פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 13)

או מתבודד

מה אתה עושה?

הולכת למקום שקט, מנסה לארגן את עצמי ולראות מה קורה בתוכי.

בד״כ זה בשדות.

לפעמים גם מציירת,

מנגנת,

כותבת לעצמי דברים,

יוצאת לסיבוב נהיגה 

אין לי סבלנות לעצמי

מנסיון

יש ערבים שפשוט מתנהגים כמו תת אדם . לא ברור למה הרופאה לא עצרה אותם מלהידחף בכח

אבל הם לא שמו על אף אחד

וזה קשה. אני מן הסתם גם לא הייתי מגיב, מה שכן אחרי המקרה לא להלקות את עצמנו ולעבור הלאה..

אבל אם הקפה לא הפוך אז הוא כן עוזר....😜?

לא יודעת אם קשור דווקא לרגישות או פשןט לתאווה🤷‍♀️

לגבי האימהות, אז כן, זה בהחלט מאתגר... והכי קשה לזהות ילדים שלי שגם רגישים ובכ"ז אני לא מצליחה להגיע אליהם כמו שצריך ואני גם לוקחת ללב כל כישלון עם הילדים... (אבל אחרי עבודה עצמית וגם בטיפול רגשי המצב טוב יותר)

וברור לי שהילדים מושפעים מהרגישות שלי, גם אלה שלא רגישים בעצמם...

שכל אחד רוצה לעצמו

שלא לוקחת קשה שום דבר

ולא מושפעת יותר מידי ממצבי רוח

האמא שהייתי בטוחה שיום אחד אגדל להיות

ו...

מגלה שאני לא אהיה ככה לעולם

גם לי קפה מאוד מאוד עוזר

ממש מרים אותי ונותן לי מצב רוח משום מה

ואני פחדתי מאימהות ממש.

כי אני אדם בלי הרבה כוחות בגוף

כרגע איכשהו עם תינוק אחד ומסתדרת

אבל זה הרבה בזכות בעלי שהוא חזק פיזית ועוזר לי המון במקומות שלי קשה. 

כשילד מוצף ומשתגע, וההורים שלו מוצפים ולא מצליחים לתפקד עם זה.

סיפור חיי, במידה רבה, ואולי אחת הסיבות שבגללה הבכור שלי מכור באופן קיצוני למחשב שלו. הוא למד מאבא (וגם מאמא) איך בורחים למסך.

ומסתבר שזה קיים ולא רק אצלי...

אמהות זה מאתגר? מאד

מצד שני- לי, הילדים זה החיים

הן אלו שהחזיקו אותי ברגעים הכי קשים

הצורך להיות איתם, לגונן, לשמור... שמר עלי.

הבעיה מתחילה כשהם גדלים וצריכים אותי פחות ופחות...

יש לנו קשרים מצטיינים, אבל הם פחות בבית, מסתדרים

ואני נשארת המון שעות לבד ובמיטה כי הם גם ככה לא רואים..

במה הם מתעניינים?

לקחת זמן לפני להתכוונות ואחכ לאוורור.

לנשום הרבה

לשים על היד או בגד ריח שעושה לך טוב

(ב''ה לא כותבת מניסיון אלה פשוט המלצות לזמנים אינטנסיביים רגשיים וקשים)

@ruti

אולי יהיו תובנות

אפשר לחשוב על לנסות בדרכים אחרות, כמו בורר/מגשר הסכמים בעזרת עוה"ד ודברים בסגנון.

הליכים משפטיים מטבעם, מתמשכים יותר, מתישים יותר ויקרים יותר.

או שתוצאותיו ממשיכים למשך השנים הקרובות.

אם מדובר במשהו חד פעמי שהגענו אליו בטעות, ואחר כך הצלחנו לפתור אותו בדרך כלשהי/שיש לנו רעיון איך לרדת מהעצים ולפתור אותו, זה כמובן הרבה יותר קל.

