פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 13)

זה לא אמור להתנגש אחד בשני

אני גם רגישה מאוד

ומצד שני אסרטיבית

האסרטביות מגנה עליי

כה אני מרגישה לפחות

זו עבודה ענקית על מה שאתה רוצה קודם כל. 

פשוט מודעות ובהירות.

לבחור נקודה אחת ולהיות מדוייקים לחתור אליה.

לדעת את הזכויות שלך ואם צריך לחזור עליהם ברוגע שוב ושוב.

עבודה מהבית, התנהלות מול לקוחות בעיקר בהתכתבות...

ולמדתי הוראה. אין סיכוי שהייתי שורדת מול כיתה... (זה מה שהבנתי אז כצעירה. אמא שלי אמרה לי בזמנו שאולי עם הגיל זה יעבור לי, אבל הנה אני כבר קרובה לארבעים  ועדיין לא מרגישה שמסוגלת...)

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. בשביל העבודה שלי היום למדתי משהו חדש במשך שנתיים (מקביל לתואר שני), ואני לא יודעת אם זה אפשרי לך היום.

אולי מסגרת של שיעורים פרטיים תתאים לך יותר?

יש קושי במציאת עבודה בתחום שאת מרגישה שמתאים לך יותר?

אולי עדיף להתפשר על משהו פחות מעניין ומאתגר ופחות מכניס, אבל גם לא סוחט ומציף.

ובהמשך, לכוון לעבודה שגם תבטא את הכישורים, וגם תתאים לאופי.

קצת פחות אולי.

הייתה לנו מורה שלקחה ללב. אני די מהר התחברתי אליה בתור ילד בכיתה ג'. אבל זוכר שהיה לה ממש ממש קשוח עם הכיתה ועם העניינים. בסופו של דבר אחרי השנה הזו היא בחרה שלא להמשיך.

תראי, אני במקום שמבחינה מקצועית מדוייק לי וטוב לי. ואני מודה על זה כל יום (לא מספיק). אבל בסוף אני יושב לבד מול מחשב ופגישה עם בן אדם שהוא לא המשפחה הקרובה זה מאורע מיוחד שכתוב ביומן, ובכנות - גם איתם לא קל לי.

מה שכן - 

דבר שעזר לי לאורך השנים - 

לקחת נקודות שמציפות אותי. כל פעם מחדש. לא להגיד "הכל מציף אותי" (למרות שזה די נכון). להבין כל פעם מה מטרגר אותי ולמה ויש עבודה שאפשר לעשות כדי שזה- רק זה- הנקודה הספציפית הזו - פחות תציף.

עם השנים והעבודה אז יש פחות ופחות נקודות שמציפות ויותר זמנים שבהם אני נמצא במלוא כוחי. ויש גם ימים (כמו היום בבוקר...) שבהם יום העבודה או חלקו הלך כי היה הצפה רגשית שהייתה צריכה את הזמן והיחס שלה.

(וספציפית אתמול היה לי גם התמודדות עם הצפה בדמות התקף זעם של הבן הבכור, היה קשוח ברמה אחרת לגמרי במיוחד שהוא סופג את האנרגיה מכל הסביבה)

למה בכלל למדת הוראה?

(דוסית וזה, יודע, ובכל זאת)

אני טובה מאוד בעיבוד חומרי למידה, בניתי מערכי שיעור מושלמים, בעבודה המעשית הייתי מצטיינת, אך בסטאז' לא היה לי נחמד בכלל. הייתי חוזרת בוכה.

לכן פניתי לתחום קצת אחר (דרש תעודת הוראה, אך לא בית ספר בכלל), והיה לי טוב. ועכשיו, אחרי תקופה, הטוב הזה נגמר, ולא מצליחה למצוא משהו דומה (גם בגלל עניין הלכתי, שלא לעמוד מול קהל מעורב. הרב שלי אינו מרשה).

