יש לי התקפי חרדה מפעם לפעם
מתלבטת אם לבקש כדורים אבל פעם קודמת שלקחתי לא הסתדרתי עם תופעות הלוואי של התשישות
גם ככה אני אמא לקטנטנים ומספיק מותשת ולא יכולה להרשות לעצמי להתמסר לעייפות ולישון הרבה
יש אולי כדור שלוקחים אותו בזמן התקף ולא באופן קבוע?
או משהו בלי תופעת הלוואי של העייפות?
ממליצה לבדוק קודם-
ממה נובעים ההתקפים? מה מרגיע אותך בזמנים האלה?
ולבקש עזרה מאדם קרוב שיהיה קשוב אלייך.
תרגישי טוב!
בכל אופן אני לא חושב שהוא תחליף, לטיפול קבוע שימגר את התקפי החרדה כליל, וזה ע"י כדורים שלוקח להם שבועות לפעול בפעם הראשונה של הנטילה, שדורשים התמדה, בשביל טיפול שורשי יותר בבעיה.
אל תוותרי! לא התאים לך הכדור הקודם? תבקשי כדור אחר. אם רק היית יודעת איזה קשת רחבה עומדת בפני הרופאים, היית קצת יותר רגועה, כי היית יודעת שבטוח יש שם משהו שיתאים לך.
בהצלחה!
עדיף כן להמשיך עם הכדור הקבוע התופעות הקשות עוברות אחרי זמן ( אצלי לקח חודשיים)
שווה לדאוג לעזרה לזמן הזה כי זה עובר
משום מה רק עכשיו זה קפץ לי ואני קוראת את התגובות
חושבת שזה בא בתקופות החרדות
תיכף בעלי יוצא למילואים ואני צופה שזה יתחיל שוב
אבל איך אני יכולה להתחיל לקחת כדורים כשיש לי שני קטנטנים עד גיל שנתיים? אני חייבת לתפקד
גם ככה אני קמה בלילה קמה פעמים ועייפה מאוד, אני לא יכולה להרשות לעצמי עייפות נוספת על זו שכבר יש לי
מה שלא הסתדרתי איתו היה וואבן אם אני לא טועה
תכף אני חוזר לעבודה אחרי הפסקת מילואים ארוכה, הציפיות ממני גבוהות ואני כל כך לא בעניינים. גם תמיד אחרים ראו אותי מוכשר יותר ממה שאני, וזה רק מלחיץ יותר. העבודה גם נראית פחות מעניינת עכשיו
מצד שני המצב הכלכלי בבית מחייב אותי להצליח בעבודה הזו, להצטיין ולא להיות מפוטר חלילה
הלחץ הזה לא מוציא ממני דברים טובים, לא יעילות בעבודה ולא הנאה משאר הזמן
כלומר, להיות יותר מפוקס במה שאתה עושה ואיך להתקדם עם זה מצד אחד, ומצד שני, אתה לא יכול לעשות את מה שאתה לא יכול. כלומר - מה שאי אפשר אי אפשר.
אתה נכנס ללחץ בגלל המצב הכלכלי בבית וכל זה. זה מובן וזה בסדר אבל זה לא מקדם אותך. צריך לעשות את מה שאפשר לעשות בעבודה ואם אי אפשר אז אי אפשר. זה יהיה מבאס אבל זה לא בידיך.
בעבודה זאת גם שאלה של יכולת, וצריך לשקף לעצמי ולאחרים במה אני לא מוצלח ולהצליח לשחרר, אבל גם שאלות של רצון ואכפתיות ואמון בעצמי. וגם החזרה לעבודה מציפה את הקשיים החברתיים שלי
ואם זה הייטק -קשיים חברתיים זה בסדר גמור. אתה צריך להתרכז במה שאתה טוב בו (בעבודה מול המחשב) ובמקומות האחרים לדעת שזה קשוח ולצמצם את זה ככל היכולת שלך.
המשימות שמחכות לי דורשות הרבה תיאום והתייעצות.
אמרתי לרש"צ בפירוש שאני לא טוב בדברים כאלה ואולי הוא גם יזכור את זה בעתיד
ואומרת שאני עושה כמעט את כל התאום בכתב ועכשיו המנהל לא מרוצה מזה בכלל דורש להתקשר (תקשורת יותר יעילה וממוקדת, השגת המידע יותר מהר)
ולפני כל שיחה כזאת פרפרים בבטן..