רוב האנשים נוחים לסלוח ולפתיחת דף חדש (גם אם כמובן לא הכול נמחק לגמרי אף פעם).

תשכבי או שבי

עדיף בעצימת עינים ופשוט תרגישי את העייפות בגוף ...

איפה היא?

איך היא מרגישה ?

איזה מרקם יש לה ?

צבע? צורה?

לעבור איבר איבר ולהקשיב

היא פשוט עייפות מנותקת.

שבאלי לנער חזק חזק

עשיתי את זה

ישנתי

והנה צריך לקום למחוייבות שהורסת לי את הנפש.

בסופו של דבר יש את השאיפה ויש מציאות של מחויבות

כדאי למצוא את המשיק בינהן לאט לאט לחבר יותר את הרצון למציאות. שכבר תרגישי שהפעולות שלך לא לוקחות ממך מאמץ בלתי אפשרי ושכן יש רצון שמניע.

לא מכירה באופן אישי לכן קשה לייעץ אבל כן למצוא את החיבור האישי שלך למה שעושה ואם יש דברים שלא מתאימים זה הזמן להמעיט בהם, ולדייק יותר את המציאות שלך

שאורזות ומעבירות את כל הבית ביום אחד

זה אומנם לא זול

אבל מאוד נוח

אנחנו יש מצב נעשה את זה למעבר הבא בע"ה

ומעבר דירה זה מרגש!

בהצלחה 

לפנות את הקיים, לארוז, להוביל, לבנות את החדש, להתרגל למקום חדש על כל המשתמע בפרטים הקטנים. כל זה זה פשוט טריגרים להצפות "רגילות" מהסוג שלאנשים רגישים כמונו קצת קשה ליישם.

אצלנו בזמנו מאוד הועיל זה שסחבנו את הארגזים לבד במשך חודש והעברנו אותם כל פעם קצת. זה היה כאב ראש גדול אבל המשמעות שלו הייתה שהבית לא התמלא בכמויות פסיכיות של ארגזים אלא היה אפשר לחיות בזמן שכל מה שיכולנו להוציא- יצא החוצה מהבית.

כמובן שהיו מספיק ארגזים וציוד שנשארו עד להובלה, אל תדאגו.

כן קצת שיש המון משימות ובלגן

יותר קשה לי ההגעה למקום חדש, אנשים חדשים ולהיפרד כאן ... וזה שזה קורה ביחד מעמיס יותר  

לא היינו לבד בדירה, כך שבקושי הייתה פרטיות

(לא תלוי בנו.. אנחנו רק אורחים)

תמיד לחפש עוד משפחה או חבר שגר באזור של השבת המשפחתית ולברוח אליו  לחלק מהזמן הזה.

היום - פשוט יוצא להליכה והתאווררות לבד.

צורך הרבה תכנון מראש ומודעות, 

בדרך כלל אני בפוקוס אבל השבת ממש נגמרתי..

כיף לי מאד בשבתות משפחתיות! מדבר בכיף ובחביבות עם האחים שלי, והגיסים שלי. נהדר!

למה תמיד מציגים את המשפחה כמקום רע?

שלי, גם את של בעלי

זה לא קשור לעובדה שהרבה שעות יחד עם הרבה אנשים יכול להיות קשה לחלק מהאנשים

אני צריכה למשל הפסקות בין פרקים של היום שעוזרות לי לחלק אותו. את ההפסקןת שלי אני צריכה לקחת לבד. עם עצמי. בשבת עם הרבה אנשים ובלי הרבה פרטיות זה יכול להיות מאוד קשה להגיע לזה, ומציף

הופך לכאבי בטן (והרבה פעמים גם חום גבוה או משהו דומה) לקראת הסוף

בדיוק חשבתי על זה שצריכה להתכונן

יש לנו (קבוע ) שבת משפחתית של הצד של אמא שלי ושבת הבאה של המשפחה המצומצמת של בעלי (סביב יורצאיטים)

אני מביאה תוכן שאוהבת (נגיד משחק או ספר).

