דומה היכולת שלי להרגיש אנשים היום לעומת לפני 10 שנים
וזה לא כי אני אדם רגיש מאוד בהכרח.
ויש רגישות שלי מול עצמי העולם והמציאות
ויש את היכולת להרגיש את האחר
גם התפתחות רוחנית יכולה לשנות את ההרכבים הנ"ל
וגם התפתחות אנרגטית
בקיצור זה לא שחור ולבן
החיים מסקרנים 
(אם אפשר בבקשה שבנים לא יגיבו לי...)
ואני קצרה
ובא לי להתפוצץ
ואין לי פה דקה של שקט מהבוקר
בואי נחשוב מה יכול לעזור לך?🌻
המקוריתדליים של קפה מאחוריי
מה שכן, המתקפה האיראנית בהחלט עזרה😅 עכשיו אני טרודה בדברים אחרים
תכלס כשאני חושבת על זה אומרים שקפה עושה אנשים לעצבניים יותר..
עובדים עלינו?
כשמביאים אותי למצב שאני פתיל קצר, אני מנסה "לשחרר" את זה בטיפטופים, כמו מסיר לחץ.. את יודעת בשביל שהמכסה לא יעוף לפרצוף של מי שמעצבן אותי (אף על פי שזה היה נחמד.. לא שאני תומכת באלימות).
אחותי, קטן עלייך
יהיה בסדר
אם ארגיש שלא משתחרר בשבת, אעלה על אופני הכושר ואדווש לי את הרגישות
לא סתם הילדים קרעו את הכבל שמחובר למונה החשמלי😅
טוב.. אפשר לדווש גם אם אין כבר חשמלי ;)
לא טרחתי לחבר אותן לחשמל בכלל, בדיוק בגלל הצורך של לשרוף אנרגיה בשבת.
אשר בראתודה שהתעניינת❤️
אני מוצף מאוד מהמצב החדש, פחדים, דמיונות, מחשבות, חוסר וודאות, מרגיש שהקרקע הבטוחה הידועה והרגילה נשמטת לי וצריך להפתח לסדר חדש ואני לא מצליח להרפות מהקרקע שנשמטה, מנסה לאחוז בה. ומרגיש בלבול, פחד ואולי קצת חוסר אונים מול המציאות החדשה,
איך אני עובר את התקופה הזו כמה שיותר פתוח שמח ומשוחרר?
תודה נשמות
משנים מצב תודעתי
עכשיו אנחנו במצב של לא נודע
אם כי, אם לומר את האמת, כבר היינו בסיטואציות דומות בעבר הלא רחוק לצערינו..
זה קשה להתמסר...
נאחז בקרנות מזבח הוודאות ולא מוכן לשחרר
1. תלוי איזה סוג של חרדתי אתה - אם אתה מהסוג שצריך להניע ולהרגיש שליטה, תיצור לך וודאות ושגרה מסוימת בתוך הכאוס. תבנה לך לוז מסוים, תסכם לך סיטואציות בראש - אם יש אזעקה למשל אני הולך ל.. זה עוזר ליצור תחושה של שליטה ולהירגע
בעלי למשל עושה קניות בהזגמה וזה מרגיע אותו. הוא צריך להרגיש שיש לו משו לעשות. אז הוא הכין תיק, תאורת חירום, תדלק את הרכב וכו..
אני מהחרדתיים שקופאים. לא באלי לעשות כלום. אז אני מניעה קצת את הגוף. ( היום ספציפית קצת הרבה כי שבת ב"ה) וזה קצת מקל
2. אם אתה חרדתי מסוג 2 - אני לוקחת אשווגנדה וזה עוזר. זה מפחית סטרס.
גם פחות נחשפת לחדשות וצוללת לאסקפיזם.
אפשר לתרגל מיינדפולס ונשימות.
לשמוע תדרים מפחיתי חרדה.
על דברים שאני ממציא שצריך לעשות. כולל דברים שאני לא חייב לעשות כמו הקשקוש הזה:
איראן חסמה את האינטרנט בעקבות התקיפה
אני מהסוג השני, כמו שאת כבר מבינה.
היה עוד אחת שהכנתי הבוקר, גם כן קשקוש, גם כן מאותו נושא. בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה. ואני כמובן עדיין על המחשב ""בעבודה"" (דווקא קרו דברים נחמדים היום).
אבל מצד שני אני הכי לא. יש בי תכונות של הובלה חברתית ויוזמה. אני יכול לעשות דברים אמיצים וללכת נגד הזרם.
אז מה אני?
כשאדם מאוזן, הרגישות שלו מאוזנת. (לא תמיד, לא כל הזמן... אבל בגדול)
מה קורה בימים שאין איזון? -הרגישות עולה.
מה מייחד אנשים רגישים מאד:
הכאבי בטן שתיארת.
הסערת רגשות שנתפסת גם ב"דברים קטנים".
מאמינה שגם המודעות העצמית והאינטלגנציה הריגשית גבוהות אצלך יותר מרוב האנשים שנתקלת בהם
יכולה לשתף על עצמי, אני מאוד נוכחת, כריזמטית ודומיננטית מצד אחד.
ומצד שני - גם רגישה
אני חושבת שדווקא הרגישות אצלי חידדה לי את שאר התכונות החזקות, אבל זה בעיקר בגלל שאני לא נותנת לה לנצח אותי (אם אפשר לקרוא לזה כך) אלא אני משתמשת בה לטובתי רוב הזמן
להפך,
אני חושבת שככל שמנסים להילחם בה ולהכניע אותה..או "להעיף אותה מאיתנו"..
הצד הזה נהיה יותר נוכח בנו.
לכן צריך למצוא יותא את האיזון, מאשר לבטל חלק חשוב שנמצא בנו.
אלא לא נותנת לה לנצח אותי
מה ההבדל?
אני לא רוצה באמת שהיא תהיה לא קיימת מבחינתי. זה ישנה אותי לגמרי וייקח ממני הרבה דברים טובים.
אבל מצד שני, אני לא רוצה שהיא תשתלט עליי ותנצח אותי, כי זה יכול נורא לנהל לנו את החיים
בגדול, אני חושבת שכדי לחיות בטוב עם רגישות יתר, צריך קודם כל מודעות למה מטרגר אותנו ומציף את הרגישות. ובמה היא באה לידי ביטוי.
ממש עבודה עצמית
למשל אצלך, מפגש עם חברים
מה קורה אצלך שאתה מרגיש ככ לחוץ?
כאבי בטן ממה שאני יודעת, בעולם הגוף נפש, הם חשש מביקורת ושיפוטיות.
בעולם הפיזי בלבד, הם סימפטום של לחץ וחרדה אפשרית
כשאתה מתאר את הסיטואציה הכי קשה שיכולה לקרות לך מול החברים, מה יש שם..? ממה הפחד בעצם..?
למה שכתבתי עם חשש מביקורת ושיפוטיות נראה לי
יש מצב שאתה פשוט לא רוצה להגיד שלום כי אתה נורא אותנטי ומחובר לזה ש"מה הקשר" עכשיו, ומה לי ולכם, וזה מתנגש לך עם חשש לא מוסבר אפילו ממחשבות של אנשים שממילא אין ביניכם קשר
תאתגר רגע את החשיבה שלך:
ואם אתה מסכים לעצמך להיות קצת פחות אותנטי בשביל מוסכמה חברתית ולהגיד את השלום ? זה עדיין נחשב בעיניך מלאכותי? אתה בטוח שהם מרגישים? והם בעצמם, לא מלאכותיים ואולי עושים את אותו הדבר ואז אתם "פיטים"?
ואם תהיה אותנטי עד הסוף ולא תגיד שלום, באמת יחשבו מה שחשבת לדעתך?
מה הבעיה בעצם בלהגיד שלום? יש מלא אנשים שהם "פרצופים מוכרים" ואנחנו אומרים להם שלום, ובזה זה נגמר. זה לא בהכרח מלאכותי. זה פשוט טיב הקשר עם האנשים. מחייכים אליהם, הם מאירים לנו פנים בחזרה, וזהו
ואם אני נכנס לאיזה אירוע או מקום שיושבים בו הרבה אנשים אני מסתבך שוב באותה נקודה, מצד אחד אני רוצה באמת להתעניין בכל אחד, מצד שני אני נכנס ללחץ כי ממי להתחיל? יש הרבה אנשים לא זורם לי השלום שלום הזה...