המשפחה זקוקה למשכורת שלי, ומכאן הלחץ לפנות לתיכונים דתיים. אבל ממש ממש רע לי עם הרעיון. לכן ההתלבטות אם להכריח את עצמי לעשות משהו שקשה לי כל כך. 

בתור תלמיד. וגם כשאני מגיע לבי"ס בתור אבא לילד ההצפה וכמות האנרגיה שזורמת שם קשה לי. אובייקטיבית. אני חוזר משם סחוט.

אני לא מכיר אותך ואת הרגישויות שלך. אולי  יש דרך למצוא לך עבודה במקצוע שלך שתדרוך פחות על הנקודות שמציפות אותך.  פחות שעות, כיתה קטנה יותר (מאותגרים או מצטיינים),  שעות שליפה של תלמידים , אני באמת לא יודע.

את מחפשת דווקא תיכון של בנות?

את עם רקע חרדי? 

לחפש עבודה בזום.

ומשרה חלקית. בינתיים לא מוצאת שום דבר בסגנון. התלבטתי אם להגיש קורות חיים למשרות רגילות. נשמע שלא כדאי.

גם לי התיכון היה לא פשוט בעבר כתלמידה והיום כאמא לתלמידה. אני לוקחת ללב מאוד, לפעמים מושבתת ימים שלמים וחשה חולשה קיצונית אחרי הערה לא לעניין או חוויה מציפה.

נשמע שהוראה רגילה ואינטנסיבית באמת לא בשבילי.  

כדי שבטווח הארוך כן תוכלי להיות שם. בכל אופן מחר בבוקר זה לא שייך.

או סתם חבל לחיות באשליות.

עשיתי טיפולים בעבר, חיזק אותי בעניינים מסוימים, אבל נשארתי רגישה מאוד.

יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם? כבר לא יודעת מה לחשוב.

ומעניין איפה עובר הגבול בין לקבל את האישיות שלי ולחפש תעסוקה מתאימה, גם אם זה ידרוש הסבה, או לנסות ללכת לכיוון שמתאים לי פחות + טיפול ולקוות שאתרגל (בעלי למשל סבור שאני סתם מתפנקת, שאני לא מחפשת משרה מלאה בתיכונים)

בסך הכול כשהייתי במקום שהיה טוב לי מבחינה תעסוקתית, הרגשתי טוב עם עצמי (לא סובלת מדיכאונות או מחרדות מוגזמות, אבל רגישה ומתרגשת, ועבודה בהוראה עם ילדים ובני נוער מפחידה אותי). 

הוא רגיש? הוא עובד בעבודה עם מלא אנשים?

מה האופי שלו?

כמה הוא באמת מסוגל להבין אותך וכמה הוא פשוט לוחץ עלייך כי הוא מוצף בעצמו מהקושי הכלכלי?

הוא לא רגיש מאוד, אבל לרוב מבין אותי. כלפי חוץ הוא חברה'מן ובטוח בעצמו. בפנים די חסר ביטחון. קצת אימפולסיבי (קשב). עובד עם אנשים, נותן הוראות, משדר סמכות.

אדם טוב. 

נשמע לי בין השורות שהלחץ שלו משמעותי אצלך במערכת. בעצם הוא ה"לקוח" של כל הרעיון הזה ואם הוא יהיה לא מרוצה יהיה לך משקל גדול מדי בבטן של כאב.

צריך לעשות עבודה על המקום שלך מולו ועל איך עושים שהוא לפחות יבין את הקושי שלך. אחרת הוא יפעיל לחץ לא מדוייק ואת תימעכי שם.

זה בסדר לעשות דבר שקשה לנו ליום-יומיים או לחלק קטן מהזמן. זה לא אפשרי בכלל (בראיה שלי לפחות)  לעשות את זה על  בסיס יומי. הנפש נשחקת והגוף מתישהו יאותת שאי אפשר יותר דרך מחלות וסיפורים.