ואין הרבה אפשרויות אחרות.. (זה חלק מהקידום בתפקיד גם להיות בקשר עם לקוחות באופן ישיר)
וגם אני מתמודד עם זה לפעמים. האמת שאני מתעקש על כתיבה בגלל קשיי קשב ולא רק בגלל "הפרפרים" שאת מתארת שהם גם מוכרים מפה.
יש לי עוד רעיונות מה (אולי) אפשר לעשות. נראה מה יגיד הפותח.
כי בכתב זה דורש ממני להתנסח באנגלית, ואני לא מספיק מכיר את הדקויות של הנימוס ומתי מתאים להשתמש באיזו מילה. וקצב המענה שלי איטי יותר.
כשהתכתובת היא מול אנשים שאני ממילא עובד מולם זה גם לא מרגיע.
למזלי קיבלתי בינתיים משימה אחרת, שדרשה התייעצות קצרה בהתחלה ופידבק בסוף אז אני נהנה מהשקט
אצלינו , בחברה גדולה ממש הדריכו את המנהלים איך להתנהל מול החוזרים ממלואין ואיך להבין אותם
אצלינו היה מישהו שהיה במילואים , לא לוחם שהיה לו ממש קשה לחזור ונתנו לו המון הקלות..תברר ותשתך את המנהלים בקושי
מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה?
במה הייתם רוצים להתמקד ולהתקדם?
ובעיקר לתפוס את ההצפות במקום שלהם ולא לתת להן להשתלט עליי. הן קורות פחות אבל הן עדיין יותר מדי נוכחות שם.
על חוקי הפורום, אבל זה כן עובר על חוק זכויות יוצרים לפרסם ככה ספר בשלמותו. זה כתוב בעמוד הראשון שהפצת ספרים דיגיטליים פוגעת בקניין רוחני של המחבר ואסורה.
אשריך על הרצון להיטיב לאחרים, רק כדאי שזה יהיה בדברים מותרים, ולא חלילה תוך פגיעה באחרים ובפרנסתם..
זה נכון כל הזמן, אבל במיוחד בימים האלו כדאי להיזהר בדברים האלו.
בלי נפש קרובה
האדם האהוב עלי בעולם כולו,
איש שלומי אשר בטחתי בו
עקבו הגדיל עלי.
למה אני תמיד מרגישה לבד?
אין לי עם מי לדבר על המעיק על ליבי
החזה שלי עומד להתפוצץ
אין לי עם מי לדבר
עם אחותי הייתי מדברת פעם
אבל היא הגיעה לגיל שידוכים
וגם היא התחילה להיות מתוסבכת עם עצמה
וגיליתי כמה היא לא בסדר רגשית
היא פשוט לא בסדר.
על מי אשען?
אז אני כבר לא מעניינת אותה, להיפך
אמא עובדת מספיק קשה, וגם אם לא הייתה, אי אפשר
היא לא מבינה אותי
היא סולדת ממני אפילו
אבא לא בא בחשבון
ואיתו, אהובי שלי, אוהבי שלי, רחוקי שלי,
לא שייך. לא מתאים.
והוא מתרחק ממני, זה עדין אבל אני מרגישה
והחבל העבות שקשר ליבותינו
נפרם
חוט אחר חוט
הכל מתמוסס לי בידיים
הכל מתנפץ
מתרוקן
אני לא רוצה לחזור לשם
אין לי מכר וגואל.
עוברת עליי תקופה לא כל כך קלה המון תסכולים וקשיים שנפלו עליי כאילו משום מקום.
מנסה להתחזק באמונה ויש עליות ומורדות. לפעמים מרגיש קצת שקוף לסביבה שבה אני נמצא. אין לי חברים כמעט במיוחד לא כאלו שאני מסוגל לשתף אותם במצב שלי.