לדעתי עניין של פרפקציוניזם/ שחור ולבן/ טוטאליות
אתה לא יודע כרגיש להיות חצי חצי. זה או שאתה בתוך הסיטואציה, או שאתה לא. כי הרבה פעמים אתה באמת חושב על הצד השני גם
וזה משו שצריך ללמוד אותו. גם לא לקחת ללב יותר מדי מחשבות של אחרים, וגם להקליל.
ואם לומר בכנות: גם לא לחשוב שאתה מרכז העולם. כמו שאומרים לך שלום רפה, אומרים גם לעוד אנשים.
כמו שאתה תגיד שלום רפה, כך גם עוד אנשים מהנהנים בנימוס עם חיוך לאנשים אחרים כדי לומר "היי, ראיתי אותך. אני מכיר אותך. סימנתי וי"
הרי לא באמת ריאלי לשבת לדבר ולהתעניין בכל הפרצופים שאתה מכיר באירוע המוני, נכון? אז לחלק אומרים שלום מנומס וממשיכים, ועם חלק מפתחים שיחה. ואתה בוחר את החלוקה
וחלקם פחות.
כל טיפול יכול להיות אפקטיבי ברגע שבאמת יש לבן אדם רצון לעשות שינוי.
שיטת הנל"פ אפקטיבית מאוד, כי היא עוסק בעיקר בהווה ובעתיד להבדיל מפסיכולוגיה שעוסקת בעיקר בניתוח העבר.
וזה תלוי בעיקר גם במאמן/ מטפל, חייב להיות כימיה- זה משפיע מאוד.
אני חושבת שנל"פ (אמוני עם השקפה יהודית) אפקטיבית מאוד וגם מכירה כמה רבנים שעוסקים בזה. (הכי מומלץ לענ"ד)
שמעתי שגם שיטת "דמיון נובע" של עמית קדם, אפקטיבית.
וגם שלושת המימדים (למרות שאני פחות מכירה).
האמון במטפל ובטיפול באמת משמעותי מאוד.
כנראה שכל אחד נוח לתת אמון בשיטת טיפול אחרת...
דמיון נובע באמת נשמע פלא גדול
בהקשר שכתבת מרגיש שעם הזמן נפתחות שיטות חדשות שנוגעות ועוסקות עם מקומות שלא נגעו בהם בעבר וזה ברכה גדולה בעיני...
בזמן האחרון (שנה...) התחלתי להתמכר לראיונות עם עם ישראל המדהים ב'הידברות'. יש להם כל כך הרבה מה לחזק, לחדש, לעודד, להדהים ביופי שלהם...
ומגגד - לי יש שאיפות, רצון לשינוי משמעותי בחיים עם תוכנית מפורטת על מה אני חולמת ורוצה להגשים
ומרגישה - שכולם מצליחים ורק לי הכל חסום!
כאילו הוא (הקב"ה) רק נגדי ופועל איתי רק במידת הדין (כלומר, יש לי כנראה חובות אצלו...)
ועצוב לי וכואב לי ואין לי באמת על מי להישען!!!
אשמח לעידוד
מאנשים שנותנים השראה
ועם כל זה, אם מרגישה חסימה אצלך, אם יש רצון ושאיפות לכל מיני דברים אולי להתייעץ/להיעזר באנשים שהצליחו באותם תחומים (אגב, בכלל לא בטוח שאלה יהיו מהמשפחה או חברים קרובים). ועדיין אפשר לבקש תמיכה מהבעל (אם יש) או ההורים, הכל בהתאם לתקשורת ולקרבה.
קחי השראה וכח מכאלה שהצליחו לעמוד בשאיפות כמו שלך.
אל תפחדי להעיז, אל תחששי גם להיכשל לפעמים כי מזה לומדים המון.
ותזכרי שלרוב אנחנו חושבים שכולם מסביבנו (ובטח ברשתות החברתיות) נראים מוצלחים והכל טוב אצלם, אבל אי אפשר באמת לדעת עם מה הם מתמודדים ביום יום או בסוף יום כשהדלת נסגרת אחריהם, או כשהמצלמה כבויה.
תנסי להקשיב לשיעורים/פודקאסטים שנותנים השראה, כח, תקווה, לימוד, אמונה... לא חסרים כאלה.
בהצלחה רבה
תזכרי שבמסך מראים את הצד היפה, אבל תמיד יש גם צד שני.
ולכל אחד יש סיפור, וכשהוא מספר אותו הדגש הוא על הרגעים הטובים, אבל כמה רגעים קשים היו בדרך.... מה הסיפור שלך? יהיה לו סוף טוב! אם קשה סימן שאת עדיין בדרך.
לגבי חובות אצל הקב"ה, נראה לי צריך להזהר מלהגיד שאם יש יסורים סימן שה' כועס עלינו. זה ממש לא בהכרח. (תזכרי באיוב...) הרבה פעמים דווקא הפוך. אבל כן, קשה הסתר פנים מהקב"ה
ממש מכירה את התחושה שכולם מצליחים ואני תקועה... ומה שעוזר לי, לדעת שזה תקופה ולא אומר כלום על העתיד. וגם לקבל באהבה... כזה להגיד לה' שאני שמחה במצב שלי, ובטוחה שזה רצונו והכל לטובה. משתדלת לשמוח, לעשות דברים, אבל בלי הלחץ להוכיח משהו לאף אחד. אני נהנית מלעשות "דווקא" ליצר הרע (כזה אני שמחה למרות שאני מרגישה רע ננה בננה)
ויש משהו שמאד עוזר אבל קשה לי להתמיד בו וזה התבודדות. זה פשוט מעלה את הבנאדם, מחבר אותו לאמת... זאת נראה לי ה-דרך.
חיבוק💞
כי רק להשליך על השם בלי השתדלות בעיניי לא מספיק
הצבת מטרה
מה את עושה לקראתה? איך את בוחרת לפעול? יש לך מוטיבציה לעשייה? תכנית סדורה? יעד?
אני עושה ומשתדלת ודוחפת (לטעם כמה אנשים מסביבי אולי קצת יותר מידי...)
ומכאן מגיע התסכול!
אני מגיעה להרהורים של תרפי ומשם תבוא הישועה, אבל מרגישה שזו לא הרפיה אמיתית, כי אני מצפה בכל זאת לישועה הזאת כמו שאני רואה אותה....
ואם אני חושבת על להרפות לגמרי ולרדת מהעץ, זה מוריד לי את המצב רוח והשמחה שאני שואבת מהרעיון....
אבל בלי רצון ה' יתברך - שווא עמלו בוניו בו....
והאמת קשה קצת לענות בלי להבין במה מדובר
כי יש דברים שיש ביכולתנו לעשות בצורה יותר פעילה, ויש דברים שפחות (אעפ שהכל בידיו יתברך)
אגב, לאובר השתדלות הזו בשלב מסוים בחיי ולהרפייה אני קוראת "תשובה על תשובה"
לפעמים העבודה היא לא באמת בעשייה עצמה,אלא בהכנעה לרצון השם.
"הרפו ודעו כי אנכי השם" לפעמים זו כל המטרה שלהדבר כרגע. אני מרפה בהשתדלות אבל ממשיכה להתפלל שהשם יכוון אותי למה שנכון לי ויאיר לי את הדרך לשם.
לפעמים השם אומר לנו "לא. זה לא בשבילך. לא הדבר הזה/ זה לא הזמן לזה"
אם התפללת והשתדלת ועשית וזה לא מתקדם, זה לא מחייב שזה מה שנכון לך עכשיו
ובאמת צריך איזונים עדינים עם זה ותלוי במה מדובר גם
מאחר ואני לא יודעת במה מדובר, לא יכולה לומר את דעתי באופן ברור, רק להציע את 2 הכיוונים.
אני מאוד מבינה אותך. מאוד.
זה מערער מאוד
וזה שובר
תני לזה מקום. זה חשוב מאוד.
לי מאוד עזר להתבודד, לבכות, לשפוך החוצה את התחושות. להתאוורר. ולהמשיך להתפלל
החזקתי חזק במשנה באבות- "עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונך כרצונו"
שולחת חיבוק 
צריך להרפות לגמרי, לשחרר
לתת קצת זמן לעצמך, לתת לזמן לעבור
ואחכ לחזור לנסות שוב
לפעמים כשמשחררים ואז חוזרים לדבר זה עובד וזורם חלק יותר
מראים רק תוצר סופי,
אף אחד לא רואה כמה חוסר הצלחות היו לאותו אדם עד שהוא הצליח.
בכל זה באמת צריך הרבה ביטחון בה' ותפילה, שזה בפני עצמו לא קל..
אולי פדיון נפש יעזור
בהצלחה!