עזרה מקצועית יכולה לעזור. ואולי בעוד חמש שנים תהיי מסוגלת לזה. זה לא רלוונטי למחר בבוקר. תהליכים לוקחים זמן והתמודדות עם מוצפויות רגשיות לוקחת את הזמן שלה.

(חייב להגיד - אני היום במקום טוב בהרבה מלפני חמש-שש שנים ועדיין יש מקומות שמקפיצים לי את הבטן ברמה שממש קשה לי לתפקד בהם).

ובתחילת אמצע השנה

שיעורים פרטיים

אולי קייטנת צהרון עם דגש הכנה לקראת א/ חיזוק לכיתות היסוד

מתרגשת שבקבוצה הזאת מבינים אותי.

כבר חששתי שאני באמת מפונקת ומוזרה.

כשמשוחחת עם אנשים סביבי - אף אחד לא מבין מה הבעיה ללכת ללמד שלושים ארבעים תלמידים 20-30 שעות בשבוע. 

בטוח יש לך מה לתת ולהעשיר את מי שסביבך.

בקבוצה קטנה האינטימית אני חושבת שיהיה לך יותר  נוח וקל לבטא את עצמך ללא חשש

וככה גם ההשפעה שלך תהיה מורגשת יותר .

תצליחי!

קצת קשה לי החשיפה. במיוחד שמישהי שמכירה אותי מהחיים כבר זיהתה אותי, וכתבה לי

מתייגת את המנהלים -

@פרח-אש, @משה, @ילדה של אבא

יקרה נשמע לי שאת ממש מפחדת.

מפחדת להיות מוצפת ובסביבה שקשה לך ... מפחדת להיכנס למצב של מלחמת הישרדות מול העבודה שתשפיע על כל החיים שלך.

נשמע לי שאת אומרת שבגלל שאת רגישה מאוד את לא תוכלי לעבוד בתיכון ורק תפגעי מזה .

עבודה עם בני נוער היא באמת עבודה מאתגרת הם בשלב שבודק גבולות ואת תצתרכי להיות יציבה וברורה ולא להיות מושפעת מהם בקלות, ולאנשים רגישים מאוד זה קשה יותר מאנשים אחרים בדרכ.

אבל אני רוצה להביא את הצד השני גם, בתור אישה רגישה מאוד יש לך סיכוי גבוהה יותר להבין את הכיתה שלך וכל תלמידה , להביא את הכיתה לאיזון ולהתאים את השיעורים המדוייק יותר. עבודה בחינוך היא עבודה עם נפשות שאנשים רגישים ממש טובים בה באופן כללי ואת אומרת שאת טובה בבניה של מערכי שיעור ושל לימוד אם הבנתי נכון.

נשמע לי שאת מפחדת שהחוסן הנפשי שלך לא חזק מספיק כדי להציב גבולות ולא לקחת ללב אז אני רוצה להגיד לך שזה לא ברירת המחדל של רגישים מאוד, זה נקודה של עבודה כמו לכל אחד אחר... גם בחיים הפרטיים צריך חוסן נפשי ..

אם זו עבודה שנראתה לך כמו עונש  כמו להיכנס למלחמה אני לא מאמינה בלחות במלחמה אבל אם זו עבודה שגורמת לך איכשהו למרות הפחד לריגוש אני ממש מעודדת אותך ללכת על זה בלי מלחמה ולקחת בחשבון שכדאי לך אולי לעשות משהו אחר במקביל שיעזור לך ויחזק אותך... 

כתבת מדויק.

אני אוהבת ללמד, אבל חוששת מבעיות משמעת, מלחצים ומביקורת (כשלימדתי כיתות קטנות או קהל בוגר - נהניתי. בסטז' עם כיתה גדולה ושובבה מאוד היה לי סיוט).

אולי כשהילדים שלי יגדלו יהיה לי יותר כוח וגם יותר אומץ. עכשיו יש לי כמה קטנים ממש. 