לפני כמה ימים ביקשתי מרב שאני מאוד מעריך להתייעץ איתו ושלחתי לו הודעה עם כל המצב שלי והוא אמר שישיב לי יותר מאוחר כשיתפנה אבל הוא לא השיב כנראה היה עסוק. שלחתי לו הודעה נוספת למחרת אבל לא הגיב, זה גרם לי להרגיש אפילו עוד יותר שקוף. למרות שאני מאמין שהוא אדם מאוד עסוק במיוחד בתקופה הזאת. אבל הרגשתי שזה משהו שהייתי ממש צריך ולא קיבלתי. משתדל לדבר עם בורא עולם.
שיש אנשים שבפני עצמם יכולים להיות טובים, אפילו טובים מאוד.
אבל לכם הם לא טובים אפילו רעילים ומזיקים.
לא כי הם כאלו, אלא רק כי עבורכם החיבור הזה לא מוליד טוב.
במקרה כזה חייבים לשחרר.
ולא צריך לסבול כדי להבין את זה.
ולא צריך להתאמץ כדי שהטוב יופיע.
אם זה לא שם ואין שקט בלב ובנפש, זה לא שלכם.
שחררו.
הכאב הנפשי הזה בלתי נסבל..
הלוואי ויהיה לי אומץ לעשות מה שצריך כדי לקבל אותי חזרה לעצמי. תתפללו עליי בבקשה שאצליח.
מכירה את המחשבה הזו. את התסכול שיש שם.
ומניסיון ארוך שנים, מרגישה שהמחשבה שאי אפשר היא לרוב בעיקר בראש שלנו. חסכים בנפש שמבקשים משהו שאותו קשר או אותו אדם ממלאים, ולנו יש הרגשה שאם לא ה'תלות' הזו לא נוכל להסתדר.
זה לא מחייב תמיד גם לשחרר פיזית, כי יש מצבים שאלו אנשים שחיים איתם יחד, או קרובים כאלה ואחרים, לפעמים השחרור הוא של המחשבה הזו שהם בעלי הבית שלי ויש להם יכולת לעשות מה שהם רוצים בתוכנו.
הם לא. וההחלטה מי אחראי ומה נכנס ומה לא היא לגמרי בידיים שלנו.
וב''ה הצלחתי לשחרר בטוב כמה אנשים כאלו.
זה פשוט נורמלי לחלוטין שאנשים מאחרים לדברים בשעה שעתיים שלוש?
מבריזים בדקה ה301...?
לא עונים על דברים חשובים במשך שבועות...?
תמיד אני מרגישה כאילו רק לי זה מפריע...
מה נסגררר???
ואת לא רוצה לעבוד עם מי שלא עונה על דברים חשובים במשך שעות.
והלוואי שעות... יותר בכיוון של ימים ושבועות.
יש דברים שממש "יושבים" על המערכת עד לפיתרונם והם לא זזים הצידה. הם פשוט יושבים שם.
(מורגש חזק במערכות יחסים, ולא רק )
אצל אנשים "רגילים" זה פחות נמצא שם.
איך זה בא לידי ביטוי במערכות יחסים?
המנגנון הזה מייצר רגישויות ובגדול מאפשר לנצל אותך די בקלות כי אתה טוב ולוקח אחריות ודואג שדברים יקרו (וכואב לך הבטן שהן לא). מהצד השני אתה אחראי ואתה דואג להכל אז בית/עסק שמעריך אותך ומתגמל אותך בחזרה יכול להיות ייתרון ענק.
בשלב הדייטים זה יותר קשוח ועלול לייצר תוצאות לא בריאות, אבל זה כבר נושא קצת אחר.
עצם המחשבה שזה יכול להיות נורמלי, היא לא נורמלית, ולא- זה לא נחשב בני אדם
מלא עשו לי את זה בחיים.
וגם נכון יש תסתומים האלה שלא נפרדים מבחורה שהם יצאו איתה אלא פשוט נעלמים ותמיד בנות מתעצבנות עליהם?
יופי. אז שתדעו, שנתקלתי בכמה וכמה נשים בחיי, ודווקא נשים, שעושות אותו דבר פשוט בנושאים אחרים ולאפאחד זה לא נראה מוזר.
עולם דפוק.
אם היו מחלקים כסף יש להניח שהיה מגיע בזמן.
לפני שאני בוחרת להניח פה מילים שחושבת בתוכי מרגע שראיתי את השרשור, רוצה לברר משהו -
זה שרשור פריקה שבעיקר משמש להוצאת תסכול או שיש רצון באמת לנסות להבין ולשמוע כיוון חשיבה קצת אחר על סיטואציות כאלו?