את צריכה לעבור מסע... ולהתפלל.. ולנסות שוב ושוב..
מנסיון!
רוב רובם של הבחורים מחפשים מישהי 'שמורה'.
אך לצערי לפני כמה שנים עברתי הטרדה מינית..
ובכל פעם שאני שומעת את זה, ישר הלב שלי קופץ.
כמה שאלות:
1. איך אחרי קשר חזק ועמוק עם בחור, לקראת נישואין מספרים דבר כזה? האם בכלל צריך לספר?
2. האם זאת סיבה לפסול מישהי, גם אחרי שיש קשר וכו'?..
כגבר שעבר כמה וכמה הטרדות מיניות בחייו, שנשוי לאישה מהממת שגם עברה דברים קשים...
עובדתית, לא דיברנו על זה בכלל לפני החתונה, עד היום אשתי יודעת מעט מאוד על דברים שעברתי, וכנ"ל אני התעניינתי קצת ומשהבנתי שהיא רוצה להדחיק לא ראיתי עניין לדבר. בחיים זה לא נראה לי נוכח מאוד. עם כל הכאב, מה שהיה היה.
הציפייה במקרה שלך, אם סיבה כן לדבר על זה (את יודעת מה עברת ומה ההשפעות). לפחות האידאל הוא דהגבר שלך רק עוד יותר יאהב ויעריך אותך על זה שהתגברת והתבגרת ויצאת מזה הכי מחוזקת שאפשר. כגבר אני אומר לך, לדעתי מי שיתחבר אלייך זה רק יחזק את האהבה ביניכם, ולא הייתי לוחץ לספר את זה מוקדם - סביר שמעטים יורידו בגלל זה.
ושוב אני כותב בכלליות וזה מדתנה בין מקרים ובין אנשים וכו...
המון הצלחה יקרה!!
על התגובה הזאת.. היא מנחמת.. אבל גם עצובה.
ואולי באמת עם השנים זה פחות תופס נוכחות בחיים.
כרגע עברו שנתיים בערך וזה עדיין חי ובועט, אומנם לא כלפי חוץ- אבל בפנים הרבה דברים מטגררים את זה.
עוד משהו ששורט בעיניי,
זה איך אמורים להגיע לאינטימיות אחרי החתונה?
אפילו מבחינתי לגעת בבעלי עם האצבע.
נראה לי כל כך מוזר.. במיוחד כי המנוול רוב הזמן בראש שלי.
ובכללי,
קשה מאוד ליצור אינטימיות רגשית-
בכל פעם שזה מרגיש לי קצת יותר מידי אני הודפת את כולם.
לא באמת מרצון, פשוט מפחדת.. שהנה עוד רגע יגלו את זה עליי.. ומה כל מה שקרה אומר עליי וכו'.
אני הכי מבין אותך!!
האמת שההטרדות מיניות שאנחנו עברנו היו בגיל צעיר יחסית (האחרונה שלי הייתה באזור גיל 14-15, ושל אשתי אפילו לפני), כך שהתחושות הן שונות וגם עוברות הרבה שנים וזה שונה.
בכל מקרה, אם הקושי שאת חווה קשור לתחושות ורגשות שלך, אז מה שאת באמת צריכה זה שאת תרגישי טוב ושלמה ותצליחי להתגבר על הכאב הענק הזה.
לדעתי, זה הזמן שתבדקי טיפול לעצמך, שתצאי ממנו מחוזקת ואז כל מי שיכיר אותך רק יתלהב מהעוצמות שתשדרי!!
המון המון הצלחה יקרה!!
את עוד תתגברי על זה ובענקק!!
נשמע שאת צריכה את זה
ולדעתי עדיף לפני חתונה להתחיל כדי לקבל ליווי תוך כדי ולפרק את הפחדים.
דבר שני, גם אני בחורה שמורה ולצערי עברתי פגיעה מינית. זה ממש ממש לא אומר עלייך שאת פחות שמורה או דוסית. היום לצערי יש הרבה שעוברים את זה.
לגבי איך זה יהיה בעתיד, מנסיון, טיפול נכון וטוב משחרר את החוויות הלא רלוונטיות ויוצר תיקון. אני ברוך השם היום בזכות טיפול טוב, רק מחכה למגע עם בעלי.
הייתי מספרת את זה בנקודות, כמובן ברמה שזה נוכח לך בחיים. אם זה משהו רציני וגדול הייתי מטפלת בזה ומקוינה את החוויה ואם זה זה כבר לא כזה מנהל, הייתי מספרת בנקודות ואת מה שחשוב לי.
בכל מקרה בעלך יקבל אותך, כמו שאת. לך הכי חשוב להיות הגרסה הכי טובה שלך עצמך. קודם כל בשבילך.
לגבי איך לספר - מאוד תלוי איפה זה תופס אותך ואיך את עם לדבר על זה. אפשר לגמרי להגיד (אפילו כבדרך אגב) "תשמע אני רוצה לשתף אותך שעברתי פגיעה, אבל אני מעדיפה לא לפרט על זה".
לגבי האם זאת סיבה לפסול מישהי - אני ממש אצטער לשמוע אם יתברר לי שיש גברים שפוסלים על זה… זה לא בחירה של האישה להיפגע…
וקראתי מה שכתבת על מגע עם בעלך העתידי בעז"ה. אני חושבת ששם יש מקום ללכת לטיפול, כי בעז"ה כשתבני בית, מגע זה חלק אינטגרלי מהזוגיות. (כמובן בהדרגה, כמובן כמה שמרגיש לך נוח בכל רגע, כמובן עם אוטונומיה על הגוף שלך… אבל באופן כללי אני מדברת)
אני יכול להגיד שפחות חשוב לי העניין של מה שאת מגדירה כשמורה וכמוני עוד הרבה ובעיקר בעיקר הנקודה היא שמי שאת בכללי חוץ מהמקרה הזה זה הכי משפיע ובאופן פרטי היחס שלך למקרה הזה ישפיע גם על היחס של מי שייפגש איתך למקרה הזה. זה לא חייב להיות יחס שלילי. אדרבה זה יכול להביא למקום של עומק יותר וחוסן (בכללי אנשים שעברו דברים בחיים זה יכול להעשיר ולפתח אותם והרבה מחפשים דווקא כאלה)
לגבי מה שאמרת על בעלך טיפול באמת יכול לעזור ויש לזה מודעות אני יודע שיש הדרכת כלות ספציפית לבחורות שעברו דבר כזה.
יש גם גברים טובים ורגישים בעולם ב"ה
בהצלחה
מצטערת, נראה לי שאם הכותב הוא גבר, אז הוא כמעט יחיד בדעתו
אולי אתה לא היית רוצה
זה לא אומר שאין אנשים שרואים קצת מעבר
זה לא מום.
והיא לא צריכה לנסות אפילו לחפש בגלל זה מישו עם מום
אני בהלם שכתבת את זה בכלל..
הטרדה או פגיעה יש הבדל גדול...
הטרדות זה דבר נפוץ מאד ואין מה לחשוש, וצריך לספר רק אם יש לזה השלכות שתקפות עד עכשיו לענ"ד (כמו עניינים נפשיים)
לגבי פגיעה זה מורכב כל עניין לגופו, ואפשר להתייעץ עם מכון פועה בדברים כאלה ומתי לספר
יש נושאים שמעסיקים אותי ברמה שכל המערכת מתחרפנת. לפעמים זה כי הנושא מעסיק אותי (ואז צריך לעשות עליו בירור, לבד או עם מישהו אחר).
לפעמים זה כי אני בורח ממשהו אחר ואז פתאום המערכת מציפה איזה כאב או איזה נושא אחר שצריך יחס ואנחנו בורחים ממנו לחדשות או לנושא אחר.
יש גם כאבי בטן שמפעילים אותי כשלמישהו בסביבה הקרובה שלי כואב או מוצף רגשית. כן זה מרחיק אותי ממנו (כדי לשמור על עצמי) ומייצר עוד הרבה עיוותים, אבל ככה הגוף שלי מחווט כרגע. אני עושה עם זה עבודה וזה עובד פחות מפעם ועדיין זה מפעיל אותי וזה דופק אותי בהרבה צורות. זו המציאות כרגע. להתעלם ממנה יהיה עוול.
איך יוצאים מזה? זה ארוך. ולקח הרבה שנים. כל נקודה של כאב לגופה. לפעמים היא צריכה יחס אישי, ולפעמים מה שצריך יחס אישי זה משהו אחר בכלל.