לא לקחת ללב ולהבין שהרבה התנהגויות שלהם אינו אישיות נגדך אלא חלק מהמרד וממאפייני גיל ההתבגרות. זה לא קל. אם המקצוע שלך ייחודי - אולי יש מגמות של קבוצות קטנות שישמחו שתלמדי אותם? אולי לחפש ללמד מבוגרים שמשלימים בגרות? יש בתי ספר פרטיים

גם אני למדתי הוראה

וגם לי זה לא התאים בשום צורה

וניסיתי.

לא התאים לי הלחץ, המירוץ סביב הזנב של עצמי

הביקורת הבלתי פוסקת כי זאת מערכת של ביקורת

אם זה הורים, מורים מסביבך, מנהלת, סגנית

והעומס על הבוקר של כמויות של ילדים ורעש ובלאגן

פשוט התיש לי את בנפש

וכל הזמן משמעת, והתעסקות בשטויות ולא בלמידה כמעט

צריך עור של פיל, כוחות של ברזל לעמוד מול כל זה.

באמת ראיתי שאנשים קלילים מסתדרים הרבה יותר עם ההוראה. ופחות אנשים רגישים. הם אולי מחנכים ואנשים מעולים וטובים למערכת

אבל המערכת שוחקת אותם מוקדם מבדכ

ועזבי שאני לא מאמינה בכלל בדרך החינוכית הזאת

בכל אופן מצאתי תחום אחר שאוהבת

ושאני גם יכולה לעבוד ממנו מהבית.

אני אדם שצריך המון שקט ושלווה.

הוראה זה ממש לא המקום

חוויתי בסטאז' שלי מה שאת מתארת, והיה נורא.

טוב שמצאת תחום שמתאים לך. 

תחום הטיפול

זה אומנם קצת קשה בהתחלה להתפרנס מזה

אבל לאט לאט 

וזה מאד מתסכל כי אני מאד פוחדת מהעתיד

ובדיוק היום דיברו עם ההורים שלי וגם אני בכיתי המון זמן

ברוכה הבאה

איזה כיף שהצתרפת אליינו

רגישות היא תכונה (בהעדר מילה מדוייקת יותר ) מדהימה ממש שכמו בכל דבר אחר יש בה גם דברים מורכבים לפעמים.

נשמע שאת בסיטואציה ממש לא קלה. יש איתך מישהו שעוזר לך?

תנסי לפרוט את זה לתחושות פיזיות. אם הסיפור זה שאת רגישה, לא בטוח שמוסד "רגיל" אחר יהיה טוב לך וסביר שתתמודדי  שם עם אותם קשיים.

בואי נשמע קודם מה קורה אצלך, ואז יוכלו פה להגיד קצת יותר מנסיון.

מרגישה שאני שקופה, ולא מבחינת החברות, (ב"ה זה תחום שאני מסתדרת בו) מבחינת הצוות. מורה יכולה לשבת מולי ולדבר איתי אבל היא לא מסתכלת עלי, היא מסתכלת על ההישגים הלימודיים והרוחניים שלי. 

ואני לא היחידה שמרגישה את זה, יש עוד הרבה בנות שבשלבי עזיבה או שהיו רוצות לעזוב ולא יכולות מכל מיני סיבות

את מסתדרת. מבחינת הצוות - יכול להיות שאת מפרשת אותם לא נכון. כדאי לפתוח את תחושותייך מול מחנכת טובה או מורה נעימה. אולי יועצת? אולי מדריכה? יכול להיות שתראי את הדברים אחרת, אחרי שתחשפי לעוד נקודות מבט.

הוא נורא "מדעי" ובעיניי הוא יותר "נותן חותמת" ופחות נותן כלים להכיל את מה שקורה בתוך המערכת של הרגישים.

מצד שני, איזה כיף שמצאת לך הבנה סוף סוך מי את.

מתישהו מפסיקים להיות ככה רגישים?

מפתחים חוסן כלשהו?

אמאלה לחשוב על מציאות שלא 

ויש כאלה שהפכו את התחביב למקצוע. 