לא יודע לגבי כותבת השרשור.
מעלה את התגובה שלי פה @חצי משלם
קודם כל, חסר רקע והקשר מסביב.
לפעמים למי שקורא תיאור חלקי יכול להיות מאוד קל לשפוט אנשים שמתנהלים בצורה שנראית לא הוגנת. ויש מצב שהיא אכן לא הוגנת, לא אומרת שלא.
דבר ראשון-
כן, יש מצבים שזה קורה. לא תמיד באשמת האדם עצמו.
אם זה קורה כל הזמן צריך להבין ולברר למה זה קורה, האם זה נובע מזלזול, מחוסר כבוד שמתבטאים בעוד היבטים? האם הוא אולי תלוי באחרים או בגורמים נוספים שלא מודעים אליהם? האם זה משהו שתמיד היה כך או שקורה לאחרונה ויתכן שקיימת השפעה של המצב הכללי על הנפש?
אני לא יודעת... מעלה שאלות.
דבר שני-
לא יודעת למה בחרת להעלות את הדברים דווקא כאן, אם את מדברת כאר''מ, מנסה להבין אר''מ שמתנהל כך או שהעניין בכלל לא קשור לפורום, וזו פריקה על חוסר רגישות של אנשים בעולם.
בכל מקרה, יש אנשים שהם וזמנים לא עובדים יחד. וזה אתגר גדול עבורם כל הקטע של הזמנים. לפעמים זה משהו מובנה באישיות, לפעמים מסיבות אחרות, זה לא באמת משנה.
זה הופך אותם ללא אנושיים? מי שלא כמוהם לחייזרים?
לא חושבת.
זה אולי הופך אותם ל''מאותגרים זמנית'' בתרתי משמע.
אפשר לדבר, להעלות למודעות, להבין אם זה דפוס שנובע מזלזול, מחוסר תשומת לב או פשוט כי זה מובנה בהם.
זה חשוב ללמוד לדבר את הצורך שלנו מול התנהלות כזו, או לחילופין מי שכזה לעבוד על הדפוס הזה שלו מול אחרים, להסביר את האתגרים האישיים ולחפש פתרונות.
לגבי המפריע,
אם את מדברת על אדם אר''מניק, יכולה לספר לך (מניסיון), שלפעמים לו עצמו זה מפריע לא פחות ואפילו יותר ממי שפוגש את זה בו. ההתמודדות עם הרגישויות הגבוהות ודפוסים שנובעים מרגישות היתר, לפעמים משגעים את הנפש ועלולים להוביל למצבים שלא היינו רוצים להיכנס אליהם.
לצורך העניין,
יש סיבה שאדם לא מגיע בזמן, אם יש משהו בעצם המפגש שמקשה/מציף עבורו. או אפילו הדרך לשם.
יש סיבה שהוא מחליט להימנע בסוף, אם החוויה היא של משהו שאין סיכוי שיעמוד בו, כי אין לו כלים או סביבה מותאמת עבורו.
יש סיבה שאדם מתקשה ואפילו ימנע מלהגיב אפילו שבועות וחודשים, אם להתעמת ולעמוד לשיפוט וביקורת זה מה שתגובה מצידו תביא.
לאדם רגיל, או רגיש רגיל זה אולי לא יראה כזה סיפור.. לאר''מ זה סיפור רציני.
ואפשר לעבוד על זה, אבל כשנמצאים בתחילת הדרך ואין כל כך מודעות למצב הייחודי הזה שנתונים בו, ועל איך המערכות הפנימיות עובדות, זה קשוח ואפילו את עצמנו לא מבינים באמת עד הסוף.
וזה מתסכל.
ברמה המעשית אם יש משהו חשוב שרוצים עליו תשובה להתקשר.
לא לשלוח הודעה.
לנסות להבין עם הצד השני מה מעכב מבחינתו את מתן התשובה, ומה יוכל לסייע בזירוז המענה מצידם (כי חשוב/דחוף מבחינתך).
אם זה עבודה - להעביר מסר שאת לא יכולה לעשות את חלקך כל זמן שאין מענה. אם זה מעסיק או ממונה עליך - אחריותו לתת מענה. עובד תחתיך - זה יכול להשפיע עליו בכל מיני דרכים חוסר תפקוד.