אבל היום דברים פחות מפעילים אותי מפעם. ולפעמים הם פשוט מפעילים וצריך לקבל את זה ולפנות להם זמן שהם יפעילו.
יש את מה שאת יכולה להשפיע עליו
ויש את מה שאת מושפעת ממנו ומזיק לך גם כשאין לך יכולת השפעה באמת.
צריך ללמוד לזהות טריגרים לרגישות ולהרחיק אותם. פחות חשיפה לכאב של אחרים.
כבר מצאו שיש קשר בין גוף לנפש.
תשחררי. תחשבי מה עושה לך טוב ופשוט תדאגי לעצמך.
יש הרבה כאב ואתגרים בעולם, פשוט צריך להתמקד בטוב.
כאב נפשי מקרין גם לגוף
אם מעניין אותך, את יכולה לשמוע את ד"ר נאדר בוטו, קרדיולוג שמדבר על הקשר בין גוף נפש
ללא ספק בכלל. יש קשר הדוק בין הגוף והנפש (כידוע)
רופא המשפחה שלי עזר לי להבין אחרי הרבה שנים של כאבי שרירים, שזה בעצם פיברומאלגיה ושהיא מוּנעת מעומס רגשי ונפשי.
הוא יעץ לי לקחת כדור שעוקף את זה ופועל על הנפש/גוף, קרא לזה בשורה התחתונה - תחליף חיבוק...😢😉
כמובן שלכל אחד זה יתפרץ במקום אחר בגוף
אני סובלת כבר שנים מצינונים, כל פעם באופן אחר, אבל ברצף מזעזע! לפני כשנתיים עלינו על זה שזה דלקת חריפה מאוד בסינוסים.
ברור לי מעל לכל ספק שזה הצטברות של עומס רגשי.
אני מנסה מידי פעם להקל על עצמי בעבודה רגשית, נוסח 'המסע', אבל לא מספיק.......
שתהיה לכולנו בריאות איתנה חחחחחחחחחח
את מצליחה לטפל באותם צינונים?
מה הוא נוסח "המסע"?
ורק בריאות שתהיה
נשמע מעניין... לא קראתי
מדבר על התבודדות?
אז התהליך בעקבות המסע עוזר לך, ברוך ה ממש, והכדור מהרופא?
עזר לפתור את בעיית הכאב בשרירים? התחליף חיבוק עזר?
את המסע עברת עם עצמך לבד?!
הלוואי ויעבור לך לגמרי
כן, לחיבור אמיתי אין תחליף אמיתי כמו שאמרת
ותודה
לא הבנתי נכון
תודה רבה על ההסבר
נשמע בהחלט מעניין
אז הטיפול יחד עם המסע נתנו לך פתרונות
ועכשיו פתרת הכל מול הילדה הקטנה שבתוכך?
מאחל לך ומזמין אותך לפתוח פורום כזה
שתהיי המנהלת שלו אפילו
אשרייך ממש על הדרך
פשוט ללמוד
סבלתי רוב החיים שלי מהדבר הזה (על רקע רגשי, אבל לא רק) ובגדול כל פעם שמבינים "איך זה עובד" או "על מה זה יושב" אז אותו כאב ספציפי הולך והאף נפתח עד לפעם הבאה. עם הזמן והנסיון כמות הנזלות יורדת והזמן עם נשימה חופשית, עולה.
בגדול
קשב לגוף ולמערכות שלו עוזר מאוד להפחית את הסבל.
משהשלחתי לך מסר.
טיפולית
אבל ממה שאני יודעת זה אמור לעזור
למה לא לנסות בעצם?
של אנשים
זה טיפול מקובל ממה שאני יודעת, אבל ניסיון של אחרים לא בהכרח יעיד על הצלחה או אי הצלחה של הטיפול עבורך
אני בכל אופן דוגלת בגישה של - לא יועיל, לא יזיק - אני מנסה. הכי הרבה שללתי אופציה אחת שלא מתאימה לי ואני ממשיכה הלאה בחיפוש
כאמור, לא ניסיתי בעצמי, וממה שקראתי זה מעבר רק להתעסקות בידיים וכן משלב כל מיני מיומנויות חברתיות והתנהגותיות.
ובכל אופן, כמו שכתבה @שדמות בחולות, עיסוק בבישול למשל יכול לעזור. אצלי לפחות פעולות רפטטיביות מפחיתות חרדה. להכין עוגיות. לקפל כביסה וארונות. לבשל. אומנות. אצלי אפילו שטיפת כלים עוזרת.
אגב, יש גישה שסוברת שעאצל מבוגרים עדיף להתאים את הסביבה ולא לעשות שינוי כי זה יכול לטרגר מאוד
ובכל אופן, ממה שאני יודעת ומה שאני מרגישה אצלי לפחות, הרגישות התחושתית קשורה לחרדה. (בגלל זה אגב פעולות רפטטיביות עוזרות אצלי) אפשר לנסות להפחית חרדה כצעד ראשון בדברים יחסית נגישים ו'פשוטים' אבל דורשים שינויי הרגלים שלא מצריכים מאמץ כמו לגשת לטיפול
יותר שעות שינה
פחות מסך
תרגול נשימות
ובאמצעים שהם באמצע בין טיפול ממושך שדורש משאבים ויציאה מהבית לטיפול שיכול להועיל כמו טיפול תרופתי נוגד חרדה. אני כאמור לוקחת כמוסות אשווגנדה שעוזרות לי מאוד (תוסף תזונה שמפחית קורטיזול, הורמון סטרס)
רק טוב אהובה❤️
וגם מלמדת את זה אחרים...
עבודה של ויסות ע"י בצק/ חיתוך ירקות זה אחד הדברים הנפלאים שיש.
בישול מלבד היותו דרך ליצירת אוכל שמזין אותנו הוא בעל מרקמים וצורות שונות.
חומרי הגלם לא עובדים אותו דבר בגלל זה.
ופה נכנס האפשרות ללמוד ויסות בד בבד עם בניית ביטחון עצמי מתוך מסוגלות והתמודדות עם מנעד רגשות (ערבבתי כמה נושאים, אבל זה נכנס יחד)
בד"כ אני מתחילה בחיתוכי ירקות- זו פעולה שחוזרת על עצמה עם הצורך לדייק את התנועה כדי שהחיתוך יהיה אחיד- זה כלי מיינדפולנס נהדר. זה מחייב ריכוז ומוריד את רמת הרעש מסביב.
בימים של סערה רישגית (מיידעים אותי מראש/ בבתי הספר בתחילת המלחמה)- עובדים או עם ירקות קשים לחיתוך, כדי להוציא אנרגיה "קשה" ולתעל אותה לקושי בחיתוך או עבודה עם בצק שמרים- שהוא כמו סליים כזה... האיחוד של הבצק לוקח הרבה אנרגיה ואז הלישה וההתעסקות איו מאד מרגיעה....
לא נראה לי שזה יעזור אצלי, כי אני שונאת לבשל וכשכן עושה את זה - אז רק עם כפפות
אבל תודה על הפירוט!
בכל אופן, אני מבינה שריפוי בעיסוק עובד על חשיפה לדברים שקשים לי. אז זה דורש מוכנות כלשהי כדי להסכים בכלל להיחשף, לא? (פעם הייתי בטיפול בשיטה טבעית כלשהי, אולי קרניו סקראל, שגם עבד על חשיפה כזאת. ברחתי משם מהר כי פשוט לא הייתיי מסוגלת...)
המקוריתהיא להתנתק מהקשר התלותי לגמרי
ברגע שתוכל להתמודד לבד עם הצורך הרגשי שהחברות הזו נותנת לו מענה, תוכל לחזור לחברויות בריאות יותר
לא הצלחתי ליצור קשרים עמוקים תקופה ארוכה ופתאום דברים עובדים ומתחברים, וזה מדהים אבל לקחתי את זה רחוק מדי
רוצה להפוך את הקשר הזה לטוב ונורמלי כי החלופה של בדידות היא רעה מאוד. לא רוצה להתנתק לגמרי
אבל, וזאת נראית לי בעיה שמוכרת לרגישים, אי אפשר להפוך משהו להיות נורמלי בכוח.. זה סתם להכניס את החברות לתוך תבנית, ורק להשקיע בו יותר מחשבה ועניין.
להפוך חברות לנורמלית בעיניי היא כאמור - לשים אותה במקום הנכון
ללא תלות
שהיא לא המענה הרגשי היחיד שיש לך
שאתה יכול להסתדר גם בלעדיה
כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת עם הכוונה מעשית, שמסיבות שונות מרגישה שלא נכון לי להעלות בפורום הפתוח.
