מעניין אותי אם יש כאן הזדהות לפחות לחלק מהדברים.
בסוף הצלחתי להגיע היום לים.
עברתי הרבה היום, עד שהגעתי לתחושת המחנק הגדולה שידעתי שרק ים ישחרר אותה.
בכללי אני לא חסידת ים. החול מפריע לי והגלים לפעמים מפחידים מידי ואני מרגישה שאני טובעת.
היום התגעגעתי, לרעש, לגלים, לשקט, לאינסוף הזה שנמצא במים.
אני פה מול הגלים ובאלי לבכות. להוציא את הדמעות שהחליטו לרדת היום בכמה סיטואציות.
היום סיימתי את התצפית האחרונה שלי. תצפית שבה אני מכינה שיעור והמנהלת ועוד מורה באות לצפות בי.
זה משתק אותי, עצם המחשבה שאני צריכה לעמוד מול אנשים שבוחנים אותי. וזה קטע, כי כמה שאני יותר בלחץ, אני יותר אסופה ולא רואים עלי כלום.
אבל כן, הייתי היום בלחץ נוראי (היום? ממש לא רק. זה מהרגע שקבעתי את התאריך, לפני חודש בערך.) התבלבלתי בין שישה לשש רגליים ולא זכרתי מי ביקש מה ולמי אני צריכה לענות קודם.
אבל כל זה לא ראו. כל זה התנהל ביני לבין עצמי מסתבר, בלי שאנשים חיצוניים הרגישו בכך.
הן טענו שהייתי מצויינת. ושאני כשירה להוראה והלוואי שאשאר פה להמשך.
באלי לצעוק את זה. לצעוק לכוכבים ולשמיים ולאנשים מסביבי שאני מפחדת. שזה משתק. שזה לא מה שרואים. שאני לא הכי טובה כמו שהם חושבים. שאני עקומה ממש ומסובכת ממש ומתולתלת (גם בט׳) בלי סוף.
רוצה לצעוק את זה ושידעו. ושאשמע. ואבין שאני לא מלאך ולא שרף ולא מושלמת. אני אוריה, שהיא בחדר טיפולים בישיבת תל״א עם הורים וליבה בהרי נפאל הקסומים והשקטים.
ריח של ים פתאום עלה באפי. רוצה לזכור להנות מהרגע.
נכון הדמיון הזה שאני שוכבת על אדמת הר נפאלי, עם תה חם מתרמוס וכותבת לעצמי את התהליכים שאני עוברת בנפש ועוד רוצה לעבור? עם מחברת טובה ועט שהוא שלי? את זה בדיוק אני רוצה לזכור שחלמתי. כשאהיה בסיטואציה ההיא, אזכור שאליה רציתי להגיע. עליה חלמתי כשהייתי חסרת אונים ולא ידעתי איך מתווכים נכון במריבה מטופשת.
אבל אני רגועה. אני יודעת שאהיה בסדר. שאני כבר.
היום הסתכלתי מהחלון על השמיים והדמעות פשוט ירדו ותוך כדי אני ממלמלת לעצמי ״ברור שיש תקווה, החיים האלו יפים מידי״ וממשיכה לבכות. בין היתר על כך שלא זכרתי לכתוב תודה לאמא של נעמה על כדורי השוקולד הטעימים ששלחה לכיתה.
(בסוף זכרתי וכמובן שרק אצלי זה הרגיש נורא. היא שכחה מהם והתלהבה מתשומת הלב שהקדשתי בכך שכתבתי הודעה.)
ואני ממלמלת וממלמלת ומודה. הלקסיקון שלי עבר שינוי. התודעה אחרת, היא נושמת, היא מאמינה יותר.
אני רוצה שהיא תלמד להיות חומלת גם.
אבל אני שם. אני בדרך ואני כל כך טובה ומדהימה.
כל כך יודעת מה נכון לי.
פתחתי קלפים של הרב יעקב
ומה שבחרתי שיתן לי כוח אחרי היום, זה היה קלף שהמסר שלו הוא פשוט לשהות בשבר, ולתת לו זמן להרפא.
אני צריכה זמן. זמן להרפא.
לקחתי איתי מהחוף צדף יחיד ושבור שראיתי.
להיזכר.
ואיזה מדוייק שבסוף אף אחת לא הייתה פנויה לצאת היום. הייתי צריכה את עצמי.
לבכות ולשמוח ולצחוק ולהתאכזב ושוב להתאפס על מה אני מכינה להם למחר.
נראלי אביא משטחי גיהוץ וחרוזים. אהיה קצת בתודעת חופש אחרי היום המטלטל הזה.
ככה זה אצל אנשים כמוני.
זה בא בגלים.
.