ולמצוא אותה במקומות אחרים.

זאת לא ההתמכרות לדבר עצמו

אלא לתחושה ומה שאת מקבלת ממנה.

לפתח תחביב לצאת לחברה ליצור חוויות להשקיע בלימודים (אני לא יודעת מה הסטטוס שלך כרגע בחיים)

כל דבר שיגרום לך לתעסוקה חיובית 

היום משתדל לסדר את המחשבות על גבי פנקס רשימות, אחרת אני אמשיך ללעוס את זה במוח ולכלות כמויות של אנרגיה על ההרגל המזיק הזה.

והוא עוד יותר הרגל מזיק כשמריצים את זה *אחרי* שהפגישה כבר *הייתה*. גם זה קרה לי ויותר מפעם אחת עד ששמתי לב לזה והיום אני מנסה להיות במודעות גדולה יותר לאתגר הזה.

הצרה היא שאני מגיע לשיחה אחרי שחשבתי עליה מלאאא זמן ואז פתאום הכל מתבלבל

אני כותבת מראש הכל.

הרבה פעמים גם נעזרת בכתוב תוכדי שיחה..וגם מתאמנת לפני..

תמיד החזרה לשגרה של לילה יום מסודרים לוקחת זמן.. ומחר שבת אז בכלל

ישנתי בלי סוף. גם בלילה (קרסתי) וגם בצהריים....

כתבת את זה באמצע הארוע או אחרי שהוא נגמר? השעה המאוחרת וזה.

יצאת להתאוורר בין לבין?

החתמתי חוזה שהלהקה מתבקשת לנגן בשקט. זה היה ממש סעיף בחוזה.

מדברת מנסיון אמיתי.

בסוף כבר אי אפשר לסחוב את זה וזה נוראי.

אם כן,

איך מתקדמים לריפוי?

פשוט יצא.

לא יכולתי להסתיר יותר.

רק שאלו אותי מה שלומי והדמעות פשוט יצאו. גם בבית הכנסת.

לפחות זכיתי בקהילה תומכת.

אךך להיות רגיש.

נשמע שיש לך סביבה שאוהבת אותך. זה חשוב.

ולגמרי. זה ככ חשוב.

לבד ליבור את זה זה סיוט מתמשך

בא לי גם.

(יש פה קצת, אבל לא כל כך הרבה)

נסה לחפש איזור שקט, לשבת קרוב לקיר או לפינה.

להוריד את הראש לדקה.

להיכנס להמולה לזמן מוגדר ולצאת. 

עשיתי שליטה עצמית וחלק מהזמן יצאתי החוצה.  תודה ששאלת אותי !  וביום חמישי עוד אחד אז אני כבר מתכונן.

איזה כיףףףףףףף

אבל את כן יכולה לשלוט בתגובות שלך אליה. המנגנון של המתנצל והמרגישה לא טוב והשפוטה. על זה אפשר לעשות עבודה וזה יכול לקדם אותך.

עושה את זה. על יום כל היום.

מתיש.

מחכה לסיים.

בעיקר כשמנסים להבין איך *אנחנו* עובדים. אבל תדעי שזה עבודה קשוחה.

נראלי ברמת הכמות זה קצת משתנה בין אדם לאדם אבל מעולה שאתה יודע את נפשך... ונשמע שזה עוזר לך מאוד.

מה שאתה מתאר זה כרגע כמו חלום בלתי מושג עבורי.

בשנה וחצי/שנתיים האחרונות אני פותחת משהו לכתוב ובמקרה הממש טוב מסיימת משפט אחד...😶

ככה תמיד. זמנים שאפשר וזמנים שאי אפשר. אבל זה ברמת השנים..

כי אם יש מוצפות רגשית זה אומר לרוב שאני רוצה או מחפש או מנסה שני דברים סותרים. בכתיבה בדרך כלל אפשר להבין מה באמת קורה שם בפנים.

לגבייך -

איזה באסה שזה חלום בלתי מושג . יש לי כמה רעיונות איך  לחצות מחסום כתיבה. רוצה?