אם תרצה מוזמן לשלוח לי הודעה ואשלח אותה ישירות.
ואם יש מישהו שירצה לקבל אותה גם, מוזמנים לכתוב לי ואשלח בכיף.
זה העניין
נראה שאתה גם נמצא במין דפוס של ריצוי
זה יפה שהוא לא מנצל את זה אבל עדיין לא בריא להמשיך כך לדעתי
אגב, אנחנו יצורים חברתיים. אז הרבה פעמים אנחנו מתנהגים כך גם באופן בלתי מודע או מזיק בהכרח
הסימן שזה עובר גבול הוא, האם פעולה מסוימת שהחבר לא אוהב הייתה נעשית אם הוא כן היה אוהב, והאם אתה נמנע ממנה ומוותר על דברים שחשובים לך בגלל שהוא לא אוהב
"מת מפחד שהקשר יחלש".
שם. להבין מה מפעיל אותך ואיך זה קורה.
מצד אחד אתה רוצה חברים. מצד שני אתה לא מוכן לשלם את המחיר במערכת היחסים הזו, הוא יקר מדי, מצד שלישי אתה לא רוצה לאבד את מה שיש לך אז אתה משלם בכל זאת.
מה מפעיל אותך - זה פשוט לעשות עבודת כתיבה על כל חלק בנפרד במערכת הזו. בדגש על איפה אתה מרגיש לא נעים להציב גבולות ומה מפעיל אותך שם. קוראים לזה עבודה רגשית ובתור רגישים אין לנו הרבה ברירה אלא ללמוד איך לעשות את זה (אם תרצה, מוזמן מחר באישי ואנסה לתת לך קצת כיוון לאיך עושים את זה).
עוד דבר - כשעולה כאב פיזי בגוף שמשקף רגש
תנסה להכין רשימה מתי הוא מופיע. כמו לוג במחשב. זה עוזר להבין רגשות ומתי הם באמת באים. לפעמים אנחנו חושבים משהו מסויים וזה קצת שונה מזה.
לתת כיוון מה זה פחד בכלל ואיך עומדים מולו.
צריך לזכור שפחד זה פחד זה פחד!
כלומר, כשאנחנו אומרים אני מפחד מ... זה נכון כמובן אבל לא האמת לאמיתה.
האמת לאמיתה היא שהפחד הוא מעין "מפלצת" שאנחנו צריכים לעשות איתה היכרות ולעמוד מולה.
איך? לבודד את המילה פחד מהנשוא ולהגיד אלף פעמים 'אני מפחד', כלומר קיים בחיים שלי כח כלשהו המכונה פחד.
כשאני אומרת אלף פעמים 'אני מפחדת', אני בעצם מתחילה להכיר את אותו הכח
בשלב הראשון אפשר גם לבכות, אם מרגישים כך... אחר כך ממש רק לחזור על הדיבור.
בשלב הבא זה לעמוד מולו ולהגיד 'או קיי, אז אתה מופיע בחיים שלי מידי פעם ובא כדי להחליש אותי, לא מפחדת ממך... חחחח'
ואז בכל פעם שהוא מופיע בלבוש אחר, 'אני כבר מכירה אותך ואתה לא באמת מפחיד אותי...'
זה עובד! מניסיון!!
אני אוהב לתחקר אחורה: מתי פגשתי את הפחד הזה בעבר? מה הפחד באמת רוצה ממני? הרבה פעמים הוא פחות משמעותי ממה שנדמה לנו בהתחלה ואפשר פשוט לעבוד איתו. אחר כך הוא הולך.
ניסיתי כמה שיותר לשחרר מהחברות הזאת ולפנות לחברות אחרות, כי הפנמתי שאם החברה הזאת לא תרצה עוד קשר אני בבעיה מאוד מאוד גדולה.
באתי בגישה שאני מתחברת לכל בת שהיא לא בן אדם רע.. אני אשקר אם אני יאמר שהתהליך היה קל ושלא בכיתי בלילות כי פחדתי שאני ישאר ילדה מנודה, אבל עברתי את זה. וכיום ברוך ה' אי אפשר לחשוב בכלל שעברתי את זה.. אם צריך עוד משהו יכול בשמחה לפרט בפרטי
עזרת לי להבין שלרגישות יש חלק בזה...
מקנאה קצת בנשים שמסוגלות גם לתפעל בית וגם לדחוס ביממה מליון ואחד עיסוקים - אבל יודעת שאני בנויה אחרת... ואם הספקתי ביום אחד גם לעבוד קצת וגם להתייחס לילדים וגם לעשות משימה כלשהי, אפילו קטנה, מחוץ לבית - אני מרימה לעצמי מאוד...
איך הילדים שלך? אם הם גם אוהבים לשבת בספרייה ולקרוא אפשר לקחת אותם איתך לשם בחופש... (אצלי לצערי זה לא ילך. אמנם רובם אוהבים לקרוא, אבל הם יעדיפו לקרוא בבית. וחלקם לא יהיו מסוגלים לשבת בשקט לאורך זמן...)
יום חופש של בעלך
בייביסיטר
זמן לא רק מוצאים, בימינו לפעמים צריך גם לשלם עליו
אבל תנסי לחשוב על כל אחד ואחד מהם בלי לפחד גם אם זה דברים קשים,
אם זה משהו קשה להתנגש בו ולפוצץ אותו לחתיכות וככה לפתור אותו בחלקים קטנים
משהו רגשי לחשוב עליו ולהבין מאיפה הוא בא ולנטרל אותו
חברותי, לחשוב איך לפתור וכדומה
אבל בהחלט צריך קצת יותר פירוט
אפשר ללכת לפסיכולוג, וזה לא בעיה ללכת לפסיכולוג, המון אנשים גם שאין להם בעיות הולכים וזה גם בריא
תני לזה לשקוע.
מחר תקראי את מה שכתבת ותוכלי לעשות בזה סדר.
ואפשר גם מחר בבוקר
ואפשר גם להתכסות בסוודר.
בכל מקרה זה מה שעוזר לי
תמצאי מה שעוזר לך להשתחרר.. אולי מוזיקה, ציור, ריצה, מקלחת, אוכל...
משהו שלא קשור לסיטואציה, שיתן פרופורציות וירגיע.
בהצלחה!
מה קרה *לפני* שכל ההצפה הייתה?
יום קודם?
(אולי הנפש שלך בורחת ממשהו)
לדבר עם מישהו קרוב
אפשר כמובן גם עם מישהו/י מקצועי
לכתוב את הדברים
צריך למצוא דרך לפרוק את ההצפה שאת עוברת
ומסתבר שגם ימי שני יכולים להיות קשים😑
אמאלה, איזו הצפה
אני מותשת
אני צריכה שקט. פשוט שקט.
הוא יום קשה עבורי באמת. כבר המון שנים.
ואני סוחבת עייפות מאתמול, כי היה לנו איזה משו בערב וכל היום היה עמוס מחוץ לבית, והחום, והילדים שלא הפסיקו לריב פה, ולא היה לי רגע לעצמי של שקט מאז שיצאתי לבית בבוקר לעבוד.. בקיצור, חגיגה
עכשיו מתחיל להשתפר כשהילדים במיטות, אבל אני חייבת לישון מוקדם היום כדי להתאפס
מה הקטע של השמיכות הכבדות באמת?
לקום מוקדם לעבודה. להעיף את הילדים למסגרות (השבוע למשל זה פחות פעל) ואז הזמן שלי. זה נכון שיותר קשה להניע עבודה אמיתית אבל הזמן הזה עושה לי טוב.
היה תקופה שהייתי עובד רק בימי ראשון בעיר אחרת. זה אומר לקום מוקדם מאוד וליסוע שעה וחצי-שעתיים. זה היה לי סבבה גם אם קצת קשוח.
לחוויה חח
אני כבר הרבה שנים מתקשה להירדם במוצש
מבינה את הקטע של - היינו הרבה זמן בבית ועכשיו צריך הפוגה. אני בעד הפוגה שהיא לא עבודה פשוט
פעם לא הייתי מצליח לישון במוצ"ש והייתי פשוט עובד עד ~2. עם הזמן והעבודה הרגשית אני מצליח להיכנס למיטה במוצ"ש ולהיות בסוג של התבודדות עם המחשבות שלי ועוד כמה דברים (ובלי מסכים לבנים!). בדרך כלל זה גם מסייע לשינה אבל גם אם לא - אני במנוחה ובמנגנון שלי, ואז אני לא "גמור" בימי ראשון.