אם זה בהקשרים חבריים/משפחתיים יותר-
אם השאלה מגיעה ממקום של להתחשב באחר ובדעתו, וזה לא הכרח, ואת יכולה לבחור/להחליט לבד - תוכלי להגיד עד מתי את מחכה לתשובה ואם לא תהיה תשובה תקחי החלטה כמו שאת רואה לנכון.
אם יש הכרח - לשקף את המצב ואת החשיבות במענה כמה שיותר מהר ומה ההשפעות וההשלכות של העיכובים.
יש עוד הרבה מה להרחיב, במיוחד אם תהיה הבנה מה הסיטואציה המדוברת, אבל כרגע נסתפק בזה.
ו משהבהמשך אולי תהיה תגובה שלי פה כי אני מכיר את הכאב הזה משני הצדדים שלו, אבל צריך לארגן את המוח בשביל לדעת את זה.
פשוט קורה לי הרבה פעמים עם הרבה אנשים ומרגישה שלהרבה אנשים זה נורמלי ותקין.
לפעמים יש סיבות מוצדקות, ולפעמים אני גם לא יודעת מה הסיבות האלה ושהן קיימות ולכן אני לא אומרת את זה בצורה ספציפית על אפאחד בטח לא על גב פורום.
אבל כתופעה, התרשמתי מכמה אנשים שהם לא אר"מ שזה לא ממש מפריע להם דברים כאלה. לא לעשות אותם ולא שעושים להם. לא רואים בזה בעייתיות/חוסר נעימות וכו'. ושזה משהו חוזר על עצמו...
וגם, לפעמים ממש רואים שזה נובע מחוסר הבנה שזה פוגע במישהו, מבזבז זמן למישהו וכו'...
השרשור הזה לא נכתב על מקרה ספציפי. אלא על הרבה סיטואציות מתסכלות מאוד שקרו וקורות לי בחיים ואני מנסה להבין אם פשוט לי זה מפריע יותר מדי או שזה באמת לא בסדר.
התגובות שלי בשרשור:
חייזרים, זה היה אמירה אירונית על זה שלפחות חלקנו מהרגישים לפעמים קצת מרגישים חייזרים בעולם. ראי הקשר למשפט של משה.
ועל הבני אדם זה לא אני אמרתי, אני הגבתי את זה לתגובה אחרת שטענה שזה לא אנושי אז אמרתי שאם זה לא אנושי יש הרבה לא בני אדם סביבנו.. לא אמרתי שזה נכון, להפך. כי כנראה הם כן בני אדם, הלא כן?
נרגענו?
אני מסדר לי את הרשימה של המשימות בערב כדי שלמחרת אני אהיה כבר באמצע המשימה, אחרת זה באמת קשוח.
לא בדיוק קשורה לאר"מ ספציפית אבל נראלי פה היא תתקבל יותר.
בחודשים האחרונים קצת בדיליי יש לומר אבל ראיתי את רוב הסדרה 'בטיפול', כמו גם את המקבילה החדשה שלה 'טיפול לילי' וגם קראתי ספר עלילתי שזה חלק מהעניין בו.
ברור לי שזה לא בדיוק מצג מציאותי וכו' בסוף צריך להפוך את זה לעלילה שתרתק את הצופים/קוראים.
אבל בסוף זה כן בא לדמות סיטואציות טיפוליות באופן רציונלי כלשהו... עם הקצנות מסוימות ואיזשהו מסגרת נוספת וכו' אבל כן בא לדמות סיטואציות טיפול כביכול.
אז מה הקטע תמיד להפוך את המטפל לכזה שמשקיע הרבה מעבר לתפקיד שלו?
אם ניתן דוגמא, אז מטפל במציאות לא ילך פיזית לחפש ברחוב מטופל שהוא לא מכיר שהחליט להבריז מפגישה ראשונה (!!). (טיפול לילי. והיו שם יותר קיצוניות אבל איפשהו זאת יותר מוזרה בעיניי)
או מטפל שמתחרפן עד כדי לתת סטירה למטופל...(בטיפול) זה גם מעורבות רגשית מוגזמת. דיי ברור שהוא מההתחלה פחד שהוא הולך להתאבד ונורא נורא התערבב רגשית עם הכעס והדאגה כאילו זה מינימום ילד שלו עד כדי כך שזה השפיע על דברים אישיים בחייו הפרטיים.. העסיק אותו מאוד!!