(ותודה שהגבת לי, איזה כיף)

תפס אותי. אפפעם לא חשבתי על זה ככה, ויש בזה משהו..

כלומר ממש. זה מסביר הרבה.

טוב שיש לך את הכלי הזה להתמודד.

רעיונות זה לא יכול להזיק, אבל אני לא אופטימית.. זה קצת יותר ממחסום כתיבה..

גם רוצים וגם לא רוצים

גם רוצים ללכת ללימודים וגם רוצים להיכשל

גם רוצים זוגיות וגם הבטן כואבת בטירוף בדייטים

יש לי כל מיני מחשבות על המקום שאת נמצאת בו ומסביבו. אם את חושבת שאת רוצה את יודעת באיזו סמטה חשוכה אפשר למצוא אותי.

כי אם נלך על אחת הדוגמאות שנתת שהיא ברורה, עניין הזוגיות ודייטים...

זה רצון מצד אחד, ומצד שני מחסום משמעותי מאוד עד כדי כך שהוא מגיע לרמה של סתירת רצון וכבר נהיה סוגשל רצון, או אי רצון שזה גם סוגשל רצון,  בעצמו.

אבל זה לא פיצול אישיות.

זה אישיות מלאת מחסומים.

ואני פתאום חושבת שזה נכון על מלא דברים...

אבל וואלה לא נראלי יש דרך לפתור את זה. לא לי כרגע בחיי לפחות...

ולגבי הסמטה חשוכה, בא לי להאמין שאני לא אזום עם אפאחד מפגש בסימטה חשוכה... גם לא מטאפורית... 

בהייטק יש לא מעט רגישים ואנשים שהחברתי יותר קשוח להם.

לגבי לא מצליח לעבוד- כדאי לכתוב מסודר את הרגשות והתחושות לכל הכיוונים ולטפל בזה כשיגיע הזמן. חבל להרוס את ימי העבודה עד אז.

אבל זה לא נושא מדובר. הקול הדומיננטי רואה בחברתי פאן ואוורור.

יכול להיות שגם אני אהנה בסוף, אבל עם הרבה חששות והכנות נפשיות.

כתיבה זה רעיון טוב. פוטר את הצורך לפתח ולתחזק את הרגשות באותו רגע.

מלא אנשים מלא אנרגיה מלא דברים להרגיש ולהבין. בהרבה ארועים משפחתיים אני העדפתי להתחמק בתפקיד מקצועי ואז יש לי תעסוקה שמחוץ לתוך ההצפה הזו (הדוגמא הזכורה לי זה להיות DJ בארוע הארוסין של אחותי, אפילו קניתי ציוד בשביל הארוע הזה בכמה מאות שקלים שמאז נמצא אצלי בארון).

זה בסדר. נתחיל מזה. אתה מרגיש אחרת וקודם כל אתה בסדר ו"מותר" לך להרגיש ככה.

בעבודה אני "צריך" להביא את עצמי. אז כל סיטואציה חברתית רחבה ולא שגרתית מתקבלת אצלי בכאבי בטן.

נשאר עם הילדים בחוץ.

קודם כל מותר לך להרגיש. לדעתי יש שם עבודה יותר עמוקה לעשות מה בדיוק מפעיל אותך במקומות האלה ואיזה סוג של ארועים זה ומה זה עושה לך (ואיך היה לך בילדות במסגרות למשל שהיו ארועים כאלה, טיולים נגיד).

נתחיל מזה. אחר כך תחשוב אם בא לך שוב או לא.

אם זה פעילות בחוץ יותר קל לי

מקום סגור אני בבעיה...

לפעמים מתחמקת ולפעמים נלחמת ללכת ומותשת בסוף ומאוכזבת מעצמי שהיה לי כל כך קשה

ואני בן אדם מאד מאד חברותי

כשאני מספרת על הצד הזה בי אנשים בשוק טוטאלי