לאחרונה אני נכנס למיטה סביב 0:30 במוצ"שים קיץ. זה לא אידיאלי אבל לא נוראי כמו בעבר.
איזה הפוגות יש לך? תספרי לי.
אוהבת גם לצאת
אבל אין לי הרבה ימי ראשון שהם לא עבודה באופן כללי אז כנראה לא פיתחתי את זה מספיק
אם את לבד, שאלה לא קשורה לרגישות אבל קשורה לשינה: מה צבע האור אצלכם בסלון?
ובחדר השינה שלכם?
לבן או צהוב?
תחליפי את האור לצהוב.
אצלי זה שיפר את איכות השינה בלילות אבל ממש. לא רק שלי, גם של הילדים.
אם את מתקלחת לפני שאת הולכת לישון, גם שם לשים אור חלש צהוב. אני לפעמים מתקלח בחושך מוחלט כמו עיוור. זה חוסך לי עוד רבע שעה של ערנות במיטה כי הגוף כבר מתחיל ללכת לישון במצב הזה.
לצאת לבד זה מעולה. יש לי פה את הדגשים שלי אם תרצי לשמוע.
___________
בחדר שאני עובד בו יש מנורה עם WIFI, ומערכת "בית חכם" שמחליפה את צבע האור מצהוב ללבן. ביום אני רוצה אור לבן חזק ובלילה אור צהוב 80%. במוצ"שים הרבה פעמים אני מכוון את האור פה להיות 40% ומטה. לא חושך מוחלט אבל בדרך לשם.
בחדר השינה שלנו יש מנורה שהיא מאוורר תקרה ויש בה צבעים מתחלפים. בשביל איפור צריך אור לבן, אבל בשאר הזמן עדיף צהוב וצהוב כמה שיותר חלש.
הרגישות שלי לא חיה איתו בשלום. זה עושה לי רע
וגם לי יש את האור הזה במאוורר תקרה. איך קשה לי שמדליקים את האור והוא צהוב 
מעדיפה שיישאר כבוי כבר
משהאוי. לא ידעתי שדרכתי על מוקש. פעם הבאה ניזהר יותר
יש לך מאוורר תקרה כזה עם שלט? ומנורה של און-אוף שמחליפה צבעים?
הייתי מתעקשת להחליף.
למרות שכמאוורר הוא מהמם
הדלקה ראשונה - לבן, השניה, צהוב, השלישית גם לבן וגם צהוב.
מעניין לקרוא בתיעוד של הבקר שלו אם יש דרך לשנות את זה.
הוא מעולה. השבוע התקנתי לו יחד עם הבן שלי בקר שתומך WIFI. עדיין מחפש פיתרון לשליטה ידנית בצבע של האור. בעיקרון אפשר פשוט לנתק עם מספריים את הנורות בצבע שאת לא אוהבת.
אין לי כח להתעסק עם זה האמת ואני לא מדליקה הרבה את האור ממילא, אבל כשכן זה יכול להיות מעצבן
בכל אופן, באסה שאת לא אוהבת אור צהוב. היה יכול לעזור לחיים שלך לדעתי אבל מי אני שאגיד משהו.
וגיליתי שאפילו פגישות/שיעורים בזום מתישים אותי🤦♀️
חשבתי שזה פתרון טוב כדי לא להיות מותשת מעצם היציאה מהבית, אבל מסתבר שזה לא עד הסוף עוזר... (השבוע היה לי יום שבו הייתה לי פגישה בזום, תור לרופאה ולסיום הרצאה בזום - וגמרתי אותו מרוקנת.. )
מתואמת@מתואמת לפעמים זום יותר מתיש מפנים מול פנים
תלוי באמפתיה אולי
ואז להתמודד עם זה
למשל אם אני צריכה לזכור כל דבר ופוחדת שאשכח
אז מקליטה את השיחה או מסכמת או מבקשת סיכום לדברים
אם אני לא אצליח לקיים מה שקבענו אז להוריד את זה לקטן קטן
אם זה איך שאני נראית אז לכבות מסך מידי פעם או להיות במקום בטוח או להתרכז בנקודה עלומה
קיצר תלוי
לוח שנה (לוח זמנים) של מופנם:
>להתכונן לפגישה.
>פגישה.
>להתאושש מהפגישה.
בהחלט מתכוננת לשינויים
ומתאוששת מהם
זו תחושה קשה ממש.
יש לך עם מי לחלוק?
זה היה במקום העבודה? הלימודים?
שדמות בחולותאם יש לך כוח, לכי עם זה למשטרה.
מטרידות, ברגע שאת חוסמת - את מונעת ממנו ליצור שוב קשר
איך הוא יגיע אלייך אם הוא לא מכיר אותך?
איך הוא הגיע אלייך באמת כדי להטריד?
וגם, יופי משתקף הרבה פעמים דרך הפנים והעיניים ולא דרך הגוף
יש כל מיני עגות חילוניות שמתארות את זה ולא אכתוב כאן, אבל יש הבדל.
אצלי הפנים הם החלק החזק יותר היום. פעם החה גם וגם, אבל פעם
תמיד אהבתי אותן וזה עמד לי לעזר כשעליתי במשקל ללא הכרה בהריונות.
ממה את אוהבת בעצמך?
וגם, יש בגדים שעושים לי עוול ויש בגדים שמאוד מחמיאים ואני מרגישה בהם אני למרות שאני צריכה להוריד עוד עשר קילו לפחות.
את אוהבת איך שאת מתלבשת? אולי כדאי להתחיל מזה. לפעמים החיצוניות עוזרת להשםיע על הפנימיות, ובבגדים זה עניין של גזרה שיכול לעשות את ההבדל
אני ילדה בת 14, יש לי גוף נחמד ומחוטב יחסית ואני מאוד גבוה, יש לי פרצוף מאוד יפה ברוך ה' ואני מקבלת עליהם ברוך ה' הרבה מחמאות, אבל הלכתי לפני חודש וחצי לרופא ובגלל שאני גבוה מאוד אני באחוזון גבוה במשקל יחסית לגיל שלי.. ומאז אני בתסריטים שאני שמנה ומכוערת.. לא יודעת איך לצאת מזה
את עוד צעירה וזה בסדר להרגיש ככה. אגב הרבה מאוד נערות (וגם נערים) מרגישות ככה, וזה באמת לא קשור למראה ואפילו לא למקרה ספציפי (הרבה פעמים זה בכלל קשור להורמונים, תנודות במצב הרוח והיבטים חברתיים שמאפיינים את ההתבגרות).
אז תקחי את זה באיזי ולאט לאט המחמאות שנותנים לך ישפיעו עלייך לטובה. ובמקביל תנסי לשפר את דימוי המראה שלך ע"י טיפוח ובגדים כמו שאת אוהבת ומרגישה יפה.
ובאמת תרגישי לגמרי בנוח עם התחושות. הגיל שלך זו תקופה מאוד מאתגרת (לכל הבנים והבנות, כל אחד בקטע שלו), והחוכמה היא לא להישאב לאתגרים אלא לצלוח אותם ולהתעלות בזכותם.
המון הצלחה יקרה!!
המחשב מחשב את הגובה מול הגיל ומול המשקל ככה מחשבים את האחוזון
זה קודם כל.
הגיוני שאישה גבוהה תשקול הרבה.
אני גם נמצאת באחוזון גבוה משקלית ואני אישה שמחמיאים לה המון ומאוד מחוזרת.
בקיצור, מספר על משקל זה פקטור מאוד ספציפי.
מראה עיניים ופידבק מהסביבה שווים הרבה יותר.
בהצלחה
כאילו צמצמתי ועכשיו אני רק פה בפורומים כמעט (@משה אתה הראש אתה אשם! אולי תחסום אותי..?😂 )
אבל אני עדיין פה.
מה שכן, שמתי לב שכשאני מרגישה משמעותית בבית ולא בא לי לברוח מאחריות (עניין אישי שלי מול עצמי כמובן) זורם לי לא לשבת כל היום על המסך ואני באמת פחות מגיבה וכותבת
אבל אני לא מוותרת לעצמי.
משהאני שמתי לב שאני בורח למדיה (או לעבודה או ל"עבודה") כשיותר קשוח לי עם מה שנמצא בחדר. אז משתדלים לשים לב.
אבל תכלס, האנשים הקטנים פה נחמדים. מאוד אפילו.
מתוקים ממש.
ואהובים עד כלות
גם הגדול הנוסף 🤭
אז מה הבעיה שלי בעצם..?