ואני ובעלי עושים הכנה ואומרים למה מצפים ממה חוששים ולמה זקוקים (הוא לא רגיש מאוד וממש טוב גם לו).

ובעיקר מקשיבה לעצמי ושמה לב לא לטבוע 

האם את רואה בו מי שרצית שיהיה בעלך?

יש בו תכונות שאת רוצה בבעלך?

האם אתם מוכנים לעבודת המידות?

רגישים לא תמיד חייבים לקחת הכל קשה או לפגוע ולהיפגע. זה עניין גם של בחירה ושל עבודה אישית בעיני.

שמבין אותך כי יש לו תכונות שמזכירות אותך

או שיש לו נפש מרגישה ורגישה כמוך

מאשר מישהו שהפוך ממך או ששונה ממך בדברים המהותיים ואז הפערים גדולים והתסכול גדול וכל הכסף הולך למטפלים זוגיים לקשר על הפערים האלו

עדיף עודף רגישות מאשר חוסר רגישות.

על עודף רגישות אפשר לעבוד.

על חוסר רגישות גם אפשר לעבוש אבל זה טיפה יותר קשה. כי אדם שהרגישות שלו מספיקה לו יהיה לן קשה לעשות מאמצים להיות משהו מעבר.

אבל-

חוסר ביטחון. פגיעות גבוהה. זה תכונות שיכול להיות גם אצל אנשים שהם לאו דווקא מוגדרים על הרצף של אנשים רגישים מאוד. ובלי קשר כדאי לעבוד על זה. במיוחד על הפגיעויות.

מצד שני מובן איך אדם רגיש מאוד יגיע למחוזות האלו

ולכן דווקא זה יכול להקפיץ לכם את הקשר

ההבנה. התמיכה במקומות שששניכם ביקרתם בהם ועדיין מבקרים.

קחו את זה כמקפצה. לא כחיסרון.

וכמובן תמיד לבדוק שיש ההערכה. מידות טובות.

זה תמיד חשוב. לא משנה לאיזה הגדרה אתה שייך

אם אתם פוגעים אחד בשני כל הזמן

אולי זה יושב על משו אחר שצריך לבדוק.

צריך לבדוק את הכוונות אחד של השני ואחד כלפי השני.

האם הפגיעה מגיעה ממידות לא טובות או מחוסר כוונה ואובר רגישות.

האם יש רצון להיטיב. לעשות טוב אחד לשני.

ודבר נוסף-

האם מתיש אתכם להיות ביחד

כי נגיד להרגיש מותשים אחד מהשני זה משהו לא כל כך מומלץ

למרות שכל מקרה לגופו...

מהמפגש בינכם בהרגשה של אין כוחות

שסחטו לכם את הכוחות

שהתאמצתם יותר מדיי

שאתם מרוקנים...

שזה כבר ניהיה לא כיף

אם זה ככה אז זה טיפה בעייתי וצריך לעשות חושבים

הייתי מאוד בהתלבטות הזו

אני נפגשתי גם עם רגישים וגם עם גברים לא רגישים מאוד.

השאלה בעיניי היא לא האם הוא רגיש מאוד אלה האם הקשר הזה טוב לך האם הוא משמח, אותך ממלא אותך, את מוצפת פחות או יותר לידו??...

יש אנשים רגישים שמיצבים אחד את השני מבינים יותר וקל להם לעזור אחד לשני יותר.

יש אנשים רגישים שמציפים אחד את השני (אחד מוצף והשני נדבק מזה).

בקשר עם אדם לא ככ רגיש יכול להיות שהוא יחווה את הרגישות כדרמה.

ויש מצב שני שהוא לא ירגיש את זה ויבין שזה מה שאת מרגישה ואולי אפילו יבין למה ...

הרבה בזה קשור לאיזון שלך בחיים ומול הרגישות וכנל של הפגוש שלך 

את חוזרת מהפגישות איתו באור או חוזרת סחוטה ומתמוטטת פיזית ורגשית?