כאילו איזשהו נסיון להוציא אותם סופר סופר אכפתיים ומעורבים רגשית בתוך הסיפורים של המטופלים שלהם...
נכחתי לראות פסיכולוגים שזמינים למטופלים שלהם מחוץ לפגישות בעיקר למקרי קצה, חרדות והתקפים כלשהם... וכנראה שזה דיי מצוי אפילו...
אבל המעורבות הרגשית המוגזמת שמציגים היא בעיניי מוגזמת עד כדי בדיחה... כי בואו נרגע זה כמו שרופא לא יכול להכנס להיסטריה על כל חולה שמגיע אליו.
ואני מנסה להבין מה הקטע להציג את זה ככה? מה עומד מאחורי זה? זה הופך את זה לכמעט בדיחה בעיניי. הופכים את זה כאילו הדאגה למטופלים נמצאת בראש מעייניהם כל הזמן... וזה מאבד את האפקט של לנסות לדמות את הסיטואציה באופן קרוב למציאות...
מה אתם חושבים?🙉
וכן...זה שאלות אמצע הלילה😶
נראה אם מישהו ישרוד עד לפה בלי לרצות להעיף לי כאפה...
יש כנראה סוגים שונים של אנשי מקצוע. כל אחד ומידת הקרבה שמתאימה לו.
זה נשמע מאוד מרתיע הכינוי הזה, ילד/ה שגדל עם סביבה בריאה וקיבל אהבה ואמון, יכול/ה להגיד שאני כפויית טובה, אבל בתור ילדה שכל הילדות, המשפחה שלה עשתה עליה חרם, וחייתי במשך שנים בתחושה שאני באמת אפס, שאין בי כלום, חייתי עם ריקנות עצומה.
הכי הזוי שלא ראיתי את זה, הייתי בטוחה שככה צריכים להתנהג אליי, עם הזמן, כל מקום שהלכתי, אוטומטית הייתי חסרת ביטחון, כי אמרתי לעצמי בראש שלא מגיע לי אהבה באמת, לא מגיע לי אושר, כי אני אפס.
לקראת גיל 20 התחלתי להתעורר, והבנתי שמשהו בהתנהגות שלי לא בסדר.
נהייתי טיפוס דיכאוני, שלוקח כל דבר קשה, וכבר לא הכרתי את עצמי.
כביכול חייתי, עבדתי, למדתי, אבל בתוך תוכי הייתי בן אדם מת.
הייתי ילדה שמחה ואופטימית, אבל המשפחה שלי דאגה להראות לי, שאני לא טובה מספיק. אולי כי לא הייתי חזקה בלימודים, וזה העניין, שבמשך חיים שלמים, ובמיוחד בתקופה האחרונה, אני כל הזמן שואלת את עצמי למה? לא מצאתי תשובה ברורה.
בתקופה האחרונה משום מה הכל התעורר אצלי, ונכנסתי לדיכאון, לא מצליחה לצאת מזה, להאמין שאפשר אחרת, שאני יכולה לבנות לעצמי חיים בריאים, ואולי אפילו להתנתק קצת מהמשפחה שעדיין לא עושה לי טוב, אבל זה לא פשוט לי.
חח חפרתי קצת, אבל זה עזר לשתף(:
הכי חשוב שתרימי את עצמך, בעזרת טיפול מקצועי.
אי אפשר לתקן אף אחד וחבל שחייך יעברו בעצב
שלום לכולם!
היום גיליתי את המקום הזה ונפתח לי עולם חדש, אני די בטוח שאני רגיש מאוד, הרבה הצפות וכו' אבל מה שיותר בטוח הוא שיש לי חרדה חברתית (קשה, לפי המבחן) השאלה שלי האם יש קשר בין רגישות גבוהה וחרדה חברתית. האם אתם מתמודדים עם זה גם..
לשאלתך
יש הרבה אנשים רגישים מאוד עם חרדה חברתית (משערת שיותר מאשר בשאר האוכלוסיה באחוזים) כי אנשים רגישים יותר מודעים לדברים ולאנשים אחרים וגם הרבה פעמים מרגישים שונים או לא במקום וגם כי לפעמים מרוב פחד מהמפה במקומות המוניים יפתחו חרדה חברתית.