ברוך השם ששטפתי את הרצפה..זה הביא לי תובנות😅
התשובה היא שסיטואציות שבהרגשה שלי לא אני מובילה אותן, גורמות לי לרצות לברוח.
כי כשהילדים לפני שינה ואני מקריאה סיפור למשל, אני בסדר. יש ודאות של התחלה אמצע וסוף
כשזה להיות איתם בבית ולנכוח ברגע, זה לתת להם להיות ולזרום עם הסיטואציה. ואני לא יודעת לאן זה יילך כביכול. ואני לא יודעת לזרום עם הסיטואציה כבר הרבה שנים, כשאין התחלה ואמצע וסוף ידועים מראש. כשצריך להתמסר לנוכחות בהווה אז אני הולכת למקומות יותר בטוחים.
זה מצחיק ומטומטם ועצוב בו זמנית. כי רוב האמהות "יודעות" להיות אמהות
אבל, עד שהגעתי לנקודה ממש אני חייבת לומר שיש פה שמחה של התרת הספקות
מה אעשה עם זה? צריכה לחשוב. זה כן קשור לחוויה קשה מתמשכת מהעבר
אולי בשטיפה הבאה😂
(שלחתי קודם בטעות מאנונימי, שיהיה, היה שקוף שזה אני)
המקוריתוכן. האמת שאחרי השמחה מהגילוי, אני די מוצפת עכשיו. ובא לי עוד יותר לברוח
אבל אני עדיין שמחה. אני יגעה בזה כבר כמה שנים, בלדקור את הנקודה, אז אני אתן להצפה לחלוף ונראה איך נתקדם משם
תודה רבה!
או שזה קושי בהצבת גבולות והימנעות מעימותים?
זה גם חלק מסמכות הורית מןהסתם
השאלה היא אם זה רק מול הילד או רחב יותר
ובעיקר העובדה שהגוף שלי היה מאתגר אותי כשהיה צריך להתעמת איתו.
אז ויתרתי. השבוע הצלחתי יפה. הוא כמובן סינן אותי אבל כשנגמרה לו חבילת הגלישה וכשהגבלתי לו שעות מהנתב, דברים התקדמו יפה
עכשיו נשאר רק להמשיך להתאמן על זה,לצבור הצלחות, וזה אמור להיות קל יותר
הגבלת שעות מהנתב, אין לי מושג איך זה נעשה בפועל, אבל לפחות יש לך את הכישורים לפתור את זה ולהגיע לפתרוןבכל זאת
הגדרתי מגבלת שעות לכל המכשירים שמוגדרים 'שלו'. יש 4 🤣.
ואני רגוע ושליו.
המקוריתאתמול פתחתי לו אינטרנט בטלפון בגלל צורך נקודתי אמיתי שלו.
היום לא הצלחתי לכבות את זה אז החלפתי סים. שיתמודד.
שבת אנחנו במקום עם הרבה מרחבים והרבה שמח. יעשה לו טוב.
שאני לא צריך לבוא ולכבות לו את המכשיר, אלא הזמן נגמר והמכשיר נכבה מעצמו.
זה מוריד מהעוצמה של העימות ולא ממקד אותו בי
תודה על זה
תובנה מעולה
ואני חושב שגם יושבת עלי
כשאני צריך לבצע משימות אני לגמרי "בתוכן" ועד שלא מסיים אני לא עוצר (אולי ממש טיפונת) אפילו לרוב שם לי משהו להקשיב באוזניות כדי להיות ממוקד עוד יותר
יאללה להמשיך לשטוף 😜
קשה - לא מבחינה טכנית (מספר שיעורים ומספר טסטים), אלא מבחינה רגשית (בעיקר פחד).
והיום כשאתם נוהגים - זה בא לכם בקלות ובטבעיות או שעדיין יש קושי רגשי בזה?
(אין לי רישיון. לא רציתי אף פעם ללמוד נהיגה. מעולם לא הצלחתי אפילו לדמיין את עצמי נוהגת על הכביש. ועכשיו כשהבת שלי לומדת נהיגה מתחדד לי עוד יותר כמה זה מפחיד וכמה לא נראה לי שיש סיכוי שאגיע לזה. מצד שני - האנשים בסביבתי לא מבינים למה אני לא מסוגלת לחשוב על זה. ומצד שלישי - ברמה הטכנית רישיון באמת יקל עליי את החיים... אבל שוב, פשוט לא מסוגלת לחשוב על זה...)
סטודנט כבר שנה ב' (על הנייר, בפועל עברתי קורס אחד רק של שנה א'..) ועם כמעט 0 מוטיבציה ללימודים כבר
מתחיל לכעוס על האוניברסיטה שלא רואה אותי בקושי ואין לה מה להציע, כועס על עצמי קצת גם ועל התרבות של תואר ראשון חובה..
זה מתסכל אותי כי אני כבר לא צעיר, ואני רוצה גם לבוא לדייטים עם משהו להציע (מעבר לאנושיות ולרגישות ולתכונות הטובות ב"ה)
זהו, יותר לפרוק כאן ולשמוע סיפורים גם מניסיון אישי שיתנו לי איזה כיוון, עידוד או אמפתיה
צריך שתהיה לך אפשרות להתפרנס בכבוד.
בעלי עשה, אבל בתכלס עובד במשו שלא קשור בכלל ולא מצריך תואר. אולי רק עכשיו יתחיל לשלב את זה.
יכול להיות שהתחום לא מתאים. יכול להיות שזו המסגרת (אתה עובד במקביל?). יכול להיות שאתה צריך לברר עם עצמך למה לא עובד אפילו שאתה מעוניין בתחום הספציפי הזה
בקיצור, שים לב שאתה לא הולך "בתלם" ויוצא נפסד גם בזמן גם בכסף וגם במחיר נפשי
תחשוב שאתה יכול לעבוד בכל עבודה שתרצה תנסה לבחור משהו שיש לך בו כישרון ושאתה אוהב לעשות, בדרך כלל זה בא ביחד.
תואר 'ריאלי' מאוד (אחד התארים הנחשקים ב"ה)
התחום מעניין אבל לא בהכרח כדי לעבור את הלימודים התיאורטים האלו
לא עובד במקביל, כשכן עבדתי - זה בא על חשבון הלימודים (למרות שעכשיו אני עוד יותר לא לומד אבל מתוך תסכול וייאוש..)
החשש שלי, למרות שאני מנסה לחזק את עצמי בביטחון - זה שיהיה לי קשה עם פרנסה, לא רוצה להיות עלה נידף בין עבודות ולהזיע כל הדרך לסוף החודש (בתחום שלי כרגע יש משכורת מאוד מכובדת)
- והדבר שמטריד אותי זה, לצערי, התפיסה שהשתרשה בי בזמן האחרון - שמי שיש לו תואר אז הוא 'בסדר' ומי שאין לו אז כנראה הוא לא כזה חכם ואינטיליגנט וכו וכו. זה יושב על דעות קדומות קצת..
בלימודים ריאליים הרבה פעמים יש הרבה חומר תאורטי שכולל מתמטיקה וכו שנלמד ולא בהכרח ייעשה לו שימוש במקומות עבודה בפרקטיקה, ובכל זאת.. לפעמים ככה זה עובד. ואם אתה מחליט ללכת על זה בכל הכח, כדאי לגייס מוטיבציה לעבור את זה. שזה יהיה מבחינתך כמו פרוזדור אל עבר היעד. כל עוד היעד הוא מקצוע שאתה באמת תאהב לעסוק בו. אחרת, זה לא יילך. לא לומדים רק בשביל הכסף.
ממה התסכול נובע אגב? הרבה פעמים קושי לימודי זה בגלל קשב וריכוז למשל,. או ניהול זמן לא נכון.
ועוד משו - אתה ממש מסתכל על זה כשחור או לבן. כאילו, זה או התואר הריאלי הנחשק המאוד קשה שלך, או שלא תעשה תואר בכלל, יהיה לך קשה בפרנסה חלילה ולא תהיה 'בסדר'.
יש מלא מלא אפור באמצע
אין רק גאונים שלמדו בטכניון ומתפרנסים. ולא רק הם אינטליגנטים וחכמים
יש גם כאלה שעשו רק קורס או כמה קורסים ומתברגים בעבודות טובות, עם שכר יפה מאוד, ועם הניסיון והידע (והברכה כמובן) מתפרנסים יותר טוב גם ממי שעשה תואר. קח למשל עבודה סוציאלית / הוראה מול הנהלת חשבונות למשל. (לא שזה מה שאני מציעה לך ללמוד כן? רק דוגמה)
וכולם כולם בסדר.