אחרי שתעני על השאלה הזו, אפשר להתקדם הלאה. על התודעה אפשר לשקר על הגוף לא.

וזה אכן לוקח משאבים. צריך לדעת שככה זה עובד וזה בסדר גמור.

מבחינת מגע דווקא אני מאוד רגישה, ברמה שתוויות בבגדים יכולות לשגע אותי לפעמים

אז אולי אני כן רגישה מאוד?

התבלבלתי.

רגישות גבוהה היא שילוב של רגישות במספר תחומים- נפש, גוף, תקשורת, חברה ועוד

זה נשמע שיש לך רגישות בתחושות ואולי בעוד משהו, וזה בסדר.

(אני חושבת שכל אחד הוא רגיש במידה מסוימת)

מוזמנת לפה לעצות להתמודדות וגם מותר לך לחיות רגיל בלי הגדרות

הרבה פעמים צדדים שונים של רגישויות פחות בולטים כשאנחנו מאוזנים ויותר כשאנחנו מוצפים או בתקופות מאתגרות יותר

כשאני הגעתי לספר לראשונה יצא לי ממש ממש גבוה של 22/23 ועכשיו ממש לא ב''ה עכשיו אני 14/23

וכל תקופה זה משתנה

וגם יכול להיות שאת לא רגישה אם את לא מתחברת אחרי שאת לומדת בכללי על התכונה אולי זו לא את אבל בכל מקרה ממליצה לך לעבור על הספר אדם רגיש מאוד יש מצב שיהיו שם כלים שיוכלו לתרום לך 

מקווה שזה יעודד אותך

אבל גן מחרא יכול לפרוח משהו טוב

דשן= חרא של פרות

תחשבי על זה

איזה פרחים מהממים יש לנו בעולם ומה עוזר להם לפרוח? הפסולת של הפרות

תחשבי על זה

נכון שעכשיו את מרגישה זוועה אבל אחר כך יצמח מזה משהו מדהים ...

אי''ה

עצתי: להשלים עם זה שגם אתה אנושי, גם אתה טועה לפעמים. לשכנע את עצמך שזה לא הופך אותך לפחות טוב. 

את לא גרועה דפוקה או לוזרית בגלל הפשלה, אלא את אדם טוב שעשה טעות..

זה לא אמור להתנגש אחד בשני

אני גם רגישה מאוד

ומצד שני אסרטיבית

האסרטביות מגנה עליי

כה אני מרגישה לפחות

זו עבודה ענקית על מה שאתה רוצה קודם כל. 

פשוט מודעות ובהירות.

לבחור נקודה אחת ולהיות מדוייקים לחתור אליה.

לדעת את הזכויות שלך ואם צריך לחזור עליהם ברוגע שוב ושוב.

עבודה מהבית, התנהלות מול לקוחות בעיקר בהתכתבות...

ולמדתי הוראה. אין סיכוי שהייתי שורדת מול כיתה... (זה מה שהבנתי אז כצעירה. אמא שלי אמרה לי בזמנו שאולי עם הגיל זה יעבור לי, אבל הנה אני כבר קרובה לארבעים  ועדיין לא מרגישה שמסוגלת...)

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. בשביל העבודה שלי היום למדתי משהו חדש במשך שנתיים (מקביל לתואר שני), ואני לא יודעת אם זה אפשרי לך היום.

אולי מסגרת של שיעורים פרטיים תתאים לך יותר?

יש קושי במציאת עבודה בתחום שאת מרגישה שמתאים לך יותר?

אולי עדיף להתפשר על משהו פחות מעניין ומאתגר ופחות מכניס, אבל גם לא סוחט ומציף.

ובהמשך, לכוון לעבודה שגם תבטא את הכישורים, וגם תתאים לאופי.

קצת פחות אולי.

הייתה לנו מורה שלקחה ללב. אני די מהר התחברתי אליה בתור ילד בכיתה ג'. אבל זוכר שהיה לה ממש ממש קשוח עם הכיתה ועם העניינים. בסופו של דבר אחרי השנה הזו היא בחרה שלא להמשיך.