אבל גם חרדה חברתית קשה יכולה להיראות כמו רגישות גבוהה או לגרום לרגישות גבוהה (באופן זמני או מתמשך) בלי שתהיה לפני רגישות גבוהה - כלומר ברגע שיעבדו על החרדה והיא תשתחרר 'הסמפטומים' שנראים כמו רגישות גבוהה יפתרו...
אצלי היה משהו דומה.
אחרי שלמדתי על הרגישות הבנתי ששדרים של הגוף שלי שקראתי להם חרדה ולחץ וניסיתי למצא מה מלחיץ אותי, ממש ממש מלחיץ אותי אפילו, ןהתעסקתי המון בדברים שמפחידים אותי... הם בעצם שדרים של הצפה שפשוט אומרים שעמוס לי חושית או רגשית...
ועצם ההבנה הזו הקלה לי על החיים ככ
את נפתחת בפנייה?
היו לי חברים ביישנים שהייתי נהנה בחברתם ונפתח בפניהם והתחברנו מהר, כששאר האנשים לא ממש ניסו ואני הייתי סוג של חבר יחיד ומאוד קרוב עבורם.
איך את מתנהלת בתחום הזה?
לוקח לי הרבה זמן.. בדרך כלל כולן מתייאשות ממני די מהר. ואז זה אפשרי רק במסגרות קבועות כמו עבודה/לימודים/שכנות.
בודדות אלו שהמשיכו גם כשלא ממש הצלחתי לזרום עד שהצליחו להתחבר אלי. אבל רובן ככולן היום לא בקשר… בעיקר בגלל אילוצי החיים.
אם סתם מישהי פונה אלי? לא מצליחה כל כך לדבר. אני מרבה להתחמק ולברוח.
לא לפחד ממה שחושבים עלייך וללמוד לקבל את עצמך איך שאת.
ללמוד להיפתח בהדרגה אל אנשים. לתרגל שוב ושוב איך לגשת לאנשים, איך להיפתח אליהם, בהתחלה זה יהיה באופן חיצוני ואז לאט לאט מתרגלים.
ובשביל לבצע את הסעיף השני צריך להיעזר בסעיף הראשון.
לדעת שאנחנו לא תמיד נהיה מעניינים, ולא תמיד נדע לרצות את כולם.
המון בהצלחה!!! 😊
זאת באמת תופעה מצערת..
יש חברה שבה להיות דומיננטי שעושה צחוקים זה המודל המושלם אבל לא כל חברה היא כזאת
אני גם ממש מרגישה את הקושי הזה, תמיד הייתי מסתגרת בחברת אנשים, ועם הזמן למדתי שביחידות, אני נפתחת הרבה יותר בקלות.
ועדיין קשה לי עם התחושה שאני תמיד נראית שקטה ומסתגרת, אבל ברגע שהרגשתי טוב עם לדבר עם משהי, אז הלחץ קצת יורד.
תנסי אולי למצוא איזה נקודה אחת שאת טובה בה בסיטואציות האלה, ובטוח יש!
ואני לא חושבת שהם חושבים שאת מוזרה, יכול להיות שאת חושבת את זה על עצמך..
ברגע שתחשבי על עצמך שאת הכי טובה איך שאת ותקבלי את עצמך, אז אני בטוחה שדברים ישתנו לטובה(:
אֵין לִי כֹּחַ לְהַצִּיעַ
וְשׁוּב לְהִתְאַכְזֵב
אֵין לִי כֹּחַ לְחַכּוֹת
וְאָז יַגִּידוּ לִי פָּחוֹת
אֲנִי מְאַמֶּצֶת אֶת יָדַי
אוֹמְרִים לִי
חָפַרְתְּ כְּבָר דַּי
נִמְאַס לִי
לְנַסּוֹת
לְקַוּוֹת
לִשְׁאֹל
לִבְדֹּק
לַחֲשֹׁב
וּלְהִדָּחוֹת
אֵין מַעֲנֶה בַּשְּׁלוּחָה הָרְצוּיָה
הִנְּכֶם מֻעֲבָרִים
זה כואב לקרוא.