צריך גם את אלה וגם את אלה.
ונכון שיתכנו פערים בשכר, אבל זה מאוד תלוי באמת לאיזה שכר אתה מכוון וכמה אתה מוכן להשקיע עבור זה
בקיצור, אתה צריך לבחון מול עצמך ולדעתי גם לשחרר אמונות מגבילות.
או דומה לו? האם היעד שלך בסוף זה הייטק?
ומתפרנס ממנה יפה בלי אף נייר לתלות על הקיר.
זה לא קשור לזה שאני "אדם רגיש". זה סתם כי אני עובד בזה וכמו שאתה יכול לראות עושה דברים מאוד יפים (למי שלא יודע - אני כתבתי את הפורומים בין השאר).
1. הרבה יותר חשוב העבודה תוך כדי התואר מאשר התואר, והנסיון יותר חשוב מהלימודים. במובן הזה נכון לך יותר (בעיניי) לגרור את התואר על יותר שנים אם אתה עובד כבר עכשיו.
2. תלוי לאיפה אתה מכוון - התואר לא נחוץ בכלל.
כלומר, אם אתה מכוון למקומות שדורשים תואר מאוניברסיטה אז הם דורשים תואר מאוניברסיטה. בסוף העניין זה לדעת לעשות את העבודה. בשביל זה לא בהכרח צריך תואר. אבל לפעמים צריך את התואר כדי להתקבל.
3. התקופה הזו היא נוראה ואיומה לג'יוניורים. צריך לדעת את זה. ולהבין שזו הסיטואציה.
4. בהצלחה !
אני בטוחה שיש לך הרבה מה להציע בלי שזה קשור לתואר או לא.
אני אישית לא מאמינה בתארים ואוניברסיטאות וגם חושבת שאפשר להתפתח מקצועית בהרבה תחומים בלי זה.
והאם להגיע לדייטים עם 'משהו להציע' זה בהכרח תואר?
אין לי ספק שיד לך הרבה אבנים טובות
אבל נכון שזה לא כמו להיות שכיר. לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו
וגם, לעבור עבודות זה לאו דווקא עניין של חוסר יציבות כמו דיוק עצמי
אני למדתי מקצוע טוב כרווקה, עבדתי בו כמה שנים (לא הרבה) ואז החלפתי ועשיתי הסבה כי רוב העבודה בו במשמרות ולא מתאים לי יותר. והתחום שהכי רציתי לעסוק בו ממילא סגור בפניי מסיבות כאלה ואחרות. עניין של דיוק צרכים בהתאם למקום הנוכחי בחיים. ובכלל.
היום אני עובדת במקצוע שהחלפתי, אבל אם אמצא משו יותר טוב או ארגיש שמיציתי לא רואה סיבה להישאר כי בסוף תחלופה של מקומות עבודה היא הדבר שהכי מזרז עלייה בשכר, וגם מי שאוהב את מה שהוא עושה בסוף נהיה עובד יותר טוב שמניב תפוקה גבוהה יותר, וגם יש תחושה של סיפוק מהעשייה.
היום בכלל המושג של עבודה עד הפנסיה בתחום אחד או מקום עבודה אחד כבר נשחק אצל הצעירים אז זה גם עניין נוסף
בקיצור, יש הכל מהכל
תלמד משו שיעניין אותך לעסוק בו ויספק אותך לפי איך שאתה מכיר את עצמך. ממילא לימודים הם לא ערובה למציאת עבודה בתחום או לתחום שבו תעסוק בסוף (הכיוון הוא שכן מן הסתם, אבל החיים משתנים)
לרמה שדיברתי אתמול עם מרצה שהגיבה על משהו ב"אני יודעת שאת סטודנטית טובה" והסתובבתי לחפש עם מי היא מדברת
יש כאן כמה שאלות נפרדות
לימודים:
אין לי מושג איפה אתה לומד, אבל זה לא תיכון, ואתה לא מעניין אף אחד.
בקטע טוב, כן? אבל אתה מצפה לאיזו עזרה ושמישהו יראה אותך, ודברים לא עובדים ככה.
הלימודים עצמם קשים לך? הבעיה היא עם העומס? עם מבחנים?
"לבוא לדייטים עם משהו להציע"
זה הדבר היחיד שיש לך להציע? תואר ראשון? אין בך כלום אחר?
כי הגבת כאן שסה"כ יש לך שכל, ומניחה שעוד כמה דברים אז למה להיתפס לעניין של תואר ספציפי?
עכשיו שמתי לב שבעצם באותו משפט כתבת שיש שם עוד דברים, אז למה בעצם אתה חושב שזה הדבר שיסתכלו עליו? בראיון עבודה אולי כן, אבל בדייט?
ואחרי זה - כבר אמרו כאן לפני, אבל תואר ראשון הוא לא חובה
וספציפית במדמ"ח - הוא גם בזבוז זמן לא כיף, ועושים הכל כדי שהוא לא יהיה כיף.
וגם למצוא משרת סטודנט או משרה ראשונה זה לא קל, בעיקר כשלרוב הדברים שהם לג'וניורים כבר לא ממש צריך בני אדם
חחח וואי זה כל כך נכון
פשוט נתפסתי על תואר ואני לא כל כך יודע איך לשחרר
את ממש צודקת לגבי הדייטים
לגבי האוניברסיטה, לא כל כך ציפיתי שיראו אותי כמו בית ספר אבל לא הייתי מוכן לניכור כזה
הקושי טמון בלימודים עצמם, עד לרמה שאני עובד מהצד בתחום אבל ממש לא מעניין אותי אותו תחום בערך כמובן - בלימודים
המשפט האחרון חזק ומדויק ועצוב קצת
נראה לי זה גם קשור ומוסיף לתחושות הכלליות שלי
גם בתחום שאתה מדבר עליו אפשר בהחלו=ט להתחיל בלימודים כיפיים יותר.
@משה מכיר את בעלי , שניהם בתחום. שניהם לא למדו תואר.
בעלי התחיל כגיימר ועשה תעודה כלשהי באבטחת מידע. היום הוא מבוסס היטב בחברה בה הוא עובד.
אני ללא תואר בתחום קשה יותר ותודה לה' יש פרנסה.
התואר לא אומר הכל.
ולדייטים תגיע עם החיוך שלך, עם המידות הטובות והרצון להיטיב... לא צריך יותר מזה.
בהצלחה
זו דעתי (סליחה אם לא פוליטיקלי קורקט)
כשיוצאים בלי חשק, פגישה נראית בהתאם. ואז מה הפלא שלא מתאים? גם אם אובייקטיבית לא מתאים, מסיבות ברורות בחלק מהפגישות, הרבה פעמים הגישה כן משנה ויכולה להיות ההבדל הזה בין פגישה טובה (שיצאנו ממנה עם תחושה טובה גם אם לא הלך. שיש בה בחירה אם מתאים לי או לא ללא קשר מה השני חושב וגם אם לא מתאים לצד השני זה פחות כואב ומרסק) לאחת שממש לא ומרגישים בה דחויים ולא טובים וכו, וזה מעגל שמזין את עצמו ופוגע עוד יותר בדימוי העצמי ומפיל לקורבנות - ככ התאמצתי ולמה לא הולך. לא מגיע לי?
בטח שמגיע. לכולנו מגיע למלא את הצטרך הבסיסי בלאהוב ולהיות נאהבים. השאלה מאיזה מקום מתאמצים. מגדלות או קטנות דמוחין.
וכשנכנסים לקשר עם דימוי עצמי נמוך, לרוב זה מסיבות לא נכונות. או כי - הוא היחיד שראה בי משו. הוא ממלא לי צורך רגשי בלהרגיש טובה וראויה וכד (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת מי את/ה) וזה משבש את שיקול הדעת, מילוי הצורך הרגשי הזה,
ואז נוצרת תלות לא בריאה, וכשמגיע משבר זו התרסקות כי הערך העצמי שלי תלוי בכמה אני נאהבת על ידי בן הזוג. ולכולם יש משברים.
והפוך. כשמגלים את הערך העצמי זה גם יכול להיות שבר כי מרגישים שהבחירה אינה נכונה למי שאני באמת והיא נעשתה משיקולים לא נכונים ואיזו טעות עשיתי וחרטה ובלאגנים פנימיים
בקיצור, אל
לעבוד על חיזוק הפנימיות ולגשת כשמרגישים ראויים וטובים ומתלהבים לקראת מפגש עם אנשים שבפוטנציה יהפכו להיות המשפחה שלנו
בהצלחה!