תראי, אני במקום שמבחינה מקצועית מדוייק לי וטוב לי. ואני מודה על זה כל יום (לא מספיק). אבל בסוף אני יושב לבד מול מחשב ופגישה עם בן אדם שהוא לא המשפחה הקרובה זה מאורע מיוחד שכתוב ביומן, ובכנות - גם איתם לא קל לי.

מה שכן - 

דבר שעזר לי לאורך השנים - 

לקחת נקודות שמציפות אותי. כל פעם מחדש. לא להגיד "הכל מציף אותי" (למרות שזה די נכון). להבין כל פעם מה מטרגר אותי ולמה ויש עבודה שאפשר לעשות כדי שזה- רק זה- הנקודה הספציפית הזו - פחות תציף.

עם השנים והעבודה אז יש פחות ופחות נקודות שמציפות ויותר זמנים שבהם אני נמצא במלוא כוחי. ויש גם ימים (כמו היום בבוקר...) שבהם יום העבודה או חלקו הלך כי היה הצפה רגשית שהייתה צריכה את הזמן והיחס שלה.

(וספציפית אתמול היה לי גם התמודדות עם הצפה בדמות התקף זעם של הבן הבכור, היה קשוח ברמה אחרת לגמרי במיוחד שהוא סופג את האנרגיה מכל הסביבה)

למה בכלל למדת הוראה?

(דוסית וזה, יודע, ובכל זאת)

אני טובה מאוד בעיבוד חומרי למידה, בניתי מערכי שיעור מושלמים, בעבודה המעשית הייתי מצטיינת, אך בסטאז' לא היה לי נחמד בכלל. הייתי חוזרת בוכה.

לכן פניתי לתחום קצת אחר (דרש תעודת הוראה, אך לא בית ספר בכלל), והיה לי טוב. ועכשיו, אחרי תקופה, הטוב הזה נגמר, ולא מצליחה למצוא משהו דומה (גם בגלל עניין הלכתי, שלא לעמוד מול קהל מעורב. הרב שלי אינו מרשה).

המשפחה זקוקה למשכורת שלי, ומכאן הלחץ לפנות לתיכונים דתיים. אבל ממש ממש רע לי עם הרעיון. לכן ההתלבטות אם להכריח את עצמי לעשות משהו שקשה לי כל כך. 

בתור תלמיד. וגם כשאני מגיע לבי"ס בתור אבא לילד ההצפה וכמות האנרגיה שזורמת שם קשה לי. אובייקטיבית. אני חוזר משם סחוט.

אני לא מכיר אותך ואת הרגישויות שלך. אולי  יש דרך למצוא לך עבודה במקצוע שלך שתדרוך פחות על הנקודות שמציפות אותך.  פחות שעות, כיתה קטנה יותר (מאותגרים או מצטיינים),  שעות שליפה של תלמידים , אני באמת לא יודע.

את מחפשת דווקא תיכון של בנות?

את עם רקע חרדי? 

לחפש עבודה בזום.

ומשרה חלקית. בינתיים לא מוצאת שום דבר בסגנון. התלבטתי אם להגיש קורות חיים למשרות רגילות. נשמע שלא כדאי.

גם לי התיכון היה לא פשוט בעבר כתלמידה והיום כאמא לתלמידה. אני לוקחת ללב מאוד, לפעמים מושבתת ימים שלמים וחשה חולשה קיצונית אחרי הערה לא לעניין או חוויה מציפה.

נשמע שהוראה רגילה ואינטנסיבית באמת לא בשבילי.  

כדי שבטווח הארוך כן תוכלי להיות שם. בכל אופן מחר בבוקר זה לא שייך.

או סתם חבל לחיות באשליות.

עשיתי טיפולים בעבר, חיזק אותי בעניינים מסוימים, אבל נשארתי רגישה מאוד.

יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם? כבר לא יודעת מה לחשוב.

ומעניין איפה עובר הגבול בין לקבל את האישיות שלי ולחפש תעסוקה מתאימה, גם אם זה ידרוש הסבה, או לנסות ללכת לכיוון שמתאים לי פחות + טיפול ולקוות שאתרגל (בעלי למשל סבור שאני סתם מתפנקת, שאני לא מחפשת משרה מלאה בתיכונים)

בסך הכול כשהייתי במקום שהיה טוב לי מבחינה תעסוקתית, הרגשתי טוב עם עצמי (לא סובלת מדיכאונות או מחרדות מוגזמות, אבל רגישה ומתרגשת, ועבודה בהוראה עם ילדים ובני נוער מפחידה אותי). 

הוא רגיש? הוא עובד בעבודה עם מלא אנשים?

מה האופי שלו?

כמה הוא באמת מסוגל להבין אותך וכמה הוא פשוט לוחץ עלייך כי הוא מוצף בעצמו מהקושי הכלכלי?

הוא לא רגיש מאוד, אבל לרוב מבין אותי. כלפי חוץ הוא חברה'מן ובטוח בעצמו. בפנים די חסר ביטחון. קצת אימפולסיבי (קשב). עובד עם אנשים, נותן הוראות, משדר סמכות.

אדם טוב. 

נשמע לי בין השורות שהלחץ שלו משמעותי אצלך במערכת. בעצם הוא ה"לקוח" של כל הרעיון הזה ואם הוא יהיה לא מרוצה יהיה לך משקל גדול מדי בבטן של כאב.

צריך לעשות עבודה על המקום שלך מולו ועל איך עושים שהוא לפחות יבין את הקושי שלך. אחרת הוא יפעיל לחץ לא מדוייק ואת תימעכי שם.

זה בסדר לעשות דבר שקשה לנו ליום-יומיים או לחלק קטן מהזמן. זה לא אפשרי בכלל (בראיה שלי לפחות)  לעשות את זה על  בסיס יומי. הנפש נשחקת והגוף מתישהו יאותת שאי אפשר יותר דרך מחלות וסיפורים.

עזרה מקצועית יכולה לעזור. ואולי בעוד חמש שנים תהיי מסוגלת לזה. זה לא רלוונטי למחר בבוקר. תהליכים לוקחים זמן והתמודדות עם מוצפויות רגשיות לוקחת את הזמן שלה.

(חייב להגיד - אני היום במקום טוב בהרבה מלפני חמש-שש שנים ועדיין יש מקומות שמקפיצים לי את הבטן ברמה שממש קשה לי לתפקד בהם).

ובתחילת אמצע השנה

שיעורים פרטיים

אולי קייטנת צהרון עם דגש הכנה לקראת א/ חיזוק לכיתות היסוד

מתרגשת שבקבוצה הזאת מבינים אותי.

כבר חששתי שאני באמת מפונקת ומוזרה.

כשמשוחחת עם אנשים סביבי - אף אחד לא מבין מה הבעיה ללכת ללמד שלושים ארבעים תלמידים 20-30 שעות בשבוע. 

בטוח יש לך מה לתת ולהעשיר את מי שסביבך.

בקבוצה קטנה האינטימית אני חושבת שיהיה לך יותר  נוח וקל לבטא את עצמך ללא חשש

וככה גם ההשפעה שלך תהיה מורגשת יותר .

תצליחי!

קצת קשה לי החשיפה. במיוחד שמישהי שמכירה אותי מהחיים כבר זיהתה אותי, וכתבה לי

מתייגת את המנהלים -

@פרח-אש, @משה, @ילדה של אבא

יקרה נשמע לי שאת ממש מפחדת.

מפחדת להיות מוצפת ובסביבה שקשה לך ... מפחדת להיכנס למצב של מלחמת הישרדות מול העבודה שתשפיע על כל החיים שלך.

נשמע לי שאת אומרת שבגלל שאת רגישה מאוד את לא תוכלי לעבוד בתיכון ורק תפגעי מזה .

עבודה עם בני נוער היא באמת עבודה מאתגרת הם בשלב שבודק גבולות ואת תצתרכי להיות יציבה וברורה ולא להיות מושפעת מהם בקלות, ולאנשים רגישים מאוד זה קשה יותר מאנשים אחרים בדרכ.

אבל אני רוצה להביא את הצד השני גם, בתור אישה רגישה מאוד יש לך סיכוי גבוהה יותר להבין את הכיתה שלך וכל תלמידה , להביא את הכיתה לאיזון ולהתאים את השיעורים המדוייק יותר. עבודה בחינוך היא עבודה עם נפשות שאנשים רגישים ממש טובים בה באופן כללי ואת אומרת שאת טובה בבניה של מערכי שיעור ושל לימוד אם הבנתי נכון.

נשמע לי שאת מפחדת שהחוסן הנפשי שלך לא חזק מספיק כדי להציב גבולות ולא לקחת ללב אז אני רוצה להגיד לך שזה לא ברירת המחדל של רגישים מאוד, זה נקודה של עבודה כמו לכל אחד אחר... גם בחיים הפרטיים צריך חוסן נפשי ..

אם זו עבודה שנראתה לך כמו עונש  כמו להיכנס למלחמה אני לא מאמינה בלחות במלחמה אבל אם זו עבודה שגורמת לך איכשהו למרות הפחד לריגוש אני ממש מעודדת אותך ללכת על זה בלי מלחמה ולקחת בחשבון שכדאי לך אולי לעשות משהו אחר במקביל שיעזור לך ויחזק אותך... 

כתבת מדויק.

אני אוהבת ללמד, אבל חוששת מבעיות משמעת, מלחצים ומביקורת (כשלימדתי כיתות קטנות או קהל בוגר - נהניתי. בסטז' עם כיתה גדולה ושובבה מאוד היה לי סיוט).

אולי כשהילדים שלי יגדלו יהיה לי יותר כוח וגם יותר אומץ. עכשיו יש לי כמה קטנים ממש. 

לא לקחת ללב ולהבין שהרבה התנהגויות שלהם אינו אישיות נגדך אלא חלק מהמרד וממאפייני גיל ההתבגרות. זה לא קל. אם המקצוע שלך ייחודי - אולי יש מגמות של קבוצות קטנות שישמחו שתלמדי אותם? אולי לחפש ללמד מבוגרים שמשלימים בגרות? יש בתי ספר פרטיים

גם אני למדתי הוראה

וגם לי זה לא התאים בשום צורה

וניסיתי.

לא התאים לי הלחץ, המירוץ סביב הזנב של עצמי

הביקורת הבלתי פוסקת כי זאת מערכת של ביקורת

אם זה הורים, מורים מסביבך, מנהלת, סגנית

והעומס על הבוקר של כמויות של ילדים ורעש ובלאגן

פשוט התיש לי את בנפש

וכל הזמן משמעת, והתעסקות בשטויות ולא בלמידה כמעט

צריך עור של פיל, כוחות של ברזל לעמוד מול כל זה.

באמת ראיתי שאנשים קלילים מסתדרים הרבה יותר עם ההוראה. ופחות אנשים רגישים. הם אולי מחנכים ואנשים מעולים וטובים למערכת

אבל המערכת שוחקת אותם מוקדם מבדכ

ועזבי שאני לא מאמינה בכלל בדרך החינוכית הזאת

בכל אופן מצאתי תחום אחר שאוהבת

ושאני גם יכולה לעבוד ממנו מהבית.

אני אדם שצריך המון שקט ושלווה.

הוראה זה ממש לא המקום

חוויתי בסטאז' שלי מה שאת מתארת, והיה נורא.

טוב שמצאת תחום שמתאים לך. 

תחום הטיפול

זה אומנם קצת קשה בהתחלה להתפרנס מזה

אבל לאט לאט